נשמע שהגיעו מים עד נפש (חלב עד נפש?).

את ממש מדהימה שאת מחזיקה ככה מעמד! 

הייתי מגייסת את בעלי להתמודד עם הילדה, בתקווה ובאמונה שאחרי כמה ימים כאלה היא תפנים שהאופציה לחגיגות ההנקה האלה נגמרה...

חשוב שאבא יהיה עם הילדה ויסביר לה: "אמא ישנה" ואפשר "גם נונו ישן", או איך שאתם קוראים להנקה (אצלנו קוראים לזה "פיצי" ).

חשוב שהוא יסביר לה איך היא מרגישה "את רוצה לינוק, אבל אמא ישנה... את עצובה..." ויתמוך בה "אבא כאן. אבא אוהב אותך. חיבוקי לאבא, חיבוקי לזרובבלה" (כולי תקווה שזה איננו שמה של התינוקת ).

בהצלחה! 

היו תקופות שהייתי ישנה בשביל זה בחדר אחר כמה ימים, עד שהמסר נקלט. לאחרונה, כשהוא מתחיל לצייץ אני קמה והולכת לישון בסלון. אחרי כמה דקות הוא נרגע עם בעלי.

אמנם בעלי היקר לא טורח להסביר לו כל כך הרבה. המקסימום שהוא יכול מתוך שינה זה לטפוח לו על הגב ולהגיד לו "שש, לישון". וגם זה לא היה קורה אם התינוק לא היה איתו במיטה!

אור היום - החיבוקי יגיע... ואת תמסרי לגברת תפוז! הן חייבות להיפגש ולשחק ביחד כבר

יוקטנה ואברכית- האמת שזה מה שחשבתי לעשות והרגשתי צורך בחיזוקים לעניין, אז קלעתן בול! תודה! הבעיה היא שבעלי עובד ממש קשה וקשה לי לבקש ממנו להיות עם הקטנה. מה גם שכרגע אני חולה וחצי מתפקדת אז בעלי מתפקד לפחות כאחד וחצי וזה מעייף אותו ממש במיוחד שגם הוא בעצמו לא 100%...

ברור שההנקה המתישה לא עוזרת בכלל בקטע של התאוששת מלהיות חולה!

תודה!

והוא יכול לחבק או להציע אפילו בקבוק מים,

להגיד "שש..שש.." יומיים שלושה קשים ואח"כ בע"ה לילות שקטים,כל הכבוד לך על זה שאת עדיין מניקה.

בהצלחה!!

האמת שהפיצקית שלי עוד בשלב שמשחקים איתה כמו צעצוע, ולא משחקים איתה כמו שותפה למשחק

ומה שלומך היום? איך את מרגישה עכשיו? אני חושבת עלייך.

ו ליום טוב ושמח.

שההסברים הם במקרה של היסטריה קשה  

קצת בגיל יותר צעיר,

ופשוט הגענו למסקנה (או יותר נכון הודעתי לבעלי) שאם היא איתי היא לא תוותר, אז אני קמתי כמו גדולה להניק אותה- עכשיו תורו קצת....ופשוט השתדלתי לא לבקש הרבה עזרה בערב- כדי שיוכל לנוח....

היא הייתה קמה כל שעתיים בלילה לינוק, ואין סיבה שתקום-הרי ביום היא שורדת יפה מאוד,

אז היו לנו כמה לילות של בכי ובכי (וכל פעם אני כמעט נשברתי-כי כמה אפשר לשמוע אותה בוכה- ועוד כי היא רוצה אותי) ועכשיו ב"ה היא סוף סוף בגיל 7 חודשים למדה לישון לילה...

היה מה זה קשה והרגשתי מה זה אמא רעה ומזניחה,

אבל ב"ה היא קמה הרבה יותר עירנית ושמחה

וכל בוקר בכל זאת זכיתי לחיוך ממנה (כזה ששווה הכל) כך שאמרתי שהיא בטח לא ממש לקחה את זה קשה....

ושווה את זה....

תמיד תהיתי איך מרגילים תינוקות להתנהגויות שונות - עד כמה נותנים להם לבכות ואיך.

