טוב, אז מעשה שהווה כך הווה:
קיבלתי הצעה. טיפה ביררתי (ע"ע "זעקה"), ולא היה לי שמץ של סיבה לומר כן ושמץ של סיבה לומר לא (ע"ע הנ"ל). בסופו של דבר אמרתי כן, וההצעה התגלגלה לצד השני.
והנה פתאום אני מגיע למישהו שמכיר אותה, וממה שאני שומע זה לא זה בוודאות של כמעט מאה אחוז. יעני, אם הייתי יודע קודם- לא הייתי אומר כן.
אז מה עושים?
רעיון עיוועים עלה במוחי הקודח. הרי אני יודע למי היא תתקשר לברר עלי, אני הבאתי את המספרים. צלצלתי לידידי (בחינת ויספר לזרש ולכל אוהביו), ואמרתי להם שמבחינתי - איך לומר - לא מידי אקפיד אם יספרו עלי דברים שלא הייתי רוצה שיספרו אם זו היתה הצעה שממש הייתי רוצה. לא לשקר אבל פשוט לומר את האמת, אבל שלא ינסו לייפות את המציאות בכלל ואם אפשר אז להיפך. גיחכו להם והסכימו. (הי, אל תסקלו אותי, חכו רגע).
טוב.
לפתע אני שומע איזה קול שקט כזה: "תשמע, אתה זבל של בן אדם". זה היה המצפון שלי, ידידי הוותיק (הוא מדבר קצת בשקט אבל הוא עקשן אז בסוף שומעים אותו, לפעמים מאוחר מידי).
"למה, מצפוני היקר?"
"ככה. משהו פה מסריח. לא ציפיתי ממך לדבר כזה. אתה מתנהל כמו פוליטיקאי בתקופת הקמת קואליציה".
"אבל מה אתה רוצה? מה, אתה יודע שזה לא ילך. אז למה לנסות מראש ולגרום לי ולה עגמת נפש?"
"מי אמר? ואולי זה כן ילך? תן צ'אנס לסיכוי הקטן, מי יודע? למה להתלכלך על כזו התנהלות?"
"די, מוצפי. (זה הכינוי של המצפון שלי. הוא אמר לי פעם שאין לו עם זה בעיה מצפונית של מכנה שם לחברו). גם אתה הצטרפת לאלו שתולים הכל בהוליווד? אנחנו עובדים יחד הרבה שנים, מוצפי, אתה יודע שזה לא הבעיה שלי. לא קראת את "זעקה"?"
"לא, אני לא נכנס לפורום שלכם. זה סתם שריפת זמן. אמרתי לך את זה מזמן."
"בסדר, את זה שמעתי כבר. אבל תגיד לי, מוצפי, נניח ניפגש עם הבחורה. אם היא תתלהב עלי, כלומר כשהיא תתלהב עלי, מי ייקח על המצפון שלו את הצער שלה? אתה? עדיף שהיא עכשיו תגיד את הלא, אף אחד לא ייפגע ושנינו לא ניגע לריק על סתם פגישות!"
מוצפי היה נראה טיפה המום. הוא חשב טיפה. "וואלה, יש בזה משהו."
"אבל למרות הכל, משהו פה נראה לי לא תקין," אמר מוצפי.
בקיצור, מוצפי הלך לישון עכשיו והשאיר אותי במצב רוח קצת נאכס.
מה אתם חושבים?
(לא אהיה פה כנראה עד שבוע הבא אבל ממש אשמח לשמוע!)
