בס"ד
קיבלתי את הרעיון בעיקר ממקרים שקראתי ...וזה מה שיצא...
היה חשוך מאוד בתוכה, כבר הרבה זמן שהיא מחפשת מישהו שיאיר לה את החושך הזה.
היא ניסתה כבר הרבה זמן להאיר אור בתוכה, אבל זה לא צלח לה
פעם זה נדלק קמעא ונכבה, ופעם כלל לא.
כך או כך, חשוכה היא נשארה.
ואז היא פגשה אותו.
זה היה ממש פשוט, חיכוך קטן בקופסה ושלהבת קטנה בוערת, והשלהבת הזאת לאט לאט החלה להאיר באור גדול.
האור הזה נראה על פניה, מאושרת היא הייתה.
אבל היא לא באמת הייתה מוכנה לזה ולאחר תקופה קצרה ונפלאה אותה שלהבת שכבר הפכה למדורה החלה למחוק גבולות ולשרוף.
תחילה היא לא הבחינה במתרחש אך לאחר זמן לא רב היא מצאה את עצמה בוערת ונשרפת.
והיא, היא פחדה לכבות, היא איננה רוצה להיות חשוכה שוב.
והאש ממשיכה לבעור ולשרוף והיא מבינה שהיא חייבת, אז במים מרובים היא כיבתה את האש.
ועכשיו לא רק חשוך היה, אלא גם מחניק מהעשן.
ושחור פחמי כיסה את הכל.
אך הזמן חלף והעשן נעלם וצבעים אחרים החליפו את השחור.
ובכל זאת גחלת לוחשת בתוכה נשארה, כזאת שאור באמת לא עשתה, רק זיכרונות מכאיבים מאותה אש גדולה ידעה להציף.
והנה היא מוצאת אותו, מישהו אחר הוא היה, והפעם זה כבר לא היה כל כך פשוט, אבל היא מתעקשת, ואבן באבן שוב ושוב, והנה ניצוץ נדלק שהופך למדורה שהפעם ידעה גם להאיר ללא גבולות.
והגחלת? היא כבר נעלמה לה בתוך האור הגדול.
