תשבו על המרפסת ותסתכלו על הכל עם חיוך,

נכון שבהתחלה זה יהיה קשה ובשוק

אבל אם הזוג מספיק בטוח עם האמת שלו ואיתן בה ומאמין בעצמו אז גם ההורים יראו שהם רציניים ויבינו שהכל פה בסדר כמו שצריך. הכי חשוב שהזוג יהיה שלם עם זה ועם האמת שלו.

קודם לדבר על זה בבית(על זה שיש לה חבר) ואח"כ שיבוא לשבת ולאירועים משפחתיים ואח"כ להעלות את ענין החתונה ד"א הם ממש מתכננים חתונה בקרוב? ז"א לא תמיד חברויות בתיכון נגמרות בחתונה או שזה ממש בפתח וכולם פשוט מפחדים להגיד להורים...

חוצמזה לדעתי צריך להתיעץ עם מישו שמכיר את ההורים שלה טוב שיעזור להסביר את זה בצורה מכובדת שלא תגרום להתנגדות

ב"ה

אינני בטוחה שנער ונערה בגיל תיכון יודעים בוודאות מה טוב עבורם והאם הקשר הזה הוא הקשר הנכון לממש אותו או שזו פנטזיה-התאהבות שאין בה ממש.
לדעתי הייתי ממליצה ל"זוג" להמתין מעט, לעשות פסק זמן בחברות ולתת לעצמם להתבגר להתחכם(-מלש' חוכמה) ועוד שנה שנתיים לחזור ולהסתכל אחד לשני בעיניים עם עיניים יותר בוגרות יותר יודעות על עצמם ועל מה הם מחפשים/צריכים בבין הזוג.
 

מאת ענת=) מגיבה מהניק של בעלה.

א. היא חייבת לספר להורים מתישהו בהקדם!! כמו שכתבת, זה מאוד לא בריא. בעיקר לא לבחורה! זה גם חלק מהבגרות שלה, לדעת לעמוד מול ההורים ולהציג דעה שונה.

כדאי שתכין את השיחה הזו, מה היא הולכת לומר, להציג משהו ברור. ובעיקר - לתת להם לעכל בהתחלה ושלא תדבר יותר מידי.

ב. המלצה שלי, זה לשמור על גחלת נמוכה, ל"התבגר" קצת, לבנות בניין רוחני ולא להתחתן מתוך פזיזות נעורים. אבל זה הזוג (?) צריך לעשות ביחד מתוך התייעצות עם דמות מוערכת מבחינתם שתורה להם הדרך ילכו בה. קצת לחשוב קדימה..

לעניות דעתי כמובן...

דילמה רצינית ביותר ולא פשוטה, בכל אופן אני מאמינה שצריך דמות יותר קרובה אל הזוג עם פרספקטיבה רחבה על החיים שתלווה אותם בתהליך הזה..

בהצלחה גדולה ובתפילות!...

אה וכמובן- בעז"ה מזל טוב!!

בדיוק כך היה לי אם אחותי שהחליטה שהיא לא מספרת ואם הם ידעו שידעו.. והם כבר ידעו ממזמן אבל חיכו שזה יבא ממנה בסוף הם פנו אליה..

ראשית - לדעתי צריך מישהו קצת-הרבה יותר מבוגר שידבר איתם. חתונה זה לא משחק ילדים!! צריך לבדוק אם יש להם את היכולת לזה (גם במובנים כלכליים וטכניים, אבל בעיקר בעיקר במובנים נפשיים!!). וגם אם יש את היכולת - מה לעשות עם זה, ומה לעשות בינתיים, עד אז (בהנחה שהם לא מתחתנים תוך כדי אולפנא וישיבה, ובעצם גם אם כן...)

שנית - אני לא יודעת אם זה כ"כ משנה איפה ההורים נמצאים עכשיו.

אני חושבת שזה מ-א-ו-ד משנה איפה הם יהיו בזמן של החתונה או קרוב אליה. אי אפשר להודיע להם בבוקר של החתונה "א.... אבא, אמא. בעצם נזכרתי שאני מתחתנת היום. זה בשעה שש וחצי באולמי 'הבלגן' בירושלים. תבואו! בסדר?"

לדעתי רצוי לעשות את זה בצורה הדרגתית איכשהו, אבל איך שזה לא יהיה, הגיוני מאוד שהם לא יאהבו את הרעיון גם ככה... ואז - אם באמת הזוג יודעים שזה מה שהם רוצים (ושזה מתאים וכו' כי הם כבר התייעצו ו...) אז יהיה להורים קצת קשה עם זה, אבל לא תהיה להם בררה...

בכל מקרה אין לה בררה. היא תאלץ לספר את זה....

שיהיה ב"הצלחה!!

ולא נכון הלכתית. עפ"י דין אדם צריך לשמור מרחק ("להתרחק מאד מאד" - קיצושו"ע) מנשים סתם. ואין שום גדר של "חברה" ששם הדין אחרת.. אי אפשר לבחור איזה הלכות שמתחשק...  מה גם שאפילו מצד ההבנה הפשוטה הדברים ברורים: אדם אמור לשמור רגשותיו לאשתו. הוא יכול להיות בטוח בגיל צעיר שזו אשתו? וכי נישואין זה משחק?  והגישור האמיתי על השונות בין איש לאשה הוא דווקא ע"י הנישואין; לא סתם אנשים ש"הכירו" הרבה זמן לפני כן מגלים שבעצם לא הכירו..   אכן, יתכן שמישהו בדיוק פגש את המתאימה לו כשעוד לא הזמן לנישואין. אבל זה בשביל הענין הזה - ואז שומרים על "אש קטנה" עד המועד. אך לא כאילו זה מוסד שלכתחילה. הרבה הריסות ומשברים מייצר המושג הזה, בגלל שהיצר "מסביר" למה לא כדאי לחכות עוד קצת ולבנות היציבות, בקדושה ובבשלות לנצח בעז"ה.

וכעת - לענין הנוכחי...: בהיות שבדיעבד הם כבר מכירים ומרגישים קשר רציני - לדעתי הם צריכים לדבר ביניהם ולחשוב כל אחד לחוד, האם מתאים שיתחתנו. האם הם שלמים עם זה. באמת רוצים בכך. לא בגלל "מה השני יאמר". אפשר גם להתייעץ עם מישהו שמכיר אותם, אם יש להם איזה ספק.

אם הם בטוחים - לא "תכלית" לחכות. תאזור הנערה אומץ, תגיד להורים שהכירה בחור הויא מעוניינת להתחתן איתו ושזה חזק אצלה.  יש להניח שאחרי ההלם הראשון (יכול להיות שהם בכלל כבר מבינים את זה מעצמם),ההורים יתחילו לעכל.  צריך לא לפחד. לשוחח בנחת, להסביר מדוע היא חושבת שזה אמיתי ובשל. הורים שיהיו משוכנעים שביתם בשלה להתחתן וכבר בקשר רציני - יש להניח שיבינו שאי אפשר לעצור בכח.

אם הנ"ל חושבים שהם לא בטוחים שהם רוצים כבר להתחתן - אז "להעביר להילוך איטי ביותר" ולחליט שנפגשים פעם ב.. ולא חושבים בין לבין כל הזמן אחד על השני - עד שיגיע הזמן. 

למה לכתוב מישו כאשר המילה הנכונה היא מישהוא?? וכן, צריך לספר להורים וביחד איתם לתכנן את העתיד. בהצלחה

צריך להתייעץ עם מישהו חיצוני. וגם לשקול מה יקרה לשניהם אם ייפרדו.

