קודם כל ברוכה החוזרת לתפקוד מלא יותר בעריכה,

שנים לא לבשת את הצבע הנ"ל.

 

והארה שנייה היא ששיר ארוך לא מהווה בעיה,

שיר יכול להיות הייקו ולא כל אות תהיה מדוייקת.

מינימליזם לא קשור לכמות אלא להידוק של השיר.

 

שוב, אני רק הערה וברוכה השווה,

טוב לראות אותך כאן בתפקיד.

[נכון חזרת לעריכה?]

 

הא, בנים ובנות גידלתי.

נחת אתם עושים לי, נחת.

 

|וכך יושב הסבא הזקן בצד על הכיסא|

בעזרתו יתברך.

 

אולי לא הדגשתי את זה מספיק, אבל הכוונה היא לשיר ארוך שאין בו חידוש. שהרעיון הוא אותו רעיון רק במילים שונות.
כמובן שאם כל שורה בשיר נצרכת ובאה להוסיף משהו חדש על קודמותיה זה בסדר גמור.
[ומעניין מי הראה לי את ה"שירים" של אצ"ג...]

 

מתגלית מחדש, השירה.

פתחת בכך ששיר שלא יוצג במבנה נכון ובצורה מתאימה יקשה על הקוראים לקוראו ולהעביר עליו ביקורת עניינית, ואני סובר ששיר שאינו בנוי באופן המתאים איננו שיר כלל. לכן לא רק ש"ששיר שמוגש בצורה לא ראויה לא יועבר כמו שצריך לקוראים" אלא שמצד האמת הוא כבר לא יכול להחשב שירה.

לדעתי ולהבנתי - המבנה, המקצב, המשקלים והחריזה הם חלק בלתי נפרד מהשיר ולא משמשים רק ליפוי צורתו החיצונית.

א. סימני פיסוק - אין דבר כזה בשירה סימני פיסוק נכונים או לא נכונים, אלא השימוש בסימני פיסוק הוא חלק מאמצעי ההבעה.  בעיקרון יש שתי שיטות ניקוד עיקריות בשירה עברית. האחת, להרבות בסימני פיסוק. לדוגמא, ביאליק הירבה להשתמש בסימני שאלה, סימני קריאה ומקפים כי שירתו פנתה אל הקורא, וכך הדגיש את סגנון דיבורו.      בשירה משפטים יכולים להיות ארוכים יותר מאשר בפרוזה. כדי להקל על הקריאה נהוג לחלק את המשפט לכמה שורות ולפסק אותו בעזרת פסיק או נקודה ופסיק בחלק מסופי שורות בהתאם לדגשים בתוכן או לנשימות המכוונות את הקריאה. השיטה השניה, למעט בסימני פיסוק. לדוגמא, בשירת המליצה של שלמה לויזון אין כמעט סימני פיסוק.

 

ב. אורך השיר - שיר צריך להיות מצומצם בלשונו ומפורט בתוכנו. כתב שד"ל: "כי אמנם, גם כי בדברים קצרים יוכל אדם לכלול ענינים נכבדים, וגם כי בעניני לימוד הנה זו מעלה יקרה, הנה בהגדה שירית אין הדבר כך, יען וביען לא תתפעל נפש הקורא בדברים כוללים כאשר תתפעל בדברים פרטיים ומבוארים הדק היטב". ואמנם כך כתבו המשוררים בכל הדורות, עד שבאו המודרנים והחלו לכתוב שירים קצרים מדי ומופשטים מדי. 

 

ג. חריזה לא היתה נהוגה בלשון עברית עד לתקופת הפייטנים המאוחרים שחיקו את השירה הערבית. מכל מקום, חריזה טובה היתה נדירה מאז ומעולם.

 

ד. לשירים עם בתים בעלי מספר שורות קבוע, כגון שירים עם בתים מרובעים, יש טעם כאשר נכתבים במשקל ובחריזה. גם דרך כתיבה זו זרה ללשון העברית ונלמדה מלשונות אחרות. מכל מקום, יש יתרונות וחסרונות גם לכתיבה בצורה קבועה וגם לכתיבה בצורה חופשית.

 

ה. לענ"ד שיר צריך להיות מנוקד ומנוקד נכון. אחרת, זו זילות של הלשון העברית.

