אזהרה! ארוך ביותר! נתתי לעצמי לכתוב בחופשיות והתוצאה- בהתאם! 
(ועוד תוספת קטנה- אם מישהי מזהה אותי לפי הסיפור, שתפי אותי גם. תודה).
קמתי ביום שישי ב-5:30 (אחרי שהלכתי לישון מאוחר מאוד ביום לפני), עם כאבי בטן מוזרים שלא התעמקתי בהם, כי עוד הייתי עייפה וחצי ישנה. כשהם נמשכו, הערתי את בעלי בסביבות 6:30, וסיפרתי לו. אלו ממש לא היו הכאבים שלהם ציפיתי (בכל חגורת הבטן, תחושת לחץ וכו'), אלא כאבים בבטן התחתונה והרגשה שצומחות לי רגליים מתוך הבטן (לא, לא באמת צמחו לי).
התחלנו לתזמן את הכאבים-הצירים, שהיו לא סדירים. לפעמים זה היה כל ארבע דקות, וחשבנו שחייבים להגיע לבית החולים כבר, ולפעמים זה היה כל 12 דקות. לא הייתה לי סבלנות או עניין למדוד את האורך שלהם.
הם התגברו עם הזמן, ולא הצלחתי לנשום נשימות עמוקות כדי להקל על עצמי, אלא רק לעשות סיבובי אגן, ומיליונים כאלו. עוד ועוד ועוד.
כך העברנו לנו שעתיים כאלו, כשלאט לאט הבנו שכדאי לנסוע לבית החולים ובעלי התחיל להכין לעצמו תיק לשבת עם בגדים לשבת וטלית. תיק הלידה כבר היה מוכן.
התקשרנו להורים שלי, שפחות-או-יותר סיכמנו איתם מראש שייקחו אותנו לבית החולים. אז הם הסיעו אותנו לבית החולים. הצירים בנסיעה היו לא נעימים, כי קצת קשה לסובב את האגן ככה. נו טוב. נסענו ונסענו, והגענו לבית החולים.
בעלי ואני נכנסנו, וההורים נסעו. עלינו למיון נשים ואח"כ לחדר לידה (או הפוך; כבר לא זוכרת), ופתחנו תיק וקיבלנו מדבקות והכל. קיבלה אותנו מיילדת נעימה ביותר, שחיברה אותי למוניטור באחת מהמיטות בחדרי הקבלה, והצירים די שככו בינתיים. היא אמרה שזה קורה, ושאין מה להתרגש. בעלי בינתיים נח לו על כסא (הוא היה חולה עוד מקודם).
אח"כ היה לי משהו לזרוק, אז ניצלתי רגעים אחרונים של טמטמת היריון וזרקתי את זה לפח (מלמעלה) בארון שעל הדלת שלו כתוב "כביסה מלוכלכת" לא קלטתי שהפח מיועד לכביסה מלוכלכת. גאוני מצידי
אח"כ באה הרופאה הנחמדה ביותר, ושאלה שאלות. ענינו. היא והמיילדת אמרו שהצירים ממש לא תכופים אז אולי נלך הביתה ונחזור בערב או בשבת, לפי איך שהלידה תתפתח. די מבאס כי זה יום שישי, אבל אין מה לעשות. בכל אופן, שיחררו אותנו להסתובב בבי"ח ולחזור ב-14:00. שאלתי את הרופאה אם אפשר לאכול כי נהייתי רעבה, והיא אמרה שאוכל משהו קטן.
בבית הקפה היה מבצע של כריך ושתיה וחטיף, אז לקחתי הכל . בעלי לקח כריך ושתיה חמה, וישבנו לנו. הצירים התחזקו קצת, אז יצאנו לחלק החיצוני של בית הקפה, שם עשיתי סיבובי אגן בעמידה בלי להתפדח (צירים בישיבה כאבו מאוד).
הגיעה השעה לחזור למחלקה. חזרנו. נקראנו להיכנס. בדקו אותי- פתיחה יפה של 4 ומחיקה של 80%. יופי טופי! לא הולכים הביתה! קדימה למקלחת, ואז לחדר לידה.
