בעיקרון עכשיו אני מתחילה שנה שנייה ואני עושה פסיכו' ואם אני יצליח להתקבל אז אני יתחיל שנה הבא..

ואם לא אז שנה חופש ואז...

בשנת שירות עשיתי פסיכומטרי, וישר התחלתי ללמוד...

בהצלחה

אני לא ממש נגד, כי יכול להיות שיש כאלה שזה טוב להם.

אבל בגדול- דעתי היא ששנת שירות זה שלב שחשוב לעבור בחיים, ולדעתי (אבל שוב, זה אינדיווידואלי) לעשות שנתיים זה כמו לזחול יותר מידי זמן, זה להתעכב יותר מידי זמן על שלב בחיים, ולדעתי זה מיותר. חשוב להתקדם...

בעזהי"ת.

שנה שניה בשילוב עם מדרשה.

להתחיל ללמוד מקצוע? מיד אחרי השירות..

חבל על הזמן...

אחת,

ושנה של עבודה פסיכומטרי ומדרשת שילוב.

אם הייתי יכולה הייתי מתחילה ישר ללמוד, אבל לא יכלתי לעשות פסיכומטרי בשירות.

ואני לא מתחרטת על השנה הזאת, למרות שהיא בדיעבד.

אם את צריכה עזרה בקבלת החלטות-בכייף

בהצלחה!

והשנה אני עושה שנת פסיכמטרי עבודה וטיולים וכד'

ומקווה להתקבל לשנה הבאה ללימודים

אה ואני נגד שרות לאומי בכלל

אני מתחילה שנה שנייה וגם עושה פסיכומטרי ובע"ה בשנה הבאה אלמד.

1) עשיתי שנה ולא התכוונתי לעשות אפילו אחת.. [שנתיים זה בכלל בזבוז מבחינתי..]

2) ללמוד מיד אחרי השירות..

ועכשיו אני מתחילה ללמוד..

התכנון שלי לא היה לעשות שנתיים פשוט אחרי השנה הראשונה הייתי קטנה מידי בשביל להתחיל ללמוד את מה שרציתי..כאילו זה מגיל 20 ומעלה;)

בס"ד

שנת ש"ל+מדרשה

והתחלתי ישר ללמוד.

התחלתי לימודים גבוהים מיד אחרי שמינית

1. שנתיים

2. מיד אחריהן. פסיכומטרי עשיתי בשנה הראשונה לש"ל- תוך כדי

כרגע מתחילה שנה ראשונה אין לי מושג אם אני אעשה שנתיים

ונראלי אני אחרי שירות אעשה פסיכו' ואעבוד קצת ואחרי זה בע"ה אתחיל ללמוד

מצד אחד מאוד חשוב לתרום למדינה ואני לא רוצה להישמע חסר אידיאלים אבל

מהצד שני ........את צריכה לחשוב מה תתן לך השנה הזאת ואם לא תלכי לשנה נוספת האם תחפשי את עצמך בהודו או כד'

או שתלכי להתחיל ללמוד ובעזרת ה' להתחתן .....כי ככל שאת מתחילה ללמוד יותר מוקדם את מסיימת יותר מוקדם ואז את לא תקועה עם ילדים תוך כדי לימודים

מצד הלימודים ......מה מושך אותך?

מאוד קשה לקבוע יש אנשים שמתחילים בתחום מסויים ועוזבים אותו לטובת תחומים אחרים....כי החיים מובילים אותם אחרת.....

