אני חושבת שזה מוכן, יצא קצת ארוך:
בכלל לא רציתי את זה.
זה התחיל בערב אחד של שכרות.
פגשתי בחורה נחמדה, ובלי לדעת מה אני עושה, או לזכור שאני נשוי [תחת השפעת האלכוהול] הקשר התגלגל.
אחר-כך כבר לא יכולתי להפסיק.
לא יכולתי לאכזב אותה ככה, לנטוש אותה.
תמיד ידעתי שטוב-לב מוגזם יכול להזיק, רק לא ידעתי עד כמה.
היא הייתה בחורה טובה, אם היא הייתה יודעת היא לא הייתה עושה את זה, היא הייתה מסיימת את הקשר מייד, אני בטוח.
ואז אשתי גילתה. היא הגיעה לבית-הקפה, לרוע המזל, כשהייתי שם איתה.
גם הבחורה שלי התאכזבה ממני, "איך לא סיפרת לי שאתה נשוי?!" היא צעקה. ממש כמו אשתי.
הותקפתי משני הכיוונים.
הבחורה נטשה אותי, אשתי התעלמה ממני, וכשדברה- היא רק צעקה.
בסוף ארזתי כמה חפצים בודדים והלכתי, אפילו שלא היה לי לאן.
נשארתי בלי כלום.
רק הכלבה שלי, ליבי, עדיין הייתה איתי, למעשה, ה"אישה" היחידה בחיי שלא שנאה אותי.
גם אני אהבתי אותה.
נאלצתי לעזוב- את דודיק, ואת יוני, ואת אשתי, שבאמת אהבתי.
רק ליבי שלי נשארה לי.
ואני ידעתי כמה שדודיק ויוני מתגעגעים אליה.
***
הוא שכר דירה בקצה העיר.
פוטר מעבודתו, נותר בדירה מוזנחת ודולפת, לבד. עם הכלבה.
הוא רצה לחזור הביתה, אליה, אל הילדים.
הוא פחד שהיא תגרש אותו.
בתוך-תוכו הייתה בו תקווה עמומה, שיחזור והכל יהיה כמו שהיה קודם, הוא לא הבין מדוע שלא יהיה- הוא אותו האיש שהיא איתו התחתנה, היא אותה האישה שבה התאהב, רק מבוגרת יותר, אז למה לא הכל כמו בימי ירח-הדבש המתוקים שאחרי החתונה?
לא הייתה לו תשובה, הוא נשאר כמו שהוא- אוהב מרחוק ורוצה לחזור.
ימים ארוכים חי ככה, כמו הצל של עצמו, חי-לא חי.
מה שהכי ציער אותו הייתה עוגמת-הנפש שגרם לבניו. הילדים בבית-הספר בוודאי צוחקים עליהם, והנשים בשכונה מרכלות על אשתו, והילדים חיים בלי דמות אב, בגילם... הם צריכים אותו.
הוא ידע כמה רע מצבם עכשיו, הוא גם ככה לא היה מביא כסף, ואשתו לא הצליחה למצוא עבודה... הוא תהה אם משהו השתנה בתחום זה, או שהם אומללים כמוהו.
רק עוד דבר אחד המשיך להכאיב לו, מנהג שלא יכול היה לחדול ממנו.
פעם בשלושה ימים בערך הוא היה נוהג לקנות זר ורדים,
זר גדול, צבעוני,
שהזכיר לו את הימים ההם, הוורודים.
***
יום אחד הוא החליט לעשות מעשה.
לא היה לו מושג מה גרם לא לקום פתאום, להתעורר.
הוא הכניס את ליבי, הכלבה, לאוטו והתחיל לנסוע. הוא לא ידע לאן אבל הוא ידע שעכשיו הוא גורם לשינוי בחייו. הוא משנה. הוא עושה, סוף-סוף, מפסיק לחיות בפחד, בצללים, מפסיק להסתתר מאחורי השתיקה וההתבודדות, מתחיל לחיות.
הוא נסע, בלי לדעת לאן.
הוא לא התרכז, מחשבותיו נדדו לאלפי מקומות, הוא היה מבולבל.
הכל קרה במאית שנייה, הוא בקושי ידע מה קרה, הוא רק הרגיש חבטה חזקה, יצא וראה את מכוניתו, עם פגוש מקומט כמו כדור נייר.