ולגבי המושג "חברים" נכון שהוא לא בריא, אבל יש הרבה אנשים שלא ידעו שהם רוצים להתחתן עד שפגשו את בן הזוג, ומשם הגיע הרצון להתחתן. לא רצוי מלכתחילה, אבל קורה הרבה בדיעבד.

לא חשבתי שגם אני אידרדר לכתוב ב"שפת מחשב" תוקבקית רדודה.

אבל הנה תפסת אותי על טעות כזו!

זהו אני צריכה להתאפס חזרה על חשיבות המילה הכתובה- גם אם היא וורטואלית.

קיבלתי. "מודה ועוזבת תרוחם"

ולעצם השאלה-

ברור פה שצריך להתייעץ עם ההורים ולשתף אותם

אבל יש פחד וחשש

איך מתגברים על זה?

קודם כל, מדמיינים את אפשרות התגובה הכי גרועה שלהם  ומתמודדים איתה. אפשר לספר להורים במכתב, או דרך צד שלישי כמו דודה קרובה, חברה של אמא וכו'. ואפשר פשוט לקחת נשימה עמוקה ולאמר: אבא ואמא, יש לי לאמר לכם משהוא...בהצלחה! 

קודם כל - לרצות לספר

להבין שחייבים (שצריך) וזה ממש חשוב 

וחלק טריוויאלי מהדרך לחופה.

להתאמן על זה

אפשר לעשות סימולציה

למשל את האמא והיא מספרת לך

אגב מעניין מה המקום שלך בכל הסיפור,

גם - למי היא מעדיפה קודם לספר?

אבא? אמא? ביחד? (בטח אמא...)

ומה אמא תענה לה?

ממה היא חוששת? (חוץ מזה שהשמיים יקרסו..)

ומה יעזור לה ויתמוך בה?

איפה החבר ביחס לנושא הזה?

האם הוא מעודד אותה לדבר ולספר?

אולי הוא יכול לתמוך בה?

אולי לבוא יחד להורים..

אפילו ארוחת ערב..

קיצור - להתחיל לזוז, שתעשה משהו, 

אני מבין שהיא עדיין בהלם

איך לספר להורים בכלל

גם עולה לי עוד רעיון,

"אמא, יש לי משהו לספר לך,

אבל אני ממש חוששת ולא יודעת איך תגיבי.."

וממש לשמור את "הקלפים" (ו"הכדור") קרוב,

עד שאמא תגיע למצב של - "מותק, מה שלא עובר עלייך,

אנחנו תמיד איתך, תמיד אנחנו ההורים שלך,

ואסור לשמור שום דבר בבטן... וכו'"...

ואז לאט לאט (או מהר) להנחית את הפצצה.. 

(לשים על השהייה..., אלא אם כן יש "פתיל קצר"...)

זהו,

איך אומרים: סורי על האורך..

או בשתי מילים - מה שהוא (אך לא רגילים לכתוב כך)

בוודאי התכוונת ל"מישהו" או ל ,"מי שהוא"

נראה לעני"ד שאלה האיותים היותר נכונים.

עכשיו אני רואה שכבר דייקו זאת

לא סתם הם פוחדים מתגובת ההורים. הרי כל הורה רוצה שהילדים שלו יתחתנו. אך בגיל צעיר זה הרבה פעמים קשה לבחון את מלוא התכונות של בן הזוג ולשער בהגינות ובאמינות מלאה כיצד ייראו החיים לצידו ואיתו. המון המון זוגות אוהבים מאוד התחתנו בגיל צעיר ונישואיהם הפכו תוך זמן מה לפצצה ולא ולאהבה.

איננו מכירים את הזוג הספציפי, אך בדרך כלל עדיף לחכות

כדי להקים בית, לעבור ממצב של בת אצל אמא לאישה עצמאית, צריך לעבור כמה שלבים חשובים, אסור בשום פנים ואופן לדלג עליהם! תתחתני, ואז, תלכי ללמוד? סבבה. יש לכם כסף? ההורים יתמכו? את מרגישה מספיק חזקה לעמוד בפני אתגרי הנישואין. תזכרו טוב! נישואין זוהי התקופה המדהימה ביותר בחיים, אתה עולה שלב וגדל בקומה, אך גם האתגרים שלך גדלים יותר, לא לשכוח!

בנוגע לבנים- אני ממש נגד!!! בחור בשמינית לא יכול להקים בית! אין דבר כזה! מה הם משחקים באבא ואמא?

מה תעשה אם מחר אשתך תקום לידך מקיאה, או אם תיתקלו בקשיים אחרים, (אני לא מפרטת מעיניני צניעות וכו')

כמו שאמרתי- החיים הרבה יותר נעלים, אך גם האתגרים- בהתאם. צריך לצאת לשנת שרות, ואפילו רק השנה הזו- משנה לך הכול!!! לבנים-ללמןד בישיבה, אין כמו לימוד התורה שמשנה את האדם לטובה. ואז, תצאו שניכם ותקימו בית כשאתם יודעים מה אתם רוצים, ומה אתם מחפשים!

חוץ מזה- ברור שיש אתגרים גם כשמתחתנים בגיל 21 והלאה, אך אנו מגיעים אליהם יותר מוכנים

חברה! לחשוב על ההשלכות, כל גיל והשלב שלו. ברור שגם לא כדאי למרוח את זה עד גיל 30, זו לא הכוונה, אלא צאי לשנת שרות, אפילו אם תתחתני באמצע שה עדיף, ולבנים- תורה תורה תורה, ומתוך כך להקים משפחה

שתזכו בשמחה !

אמן!

שכבר מקשה גם על לימוד תורה בראש פנוי..  לכן כתבתי שלכתחילה לשמור מרחק עד הזמן שמרגישים וחושבים שמתאים לחפש/למצוא.  כשכבר בתוך ה"מצב" - זה מאוד אישי: יש בוגרים כשהם צעירים (אפילו בנים...) ויש גם ההיפך. 

הילדה עדיין ילדה  

בעצם העובדה שהיא חוששת לספר להורים, היא אומרת שיש להם מה לומר בנושא, ועל כן משתמע שהם קובעים ומחליטים עליה, והעובדות מציבות אותה מתחתם, ועל כן... נו... נראה שהיא לא ממש בשלה להיות גברת לעצמה ולנפשה, לא? 

אולי יש כאן תרגיל חשוב בהתגבגרות עבורה, במעבר שלה מילדות לנשיות, שלב חשוב שיעזור לה להבשיל לנישואין ולהקמת משפחה משלה. ואם לא היום... אז... לאט-לאט... כשהיא תרגיש בשלה ובטוחה מספיק בעצמה להתייצב ולצייר את גורלה בעצמה. לא נראה לי איום ונורא גם אם זה ייקח עוד כמה ימים/חודשים/שנים  

לא נשאלתם אם שייך עכשיו שיתחתנו, האם הם עברו את כל התהליכים הנפשיים של מתבגרים וכו'..

נשאלתם בפשטות!

איך מספרים לאבא ואמא בלי לפוצץ ת'פרשה!?

א. ל-ס-פ-ר:

נשמע מפחיד, לפעמים אפשר להרגיש צמרמורת חולפת בכל הגוף- מי לא מכיר את תחושת הפחד המשתקת.

אבל יש הרבה סיבות טובות לספר, לפעמים פשוט בגלל שאנחנו ילדים, רק ילדים... ואנחנו צריכים מבוגר שידריך, שיתמוך, שיגיד לנו שהכול בסדר, או סתם, שנוכל לפרוק בצילם. שלא לדבר על עצות טובות, או שיתוף טבעי של קהילת המשפחה.  אבל זה מפחיד- כן זה מפחיד. אבל אם יש סיבה טובה, אז צריך גם להתגבר. 