 

מעבר לכך, בהצלחה! (בתקוה שסימן הקריאה מצא חן 

 

 

בעזרתו יתברך.

 

רק רציתי להעיר שני דברים -
 

א. יש סימני פיסוק לא נכונים. עובדה שמועלים שירים כאלה. זה נכון שיש גישות שונות בפיסוק ויש מקרים שבהם פיסוק השיר יהיה מנוגד לכללי הפיסוק, אבל ניתן להבחין אם זה מתוך מחשבה וכוונה או שזה סתם כי היוצר לא יודע לפסק ולא משקיע בכך מספיק זמן. וכרגע אנחנו מדברים על הרמה הכי בסיסית. כשנגיע להיות ברמה של ביאליק אולי נרשה להם להוסיף סימני קריאה וכד'.

 

ב. כשדיברתי על אורך השיר פחות התכוונתי לאורך טכני אלא לחזרה על אותו רעיון מבלי לחדש דבר. זה מייגע. יש שירים ארוכים שאפשר לקרוא אותם [ע"ע בהודעה ליעקב יוסף. הוא הראה לי שירים כאלה ], ויש כאלה שהאורך שלהם בהחלט מיותר ולא נחוץ. שוב, אנחנו מדברים כרגע על רמה בסיסית. לא נראה לי שיש פה יוצר שמסוגל לכתוב שיר באורך של אצ"ג ולצאת מזה בשלום. וזה מה שקורה כרגע.

 

ושוב, תודה על ההערות.

חלק ניכר מהשירים המועלים לאתר קצרים עד כדי גמגום, ומורכבים ממשפטים החסרים מושאים או מילות יחס. כשם שרצוי להקפיד על סימני פיסוק, כדאי להקפיד על דקדוק נכון וביטוי ברור. העיקר בשירה איננו חידוש המתמשך אלא שלמותו של השיר. באשר לשירים ארוכים, אצ"ג הושפע בסגנונו מביאליק. דווקא בשירים הארוכים של ביאליק ואצ"ג  יש חזרות ומשפטים מיותרים, והסיבה לכך ששניהם היו יותר מספרים מאשר משוררים. שירים ארוכים טובים כתבו רשב"ג, רמח"ל ודוד פרישמן. אלא שבדורות האחרונים, כתוצאה מהמודרנה והתרבות הדיבור, אין לרוב קוראים אורך-רוח לקרוא שירים ארוכים. אם כותבים כבר לא מתאמצים לכתוב במשקל ובצורה ולפרט את רעיונותיהם, האם לא ראוי לדרוש מהם לפחות לנקד את שיריהם? אחרת, כבר לא מדובר בשירה, אלא רק במראית-עין של שירה. גם קצת תשומת-לב לניגון הפנימי של כל שיר תועיל.

 

בעזרתו יתברך.

 

בנוגע לניקוד - אי אפשר להכריח יוצר לנקד שיר. גם מחוסר ידיעה אבל בעיקר בגלל שזה לא תמיד הכרחי.
אני עדיין חושבת שכדאי שנתחיל בדברים הבסיסיים וההכרחיים.

כדי לשפר את רמת השירה באתר, אתם יכולים להחליט שבכל חודש יתקבלו לאתר רק שירים על-פי כלל מיוחד, והכלל יתפרסם בתחלת החודש. דוגמאות: שירים מרובעים, שירים מנוקדים, שירים בחריזה, שירים באקרוסטיכון, שירי זהב, פואמות, שירה חופשית, שירים במשקל, וכו'. במוסיקה דרך הלימוד באמצעות תרגילים נהוגה כדי להקנות לתלמידים מיומנויות גבוהות, כי טכניקה והבעה, דהיינו צורה ותוכן, משלימים זה את זה, וכאשר הטכניקה טובה ממילא יכולת ההבעה משתפרת.

 

 

 

 

 

 

בעזרתו יתברך.

א

בל עם זה נתחיל יותר מאוחר...
תודה!

אני חושבת שלא הסכמתי קצת.

