והפעם בפרשה... כל טוב הארץ... כעשרים שנה אורכת פרשתינו. ויש שיגידו שלושים וארבע שנים.
הבייניש הצעיר יושב האוהלים נמלט על נפשו מפני אחיו - עצמו ובשרו. לאחר יום הליכה מאומצת מחליט יעקב לישון אי שם על אם הדרך. אז לא, הוא לא פתח שק"ש מומיה מותאם לאקלים הארצישראלי, וגם לא קפץ לפלפלתי שגרה לא רחוק, אלא הניח אבן רצינית ככרית נוצות ונשכב לישון.
חלומות מעניינים עוברים על יעקב, סולמות, מלאכים, עולים, נופלים - מעניין... ומטריד.
יעקב קם ומכריז בבהלה שזהו שער השמים, ובלי להתחשב בדעת המועצה המקומית לוז הוא מחליף במשרד השיכון את השם לבית אל.
לאחר הצבת הכרית הלא מרופדת כמצבה ושבועה, ממשיך יעקב במסעו, חרנה.
עם הגיעו לחרן הוא מוצא מספר רועי צאן מתבטלים על יד באר חסומה. יעקב מבין שהם ממתינים לאנשים נוספים אשר יסייעו בידם להזיז את האבן הכבדה מעל פי הבאר.
בינתיים יעקב מגלה את קרובת משפחתו רחל הקרבה ובאה, ומכיוון שיש לו ניסיון ותיק באבנים גדולות, הוא מפשיל שרוולים ומסלק את האבן מעל פי הבאר לא שהייות, לרווחת רחל וציבור הרועים.
לאחר האיחוד המשפחתי עם רחל ואביה לבן, הם יושבים לעשות מעט ביזנס.
בחוזה נחתם על שבע שנות עבודה בעבור רחל, ויעקב מתחיל לעבוד. בבוקר שלאחר החתונה מגלה יעקב כי לאה - אחותה הנוגה של רחל - היא זו החולקת עמו את אוהל החדר וחצי שהוקצה לשניים, ובא בטענות אל לבן. זה האחרון מוגן בחוק האומר שלא תתחתן בת צעירה לפני אחותה הגדולה ממנה. יעקב מחליט לא להתווכח, אלא לחתום חוזע על עוד שבע שנים בעבור רחל. לאחר שיעקב ממלא את ארבע עשרה השנים הוא עובד שש שנים נוספות בתשלום, עד אשר הגיעה העת לעזוב.
באישון לילה נמלט יעקב ונשותיו וכל הנוער הצעיר אשר נולד לו. די מהר כל העסק מתגלה ללבן, והוא דולק אחריהם במהירות. אלוקים מזהיר אותו ממעשים קיצוניים, לבן נאלץ לאשר וכך הוא מגיע לאוהל יעקב. חיפוש קל בציוד לא מעלה בידו את התרפים אשר נעלמו לו באורח פלא, והוא מתיישב על גל אבנים שהוקם בו במקום לסעודת סולחה.
נשיקת פרדה אחרונה - ולבן שב למקומו. יעקב עצמו ממשיך במסע לארץ ישראל. איש שם על הגבול רואה יעקב שני מחנות מלאכים, ובשיחת טלפון מהירה למשרד השיכון קובע את שמו של המקום מחנים.
ומה עבר על יעקב לאחר הכניסה לארץ? תשארו במתח, ההמשך עוד שבוע.
אז חבר'ה, לא חסר כאן על מה לכתוב. חפשו זוויות מקוריות - אני בטוח שתמצאו.
שבוע טוב ובהצלחה.
עוזיה, עורך בדימוס.