אם אין משהו ספטציפי אולי כדאי ללכת להתחיל משהו שהוא לא קשה מדי .....עם תעודת הוראה כי בסופו של דבר להיות מורה....זה אולי לא מקצוע עם הרבה כסף אבל זה מקצוע שנותן לך את הגמישות להיות עם הילדים

בהצלחה

עשיתי שנה אחת, ואז שנת מדרשה במהלכה התקבלתי ללימודים שלא הצריכו פסיכומטרי. תכננתי להתחיל ללמוד, אבל הקב"ה החליט אחרת- הכרתי את בעלי לקראת סוף שנת המדרשה ואז השתנו לי התוכניות- התחתנו, נשארנו לגור בקרבת הישיבה של בעלי ולכן לא יכולתי להתחיל ללמוד. עבדתי ועשיתי פסיכומטרי והתקבלתי ללימודים במקום אחר לגמרי מהמתוכנן (אותו מקצוע) ושנה לאחר מכן (כשהייתי ממש לפני לידה...) התחלתי ללמוד.

רבות מחשבות בלב איש...

אני חושבת שאנחנו מנסות להספיק ולא לבזבז את הזמן וכו', אבל אלו הן שנים שבהן את ללא מחוייבות למשפחה, לפרנסה באופן ממשי וישיר ולכן לדעתי צריך לקחת את הזמן- לעשות דברים שכיף לנו לעשות ולא רק מה שצריך...

פסיכומטרי בכיתה י"ב,

שנה אחת שירות,

והתחלתי ללמוד!

ועכשיו מתחילה שנה ג' בעז"ה ובשעה טובה!! (:

אני ממש לא נגד שנת שירות שניה בצורה חד משמעית,

אני נגד כאשר זה בריחה מהמציאות, וכשמתחילים למרוח את הזמן...

כלומר, שנתיים שירות, שנה מדרשה, שנה פסיכומטרי ועבודה, שנה חתונה ואז מתחילים ללמוד,

בזה אני נגד בצורה מוחלטת!

גם אני נגד שרות\מדרשה\שנת חופש כשזה בריחה!!!

שנת שירות או מדרשה או חופש גם כשזו בריחה. מכמה טעמים-

אני לא רוצה להישמע זקנה, אבל כל כך הרבה שנים אחר כך לא נוכל לעשות שנת שרות או מדרשה או חופש מסיבות של משפחה, ילדים, פרנסה וכו' (בעז"ה- רק מסיבות טובות...) אז למה לא לקחת עוד שנה (לא להגזים ולברוח לגמרי מהמציאות...) וקצת לברוח מכל מחוייבות?

ואם תאמרי- אבל אח"כ עם המשפחה והילדים וכו' יהיה רק יותר קשה ללמוד... אני אשיב שאכן את צודקת, אבל כל דבר בזמנו ואפשר גם להסתדר באופן כזה ולא צריך לתכנן את החיים רק לפי חתונה, בעל, ילדים. למה להתחיל להילחץ על "להתקדם" לפני שיש סיבות ללחץ כזה?

ועוד משהו- גם משנת חופש- אפשר ללמוד ולהעצים את עצמינו ולגדול. הכל תלוי בנו.

אבל כן צריך לתכנן את החיים לפי חתונה, בעל, ילדים (אם את רואה בזה שאיפה, כמובן)

א"א לחיות רק את היום- ולהתעלם מהמחר.

אני לא מבינה בחורות שמבזבזות שנים מחייהן, סתם, כי אין כח וחשק לחשוב מה יהיה ולהיערך לכך, ואז נכנסים למורכבות חיי הנישואין וגידול ילדים, חיים כתפרנים בלי גרוש ובלי עבודה, לא תמיד יש כסף ללמוד, נקרעים תוך כדי גידול הילדים וטיפוח הזוגיות, בשביל מה??? מה זה ה"לברוח מכל מחויבות"??? מה את בת 12???

במקרה האופטימי פחות: בחורות מראש לא רוצות להיכנס לקשר של נישואין, כי עוד אין להן שום תשתית מסודרת לחיים- ואז נגררים לתוך הרווקות המאוחרת.........

מי שטורח בערב שבת- אוכל בשבת.

ובהחלט- בגיל 18/19/20- את מספיק גדולה ואחראית להפסיק להתקשקש עם החיים שלך- ולהתחיל לעשות משהו.

אז אני מתכוונת בתשובתי לאחרות....