כתוצאה מהמודרנה והתרבות הדיבור, אין לרוב קוראים אורך-רוח לקרוא שירים ארוכים. אם כותבים כבר לא מתאמצים לכתוב במשקל ובצורה ולפרט את רעיונותיהם

הכותבים לא בהכרח מתאמצים דווקא לכתוב קצר ולפעמים לא מובן בגלל קוצר רוח של הקורא.

יש סגנונות כתיבה שונים.

יש יוצרים שמצליחים להעביר את מה שרצו במס' שורות בודדות, אפילו אם לקורא זה נראה לא מובן. [ע"ע 'כתוב בעיפרון בקרון החתום'].

יש יוצרים שמעדיפים באמת שירה מודרנית ולא שירת חרוזים.

 

הכללת פה מעט. אני יודעת שזו לא הייתה הכוונה בהערה עצמה, אבל זה קצת הפריע לי.

 

לגבי חריזה בעברית. הרמח"ל בכללי השיר שבלשון לימודים טוען שכך היה מאז ומקדם, ומביא אף דוגמאות מתהילים שהוא טוען כי הינן חריזה מכוונת.

לטעמי, החלק החשוב ביותר בשיר הוא היצירה, כל השאר זה רק מעטה חיצוני.

אכן, לא אמרתי שאין להקפיד על חיצוניות השיר ואינני מוריד כלל מערכה, אך לעיתים נדמה שמרוב עצים לא רואים את היער; מרוב כללים חיצוניים לא נשאר מקום ליצירה הפנימית.

צריך לזכור ששיר זה אמצעי להבעת רזי הנפש, כאשר אדם עסוק בכתיבה עליו לזרום, לשפוך את מעיינות ליבו.

אם יוצר יתמקד בכך ששירו לא יחרוג ולו מכלל אחד, בסופו של דבר יצירתו תהיה רשמית ומנוסחת למופת אך חלולה מבפנים; יתכן שתהיה זאת יצירה רבת תוכן ומסר, אך לא לבטח התוכן והמסר ששכנו בנפשו של היוצר.

אני שב ומדגיש, אין לי התנגדות לכך שינוסחו כללים לשירה, אך שיהיו אלה כללי בסיס בלבד. עלינו לתת למשורר, כמה שניתן, חופש כתיבה - כך יוכל להביע את עצמו בצורה הטובה ביותר.

גדולי המשוררים בכל הדורות, לא הלכו לפי ספר חוקים מוגדר, אלא נתנו לנפשם לכוונם וראו מה נהיה מהם...

אינני חושב, למשל, שיש בעייה ביצירות בעלות חרוזים, אלא להפך; החרוזים מחיים את הטקסט ומעניקים לו מקצב וצורה.

 

מקווה אני שדברי הובנו כהלכה.

 

נשמע שאתה מדבר על הניצוץ הראשון שיוצא יפה בכתיבה אישית,

אבל בפרסום כדאי כן לשמור על תבנית יחסית!! אחידה.

כדי ליצור מגע בין קורא חיצוני לטקסט זר לו

בעזרתו יתברך.

 

אבל מה שקורה כיום באתר הוא שיוצרים לא מצליחים להתמקד ביצירה עצמה בגלל כל הבעיות החיצוניות.
הטענה שהעלת נכונה, ואולי זה גם המעבר מהשירה הקלאסית לשירה המודרנית.
אבל הכללים שהעלנו בכלל לא כובלים. הם ברמה הכי בסיסית שאפשר. אין לאן לרדת מפה.

הרי כיום יש כל כך הרבה שירים עם חרוזים, לא ניתן לומר שהבסיס הוא שלא לכלול חרוזים

בעזרתו יתברך.

 

בתחום החריזה אנחנו באמת לא יכולים לקבוע כללים.
לכן רק הפנינו את תשומת לב היוצרים לכך שקשה לכתוב שיר עם חרוזים וגם לשמור על הרמה שלו.
ההימנעות מחרוזים הייתה המלצה, לא חובה. ושיר טוב שיהיה כתוב בחרוזים כמובן שנאשר אותו.