אם את יכולה הייתי מנסה לא להגיב מהבטן. לפתוח את זה מולו בזמן רגוע. אולי גם את הפחד, אבל עוד יותר את החשיבות בפתיחות ושקיפות מלאה ביניכם.

כואב מאוד.

הבעיה מתחילה מזה שמחליטים בשביל מישהו אחר

הוא אדם מבוגר

זכותו לרצות ולבחור לעשות דברים

במיוחד כאלה שהם בעיקר שלו

כנראה זו הדרך שלו להתמודד כרגע עם חוסר ההסכמה שלך

אז לפני מה לעשות אם זה

לבדוק מה לעשות כשיש חוסר הסכמה

כי הדרך לקבוע עובדה ('אין מצב בחיים') לא נכונה וגם לא עובדת

והאמת, הייתי פוסלת אותו על זה.

מבחינתי זו אנוכיות. איבדתי חבר בגיל 16 בתאונת אופנוע.

ואם הוא לומד נהיגה על אופנוע כבעל ואב לילדים אז זה אנוכי ולא סתם . הוא לוקח את החיים שלו בידיים על חשבוננו. לא יודעת אם קיימים נהגי אופנוע שלא נפגעו.

ברגע שהוא מקבל החלטה כזו זה עלול לפגוע בנו ישירות.

ולהסתיר כי אני נגד זה לא הופך את זה למוצדק.

גם להיות עם אישה אחרת לא אסכים..

השקר וההסתרה נוראיים מבחינתי ולא יודעת אם אצליח לסלוח לו ולהאמין בו יותר

גם אם הוא הסכים לוותר על משהו לפי החתונה

זה לא אומר שאסור לו לשנות את דעתו כל החיים

יש הבדל בין דברים שנוגעים ישירות ל2 בני הזוג

לבין דברים שהם יותר של מישהו אחד

כמובן שאין פתרונות קסם

אבל לכל קונפליקט יש 2 צדדים

וצריך קודם להבין את שניהם

שקר זה דבר בעייתי

אבל גם לכפות את דעתך זה בעייתי

אז אולי הבעיה התחילה מלכפות דעה

והמשיכה עם שקר

היא אומרת שזה היה עוד לפני שנישאו

זתומרת שהוא יכל להיפרד ממנה על זה

אבל הוא בחר בה

ופתאום אחרי שנים לעשות משהו כזה בלי להודיע לפחות

זאת הפרת אמון כואבת מאד מאד

ומבינה שהיא קשה לעיכול.

לפותחת- המניע של בעלך זה לא לעשות משהו נגדך אלא לעשות משהו בעדו.

הוא שיקר לך כי הרגיש ש"אין מה לדבר על זה" איתך ואולי בתוספת המילואים הרגיש שהוא לא מסוגל להמשיך להתעלם מהצורך הזה, אבל גם לא מסוגל לעבור תהליך מולך בהקשר הזה. אם נוסיף למשוואה תחילת הריון סיוטי שלך, אפשר להבין מאוד את שני הצדדים ואת גודל הפער מנקודת מבט של כל אחד מכם.

מבינה שלא קל לשמוע ובטח לא קל לקבל,

ואת הכי רוצה בעולם רק לכעוס ולהאשים אותו ולא לנסות לראות מעבר, בטח לא במצב הישרדותי שאת רק מנסה לנשום בלי להקיא וכד'

חיבוק ❤️

זה עלול להשפיע עליו ועל כל המשפחה.

כשאנחנו מתחתנים אנחנו לוקחים אחריות והאוטונומיה שלנו לעשות דברים מסויימים מוגבלת. זה אחד מהדברים לדעתי.

ואני לא חושבת שזה עניין אישי כי חס וחלילה אם אחד נהרג או נפצע השני נשאר אלמן או הופך למטפל סיעודי.

מצד שני- כנראה שזה ממש בוער בו. אולי המילואים גרמו לו לרצון "לחיות את החיים" או וואטאבר.