הציעו כל מיני שיטות מעולות- אפשר בצורה עקיפה, דרך אח\ות גדולים, דרך דודה, או חבר של ההורים. אפשר לתפוס את ההורים, להושיב אותם על הספה בסלון, ולפתוח בכנות את כל הפרשה. ואפשר לשבת רק אם אימא... ושהיא כבר תספר לאבא. 

ב. לא לספר:

דווקא אני לא יודע מה הלחץ הגדול בלספר. פתאום רובנו הפכנו לילדים ממושמעים וצדיקים שמספרים כל דבר להורים, ורואים בהם את המבוגר האחראי, אבל תכלס- כמה סודות איננו מספרים להם, כמה הם באמת יודעים עלינו ופעולתנו. מהצד הזה- אולי כדאי לשאול מה הקשר שלנו עם ההורים ועל סמך זה להחליט איזה חלק הם ייקחו בחיים שלנו. 

לסיכום: כדאי לחשוב על הנושא, לשקול את הכדאיות, ואף לבחון את הקשר עם ההורים, ואם החלטתם שמספרים, אז תתגברו ותהיו חזקים ובעז"ה תראו המון סיעתא דשמיא. 

למה לא לספר?

כי הם יעוררו מלחמת עולם- ההורים החביבים

כי מעכשיו עד האירוסין ועד החתונה ועד בכלל- זה יהיה מסכת ארוכה של דיונים ומריבות ווכוחים

של ההורים הדאוגים לבת שלהם- אבל למה את מתחתנת ככ צעירה?! ומה לא תעשי או כן תעשי שירות? ואיך ומתי תלמדי? וממה תחיו? ואתם לא צעירים מידי?

תקשיבו אנשים- אחד ה-דברים שהכי שוחק את הכוחות של בני אדם בעולם- זה להתווכח עם ההורים

ועוד יותר- זה להתווכח עם ההורים על דברים שהם לא מבינים את הגבול של מתי זה החיים שלך ומתי לכבד את הפרטיות של הזוגיות שלך

(ואם יש הורים שקוראים את זה- בבקשה!!! שימו ליבכם על זה!!)

לפעמים- צריך לא לספר- כדי לחסוך מריבות, כדי לחסוך משאבי אנוש יקרים- בדמות הכוחות של הזוג, כי  אין עיניין לבזבז עוד כמה חודשים על מריבות סתם- שממילא יגיעו....

אבל מתי- זה כבר ד--י גם לזה?

הרי אינם מתכוונים להתחתן במחתרת וכנראה גם לא לממן את החתונה (ואפילו האירוסין..) בעצמם.

לכן, ברגע שמוחלט אצלם שהם מעוניינים להתארס ו"בא מועד" ולא מחכים יותר - אז אין ברירה: תואיל הנערה לגשת אל המלך/ה (אולי תצום 3 ימים כמו אסתר..) וכאשר לא אבדתי - לא אבדתי. תחליט מראש שהיא שומעת בנימוס ועוברת הלאה אם צריך..  נשארת מכבדת את הוריה ואוהבת אותם, אך אם לא משתכנעת מדבריהם - סומכת על ההלכה שבנושא זה לא חייבים לשמוע להורים. כמובן, כמה שאפשר בנעימות ובכבוד.

כשהם ירצו להתארס ולהתחתן.

ההורים יידעו מזה בסופו של דבר. בלי להכיר אותם והוריהם, אם זה נראה לה סגור וסופי ואוטוטו חתונה- אני לא יודעת אם היא כבר בשמינית או שמדובר בתכנון לטווח ארוך- אז אין ענין להסתיר. זה גם לא הגיוני. 

אולי שתצא עם אמא לקפה ותדבר איתה קודם, אחד על אחד. זה יכול להיות קל יותר.

אני חושבת שההורים שלה יקחו את זה קשה יותר ויילחצו יותר אם היא 'תפיל' את זה עליהם כמו פצצה, אחרי שכ-ו-ל-ם כבר יודעים מזה חוץ מהם. זה יהיה מאוד לא נעים אם הם ירגישו שהיא עושה את זה מאחורי הגב וכו'.

חוץ מזה- צריך להתרגל. אחרי הנישואים מגלים פתאום את המושג ''לא נעים''. פתאום יש מחויבויות חברתיות שונות ומשונות, ואיתן מגיע ''לא נעים''. 

ובכלל- גם אם הם בונים את הקן המשפחתי וכו'---- ההורים לא נעלמים, שאר המשפחה והעולם לא נעלמים, וצריך להבין שגם אם להורים אין את ''המילה האחרונה'' בנוגע לנישואים, הם עדיין בני אדם עם רגשות, מועקות וכו'.

היא כבר פגשה את ההורים שלו? גם הוא יצטרך לפגוש את ההורים שלה בשלב מסוים.

אוי, נזכרתי בעוד משהו- אם ההורים שלה יידעו מראש שיש לה מישהו וזה רציני, זה סביר יותר מאשר הודעת ''אני מתחתנת''. צריך הכנה כלשהי, וההורים גם יבינו שזה רציני אם תהיה הכרות אתו. 

בריחה היא פיתרון גרוע. מתי שהוא (נגיד בחתונה למשל) ההורים יידעו. כדאי לשים דברים על השולחן ולפתוח בדיון גלוי לב. המלצה אישית להתחתן בשמינית זה סיכון גדול מידי לחנישאוי בוסר. יכול לתת לכם רשימה של גרושים שהתחנתו מוקדם מידי

ב"ה

מנסיון חברותי הרבות שנישאו לפני סוף הבגרויות ונתקעו איתם (כי בשמלת כלה לא הולכים לבגרות..) וחשבו שישלימו התקשו אח"כ להשלים.

ואפשר  כמה חודשים אחרי הבגרויות בכיף,

 באהבה ובנועם.

בס"ד

נראלי שככל שהזמן עובר. ההורים יכעסו/יעלבו יותר. וזה עלול לגרום להם להתנגד יותר ברגע האמת..

(או שבעצם, אולי זה דווקא יתן להם להבין שההתנגדות שלהם לא שייכת פה?)

לדעתי לספר לאחים הגדולים ולגרום להם לתמוך ברעיון. זה לא נורמלי ההסתרה הזאת וברגע שיהיה מישהו במשפחה שכבר יודע- יהיה יותר קל.

ואז לגרום להורים להבין ממש שמשהו הולך פה.. (זה כבר לא כזה קשה: הערות ציניות או בדיחות על חשבונה מצד האחים..)

אחרי זה אפשר יהיה לומר ישירות להורים, באיזה רגע טוב, "כן, יש לי חבר, קוראים לו ****** והוא...." (אם הם נעלבים מזה שהיא לא סיפרה להם תמיד אפשר לומר שהיא רצתה לשמור בסוד או לא ידעה איך לספר להם וכו'..)

ובמשך הזמן לדבר עליו יותר. שיבינו שזה רציני מאוד. להעלות את הנושא של חתונה בגיל צעיר בבית ולתת להם להרגיש בחושים ההוריים שלהם שזה מה שהולך לקרות גם אצלם.

אם השיחה הזאת לא תבוא מהם עד אז, אז כדאי לעשות שיחה רצינית על החתונה בערך לפני הבגרויות קיץ, או משו כזה.. בכל מקרה: אחרי שהם יכירו ת'בחור!!

ות'כלס- נראלי התייעצות עם האחים תועיל הכי הרבה..

ב"הצלחה!! ובשמחות..

