קראתי את התגובות.
והרגשתי, כאילו כל אחד הוציא קיטור על אותה נקודה אישית שמפריעה לו, אבל שביחד, הציבור, על בניו ובנותיו זה חבורת חלאות מגעילות עם כל חיסרון שבעולם.
וזה לא דבר כיף במיוחד להרגיש כך, או לשמוע אחרים מדברים כך על אחרים.
כבר יצא לי לשמוע על לא מעט יוזמות "לחנך" את הדור הצעיר. בחורות שמתלוננות לרבנים, בחורים שמתלוננים על המדרשות, ותכלס, כל אחד מתלונן על משהו אחר, מאשים חצי עולם, ומחפש את חלומו הורוד.
ורציתי להגיד הרבה דברים, לדבר על פרופורצייה ועד הדברים המיוחדים וטובים שיש אצל כולם, אבל החלטתי שלא, מה שאנחנו צריכים, זה תקווה. זה לראות את העתיד לא רק כחלום אלא כבר ביצוע, וכוונתי, שאנחנו הרווקים צריכים להסתכל על חברנו הנשואים, אנחנו צריכים לשמוע מהם - שטוב להם, שהם מסתדרים.
לשמוע מהבחורה שהיא הכניסה בחור הביתה- וטוב לה עם זה.
ולשמוע מבחור, שדווקא הוא מצא בחורה, וזה לא כזה נורא.
חבל לשבת קבוצת רווקים ולהוסיף עוד ועוד קרשים מדורה, לתקוף את כולם, להעלות עוד ועוד חסרונות, עד שכל אחד כאן חושב, שהוא דורש חלום שמנותק מהמציאות, ושאין לו סיכוי למצוא את בן\בת זוגו, ונגזר עליו חיי בדידות וצער.
כלום, תתקשרו לחברה נשואה, תתקשר לחבר נשוי, ותבין שזה אפשרי, תבין שאתה צריך למצוא מישהו מיוחד בשבילך, ורק אותו, ותשמע ממנו שזה אפשרי, ולא זה, אלא שהבחור יהיה בחור, ולא רק שזה לא היה נורא, אלא זה יהיה הצד הטוב בכל זה.
לפעמים זה נדיר שאנשים ידברו טובה על מדוייטים מהעבר, הרי הם פסלו אותם, ובד"כ זה אומר שהם מצאו בהם מומים, ומומים עד כדי כך נוראיים שהם פסלו. ואין אדם שנשאר אובייקטיבי תמיד, ורק חושב על הפוטנציאל הנשואי שיש כאן. ולכן מילה של רווקים צפוי להיות תלונות, כמו תלמידים בכל בית ספר- ויהיו תנאיו אשר יהיו.
בכל מקרה, לא צריך לשקוע בבוץ של עצמנו, אלא להחלץ ממנו. לעודד אחד את השני, לתמוך ולעזור, ואפילו פרקטית לשדך, אבל בעיקר לשמור על מצב רוח טוב ושפיות. עד שימצאו את האדם היחיד שמתאים בשבילם, על כל יתרונותיו וחסרונותיו, ויבנו שם משהו ששווה את זה.
אם משהו חוזר על עצמו- תנסו למצוא את השורש. למה.