הייתי משקפת לו כמה אני שבורה וכמה זה כואב ששיקר לי ואז מנסה למצוא פשרה/פתרון. אולי יש דבר כזה נהיגה כתחביב בתנאי שטח ולא בכביש (בהנחה שזה פחות מסוכן למרות שתוך כדי כתיבה אני מבינה שזה נשמע ההיפך… חחח… באמת לא מבינה בזה אבל הכוונה לנהיגה במסלול ייעודי שיש בו פחות סיכוי לתאונות)

בחורף גם אוברול דק /עבה מעל

תלוי בקור ובגיל...

שיהיה בעשה טובה!!

נראה לי שכבה אחת דק ארוך, ושמיכה אם צריך.

בהמשך יכול יותר להתקרר, ואז אפשר להוסיף עוד שכבה.

זה תלוי גם איפה גרים.

אצלנו כרגע יש מזגן על קור אז הייתי מלבישה שתי שכבות ארוכות דקות, בלי מזגן הלבשתי גם לניו בורן גופיה קצרה ובלי מכנסיים.

עוד חודש חודשיים יהיו גם ימים חמים וגם ימים קרירים וצריך פשוט לשים לב לטמפרטורה בבית, אי אפשר להגיד מראש מה להלביש...

אני אגיד שאני מבינה אותך מאוד, ומה שאכתוב לא בא בשביל להקטין את מה שאת מרגישה ❤️

ואחר כך אני גם אכתוב, שזה בסדר בעיניי שהילדים רואים שאנחנו טועים לפעמים. כועסים לפעמים.

לי כאדם מאוד קשה למחול על עצמי כשאני כועסת, ואני תמיד רוצה להיות הכי בסדר בעולם ושאצליח תמיד תמיד לשלוט ברגשות שלי.

ובאמת זה נמצא במקום גבוה בסדר העדיפויות שלי והעבודה שלי על עצמי ואני יחסית במקום שבו אני מצליחה לשלוט בכעס שלי, בטח כלפי בעלי.

אז מצד אחד, הילדים רואים בית רגוע, רוב הזמן לא כועסים עליהם וזה מצויין נותן ביטחון.

מצד שני, אני רואה שקשה להם מאוד להתמודד עם מקרים שבו יש כעס, או חריגה מנעימות או עדינות. כי הם לא רגילים לזה.

וממש אחד זה משמח, מצד שני, הם במן בועה שלא תואמת להתנהלות בעולם וזה יקשה עליהם בעתיד

אז זה לא אומר שאני כועסת עליהם בכוונה

וכמובן שנגמרץ לי הסבלנות לפעמים

אבל אם יש מקרים שבהם אני מרגישה שכעסתי יותר ממש שלגיטימי בעיניי, אני שמחה גם על ההזדמנות ללמד אותם על טעויות שאנחנו כבני אדם עושים (במקרה הזה טעות שלי), ואיך להתמודד עם זה שמישהו כועס עלינו.

אני כן אגיד, שלא תמיד נכון כהורים להתנצל בעיניי. וצריך לשים לב האם אנחנו עושים את זה כי זה מה שאנחנו חושבים שנכון לילדים, או שזה מה שיעזור לנו עם המצפון.

מה שאני באה להגיד בסופו של דבר, זה שאנחנו בני אדם. ואילו אם לא התכוונו, ואם לא היינו עושים את זה מלכתחילה, טוב שהילדים יכירו אותנו גם כבני אדם. זה יכול ללמד הרבה.

איך להמשיך עם זה מחר - זה שלך. את יכולה להתנצל אם את חושבת שזה משהו באמת חריג. ואת יכולה גם לא. זה ממש תלוי דינמיקה ומקרה.

אבל זה לא צובע הכל ולא צובע את כל האימהות שלך בצבע אחד, ושימי לב לא לשקוע בזה יותר מידי

אצלי זה לגמרי קורה מדי פעם. אם אני מרגישה שזה לא פרופורציונלי אז אני מתנצלת אחר כך. ובכללי זה בדיבור עם הילדים שאני לפעמים צועקת כשלא צריך וזה משהו שאני משתדלת לעבוד עליו.

האנונימית הראשונה כתבה לך מקסים, אני מאד מסכימה איתה.