 

העתקה מוורד למסך הוסף יצירה

~~~

 

זו פרסומת סמויה לאפשרות שבוורד רוב השגיאות כתיב מובלטות באדום.

לפחות כל מה שוורד לא יזהה כאפשרות למילה תקנית.

 

יום זך!

 

[ולא לסקול על מקור ההצעה ]

כתבתי את זה בפייס של אתרי http://www.facebook.com/tefila בפתק

אביא את לשונו (כתבתי זאת בעקבות יורם גאון)

 

 

בזמן האחרון אנו עדים לכך שבקרב הזמרים אשר אינם מקפידים במצוות מזלזלים איש ברעהו בשירי חברו. בעיקר יורדים על השירה הים תיכונית.

אנוכי הצעיר שאיני מהמדקדקים חושב ששני הצדדים היושבים על המדוכה, נמצאים באותה צרה ותוגה.

נאנח אני על מילות שיריהם, ונזכר אני במאמרו המופלא של הרב יוסף משאש זצ"ל רבה של חיפה – פרשת תולדות השיר (נר מצוה עמ' צב והלאה), אביא לכם קטע מדבריו כולל שיר שכתב לאדם אחד. (ואם כך כתב לפני שחרור ירושלים, מה היה כותב על שיריהם!!!)

"ובכל דור ודור צצו ופרחו משוררים חדשים עד הדור הזה ועד בכלל, ואך זה כשני דורות ועוד, ירדה החכמה הזאת פלאים אצל המשוררים הספרדים, כי נמצאו שיריהם משוללים מהחן והיופי ומכל רעיון, זולת איזה שירים מעטים ונער יכתבם, אשר רוח השיר מרחפת עליהם.

ואך בדור הזה ירדה עוד פלאי פלאים, ... ושלח לי ספרו הגדול המכיל בקרבו יותר ממאתים שירים ארוכים .. והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים, וצירים וחבלים, כי אותיות זסט"צ, הם שוים אצלו לחרוז מהם חרוזים ... ותערובת ארמית ועברית הוא דבר המצוי אצלו בכל חרוז, והרבה מלות חדשות אשר בדה מלבו, וכולם משוללים מכל הרעיון ומכל סגנון, רק דברים הדברים בלי סדר ובלי משטר, גם בגסות פתיותו, נגע נגיעה קשה בהרבה דברים הנוגעים לדת.

ובכן לא יכולתי להתאפק וכתבתי אליו מרורות, והודעתיו טעיותיו הגסות בכל פרט ופרט, ואחר, נשאתי עליו המשא הזה, אחד עשר תנועות בכל חרוז:

 

רוח השיר ממך היא והלאה,

ומעודך לבך אותה לא ראה:

רק לבך מאד גאה גאה,

וחשב כי תוך חדריו היא באה:

ואך היא תשקיף ממרומי שחק,

ועליך מאד תלעג ותשחק:

הוי גבר תחשוב כי אותי דק תשחק,

ועצמי ממך מאד הוא רחק:

ספרך בעל כרס כנאד נפוח,

אין בקרבו רק הבל ורעות רוח:

שיריו הם סירים סבוכים וחוח,

אין בהם טעם וריח ניחוח:

טוב טוב לו היה ספרך נשאר חלק,

מוצא ומובא כספך בו יחלק:

ועתה תוך תנורך באש ידלק,

על גחליו תבשילך בשל ושלק:

ועליו תשא קינים ויללות,

אוי נא על עמל ימים וגם לילות:

חשבת בסלם השיר לעלות,

והנה ירדת אל תוך מצולות:

גם הנייר ודיו במר שיחם,

יצעקו אוי להם כי אבד נצחם:

נחרץ משפטם כי יהיו לפחם,

על כלם מן השמים תנוחם."

 

אחרי דברים הללו של דברי הוד יוסף משאש, אני רוצה לציין את דברי קרובו נעים ישראל. עטרת ראשינו הרה"ג שלום משאש זצ"ל שאמר: שככל שאדם גדול יותר כך הוא משורר גדול יותר.

ולכך אציין שבואו ונראה את חיי יום יום של כותבי השירים המושמעים כיום ולפי זה נחליט על טיב שיריהם.

ונקווה שנזכה לראות בקרוב את הלוים משוררים בבית המקדש, במהרה בימינו.

 

כותב המאמר: אריה אדרי

אתר עיוני תפילה

www.tefila.org

איזה כללים מפחידים!!


עדיין בתוקף?

ובכלל, מה הקטע של הפורום הזה?