ובטח לא בת 12, ובכל זאת אני מחזיקה בדעותי הנ"ל... אין צורך בהתנפלות... לדעתי צריך לפעול לא מתוך התעלמות מהמחר, אבל גם לא מתוך תחושה שהמחר יושב לנו על כתפינו ומונע מאיתנו רצונות ומאוויים. לא התכוונתי לדחיית הלימודים וכו' עד אין קץ, אבל לדעתי עוד שנה- שנתיים של התמסרות לעניינים אחרים מלבד ההתקדמות לקראת תואר, עבודה וכו' רק יכולה להוסיף לבניין האישיות. 

אני רואה את הצעירות המתחילות בלימודי 4 שניםתוך כדי הריונות, לידות וגידול ילדים-

למה???למה לעשטות את זה לעצמך מלכתחילה???

מילא אם מצאת את זיווגך בגיל 18, אך להתחתן בת 20+ כשעוד אין לך שום תשתית של התיישבות בחיים??

לא חשבתי להגיב פה על כל המשמיצות את השנתיים שרות לאומי + שנה מדרשה+ שנה עבודה+ שנה הודו וכו' וכו', אבל אחרי שראיתי שאת לבד במערכה...

לדעתי זה דבר אינדוודואלי.

יש מי שמתאים לה ללכת ללמוד מיד אחרי שרות ויש מי שנכון לה לעבור תהליך יותר ארוך וזה יהיה טעות אם היא תתחיל ללמוד מיד אחרי יב, תלמד 3/4 שנים תואר ראשון, תתחרט, תלמד עוד 3/4 שנים תואר אחר... וכמובן תתחתן, תקים משפחה וכו' שכשהיא התחילה את התהליך היא לא היתה סגורה על עצמה, עדיף לעשות את הדבים באופן שקול. לא משנה אם זה בסוף יב או חמש שנים אחרי יב.

אה,

שנתיים שרות, שנה מדרשה. ארבע שנים לימודים. נשואה פלוס בן שנתיים ועוד אחד בדרך...

בהצלחה!

כבר באמת חשבתי שאני ועוד כמה ממשפחתי היחידות שחושבות כך....

של בדיעבד. אבל לכתחילה אם בת עושה את מה שנכון ומתאים לה ולא עושה דברים מתוך בריחה וסיבות לא נכונות, אין סיבה שהיא תרגיש פיספוס כמו שאת מתארת..

בין 2 אופציות יש פספוס מסויים. אומנם אני בגישה לפיה ברגע שהחלטתי משהו אני לא מתבחששת על מה שהיה יכול להיות אבל בכל דרך בה בוחרים יש יתרונות וחסרונות. אני הצבעתי על כך שכשרצים קדימה במירוץ התואר, לפעמים מפספסים דברים אחרים.

ולדעתי גם בריחה זו סיבה מספיק טובה לבחור בדרך מסויימת. מי אמר שכולנו בשלות לבחור מקצוע בגיל 18 או 19?

אשרייך ואשרי הבנות האחרות שאתן כל כך רציניות, חרוצות ומחושבות. (באמת. לא בציניות)

אדם לא יכול לזרוק מעליו אחריות ועוד בשם אידיאלים...

נכון שלא צריך לחיות תעתיד, אבל כן צריך להסתכל כמה צעדים קדימה לחשוב על סיבוכים שיכולות לקרות בעתיד ואם אפשר למנוע אותן עכשיו.

"סוף מעשה במחשבה תחילה".

וכידוע, השנים בין סוף האולפנה לחתונה הם ממש שנים ספורות בדר"כ.

אם את אומרת אז זה מהנק' של ה"למצות את עצמך", אז עוד טיול להודו, או עוד שנה לעבוד בסופר יעשו את זה פחות מוצלח מלימודים שמעניינים תאדם, או לימודים במדרשה

אני לא חושבת שחכם לברוח מהמציאות לתוך שנה חופש, ואח"כ לקום מהחלום המתוק הזה לתוך נישואין, הריון ועוד לגדל כמה פיצים, ואז גם להיזכר שוואלה חייבים ללמוד משו..