אם האהבה שלהם אמיתית (ללא קשר להורים)

זאת אומרת העולם הרוחני שלהם תואם.. ולא העולם החיצוני..

אז שפשוט יתחתנו עכשיו

הפרנסה לא מגיעה מהבגרויות ולא משום תואר אין מה לדבר על זה בכלל העיקרון של המשפחה חשוב יותר.

זה ימנע בעיות עכשיו ובעתיד

ועוד דבר לגבי הדבור עם ההורים לא תמיד המיועדת בקשר כל כך טוב עם הוריה ויש לה אנשין אחרים שמדברת איתם

כמו אחיות חברות אז זו לא הבעיה

יש רק בעיה אחת והיא הגיל עד כמה הם קטנים ז"א בערך פחות מ16 17 או יותר כי אם יותר אין עוד שאלות

אם הגבר הוא גבר! שילכו על זה והרבה מזל טוב 

ולא להאמין לפיתויים לחכות אם זה זה אין מה לחכות, כמובן שוב אני חוזר שהגבר אכן מוכן לפרנס ולהקים בית

והאשה באמת אוהבת אותה כל השאר בזבוז זמן

ואם הם לא מחליטים להתחתן אז כמו עצות שהרבה מהרבנים אומרים שהקשר יוריד קצת מהרמה (דיבורים פחות, פגישות פחות וכשמחליטים עכשיו מוכנים לחדש הכל כבראשית.

בהצלחה רבה

נ.ב.: בנושאי נישואין לא כל כך מתחשבים מה ההורה רוצה לעומת מה שטוב לילד. עם כל הכבוד עד כאן.

לכן לא הורים עונים כאן כי אם יועצים או רבנים. 

צריך לזכור שזוג כ"כ צעיר כמובן לא יממן לעצמו את החתונה או האירוסין [ולפעמים ההורים עוזרים גם אחרי החתונה] אז בהחלט יש להורים "זכות" פה, הם יכולים לבוא ולהגיד לזוג - בסדר. תתחתנו. תסתדרו לבד.

ואל תגידו שזו הגזמה, יש הורים שיכולים להגיע אפילו לרמה הזו, מרוב חיבוק דוב לילדה שלהם, שהם לא רוצים "לאבד" את הילדה כ"כ מהר ולאבד שליטה עליה - זו לא הגזמה! יש הורים שצריכים להרגיש שהם שולטים על הילדים שלהם. ואז הקלף שלהם של השליטה זה הכסף.

עצוב ומזעזע אבל צריך לזכור שזה יכול לקרות.

ההורים תמיד ידעו "ואין כתובה שלא עולה בה תיגרה"

אז אין מה לדאוג גם אחרי שכועסים כמה שנים אחרי כמה ילדודס קטנים

גם ההורים מתחילים להתרכך ואומרים וואי זה לא היה כל כך נורא

אז שוב זה אינו שיקול! מה יגידו ההורים ? זה כמו מה יגידו החברים? לא מעלה ולא מוריד.

אם זה הזיווג אז גמרנו זה בסדר. בע"ה

אבל לדעתי גם לרוב מעיד על חוסר בשלות או חוסר שלמות ביחס לקשר.

עצתי היא: לאזור אומץ. בפשטות..

לדמיין את המקרה הכי "קיצוני" שיכול לקרות ביחס לתגובת ההורים ובהתאם לזה לחשוב מראש כיצד ואיך מגיבים בנעם ובצורה מתאימה..

אם מחליטים לחכות- לפרוש את הקשר על פני תקופת הכרות גדולה יותר, לצמצם בפגישות וכו' ולהתייעץ עם מישהו שמבין לליבם ובו דעת תורה..

בהצלחה רבה רבה!!! בשורות טובות

ואיך אתה מרגיש בדייטים עצמם?

זה יכול להיות עניין שכדאי לטפל בו בשלב בחינת ההצעה ועד להתנהגות בדייט עצמו.

'מסתיימים' הכוונה שהיא מסיימת אותם?

אם אתה מסיים, זה בירור מסוג אחד.

למה ההצעה, שנראתה לי בעלת פוטנציאל, כבר לא רלוונטית? מה פגשת שגרם לך לחתוך? זו בעיה בהצעה, כלומר לא היתה שום סבירות, אין שום דמיון/קשר בין הדמויות, או שזו בעיה בתקשורת, ביצירת הקשר?

אם זו בעיה בהצעה, למה הציעו לי? ייתכן ולא מכירים אותי/אותה/לא יודעים מה אני מחפש? למה לא 'עליתי על זה' מראש, בשאלות מבעל הרעיון (מלבד פרטים טכניים ומהותיים כאלה ואחרים, 'למה חשבת שהיא מתאימה לי?', 'למה חשבת שאני מתאים לה?'. לא 'כי לשניכם יש אוזניים/לב וריאות', אלא למה דווקא אני לה ודווקא היא לי. איזו ייחודיות ראית בכל צד שהעלת לך את המחשבה שיכולה להיות התאמה) או בשאר הבירורים. אולי העניין צריך חידוד?

אם זו בעיה ביצירת הקשר, האם נבהלתי משתיקות/משהו ספיציפי שהיא אמרה? האם חתכתי 'כי הרגיש לי' או שיש סיבה שאפשר להצביע עליה? הרם באמת נתתי הזדמנות או שמיהרתי לחתוך כי לא היו לבבות והצעת נישואין אחרי 20 דקות? האם נכון לחתוך אחרי נסיון אחד, כששני זאים נפגשים ומובן יהיו רגעים לא נעימים (וגם לא נוראיים) של שתיקות מביכות, או שנכון לתת צ'אנס נוסף, ואולי אפילו יותר? האם אני באמת בא מוכן לקשר, ובא להשקיע בדייט, או בא 'לעבור אותו' (כמשתמע קצת מנוסח שאלתך), ומיילא כל הדייט לא רלוונטי? האם יש בי פחד מיצירת קשר שגורם לי להיבהל ולהרגיש שזה לא רלוונטי, או אפילו להצביע על דברים ספיצייפיים למרות שהם לא באמת מהותיים לי?

אם היא חתכה, יש בירור נוסף, אך זה כמובן דורש גם את הבירור האם ההצעה היתה רלוונטית. אם לא, למה לא סוננה בדרך? האם ייתכן שהמציע/הדמויות שאצלן ביררו עלי לא מציגים אותי נכון?

אפשר גם לשאול אותה, בטלפון בו היא חותכת או בהודעה אחרי זה, למה היא חותכת. היא לא חייבת לך תשובה, וכנראה שהיא תענה 'הרגיש לי שזה לא מתאים', אתה יכול לבקש הערות/הארות להמשך הדרך, אולי תקבל משהו.

ייתכן שיש בך, במראה/דיבור/התנהלות שלך בדייט משהו מרתיע/מרחיק? האם השקעת בדייט, באת מכובד, פתוח (כמה שאפשר) להכיר, לשמוע ולשתף, התעניינת בה ולא חיטטת יותר מידי? האם חשבת מראש על מקום שנוח לה, מתחשב במה שמתאים לה, לא ליד כל החברות, מקום נעים, אולי אפילו עם שירותים? האם הבאתי לפגישה הראשונה מיץ תרד הולנדי סחוט ועוגיות שעורה ותירס במילוי חסה? התנהגתי מוזר? נסה לשחזר את מהלך הפגישה ולבחון אם היתה התנהגות מרחיקה מצידך.

כשזו אחת או שתיים, יש סבירות שההצעה לא רלוונטית/הן לא פתוחות לקשר, אבל אם זה כבר עם בנות רבות, יש כאן נורת אזהרה לכיוון שלך. מה אני לא עושה נכון.