זה לא הפריע לו, הוא נכנס למכונית המעוכה [שמלכתחילה לא הייתה מוצלחת במיוחד] והמשיך לנסוע.
בדרכו שם לב לדוכן פרחים בעל חזות עליזה במיוחד.
הוא נכנס, צולע ומותש.
"זר אחד, ורדים, בבקשה" אמר בשארית-כוחותיו. "אני הייתי ממליצה לך על פרחים אחרים" אמרה לו הבחורה הנמרצת והחייכנית במבטא קל "הוורדים שלנו לא מוצלחים כ"כ היום, מאד קוצניים, הייתי ממליצה אולי על שילוב של.." "לא!" הוא צעק. היא הזכירה לו אותה, הבחורה שהייתה טעות חייו. "ורדים אמרתי!" "אם אתה מתעקש על משהו רומנטי קלאסי" המשיכה הבחורה לעצבן "אולי שושנים? אדומות, זה מאד נחמד, האישה שלך תאהב את זה... כולן אוהבות את זה, זה מאד..." "אני לא רוצה- לא רומנטי ולא קלאסי ולא נעליים!!" הוא צעק בזעם, כמעט יוצא מדעתו. "ורדים אמרתי לך! אז תביאי ורדים!!"
הבחורה נחפזה להכין לו זר ורדים צבעוני, אפילו לא שאלה לצבע שהוא רוצה. ולו זה באמת לא היה אכפת.
עכשיו הוא ידע לאן הוא הולך, הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך.
הוא חזר אל האוטו, מתעלם מהכלבה הנובחת.
הוא נסע, כשהגיע לרחוב ההוא החלה מכוניתו לקרטע.
את העלייה הוא נאלץ לעשות ברגל, המכונית כבר לא הצליחה לנסוע. כך הוא חזר הביתה, רץ ומדדה אחרי הכלבה המאושרת.
הראשון שראה היה דודיק.
דודיק שמָח, וזה הסב לו עצמו כ"כ הרבה אושר. בניו, בניו שלו, הם התגעגעו, הם עדיין אוהבים אותו!
הילד רץ אל תוך הבית, ליבי אחריו.
הוא שמע הערה מרוגזת כשנכנס מבעד לדלת.
היא הביטה בו, זה היה הרגע הקשה בחייו. כ"כ הרבה שנאה הייתה במבט שלה.
הוא צחק על עצמו, איך היה כ"כ שוטה, להאמין שהיא תיפול על צווארו בחיבוקים ונשיקות, כמו הילדים.
הוא עמד מול כל דברי התוכחה, ממלמל תשובות בקול מעונה.
ראייתו התערפלה, הוא כבר לא ראה מה קורה, מה היה, מה יהיה.
הוא רק ידע שהוא התגעגע, לשווא, שאין לו מקום עוד במשפחתו, בביתו. גם כלבתו, ליבי, נטשה אותו במהירות, הוא הבין כמה קשה היה לה איתו, כמה התגעגעה לילדים.
גם היא לא רוצה בו עוד.
כמעט עיוור, ובחושים מטושטשים, הוא שמע את דודיק.
***
"אבא! הבאת ורדים?"
"כן, בן, הבאתי, כהרגלי, ורדים, קוצניים במיוחד".
***
דודיק לקח את הורדים, אך אמו לקחה אותם ממנו, תולשת את עלי הכותרת אחד אחרי השני בזעם צרוף.
הוא באמת הצטער, רק רצה לחזור למה שהיה קודם.
דמעות ניגרו מעיניו. "אני מצטער" בכה "אני כ"כ מצטער!"
מבט קצר של חמלה עבר בעיניה של אשתו, אך הוא לא ראה עוד כלום.
לרגע התנדנד, בוכה, ראייתו מטושטשת, מעורפלת, כהה ולא ברורה, לא רואה כמה השתנה מאז, כמה הם השתנו, האישה, הילדים, אפילו הכלבה, איך חייו השתנו, מה השתפר, ומה לא...
"אני מצטער..."
הוא נפל על הארץ, מחוסר-הכרה.
הכלבה ניגשה אליו, ליקקה את פניו המכוסות דמעות ואבק-דרכים,
דודיק ויוני רכנו אליו,
רק אשתו עמדה, מוחה דמעה סוררת ושותקת.
;