בפרשת השבוע אנו קוראים על חלומותיו של יוסף. על שנאת האחים אליו, ועל מכירתו לישמעאלים והורדתו למצרים.
בהמשך אנו קוראים על גדלותו של יוסף בבית פוטיפר, גדלותו בבית האסורים, ולבסוף שלטונו על כל מצריים, והמפגש המחודש עם משפחתו- והתגשמות החלומות.
סיפור ארוך ומרתק, מלא בכל מה שסיפור טוב צריך. רק דבר אחד מפריע לסיפור, באמצע, בדיוק לאחר מכירת יוסף, מופיע לכאורה בלי קשר בכלל, סיפורו של יהודה, הולדת בניו, מיתתם, ביאתו אל תמר כלתו. וכמובן הסוף הדרמטי. היא הרה, הוא מורה על שריפתה, וברגע האחרון ממש היא מראה לו את חותמו ומטהו וזוכה לשמוע את ההכרזה "צדקה ממני תמר" וניצלת.
אז מה בעצם הקשר בין הסיפורים? למה לקטוע את הסיפור היפה של יוסף באמצע בסיפורו של יהודה? ובעצם מה מוסיף לנו סיפורו של יהודה להבנת סיפורו של יוסף?
אבל קודם, מה בעצם היה שם, במכירתו של יוסף? איפה טעו האחים? האם השנאה הובילה אותם למעשה נחפז ללא מחשבה? או שמה מדובר היה במעשה מחושב מתוך אמונה שלמה שזה רצון ה'? ואם אמנם מדובר במעשה מכוון- איפה נמצאת הטעות?
כתוב, סוף מעשה במחשבה תחילה, מסוף המעשה אפשר להבין את המחשבה שהייתה בתחילה.
ומה היה בסוף? כאשר יוסף מאשים אותם בריגול הם מבינים שזה בגלל מכירתו ואומרים "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" כלומר הם מצטערים דווקא על כך שלא היו קשובים לבכי של יוסף לא על המעשה עצמו- שהיה בעיניהם ראוי ואמיתי.
מה יכול להצדיק מכירת אח לעבדות?
האחים יודעים שמהם יצמח העם היהודי, שתפקידו לגלות את מציאות ה' בעולם. והם יודעים גם מהי הדרך היחידה לבצע את זה על ידי אחדות ואחווה ביניהם. חלומותיו של יוסף מראים אחרת, הם מראים על שאיפתו למלוך על כולם, על ניסיונו לשאור את האחווה המשפחתית.
אם מחשבותיו יצליחו, כל עבודתם עלולה לההרס ולזה הם לא מוכנים, ומוכרים את יוסף!
אז איפה הם טעו?
הם טעו כאשר הם לא הקשיבו ליוסף ולא האמינו בו ובצידקותו. הם לא הצליחו להפנים שחלילה ליוסף הצדיק לחשוב מחשבות שכאלה, ואם הוא לא חשב על זה- הרי שמדובר בחלומות של נבואה.
הם היו בטוחים שהם יודעים את האמת ולא היו מסוגלים להודות שאפשר גם אחרת! ומשום כך היו בטוחים בצדקת מעשיהם!
ועכשיו- מה יש בסיפור יהודה ותמר שהתורה סיפרה אותו דווקא פה?
לאחר שהאחים כולם חוטאים בחטא זה, ולפני שהסיפור מתגלגל למקום שבו האחים מבינים שהם טעו, ושהיה עליהם להאמין לדברי יוסף שלא מליבו באו החלומות. מגיע סיפורו של יהודה, שבו הוא מוכרח להודות שבעצם הוא טעה! למרות שבתחילה הוא האמין בכל ליבו שתמר חייבת מיתה, הוא נאלץ להודות בטעותו. המציאות שונה ממה שהוא חשב בתחילה.
הבנה זו של יהודה הייתה הפתח שהוביל להכרזת האחים - אבל אשמים אנחנו! טעינו כשהיינו בטוחים שיוסף חייב מיתה!
ומכאן נלמד גם אנו שאפילו כשאני בטוח שאני יודע מה קרה פה, ומה התגובה הנחוצה, לא למהר להאשים - עוד קצת חשיבה, עוד קצת נכונות לקבל את זה שאני לא יודע הכל - יכולה להציל אותנו מטעויות מרות.
ואולי כל זה רמוז בשמות הפרשיות - 'וישב' אל תרוץ עם המסקנות שלך, שב, תחשוב עוד פעם, יותר לעומק. בלי להיחפז. ואז 'מקץ שנתיים ימים' תתחיל לפעול - בכל הכוח - 'ויגש אליו יהודה' אומרים חז"ל שהוא התכונן למלחמה!
שבת שלום.
(כול הזכויות שמורות לבעלי ה
)