זו התמודדות קשה. נסה ללמוד משהו מכל פגישה. להתייעל בתקשורת, להכיר גבולות ולהבין מה חשוב לאישה ומה מעניין אותה, למד להתחשב, ובעיקר, להיפתח.

זה נסיון לא פשוט. תדבר עם אבא, תגיד לו, ותתכוון לזה, שקשה לך, שאתה צריך את עזרתו, ושאתה מתאמץ ומשקיע כדי להקים בית לכבודו. קבל את הקשיים הללו באמונה, ויהיו לזכותך.

(מקווה שכתבתי כל מה שחשבתי, כי בטעות מחקתי הכל וכתבתי הכל מהתחלה)

אשריך. יצליח ה' דרכך ותבשרנו בשורות טובות במהרה.

אכן גם אני הייתי בבעייה כזו עד שלימדו אותי איך לפתח קשר עם אישה.
ואז הכל השתנה שסוף סוף הכדור היה אצלי.
לא בקטע מלחיץ אחי אבל אתה צריך ללמוד אם יוצרים קשר עם אישה.
תחשוב שזו בחורה שהיית רוצה ובגלל שאתה לא יודע איך מפתחים איתה שיחה הכל בורח לך, פשוט חבל.
לכן יש אנשים מאוד מאוד מסויימים שיודעים להדריך אז שווה לפנות אליהם וכן גם לשלם אם צריך.

אני יודע שזו לא מחלה, וברור שצריך אכן לבדוק מחלות גנטיות. אבל זה מטריד אותי. הלוואי שלא. 

אבא שלי נמוך, אמא שלי ממוצעת על גבול הנמוך,
וכולם אצלינו די נמוכים במשפחה. (אני נמוך)
אני חושב שאם זה פער, אז זה אמור להתאזן, אבל אין לי באמת ידע מקצועי...
אבל בסוף אם תתרגל לזה, אז הגיוני שגם התפיסה שלך תשתנה.

כל תודה רבה על התגובה נשמה טהורה, מקווה שהשאלה שלי בסדר!

דברי שני, זה ברור שעל רוב פשעים תכסה אהבה..אבל עד שהאהבה תגיע....

וזה גם מובן מאוד למה זה מפריע לך.

ואני מניח שאתה שואל על הילדים שבעז"ה תאהב אותם איך שהם יהיו...

על הרגשות שעולות אצלכם. יש להן מקום.

אין לי תשובה על כך. אולי להמשיך ולראות אם זה עדיין מפריע.

אולי הילדים יהיו גבוהים כמוך? יש לנו שכנים שהיא מאוד נמוכה. ממש.

בעלה די גבוה (לא 1.90) ו90% מהילדים, גבוהים.

אבל יכול אולי להיות גם ההיפך כמובן.

אגב, קראתי בספר "יומנה של שדכנית" על מישהו שהגיע לאחד מגדולי ישראל

בטענה שאחותו שמה דגש על שטויות; הכירה בחור נמוך ואינה רוצה בו כי

טוענת שתתבייש ללכת איתו ברחוב.

הצדיק ענה לו: אלו לא שטויות. זה דבר שצריך לקחת בחשבון אם זה מפריע לה.

זה לגבי ההצטדקויות שעולות כאן לגבי הרגשות לגטימיות לגמרי.

מה עושים איתן? זה כבר נתון לשיקולו של כל אחד.

בהצלחה רבה!

כנ"ל לאבא שלי, ואימי עוד יותר נמוכה. לגבר זה לא קל מבחינת הביטחון האישי, לנשים אין בעיה (הן אכן נתפסות כ"מיניאטוריות ומתוקות"). ילדיי נמוכים כמוני, הבן עדיין קטן ולא מוטרד במיוחד, לבת הגובה שלה כלל לא מפריעה.
 

אבל רוב הסיכויים שילדיך יגיעו לגובה ממוצע של 175 ס"מ ואף הרבה מעבר. אז אין מה לחשוש. שאל את הבינה המלאכותית והיא תיתן לך תחזית על סמך סטטיסטיקה קיימת.

על בסיס מה את/ה אומר את זה? באמת כבר שבוע שאני מנסה להסתכל מסביב על משפחות ולא מצאתי משהו עקבי מדי..חוץ משאם יש גנים נמוכים אז זה עובר הלאה..

מה שלא נכון זה המחשבה שגן גבוה פלוס גן נמוך יוצר גן ממוצע. אם אתיופי יתחתן עם אשכנזיה אז הילד יצא מוקה? זה לא ביולוגיה.

אם חכם יתחתן עם טיפשה אז הילד יצא ממוצע הציונים שלהם? זה לא ביולוגיה.

אחד מהגנים יבוא לידי ביטוי וזו הגרלה שאין לנו איך לשלוט עליה, ומה שכן יכול להיות זה עוצמה משתנה של הגן המסוים - אבל הנטייה תהיה גבוהה או נמוכה, וממש לא נטיה לממוצע.

זה דבר שיש לדעת.

עכשיו השאלה היא מה הטעם שלך בנושא, אם בכלל אכפת לך/חשוב לך, וכדומה.

ברור לי שאין פה נוסחה מדויקת (אע"פ שיש מחשבון באמת כמו ששלחו למעלה חחח..) אבל רוצה לשמוע מנסיון החיים פה של האנשים מה רואים/שומעים מסביב. לדעת האם אני לבד בהתלבוטות הזו והאם יש לה מקום או שזה יצר הרע? 

קודם כל - זה נכון שזה לא תמיד יוצא ממוצע, אבל דווקא בדברים האלו (גובה וצבע עור) יש איזשהו ערבוב של הגנים שיוצר לרוב משהו באמצע (כי יש פה כמה גנים שמשפיעים, ולכן חלק מתקבל מהאמא וחלק מהאבא, והתוצאה מושפעת משניהם. יש תחומים אחרים שבהם רק גן אחד משפיע ואז זה באמת סוג של 'הגרלה' אם זה כמו אמא או כמו אבא).

מכירה כמה משפחות של אתיופי ואשכנזיה (או להיפך) והילדים באמת בצבע כמו של תימנים. וגם במשפחה שלי רוב הילדים קיבלו צבע בערך באמצע ביני לבין בעלי (עם שונות בין הילדים, אבל בגדול כולם בטווח שבנינו).

ולגבי הגובה - יש לי דודים שהם עם הפרש גובה משמעותי. הבעל בערך 1.90, והאישה סביב 1.50 (להערכתי, לא שאלתי אף פעם...). יש להם 7 ילדים, 2 בנים שקיבלו את הגובה של אבא שלהם (לא יודעת אם ממש בגובה שלו, אבל כן גבוהים מהממוצע באופן ניכר), ו-5 בנות בגובה ממוצע, גבוהות יותר מאמא שלהן אבל לא באופן חריג.

זה מציק לך בעין?

מרגיש לך מוזר להסתובב עם מישהי יותר נמוכה בהרבה ולא ממוצעת?

איך הצל/ השתקפות שלכם ברחוב או מול חלונות ראווה מרגישה לך??