טוב, כמובן שאז יש דאבל עבודה..

ואת זה היה אפשר למנוע אם היא לא הייתה מורחת תשנתיים הקודמות בביזבוז זמן שמכוסה באידיאלים..

שתיהיה לך שנה טובה!!

רק כמה נקודות- לא קידשתי את החופש על פני ערכים אחרים, אבל אני נגד המירוץ המטורף של הבנות הצעירות רק בגלל העתיד. מחכים להם וויתורים ואילוצים רבים בהמשך. (מקצוע שמתאים לאמהות, מקום עבודה, מקום מגורים, ועוד) מי שלא רוצה לעשות ש"ל שנתיים, מי שלא רוצה מדרשה, מי שיודעת מה היא רוצה ללמוד והיכן- אדרבה- שתתקדם הלאה, אבל לא כדי "לא לבזבז" שנים.

- אצל בנות הציפיה היא להתבגרות מהירה מאוד והשינויים הנדרשים מהן הם מאוד משמעותיים, ולא כולן מוכנות ומתאימות לכך. בנים לעומת זאת לוקחים ת'זמן (לא כולם...אני יודעת...) ואני לא בטוחה שאצל כולם זה מתוך אידיאלים...

טוב. די מיציתי את טענותי. נסכים שאנחנו לא מסכימות.

לכולן כולן- שנה טובה והצלחה בכל מעשי ידיכן!!!!

מסכימה לחלוטין!

הבנות בציבור שלנו נמצאות בלחץ תמידי..

אז מה יקרה אם תתחילי שנה אח"כ???

דיברתי עם מישהי שעשתה שנתיים שירות ואח"כ התחילה ללמוד,

והיא אמרה שאם היא היתה מחזירה את הגלגל לאחור, היא היתה עושה לה שנת חופש/מדרשה(לא שאני משווה ח"ו!!!) ובכלל, שנה רגועה אחת בחיים...

על מה הלחץ הגדול?

אני לא מדברת על מריחת זמן של 5-6 שנים, ורק אז להתחיל ללמוד, אבל לא צריך להיות בלחצים כל כך גדולים.

אם מישהי מתחתנת לפני הלימודים, ממילא יהיה לה קשה, אז לפחות שיהיה לה איזה "סל" של חוויות חיוביות, שיתנו לה את הכוח והמרץ להתחיל בשמחה...

זו דעתי הענייה.

אה,

ושנה שירות

שנת מדרשה,

שנה של פסיכו'+עבודה+חתונה

ועכשיו עוד שנת עבודה..(צריך לחסוך,וגם אין עדין תשובה מהלימודים...)

בשנה הראשונה של השירות עשיתי פסיכו' ושנה שניה שירות+מדרשה. השנה אני מתחילה ללמוד בע"ה. 

עשיתי שנתיים שירות וישר אח"כ הלכתי לאוניברסיטה

עשיתי שנה אחת שירות (במהלכה עשיתי פסיכו- שעד עתה אני לא צריכה אותו בכלל... אבל לא ידעתי את זה אז)

אחרי זה התחלתי ללמוד מקצוע--- כלומר- הלכתי לשנתיים מדרשה

בבחינת- "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני לומדת אלא תורה"

אחרי זה הלכתי ללמוד משו... ועכשיו יש לי ב"ה עסק עצמאי משלי בשלבי הקמה והתבססות... ב"ה

>> מה שאומר- שלא צריך להיום עם שבלונות בחיים- ולא כל מי שהכי מדרז להתחיל תואר- יוצא ראשון עם מקצוע--

או--

יוצא עם הכי הרבה סיפוק ושמחה בלב.

(זה היה תשובה-מותאמת-אישית לתמיד טוב.. בתקווה שתבין מה אני מתכוונת ושהשם יעזור לך להבין מה הוא ית' רוצה ממך...)

