ישנה הנחת יסוד כי עלינו, הנשים, הנערות, להתחתן לאחר או לקראת סיום של מילוי כמה חובות (חשובות ביותר!!) של שירות ולימודים אקדמאיים.
ובאמת, הכרחי הוא הדבר על מנת להסתדר בעולמינו מבחינה כלכלית ומעוד בחינות.
אני מעוניינת לשאול את הקוראות (והקוראים אם ישנם): מדוע אנו מקבלים כצו עיוור את מיקומם של הדברים החשובים הללו בחיינו? הלא אלה הם תכתיבים שניתן לשנותם! האם לא התלוננו כנערות באולפנא או בתיכון על בזבוז הזמן הקיים? והלא זמן זה הוא כה יקר! אכן, צדקו הכותבות, כי לא בכל עת שנחליט כי בה אנו יכולות להפגש- הדבר יקרה! עובדה מנויה וגמורה היא, שרוב הבחורים מעוניינים בבחורה צעירה. דא עקא, היא באמצע הלימודים לתואר וכד'. נו טוב, ריבונו של עולם עוזר לרבות מאיתנו והן כן מצליחות להנשא. אולם בשל תופעת הרווקות הגדולה, הנורה מהבהבת כי בכל זאת, משהו חברתי כאן לא בסדר.
והייתי מעיזה לשים את הסמן על הדרך לתכנון הקמת הבית, שבמקום להסתיים בסביבות גיל 19-20 היא נמשכת... ונמשכת,.. לעיתים לאמצע שנות העשרים. קרי: במקום "לשתול" את שלב השירות, שלב הלימודים האקמאיים בסוף, מדוע לא להתאמץ ולמצוא (כחברה) דרכים לשלבם במהלך הלימודים באולפנא? משהו בדומה למסגרות הפרקטיות הקיימות בחברה החרדית: סיום תיכון + שנת י"ג י"ד להשלמת תואר (שלימודיו החלו בי"ב לצורך העניין). סיום בגרויות? בכיתה י'. שירות לאומי? י"א.
צריך להבין: ישנה בעיה יסודית ביותר, לדעתי, המתבטאת בדברים הטכניים שהזכרתי. והוא- החינוך להקמת בית יהודי.
מצד אחד, מחנכים אותנו (בתקווה שבכל המקומות) לקדושה ולטהרה. להקמת בית נאמן. לשמירת העיניים.
מצד שני, מבלבלים את הבת בחובות חשובים אחרים, הנעשים בתקופה הקריטית ביותר בה תוכל למצוא את זיווגה!
משל הדבר לאדם שהלך בערב שבת לטייל והנה הגיעה שבת ואין אוכל.
יש תקופה בה יש ברכה ללימודים. יש תקופה בה יש ברכה להתחתן ולהקים בית.
אני עצמי התחתנתי צעירה. בת 19. למדתי במדרשת צפנת בצפת, והציעו לי הצעה (בשידוך) שאין לסרב לה. לפני הגיעי למדרשה לא הייתי מכוונת מטרה כלל. גם בעודי שם לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. אבל לאושרי הגדול ולמזלי הטוב- זה קרה. באמצע שנת השירות התחתנו. גרנו ליד הישיבה במצפה רמון ומהר מאד נולד בנינו. החלטתי לא ללמוד באותה השנה כדי שאוכל לעכל את היותי אשה ואם כה מהר. את הלימודים במכללה בירושלים התחלתי עם תינוק בן עשרה חודשים. תוך כדי הלימודים נולדו עוד שני ילדים. בשנה ב' ילד שני ובשנה ג' בת.
להגיד שזה היה קל? ודאי שלא! אני בטוחה שבתים יכולים להתפרק מדבר כזה!!! כשבעל נמצא בישיבה, ובשלב מסויים גם לא מקבל משכורת המצוקה גדולה מאד!! ללא עזרה אי אפשר!
אבל לא להקים בית?!!!?
לא ללדת?
פעם נגשה אלי מישהי בהריון השלישי, ושאלה אותי: תגידי, לא חשבת לדחות קצת את הילודה? את יודעת, בכל זאת, עם לימודים והכל..
עניתי לה: הקדוש ברוך הוא ברא אותנו הנשים עם סדר ביולוגי מסויים. זה שמשהו משובש קצת בסדר הזה של הלימודים- זה באמת לא נוח, אבל פתיר.
הרווח בנישואין מוקדמים (הבאים לאחר לימוד מעמיק לפני כמובן וידיעה מפוקחת ככל האפשר לקראת מה הולכים, כן?) הוא כל כך גדול, זר לא יבין.
לגדול יחד.
לצמוח יחד.
לבוא חלקים, נקיים. בלי הגדרה או משבצת שבדרך כלל נבנית דווקא בגילאי העשרים פלוס, כשמתחילים לדבר, להשוות, להפגש ולהתאכזב ולצבור כל מיני חוויות בדרך.
הייתה לי חברה טובה שהתחתנה בגיל 24 ותמיד אמרה על עצמה שהתחתנה מאוחר. היא באה עם הגדרה לנישואין והכל התחיל להתנפץ לה, להגדרתה. (כפי שקורה בד"כ, לא להבהל). רק כשבאים ממקום מאד שלם אז הקושי בקבלה יותר גדול.
כשצעירים באים תמימים, הפינות יותר עגולות, הנפש רכה יותר וממילא יכולה להכיל יותר.
בהדרכתי את תלמידותי אני אומרת: לא משנה באיזה גיל- רק מוקדם!!