כי לגובה כמה שתרצה זה מה שה' קובע

אני באה כמיך ממשפחה של גבוהים

אבא שלי 185 אמא 175 ויש לי אחים 192 188 אחיות 176 175 שזה גובה ממש גבוה לבנות

אבל גם אחים בנים יותר נמוכים - ממוצעים 176

(שזה הממוצע בערך לגברים- 177)

ואני שאני 170 זה גם גבוה לבנות

(הממוצע הוא 163)

זה תלוי ילד מה הוא אוכל כמה ישן אם עושה ספורט

אני מכירה זוגות שהם הפוכים שניהם מגרדים את ה170 ויצא להם בחור 185

זה משפיע אבל לא מחייב בכלל

אז תתיחס יותר להרגשה שלך איך זה נראה בעינך

כמה  זה מפריע לך שהאישה שלך שהיא נמוכה

לא הילדים שלך

כי לי זה מפריע🙂

מודה

נסיתי  עם כמה וכמה בחורים אבל אני לא נמשכת לכאלה שפחות מ178-180

אני צריכה לראות שיש הבדל גובה בנינו

האם שאני שואל את עצמי את זה גם. כי זה פרדוקס כזה. ככל שאני מפחד יותר מאיך זה ישפיע על דור העתיד אוטמטית זה משפיע על איך אני מסתכל עליה. 
ובדיוק כמו שכתבת, יצא לי להתסכל על הצל ברחוב וזה, וזה מרגיש לי קצת 'מוזר', כמו אחות קטנה. אבל אמרתי לעצמי שזה אולי סתם קול בראש שצריך לנפץ..מבולבל כבר. 

שמחה שזה לא הפריע לבעלי...

יש לנו ילדים גבוהים, ילדים ממוצעים וילדים נמוכים. מגוון נחמד

אגב, ההורים של בעלי גם נמוכים, רק הוא ואחיו גבוהים...

גם לדעתי - פחות תחשוב על הילדים העתידיים, אלא על איך זה מרגיש לך מולה, אם מפריע לך להיות בפער כזה מולה. זה עניין של העדפות מראה ולא של גנטיקה...

כל הילדים יצאו גבוהים (חמישה במספר)

ואם אתה שואל אם יצא לי לחשוב על זה פעם, אז בפירוש כן.

בסוף כשאני מתחתנת עם מישהו אני רוצה להוריש גנטיקה טובה לילדים, לא דווקא גובה. 

(לי אישית גובה יותר מפריע בקטע שגבר נמוך מצטייר בעייני כפחות "גברי" אבל לא יפריע לי שיהיו לי בנות נמוכות למשל)

אני גבוהה.  ובכל זאת, שמתי לב שיש גברים נמוכים שהם גבריים בהחלט.

כמובן שמטבע הדברים, אשה גבוהה היתה רוצה בעל שלפחות בגובה שלה.

אבל יש גברים נמוכים גבריים ומושכים. לגמרי. וגם גבוהים שלא נראים

גבריים כל כך.

מכירה מישהו נמוך נמוך נמוך.....למטה מהממוצע. בהרבה.

אשתו גבוהה גבוהה גבוהה...למעלה מהממוצע.

רואה די הרבה זוגות כאלה.

ויכול להיות שסתם נטיית גובה

כנ"ל אצל הגברת המיועדת.

כי כן, ברור שגובה מושפע המון מגנטיקה, אבל יש מקרים שזה ניתן לבדיקה ממוקדת של 2-3 דברים. לרוב יבדקו בשביל שלא יהיה לשני ההורים (למשל כי אז ההשפעה היא לא רק על הגובה, אלא גם על עוד דברים. או כי זה כבר יצור מצב קיצון)

בכל אופן. אני חושבת שייתכן שיש פה גם עניין של מגדר.

כי כאמור, לגברים גבוהים מאוד, קשה פחות מלנשים גבוהות מאוד. וכך גם ההפך.

אז אתה אולי חושב - מה אם הבן שלי יהיה נמוך מאוד וזה יקשה עליו בזיווג/ביטחון עצמי/ ווטאבר

אבל אני כאישה הייתי חוששת בעבר מההפך - מה אם תצא לי בת מאוד גבוהה?

אני נמוכה מאוד, בעלי מעל הממוצע אבל לא ברמה חריגה, אז לא נראה לי שתצא לי בת 180 חחח

אבל בהחלט מבינה את הקושי של ללכת עם מישהי שנמוכה ממך ב40 ס"מ (מהכיוון של זו שהלכה לצידו של מי שגבוה ממנה ב40 ס"מ, וזה באמת מרגיש לפעמים כמו "ילדה", עד שמתיישבים ואז כבר לא. אבל מבינה)

כתבת הרבה ממה שעובר לי במוח. 

ברור שגובה באיזשהו מקום זה יתרון/נורמלי לגבר ואילו לאישה זה יהיה חיסרון מסויים..וכל הקטע שזה גם בדיוק להיפך! ואין לנו איך לשלוט על זה. מצד שני, כמו שכתבתי, יש לי איזו תפיסה כזו שגובה הוא מאוד מאוד חשוב. לכן זה משפיע לי על איך אני תופס אותה וגם עולה הפחד על דור העתיד,..

למה גובה הוא מאוד מאוד חשוב? ( חוץ מלהגיע למדפים הגבוהים בסופר)

אני ובעלי נמוכים והחיים שלנו מצויינים ב''ה. מקסימום לוקחים שרפרף 

לחלוטין. זה דבר שלא בשליטתנו בכלל, והוא לא עקרוני למהות של האדם. והאמת שבגלל שזה לא מאוד חשוב אני כועס על עצמי שזה כל כך מפריע לי! באמת. 
אבל כמו שאמרתי, תמיד גדלתי כך שגובה הוא חשוב, תמיד החמיאו לי על זה ותמיד זה היה לי כיף. לכן זה נתפס אצלי כנראה כמשהו חשוב....

כמו הרבה דברים אחרים שמפריעים לאנשים אחרים

אז זה אמור להיות גם מאוד מאוד חשוב כשאתה חושב על הבנות העתידיות שלך, לא?

להיות בת גבוהה מאוד, זה ממש לא קל.

גם להיות בן מאוד נמוך.

אבל אני אומרת, שאו שגובה זה פיצ'ר חיצוני וזה הכל, ואז באמת לא כזה משנה

או שהוא מאוד חשוב, אבל אז זה חשוב לשני הכיוונים שלא יהיה גובה קיצוני. לא?

קיצוניות לא טובה בשום דבר ובשום מצב. לא מחפש קיצון. 
מבחינתי גובה זה לא הכי חשוב, ברור שהעיקר הנשמה והמידות. עם זאת, קשה לי לשחרר את זה. 

הרבה אושר בריאות נחת ושה' יאיר לכם את הדרך יום יום בקלות ובאהבה

לכל עם ישראל בעז"ה

איזה מרגש

שמחה בשבילך על המסע הקצר שעברת (לפחות ממה ששיתפת)

מאחלת לך אושר ועושר עד בלי די🥂

שיחקת אותה.

יפה.

מוזמן להמשיך לתרום ולקבל בפורום (אף שזכית ואין לך הרבה נסיון😀).

אבל עם הבחור הנכון זה יתקלף ..

בעייני במינוס של רווקות מאוחרת זה שאתה יכול להיות הכי טהור בעולם

ואנרגיה או בחירות של אנשים אחרים .  תרצה או לא הם גורמות לך למגננות... במודע לא מודע

ולכאב /פחד .

ואני אשתמש במילה גרנדיוזית למרות שזה גם יכול להיות קטן מיני טראומה .

הראש זוכר הרגש זוכר .. וכל בחור משאיר איתו רגש / חוויה .

אני רק מחכה לרגע הזה שהוא יגיע ויקח ממני דאגות ופחדים שלא שלי.

זה כמובן דורש גם ממני לאפשר בקיצור זה באמת מסע / קריעת ים סוף .

אני חושב שגם לצעירים זה יהיה טוב שיהיה הגנות.

הגנות שומרות עלינו. לפעמים שאין לאנשים הגנות אז הם נפגעים ואין בזה שום אידיאל.

בשורות טובות אמן!