למען האמת רוב הציבור צריך ללמוד כדי שיהיה לו מקצוע בחיים...........ולדעתי את מיחידי הסגולה וזה לא נכון לתת את מהלך חייך כעצה המתאימה לכל אחת...........

אני עושה השנה שנה שניה ובע"ה שנה הבאה אני רוצה להתחיל ללמוד

ועכשיו אני הולכת לאוניברסיטה.

(פסיכומטרי עשיתי בין שביעית לשמינית..)

שנה שירות

שנה עבודה

לימודים....

מומלץ, אם מוצאים משו טוב, לעבוד לפני שמתחילים ללמוד.. קצת עוזר להורים.. ולעצמכם...

לא עשיתי שירות,

גמרתי שלוש שנים לימודים גבוהים.

(את כל הקטע של הריונות וילדים בלימודים זה לא חסך לי, כי התחתנתי בשנה א', מצד שני, אם הייתי עושה שירות - אולי לא הייתי מתחילה ללמוד בכלל...)

ואם את רוצה לשמוע גם את דעותי - 

אז דוקא נראה לי שלרוב הבנות כן מתאים לפחות שנה שירות.

יש לזה ערך עצום בבנית החיים אח"כ, גם אם לא מקבלים על זה פיסת נייר שקרויה "תואר",

[חוץ מאותן אלה שעושות שירות רק כי "כולם עושים" ומבזבזות שנה מהחיים]

וכמובן - לעשות במידה ובגבול ולא להגזים, שלא יבוא על חשבון דברים אחרים בעתיד (מנסיון - לא קל להתחיל את החיים בלי מקצוע ביד...)

אני פשוט מקרה אחר, מצאתי את המסגרות הקטנות שלי לתרום/להשתגע/לברוח/להבנות תוך כדי החיים...

לכל אותן שהן כמוני - תפסו אומץ, ותשקלו ברצינות אם לעשות שירות, ומה השירות האמיתי לעם ולאומה...

בהצלחה!

בס"ד

עשיתי שנתיים שירות ושילבתי בתוכם גם מדרשה ופסיכומטרי..(כן זה אפשרי כניראה..)

ועכשו אני לומדת מקצוע.

בהצלחה!

1) עשיתי שנה אחת

2) אני מתכננת להתחיל ללמוד בע"ה בשנה הבאה.

אי כרגע עושה שנת מדרשה. עוד קומה בדרך לבניית בית בע"ה.

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

נכון, מסכים מאד.

תודה על הדיוק

זה נכון ולא נכון זאת אומרת זאת הגישה בהחלט של חברים ולא עוד זרים, אבל לגבי השאלה האם ממשיכים זה די משתנה יצאתי עם מישהי שגם אחרי רביעי ביקשה שאשאל...

נכון, זה טיפ שמקדם משמעותית. אבל- כשיוצאים בגישה כזאת אז אם מחליטים להיפרד צריך לעשות את זה עוד יותר ברגישות כי זה הרבה פחות צפוי ויותר כואב. זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום. לי עשו את זה ואני חושבת שאם זו ההתנהגות עדיף כבר את הגישה הראשונה. 

אכן מבין את העניין אבל לדעתי אם יוצאים בגישה הראשונה של הולכים לראות איך זה.. 

פשוט הרבה פחות מתקדמים כך וכל הזמן חושבים האם מתאים או לא, 

 וכתוצאה מכך מסיימים את הקשר על דברים קטנים שלא נכון לסיים את הקשר בגללם.

מסכים שזה קצת בום כזה, אבל כך זה סיום קשר, תמיד זה לא נעים ולא כיף לצד השני.

אם אני אחשוב לעצמי שאני בודק וגם זה מה שאשדר לה שאנחנו מנסים כזה, הרבה פחות סיכוי שנתקדם, והקשר יסתיים על דברים לא מהותיים.

אשמח לשמוע עוד דעות בנושא.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.