עבר עריכה על ידי Admin בתאריך כ"ה חשון תשס"ז 23:45
עבר עריכה על ידי יערות לוריין בתאריך כ"ה חשון תשס"ז 23:10
כאן נוכל לרכז את היצירות שאנחנו אוהבים, נותנות לנו השראה, ואנחנו לומדים מהן איך ליצור טוב יותר.
שירים, סיפורים, צילומים, ציורים, מאמרים, הכל.
אתם מוזמנים.
[מנהלי הפורום, תערכו פעם בכמה זמן את כל מה שייתווסף לתוך ההודעה הראשית ואולי, אם נראה לכם, תעגנו].
מישהו הציע דבר דומה בתגובה על אחת היצירות [שמתי-לב עכשיו] ולכן פתחתי.
נא לשתף פעולה!
--------
אני אתחיל, מתוך המוני שירים מדהימים שנתקלתי בהם לאחרונה בחרתי בשיר ארספואטי של רחל המשוררת שלמדנו
בשיעור ספרות. הוא ריגש אותי בצורה יוצאת-דופן, במיוחד בגלל ההזדהות האדירה שאני מרגישה כלפיו, והעובדה שכתבתי
כמה וכמה שירים על נושא כמעט זהה [לפי מה שהמורה הסבירה, ואיך שהיא הבינה, וגרמה לנו להבין, את הרגשות של רחל שעולים מהשיר].
ספר שירי / רחל המשוררת
צריחות שצרחתי נואשת כואבת,
בשעות מצוקה ואבדן,
היו למחרוזת מילים מלבבת,
לספר שירי הלבן.
בשעות מצוקה ואבדן,
היו למחרוזת מילים מלבבת,
לספר שירי הלבן.
נגלו חביונות לא גיליתי לרע,
נחשף החתום בי באש,
ואת תוגתו של הלב הכורע,
יד כל במנוחה תמשש.
נחשף החתום בי באש,
ואת תוגתו של הלב הכורע,
יד כל במנוחה תמשש.
[המילה אש מודגשת מסיבה אישית, בבקשה התעלמו, זה חשוב לי].
שבת וחול/ זלדה
לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְכָל הָעוֹלָמוֹת-
זוֹהִי שַבָת.
לְהַדְלִיק נֵרוֹת שַבָּת
זוֹהִי קְפִיצַת-נֶפֶש הֲרַת נְצוּרוֹת
לְיָם נָהְדָר, שֶיֵש בָה מִסְתוֹרִין
שֶל אֵש הַשְקִיעָה.
בְהַדְלִיקִי הַנֵרוֹת יֵהָפֵךְ
חֶדְרִי לִנְהַר דִי-נוּר
בְאַשְדוֹת בָרֶקֶת שוֹקֵע לִבִי
אֲבָל בְיוֹם רִאשוֹן שֶל חוֹל
נַפְשִי מָשְלֶכֶת
מִלֵב הָאוֹקְיָנוֹס לְחוֹף יַבָשָה
אָרֹך וְצַר וְשוֹמֵם
בְבוֹאִי לַחֲנוּת יַרְגִיש מִיָד הַחֶנְוָנִי
שֶבָאתִי מִכוֹכָב אַחֵר , וּבְתִימָהוֹן
יִסְקוֹר מַרְאִי , לוֹ זָר, פְלֵטַת הַתְהוֹם-
וּבְאִישוֹנָיו הַקָרִים כְמוֹ בִרְאִי שָחוֹר,
אֶרְאֶה צְעִיפִי הַמְקוּמָט, חִיוּכִי הַנָבוֹךְ
וּבַחֲנוּת עוֹמֶדֶת עוֹד אִשָה , גְבֶרֶת עֲגוּלָה
בוֹרֶרֶת לְאִיטָה פֵרוֹת זָהָב,
יְצוּר עוֹלָם רָחוֹק.
אָקִיץ מֵהֲזָיָה
בְחוּל שִנוּי בִצְלִיל הָאֲוִיר בְקֶצֶב
הַקוֹלוֹת כִי הגוּצָה גִילְתָה
שֶכַסְפָה אָבַד לָה… וַי לִי!