לא טוב לכעוס על הילדים ובטח שלא להתפרץ עליהם. אבל גם הורה אידאלי עם 100% שליטה (לו יצויר, כן?) זה לא טוב.

אנחנו יצורים של קשר. אנחנו זקוקים לקשר, זה צורך הישרדותי ממדרגה ראשונה - יותר ממזון, יותר ממחסה... לדעת שיש מי שאוהב ודואג לי ופנוי לטפל בי. גם אנחנו, קל וחומר ילדים שתלויים בנו ולא מסוגלים לדאוג לעצמם.

והדבר שהכי מאיים עליהם, הכי מכניס לסטרס ובהלה, זו פרידה - פיזית או רגשית.

לצערנו החיים מלאי פרידות, אי אפשר להימנע מהן. אבל אפשר לגשר עליהן -

לאסוף את הילד לתוך הקשר בחזרה: לתת הרבה חום, קשר עין, מגע, הזמנה לתלות.

להגיד: אני מצטערת שצעקתי עליך, ראיתי שכל כך נבהלת. הייתי עצבנית אתמול בגלל משהו שלא קשור אלייך. אני אוהבת אותך מאד.

שימי לב שהעיסוק באשמה משאיר אותך בתוך עצמך ומרחיק אותך מהילדים. כשאת אשמה את לא פנויה לקשר.

פרידות בלתי נמנעות שאלה הן הזדמנות בשבילך לעזור להם להסתגל לעולם.

כשהם יגדלו והבוס יתפרץ עליהם וףהם יוכלו להגיד לעצמם: "הוא עצבני היום, זה לא בגללי".

יום אחד הם יצעקו על הילדים שלהם ויוכלו להגיד לעצמם: " אני עצבני היום, מחר יהיה טוב יותר".

זה שזה מצב קיצון אצלך זה כבר טוב שזה לא בשגרה.

כשלי זה קרה פעם, התנצלתי והסברתי שהיה לי יום קשה וזה יצא עליהם ולא מגיע להם.

זה באמת הרגשה איומה כשאת מגיעה לקצה וזה יוצא על הילדים, אבל ב"ה שבכל שאר הזמן את אמא מהממת.

שלא תבינו לא נכון, אני כועסת על הילדים. אני גם מרימה ומקשיחה את הקול כשצריך.

אבל אתמול זה באמת היה חריג בכל קנה מידה מבחינתי.

הילדים נבהלו. ראיתי את זה עליהם. ולכן מרגישה את הצורך להתנצל, וגם בגלל שבאמת לא היה שום דבר חריג שהצדיק את זה, הם התנהגו כרגיל. זאת אני שלא הייתי כרגיל, רק שלצערי הבנתי את זה בדיעבד.

ומפחיד אותי שזה יכול להגיע לרמה כזאת. שאני ככה לא מסוגלת לשלוט בעצמי.

באיזשהוא שלב פשוט נכנסתי לחדר וביקשתי מהם לא לבוא אלא לשחק עד שאצא. אבל גם כשיצאתי לא הייתה לי טיפת סבלנות לאף אחד.

אני לא יודעת מה את מכניסה במילה לכפר, אבל בשביל ילד הוא רק צריך לדעת שלא מאשימים אותו סתם ושרואים אותו.

הייתי בארוחת בוקר אומרת להם - חמודים, רציתי לבקש סליחה צעקתי עליכם מאד אתמול וזה לא היה באשמתכם. קרו דברים שהלחיצו אותי ונהייתח כועסת. אתם הייתם בסדר. אני מבקשת סליחה ואשתדל באמת שזה לא יקרה שוב.

מבחינתם זה הכל..

שילד נבהל לפעמים

זה תלוי בתדירות

ובמה שקורה אחרי זה

זו הזדמנות טובה

גם להראות דוגמה אישית לילד

מה עושים כשטועים (מתנצלים/ מודים בטעות)

וגם ללמוד לפעם הבאה

מה הטריגרים לאיבוד שליטה/ איך לזהות אותם בזמן/ איך למנוע/ לצמצם אותם

החיים מביאים את כולם לקצוות

וההתנהלות תלויה

ביכולת להודות וללמוד מטעויות

ליישם ולהיות במגמת שיפור

רוצה ללכת לסדנת ניהול כעסים כמו ש @קמה ש. המליצה כאן פעם..

