תענית ציבור.
מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד השחר. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה בפירוש לפני השינה שיוכל לאכול או לשתות. ואם רגיל לשתות בקומו, אין צריך להתנות לשתייה.
עלות השחר במרכז הארץ לפי הגרא"ח נאה: 4:29.
קטנים שיש בהם דעת להתאבל על ירושלים, מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים.
שחרית: הציבור אומר 'עננו' רק במנחה, אבל הש"ץ אומר 'עננו' גם בשחרית (בחזרת הש"ץ) בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', "אם יש בבית-הכנסת אף רק שלושה מתענים". ואם אין, אומרו ב'שומע תפילה'.
סליחות:
רגילים לאומרן בעמידה, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו, וכן אבינו מלכנו.
מנהגנו (חב"ד) לאומרן אחרי שמונה-עשרה, בסדר דלהלן:
אשמנו / א-ל ארך אפים / נפילת אפים / כי עם ה' / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אזכרה / א-ל מלך / אלקים באו גויים / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אבן הראשה / א-ל מלך / אבותי כי בטחו / א-ל מלך / זכור רחמיך / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו23 / משיח צדקך / א-ל רחום שמך / עננו ה' עננו / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני / 'אבינו מלכנו' הארוך, ובו: 'ברך עלינו שנה טובה'; 'זכרנו ל...' [ולא 'זכרנו בספר'] / ואנחנו לא נדע / חצי קדיש.
קריאת התורה:
קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים.
מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. קראו לתורה מי שאינו מתענה, וצר לו להודיע מפני חילול השם – יעלה.
את הפסוקים: "שוב מחרון אפך...", "ה' ה' א-ל רחום... ונקה", "וסלחת לעווננו" – אומר הציבור בקול רם ורק אחר שסיימו, אומרם הקורא בתורה. הרבי, כשעלה לתורה, התחיל לאומרם יחד עם הציבור.
בקריאת הפסוק "ויקרא בשם ה'", יש להפסיק מעט בין 'בשם' ל"ה'" כי בפסוק מופיע תחת המלה "בשם" טעם מפסיק, הטעם 'טיפחא'.
שיעורי תורה: לכאורה יש מקום (לנוהגים בכיו"ב) ללמוד היום מעניינא דיומא בתנ"ך (מלכים-ב כה,א-ג. ירמיה לט,א. נב,ד-ה. יחזקאל כד).
צדקה: בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אוכלים היום. והמתפללים מנחה אחרי הדלקת הנרות, יזכרו לתת לצדקה בשחרית.
זמן תפילת מנחה:
כיוון שהצום חל בערב-שבת-קודש, ניתן להקדים את התפילה (זמנה החל משעה 12:07 במרכז הארץ). המתפללים לאחר הדלקת הנרות, יזכרו להקדים את זמן התפילה בכרבע שעה לפני הזמן הרגיל, מפני קריאת התורה.
בשנת תשד"מ חל צום עשרה בטבת בערב-שבת. התפללו מנחה בשעה 2:00, והרבי אמר כארבעים דקות 'דברי כיבושין'. תחילה דן אם יש מקום ל'דברי כיבושין' גם בקביעות כזאת שבה חל הצום בערב-שבת. והסביר, שניתן לקיים את המנהג מתוך שמחה, ואף ה'תשובה תתאה' של התענית מהווה הכנה ל'תשובה עילאה' דשבת-קודש. לפני חלוקת שליחות-מצווה לצדקה, הורה הרבי למזכיר הרה"ח רי"ל שי' גרונר לשאול את הרב מתי אפשר להתפלל 'קבלת שבת'.
תפילת מנחה:
הודו, פתח אליהו, וידבר וקטורת, אנא בכוח, אשרי, חצי קדיש, הוצאת ספר-תורה וקריאת 'ויחל' לשלושה אנשים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים לאחריה חצי קדיש. מפטירים "דרשו ה' בהימצאו" (ישעיה נה,ו-נו,ח), ומברך אחר-כך שלוש ברכות, ומסיים 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש, תפילת לחש.
במנחה אומר גם היחיד 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע". אם שכח (וכבר אמר שם ה' דסיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור', קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומרו כבשחרית בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'.
הנוהגים נשיאת-כפיים בכל יום, נושאים כפיהם גם בתפילה זו, רק אם התפלה היא לאחר פלג המנחה (בתל-אביב: 3:41) ולפני השקיעה (בת"א: 4:39). וכשאין נושאים כפיים, אומר הש"ץ ברכת כוהנים.
לאחר חזרת הש"ץ, אין אומרים תחנון ו"אבינו מלכנו", אלא קדיש תתקבל, עלינו, קדיש יתום, אל תירא, אך צדיקים.
צאת הכוכבים בתל-אביב: 5:05.
כאמור, יש להתחיל קבלת שבת וערבית כך שיגיעו בשעה זו לקריאת-שמע, ולפחות – שיסיימו בשעה זו תפילת ערבית, ויחזרו ויקראו אז את כל קריאת-שמע בזמנה.