הַחֶנְוָנִי הָאָפֵל שוֹפֵך דוֹמֶן שֶל חֲשָד
עַל מַרְאִי הַמְרוּשָל, הֶעָזוּב . מִמַבָטוֹ
נוֹבֵל כְפֶרַח –עֲתִידִי , עֲבָרִי קָמֵל
חֲלוֹמוֹתַיי מֵתִים.
אוֹי לִי כִי לְבַדִי אֲנִי בַעֲביִ יַעַר,
בַחוֹשֶך , אַרְיֵה שוֹאֵג עוֹנֶה לְבִכְיִי , וְעֵצִים
אִלְמִים
מִסָבִיב שָתוּ עָלַי….
הַדֶלֶת פְתוּחָה , אַך לָצֵאת לֹא אוּכַל
מִמַלְכוֹדֶת הַחֲנוּת.
עַתָה אֶרְאֶה בִבְהִירוּת אַכְזָרִית
מַה מְעַט יוֹדֵע אָדָם עַל חֲבֵירוֹ-
אֲפִילוּ בְנֵי בֵיתְך , אֲפִילוּ יַקִירֶיךָ עֲלוּלִים
בְרֶגַע שֶל לִקוּי מְאוֹרוֹת לִרְאוֹת בְךָ כָל מוּם רָע.
אֲנִי טוֹבַעַת בָאוֹפֶל…
וּלְפֶתַע בְלֵב לִיבוֹ שֶל עִוָרוֹן
שָמַעְתִי קוֹל:
לֹא תָמוּת הָאֱמֶת עִם הַחֶנְוָנִי.
לּא תָמוּת הָאֱמֶת עִם הַגְבֶרֶת הַגוּצָה ,
לֹא תָמוּת הָאֱמֶת בְמוֹתֵך.
נִשְמָתִי הֵקִיצָה וּבְרַעַד
הִיא חָשָה שֶמֶלֶךְ הַכָבוֹד נִמְצָא עִמָה
בַחֲנוּת הָעֲכוּרָה
תָמִיד אָמַרְתִי
קוֹל אֲדֹנָי עַל מַיִם רַבִים
קוֹל אֲדֹנָי בְרֹן-כֹכְבֵי בֹקֶר ,
קוֹל אֲדֹנָי בַסוּפָה.
וְהִנֵה
בְלֵב הַמְהוּמָה אֲסָפַניִ רִבוֹן הָרוּחוֹת ,
עַל גַלֵי הַשִנְאָה כְעַל אֶבֶן מְפוּלֶמֶת
יָצָאתִי לְפָנָיו בְמָחוֹל ,
קוֹלִי נָשָאתִי בְשִירָה
לָאֱמֶת שֶשֶמֶש וְיָרֵח וְכוֹכָבִים הֲדוֹם לָה.
כִמְעַט שֶנָשַקְתִי לַחֶנְוָנִי-
כִי מֵאֲחוֹרֵי גַבוֹ הַדוֹאֵג נִגְלָה
לִי נוֹפוֹ שֶל הַחוֹפֶש הַזוֹרֵחַ ,
הַחוֹפֶש שֶל אַרְצוֹת הַשַבָת
הַדוֹלֵק בְשִירֵיהֶם שֶל בְנֵי הֵיכָלָא.
לֹא סָר חִינִי בְעֵינֵי הַפַרְפַר
אֲשֶר בְגַן עֵדֶן וּבְעֵינֵי הָרוּחוֹת
הַהוֹמוֹת עַל הַיָם
לֹא שַחוֹתִי מִפְנֵי הַמַבָט הָרוֹאֶה
בִלְחָיַי אֶת קִמְטֵי הַתְבוּסוֹת
וְאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת נַפְשִי הַמְשוֹטֶטֶת
בִמְלוֹא הַיְקוּם וְאֵינוֹ יוֹדֵע
שֶנִשְמָתִי הִיא קֶרֶן שֶל שֶמֶש
לֹא תִתָפֵס בַכַף.