בתחילת ההיכרות הציפיות לרוב גם כך לא בשמיים, אז אני לא מפחד מנפילה מגובה.

אם נוצר קשר, הנפילה )אם תבוא) תהיה כנראה כואבת יותר, אבל כבר נוצר משהו, יש סיכוי, ולכן שווה לנסות להסיר מגננות כמה שאפשר, כדי לאפשר לקשר הזה להתפתח.

כמובן, צריך להיות איזשהו דירוג. לא להתחיל מיד לבדוק לאיזה בית ר כדאי לשלוח את הבן שלנו המתוק, אבל בהחלט יש מקום לבנות תמונה בראש שהיא-היא, מה שגם יחזק בעצמו את הקשר.

האם אני יודע לעשות את זה נכון?

שאלה גדולה.

נראה לי שבאמת עיקר העניין הוא להתחלת קשר, אבל גם אחרי שקשר מתקדם זה עדיין העיסוק.

חלק מעניין ההדרגה זה לא רק לא לקפוץ שלבים בטיל, אלא גם לדעת להתקדם ולא לעצור לגמרי, ולפעמים בקשר רציני יכולים להיות פנטזיות כאשר יש תקיעות בקשר. מתישהו תקיעות כזאת יכולה ליצור פנטזיות כאילו הכל טוב. אבל לא, צריך להתקדםםם

לפעמים הלב מרגיש משהו אחד והשכל מנמיך ציפיות כדי לא להתאכזב.

משתדלת לא לפתח ציפיות בתחילת כל קשר גם אם נראה שזה זה, אבל בסוף בתור בת אנוש כן מתאכזבת אם יש קשר משמעותי שנחתך מאיזושהי סיבה.

ואם כבר הזכרת את מסי, אני מחזיקה ממנו שלמרות שהוא אחד האנשים המפורסמים בתבל, הוא נשוי לחברת ילדות שלו כבר 18 שנה ולא מחליף בת זוג כמו גרביים.

זה פחות עניין של להוריד ציפיות או להגביר ציפיות.

אלא -

להתאים את הציפיות למציאות. המציאות שכרגע אני לא מכירה את הבחור ויש בו עוד צדדים שהוא יפתיע אותי בהם אם אני יכיר אותו.

כי אנשים הם עולם ומלואו, ואנשים הם מפתיעים, לטוב ולרע.

לכן הרבה פעמים פנטזיות שמנותקות מהמציאות עלולות לסתום את הסקרנות, וסקרנות זה בין הדברים הכי חשובים בהיכרות!

לכן, הצורך היחידי הוא להיות מציאותי. ובסדר אנחנו בני אדם אז כדאי לא להיות קשים לגבינו ביחס לכך.

מילא אם זה יבוא מרווקה שתרגיש ככה ותגיד.. אני לא לוקחת בעלות על זה, אבל לא התחברתי שהיא לוקחת את ה'קושי' הזה וצובעת אותו בצבעי גאולה. אפילו שמצידי אני יכולה להרגיש את זה. ויש בי אמונה, שכל 'עיכוב'/ המתנה יש בתוכו ובתוכה דבר שיכול להצמיח ולבנות, כמו שמשבר זה גם מבשר וכו וכו'. אז מבינה מה היא רוצה להגיד, 

ואפשר להגיד על זה על הרבה דברים אחרים כאלו של נסיונות. 

עם זאת, גם בתוך זוגיות אפשר לבנות קומה ועוד קומה, 

וכשאני רוצה להתחתן ומרגישה את המציאות טופחת על פניי אין לי מילים, ולי באופן אישי אין רצון לקרוא את המלים האלו. 

אבל בתכלס

זה הרבה בגלל שהיום כל אחד עף על עצמו והמבחר עצום וככה גם הפומו. 

אני חושב שצריך שינוי חשיבה כללי. תרתי משמע. זה נכון לכולם אבל חשוב במיוחד לרווקים בוגרים יותר שכבר עברו דברים ועבדו המון עם עצמם.

היא כותבת- "כדי להבין מה קורה בעולם הזוגיות, צריך להבין מה קורה בתהליך הגאולה... הגאולה היא תהליך של מעבר מההסתרה לקשר גלוי של פנים אל פנים".

ההשוואה עולה מאליה-  אין יש רווקות מאוחרת ובתים לא נבנים, אולי זה לא בגלל שהקשר הזוגי הוא לא מספיק פנים אל פנים, אלא בגלל שאנחנו לא מספיק מתאמצים לבנות את בית ה' ולהתקדם בתהליך הגאולה. זה פשוט שיקוף. בניית בית זה לא עניין פרטי לא רק לחיוב אל גם ל"שלילה". אם כל בית בונה עוד חורבה, אז כשאנחנו לא מתאמצים לבנות את המקדש (ואנחנו כבר לא בגדר אנוסים כמו בגלות)- אז ממילא עוד בית מתפרק או כלל לא נבנה. אם כשהיינו יכולים לעלות לא"י לא עלינו בהמונינו, בא משהו רע וקשה ודחף אותנו לעלות.

מתעסקים בסימפטום ולא בשורש. ברגע שהציבור יפעל יותר לבניין המקדש, דברים ישתנו גם בתחום הזוגי (גם מבחינה פסיכולוגית זה הגיוני, כי אם נהיה מאוחדים סביב מטרה גדולה יהיה קל יותר להתחבר ולהתחתן). הרווקים והרווקות (בעיקר אלו מביניהם שיש להם מידות מתוקנות והם אנשים טובים עם תפיסה בריאה, ובולט שהעיכוב לא באשמתם), נושאים על גבם את גלות השכינה, שמרחפת כיונה ורוצה כבר לנחות כי היא בבית אבל אנחנו לא בונים לה את הקן.

כמובן שצריך את מה שהיא כותבת (בנוסף לעבודה בסיסית על מידות ודמיונות חוסמים וכו'). אבל צריך להיזהר מתפיסה שאומרת שצריך להעמיק עוד ועוד את ההכנה לפנים אל פנים אם דברים לא מסתדרים וזה הפתרון. מה שצריך זה לגלות את הפנים, אנחנו כבר מול ורק יש כיסוי שמסתיר את הפנים וצריך להוריד אותו, להסתכל סביב ולפעול מתוך תפילה ונוכחות עם ה' (זה גם שיקוף של היחס הלא נכון למקדש. מחסום תודעתי עמוק. רק בדיעבד נבין את עומק הקונספציה הדתית).

מה תגיד על החילונים? כי זה קיים גם שם.

ובכלל, מה תגיד על הגוים בכל העולם..? אירופה גוועת מבחינה דמוגרפית בגלל העניין הזה.

פשוט המציאות השתנתה

ואישה מסובבת גבר.פעם המצב היה הפוך

היום כל אחת חושבת שהיא מינימום מיס תבל. ואז מבלי ששמה לב היא הגיעה ל35 וכבר חייבים להתחתן אז מתפשרים על מה שיש ומהר

הבעיה העיקרית היום זה שאנשים שקועים בעצמם.
 

זה יכול להיות הרסני שאדם שלא עבד עם עצמו מבחינת תיקון מידות ילך לאימון שיחבר אותו עוד יותר אל עצמו..

אבל גם אם אנחנו יכולים להחליט שעם לבדד ישכון ולעשות כרצוננו במקום המקדש- אני בכלל לא בטוח שההחלטה להימנע מזה לא נחשבת אונס. מצינו הגדרת אונס גם למניעות חזקות מצד קושי טכני או קושי נפשי, ואפילו ליצר הרע..