אני מבינה אותך ממממש

גם כשלי קורה התפרצויות כאלה או טעויות בתגובה שלי אני אוכלת את עצמי

אני אוהבת כנות

בעיני הז חינוכי גם

אומרת להם אחרי זה- אני רוצה לבקש מכם סליחה על שאתמול כעסתי או הגבתי לא יפה

זה בטוח היה לכם ממש לא נעים ואני מצטערת אני לא התכוונתי פשוט היתי עיפה מאוד וטעיתי.

ונותנת חיבוק

האמת הם לרוב לא צריכים הסברים

זה עוהש להם טוב עצם החום והקרבה

וזהו כאן צריך להמשיך הלאה ולא להתחפר

רש''י אומר- איך דרך שאחן בה עקמומיות

בכל דרך שאנינו במזע שלה..וסטח בהורות יש רגעים עקומים יצשטעויות

הכח לשנו

ללמוד מהם ולתקן

ולהמשיך הלאה

זה התמצית והמהות של תשובה

כמו שאמרת, לבדוק לילדים רוב הסיכויים שמהם.

אפשרויות אחרות,

אם את עובדת עם ילדים.

או אם נפגשתם עם משפחה/חברים (מתאים יותר לחופש)

שהבנות נהיו בגילאי יסודי כזה זה בא אלי גם. (אליהם קודם ואז אלי)

ומאז אני לא נפטרת מזה לגמרי .

זה און אנד אוף לפי ההדבקות שלהם. וגם עם כיסוי מלא אני.

אבל אני מנקה אותן מלא ובסוף גרים באותו בית.. מגיעות אלי למיטה וכו' וכו'. וזה עובר..

קיבלתי את זה. מעבירה לי קבוע פעם השבוע מסרק סמיך. לפעמים יוצא יןתר לפעמים פחות. דואגת שיהיה בשליטה . מה עוד יכולה לעשות

לק"י

אבל אולי להגיד תהילים, לנשום עמוק, להתעסק בדברים...

בשעה טובה! ושמה שזה יהיה, שיתקבל בברכה!!

תני לעצמך להרגיש את זה, וגם ךהתאכזב אם זה מה שתרגישי.

בעה עד הלידה יש זמן ותתחברי לתינוק/ת ולמין שיהיה. מותר בינתיים להרגיש אבל אם חלום לא מתגשם

אז ביקשתי מהרופא מיד כשנכנסתי לא לגלות לי את מין העובר. רציתי להתמודד לבד אם תהיה אכזבה

בסיום הסקירה ביקשתי שירשום על פתק לבעלי

ויצאנו מהבדיקה.

אבל בעלי לא יכל להחזיק את השמחה וגילה לי שזה בן!

תודה ה'

אני עוד מפחדת שלא יהיו טעויותתתתתת🙈

ובע"ה שיהיה בריא ומתוק!!!

שימשיך בבריאות ובידיים מלאות 🧡

אמנם אצלי זה לא בכזה יחס

אבל היה הריון שממש רציתי בן.. לא משנה למה

גם אצלי רוב בנות.

ולפני הבדיקה אמרתי לעצמי שאם זה בת אז הדבר הראשון שאני עושה ביציאה מהרופאה חוץ מלומר תודה שהכל תקין-

זה להזמין בשיין כמה שמלות יפות ומתוקות לתינוקות שבא לי!(טוב לא כל מה שבא לי אבל לפרגן לעצמי)

ותאמיני לי זה מצחיק אבל זה עזר ממש

משהו במתיקות של הבגדי בנות. הקטנטנים והיפים כל כך..ולדמיים עוד גורה קטנה וורודהצכזאת

פשוט עמעם את האכזבה ועשה לי ממצשחשק להכיר אותה

ו..היה שווה!! אימאלה היא החיים לשי באמת בחיים לא זוכרת כזה חיבור לאף אחד

. בטח כן היה אבל באמת אחרי הלידה הלב נפתח בלי קשר לבן או בת.

גם אם לא קיבלת בשמחה אל תלקי את עצמל