בעודי יושב בבית המדרש, בין גמרא לאמונה ,בין קושיא לתירוץ, בין רש"י לתוספות,
והנה ליבי נתעורר על אבידה משכבר הימים, תחילה ניסיתי להתעלם, אך ככל שחלפו הימים
הדפיקות התגברו בליבי.
ליבי קורא, קורא לי לחפש אחר אבידה משכבר הימים.
יצאתי העירה, לחפש אחר אבידתי, והנני בין המון רב, הולך ושואל:
"סליחה, מישהו אולי יכול לעזור לי בבקשה??"
"במה אפשר לעזור לך?"
פנה אלי אדם אחד ושאל.
"אממ...איבדתי חלק ממני לפני המון זמן...
ראית אולי....??"
"המון זמן?! והיום נזכרת?!
איך זה קרה??"
"אממ...לא יודע, הלב שלי,
הלב שלי פתאום הזכיר לי"
"איך היא נראית?"
"אמממ...לא נעים לי לומר,
אבל האמת, אני לא זוכר "
"צר לי, אך אינני יכול לעזור לך"
"רגע, בבקשה, אל תלך,
אני זוכר כמה דברים"
"כן"
"אממ...טוב לב, אני זוכר שנתינה בשבילה היה העיקר.
אהה ונזכרתי, גם עומק היה בה, היא הייתה עמוקה ממש"
"אתה מתכוון לחופרת??"
"חופרת?! אם אתה אומר..."
"ראיתי אחת כזאת אתמול"
"באמת?!?! איפה?"
אני שואל בהתלהבות.
היא ישבה ליד הנהר, היא אמרה שהיא מחכה,
מחכה שימצאו אותה"
"תודה א-דני, תודה רבה לך"
מיד פניתי לכיוון הנהר, מלא תקווה, אולי אצליח למצוא את אבדתי.
ובראשי מחשבות חולפות, מנסה להיזכר באותם הימים, אותם הימים שהיינו ביחד.
הגעתי לנהר, ומתחת לעץ הסמוך ישבה נערה, אכן נראה שהיא ממתינה .
התיישבתי לידה ופתחתי בשיחה,
דיברנו כשעתיים או שלש, אך היא לא מה שחיפשתי.
אני זוכר שלאבידה שלי היה שמחה בעיניים, ולה היה חסר.
איחלתי שבעז"ה ימצאו אותה בקרוב, וקמתי.
והנני ממשיך בחיפושי, שואל פה ושם:
"סליחה מישהו אולי ראה.........?? "
(אל תתעכבו על הסגנון, זה לא מה שחשוב לי כאן)
