אני מרגישה שהדיכאון משתלט עליי מכל הכיוונים,רק בגלל משהו אחד קטן בחיים שאין לי.
אין לי חבר.
אבל אין מה לעשות -ככה זה אצלנו,אצל הדתיים.אין חבר עד שרוצים להתחתן.
ומה אם אני לא רוצה להתחתן עכשיו?מה אם אני חושבת שזה לא הגיוני שרק כשרוצים להתחתן צריך לצאת עם בנים,איך אני אמורה לנהל מערכת יחסים זוגית במהלך הנישואין שלי בעתיד כאשר יש הפרדה כזאת חדה בין גברים לנשים?
למה כולם חושבים שאם יוצאים אם מישהו ולא רוצים להתחתן איתו אז את לא בסדר,איך אני אמורה להתחתן כאשר את רוב חיי ביליתי במחיצת נשים בלבד?
אני לא רוצה להתחתן,מצד שאני אני יודעת שהגיע הזמן שיהיה לי חבר.
האמת היא שאני חושבת לפעמים שאם אני באמת אצא עם מישהו שיתאים לי,אולי אפילו ארגיש מספיק בוגרת להתחתן אבל הראש שלי עוד לא נמצא שם כיוון שבכלל לא חוויתי מציאות שבה היה לי קשר ארוך ומתמשך עם מישהו מבני המין השני.
אני לא חושבת שזה אפשרי שיום אחד אהיה בשלה לחתונה אם בחיים לא יצאתי עם אף אחד ובחיים לא חוויתי מערכת יחסים זוגית עם בחור.
יש לי הכל בחיים!
יש לי כל מה שאני רוצה[חברות,משפחה,עבודה טובה]אבל רק את זה אין.
וזה כל כך חסר לי,אני מרגישה שחסרים לי בנים בחיים,אפילו ידידים.
לפעמים אני תוהה איך זה יכול להיות?
איך זה יכול להיות שבחורה יפה כמוני[וכן אני יפה אני יודעת את זה,המון אנשים אמרו לי]נמצאת כל הזמן לבד.
בעבודה ומשפחה כולם מעריכים אותי וכולם אוהבים אותי אבל אף בחור לא חושב שיש בי משהו מעבר,אף אחד לא חושב שגם אני רוצה מישהו נוסף לחלוק איתו את הרגשות שלי ואת מה שעובר עליי.
וכולם אומרים לי-אל תצאי עם אף אחד עד שתרצי להתחתן,אני יודעת שלעולם לא ארצה להתחתן עד שלא אכיר בחור באמת.
מה רע בזה?
עזבו את כל העניינים של איסור נגיעה,אני לא נוגעת בבנים וזאת גם לא המטרה שלי בקשר עם בחור-אני באמת מחפשת מישהו שיהיה איתי,שיוציא אותי לפעמים מכל השגעונות של החיים.
והאמת,עם כל הבנות הדוסות שהכרתי ושיצא לי להתקל כבר בעבר,כמעט תמיד יצא לי לשמוע מהן סיפור על מישהו שהתחיל איתן.ואני תמיד צריכה לצחוק מכל הסיפורים האלה ולהיות חייכנית,לפעמים אני לא רוצה.
אני לא יודעת ממה אני מתוסכלת יותר-מזה שאין לי חבר או מזה שאף חברה שיש לי לא תבין את מה שאני מרגישה.
אני לא יודעת עד כמה הגולשות בפורום הזה נחשבות לדוסות אבל גם אם כן,תגידו לי אתן בכנות בנות-
תארו לעצמכן שכל חברותיכן מבלות עם בנים כל הזמן,בנים מתחילים איתן ורק איתכן לא.
איך אפשר לא להפגע?איך אפשר להיות אדישה?
בהתחלה האשמתי את עצמי,אמרתי אולי אני מוזנחת ובגלל זה הם לא מתסכלים-אולי פעם זה היה ככה,אבל היום כבר אי אפשר לומר עליי שאני לא מטופחת ולא נראית טוב.
בנות שירות מתות על חיילים בצבא,סוגדות להן.
גם אני הייתי כזאת עד שהגיעה תקופה בחיי שכל שבוע שהייתי עולה על הרכבת ביום ראשון הייתי נדחסת בתוך קרון אחד עם מלא חיילים[לא מעט דתיים]וכל פעם מחדש הייתי מתאכזבת,לא משנה מה הייתי עושה-שואלת מה השעה,איפה התחנה הזאת,לאן אתה נוסע.מעולם לא פנה אליי בחור ורצה להמשיך איתי את השיחה.
ככה זה אצלי,אני כנראה אצטרך לחכות זמן רב עד שמישהו ישים לב.כי אני יכולה להודות בכך בלי בושה:
או שבנים דתיים הם יותר מדי ביישנים,או שמשהו דפוק אצלם שהם רואים אותי ולא עושים כלום.
בתכלס,מה כל זה משנה?מה זה מעניין?
הרי בכל מקרה אני לא רוצה להתחתן בשנה הקרובה.אני אצטרך לחכות ליום שבו אוכל לדמיין את עצמי בתמונה המשפחתית שלי,של בעלי לעתיד ושל ילדיי ורק אז אהיה מוכנה.
עד אז-אמשיך להיות מתוסכלת מהרגשות ומהמחשבות שלי.