אני מסכים שמטרה משותפת עוזרת פסיכולוגית- ואני חושב שזה קרה בתחילת המלחמה, ועוד נשאר ברמה מסוימת. אז זה בתכלס לא חייב להיות התאחדות סביב מקום מהמקדש, ודוקא יותר הגיוני לומר שבשביל לדאוג למקום המקדש צריך להגיע לאחדות גדולה, ובלעדי זה לא נוכל להשיג שום דבר. 

גם מפשט מאמר חז"ל אפשר להבין לפעול בעיקר הפוך- שתיקון של ענייני הזוגיות מקדם אותנו לבניין המקדש (זה כמובן לא מחליף את החובה, הזכות והאחריות הלאומית שלנו למקום המקדש).

לעמ"י היו הרבה סיבות טובות לא לעלות לא"י, ובאה השואה והחדירה את המסר הנורא והכווינה מחדש.

זה גם לא עניין של לקום בבוקר ולעשות כרצוננו, אלא לפעול מעשית להשגת אישור לבניין המקדש. אפשר גם להתחיל בדיונים רחבים הלכה למעשה על העניינים הדורשים ליבון.

לגבי הסוף- אבל זו בדיוק הטענה, שתיקון ענייני הזוגיות לא הולך מספיק טוב גם אחרי כל האימונים וכו'. ומעבר לזה, בא"י אתה מתחיל מהכלל ועובר לפרט כי מורגש יותר החיבור של הפרט לשורשו. וזו גם המהות של המקדש, הכהנים עובדים ונמשך שפע לעמ"י. אנחנו פשוט חיים בתודעה אחרת וזו הבעיה.

יש בעיה מהותית כשמעתיקים את הר הבית למקום אחר, וד"ל, ולשם שמיים.

הרעיה, נשמת האומה הכללית שגם נמצאת בכל אחד, אומרת:

על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

בלילה, בשקט ובלבד, הרגשתי משהו עליון, וביקשתי להשיג אותו, אבל לא מצאתי.

אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחבות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו.

קמתי וחיפשתי אותו בחיים, בעולם, אבל עדיין לא מצאתי. לא הצלחתי להרגיש את נוכחותו שם בצורה מספקת.

מצאוני השמרים הסבבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם.

במקום שאמצא אותו מצאו אותי השומרים, שומרי התורה, ושאלתי אותם. הם ענו את התשובות הרגילות שלהם, תלמד תורה, תתפלל מהלב, שם ה' נמצא.

כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי.

ידעתי שהם טועים והם לא מבינים שכל אלו רק לבושים, אז מייד עזבתי אותם. ואחרי שניסיתי הכל- מצאתי. הבנתי. רק שם אגיע אליו באמת, אגיע להתגלות ולחיבור של האהבה. ולכן לא ארפה עד שאביאנו לשכון בבית אמי- שזה הר בית ה' מקום השראת השכינה, ובחדר הורתי- שמשם נברא העולם.

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.

ועכשיו אני משביעה אתכם בנות ירושלים, אל תוותרו אלא תעירו ותעוררו את האהבה עד שתחפץ, ורק שמה האהבה באמת נחפצת. ואל תדאגו, אתם תצליחו. רק תבינו, תרצו, תתאמצו ותתמסרו, כמו שאתם עושים בשביל שאר א"י.

יותר מהסיבה שאנחנו מחפשים להתאהב ואז להתחתן

ולא להתחתן ואז להתאהב כמו בדורות הקודמים,

ואם כבר להתאהב אז בבן/ בת הזוג המושלמים בתבל מכל בחינה שהיא.

יש מבחר גדול יחסית, לא כמו יהודי העיירות שהתחתנו עם בני המשפחה היהודית הנוספת באותה העיירה/ משהו בסגנון

וכל ההקשר לגאולה בעייני ווארט חסידי נחמד ולא מעבר.

יש פער בין דורי מובהק

לטוב ולמוטב

גם יש הקרנה, מבלי שנרצה, מהעולם החילוני והגויי; הכל מותר, אפשר להתחתן אפשר גם שלא,

נכון שזה נשמע לא טוב, אבל אין ספק שיש הקרנה והשלכות גם עלינו.

שמה לב, שהבחורים במיוחד חוששים להתחתן. אולי פחד מאחריות, מהעול - היום יש כל

כך הרבה דברים שיכולים "למלא"; מה שפעם לא היה. אפשר לגור לבד ולחוות חיים

מלאים ומספקים.  איני יודעת אם יש תודעה של להוליד ילדים, יהודים, שימשיכו

את עבודת השם.

אצל הבחורות, זה טבעי יותר, מתבקש י ותר. הרי הגברים מצווים, לא הנשים

ואולי יש להם יותר י צר הרע בכיוון של לא למהר להינשא.

וגם יש הרבה בנות. חלקן דעתניות; למדו, חושבות, מעורות.

אולי זה גם מרתיע את הבחור הממוצע.

יש אולי סיבות נוספות. שכל אחד יחשוב פנימה לעצמו ואפילו

יכתוב לעצמו. בכנות; למה אני לא ממהר/ת להתחתן? להתיישב?

היא גזירת מלך. 

ה' הטוב לא ימנע להולכים בתמים

לא נובע מגזרת מלך, אלא מאיך שה' ברא את עולמו

כי זה מעבר למוסר טבעי

הרמב"ם שם רק אומר שהתורה ציוותה את עם ישראל לעלות עוד דרגה ולהתקדש (תרתי משמע), ולא לבטא צרכים גופניים בלי להתקדש ולהינשא גם כשהם פנויים ואין בגידה.

(גם איתו אני לא מסכים כי אמנם הגויים לא חייבים בגדרי צניעות הלכתיים כמונו אבל זה לא אומר שזו גזירת מלך. זו קריאת כיוון, ומי שחכם יקח אותה).

לא הפרוץ. אלא שגם בזה יש הרבה רמות.

ואני שואל: האם לדעתכם יש לרמת השמירה השפעה על איכות הזוגיות [גם לא מדבר על הקיצוניות, שלא מאפשרת לך לחיות אפילו עם עצמך..]

למה שיהיה קשר בין הקפדה יתרה על צניעות הלבוש, הדיבור. ההתנהלות בפרהסיה - ובין איכות החיים הזוגיים והקשר הרגשי בין בני הזוג?
 

זוגיות טובה מאופיינת בתכונות טובות של תקשורת פתוחה, של יכולת ניהול קונפליקטים, הכלה והתאמה של הבדלים באופי, של לתת מקום להגשתה עצמית ופיתוח אישי, ביטחון ואמון עמוק, אינטימיות טובה

אפשר להיות מלאך כלפי חוץ ושטן בבית 🥲 

מצד כל צד מבני הזוג, אם לא מצליחים לבנות קשר זוגי הממלא את התנאים לעיל

אבל לא מבטיח שום דבר להמשך, זה תלוי בעוד הרבה גורמים כמו תקשורת, פתיחות, שיתוף, מוכנות לבקש עזרה ולמידה אחד של השנייה

שמירת השבת במהלך לימודיי באוניברסיטה כנראה פגעה בציונים, אבל עושים את מה שנכון עדיין כי יש מחויבות למה שה' ציווה.

כמעט כל התגובות הם או ברור שכן או ברור שלא..

אין קשר לדעתי.

יש זוגות שלא שומרים צניעות ואהבה משגשגת שם

ויש הפוך לגמרי

אני כן חושב שיש קשר בין צניעות ושמירת ההלכה לבגידות וכו'

לדעתי זה מפחית משמעותית את זה

ובסוף.

לא בגלל זה ולא בגלל זה שומרים צניעות

אלא בגלל שזאת ההלכה.