נכנסנו לחדר לידה טבעית, שהיה כ"כ רחב ויפה שהרגשתי כאילו אנחנו בנופש בבית מלון, אבל- רגע- אנחנו לא בנופש! באנו ללדת! פתאום קלטתי שבכלל לא חשבתי מה אעשה בחדר הלידה הטבעית אחרי שאגיע אליו. עם הזמן הצירים התגברו וכבר לא תהיתי לגבי זה 
בינתיים בעלי התמקם והתחיל לפרוק את התיקים. היה גם מקרר קטן, וחדר שירותים ענק עם ג'קוזי (שלא ניצלנו, גם בגלל שבת), ושני כדורי פיזיו (אולי אחד בשביל הבעל ), וכורסאות, ומיטה מתכווננת! אח, מדוגם!
וצירים. צירים צירים צירים. וסיבובי אגן, ועוד ועוד ועוד. היו לי גם כאבים בגב התחתון אז מאוד עזר לי מגע שם (שבעלי עמד מאחוריי... הבעיה היא שאין לו בטן בכלל, אז בקושי הרגשתי אותו... אז שמנו כרית גדולה בינינו, וזה מאוד עזר). ניסיתי את כדורי הפיזיו אבל הם לא היו לי נוחים וגרמו לי לתחושת חנק ובחילה. ויתרתי עליהם בשמחה.
המיילדת החדשה שלנו באה והציגה את עצמה, ואמרה שכל 45 דקות בערך היא תבוא לבדוק את הדופק של העובר עם מוניטור. היא הייתה מקסימה! כשיצא שהיא באה ורצתה לבדוק ובדיוק היה לי ציר, היא חיכתה בסבלנות ובנחת ולא לחצה בכלל. ממש ברוגע. כל שעה וחצי בערך היא גם בדקה פתיחה, וכמעט בכל פעם עלינו בעוד 1. נהדר.
הלכתי לשירותים הרבה הרבה פעמים. באחת מהפעמים, הקאתי את ארוחת הצהריים הטעימה היישר לכיור. אז הבנתי למה הרופאה אמרה לי לאכול משהו קטן . בקטנה. בהמשך הקאתי קצת מים, כי זה מה שנותר לי בקיבה. לא הצלחתי לשתות כלום מהמיץ ענבים שהבאנו, אבל בעלי נהנה ממנו וקיבל אנרגיה זמינה
המיילדת הנהדרת אמרה שההקאות הן סימן טוב, סימן שהצירים מתחזקים ומתגברים. טוב, את זה גם די יכולתי להרגיש.
ככה הסתובבתי לי בחדר לידה, צירים- סיבובי אגן- מנוחה, וכיוצא בזה. מתישהו נהיה לי קר ברגליים אז גרבתי שני זוגות.
המיילדת ייעצה לי לשכב קצת על הצד ולהתנדנד מצד לצד בזמן הצירים, כי אחרת אהיה מותשת מדי בלידה. אח, כמה שהיא צדקה! ממש עצה טובה! אז שכבתי, ונהיה לי חם כבר מהצירים.
ואי שם בסביבות 21 התחילו צירי הלחץ, והיה לי חם. מאוד מאוד. המיילדת הרטיבה בד ירוק כדי שאקרר את הפנים, וניסיתי לעשות את זה בלי לעבור על סוחט. אני מקווה שהצלחתי. בעלי היה לידי ועודד אותי, ותוך כדי הצירים מחצתי כדור סמיילי קטן (כבר לא יכולתי למחוץ את היד של בעלי).
בשלב הזה הייתי מחוברת באופן רציף למוניטור של דופק העובר, בלי המוניטור השני.
הגב שלי היה ב-45 מעלות, ולחצתי בצירים. עוד לחיצה ועוד לחיצה ועוד לחיצה, וזה היה די מאמץ כי היה לי יותר נוח בלחיצות קצרות, אבל המיילדת הסבירה שהארוכות הן המועילות יותר. אז התאמצנו. היו צירים שלא סיפרתי עליהם למיילדת, כדי להקל על עצמי
ועוד לחיצה ועוד לחיצה ועוד לחיצה. המיילדת עשתה לי קונטרה באחת מהרגליים עם הגוף שלה, ועודדה אותי שאני כן עושה עבודה טובה ומתקדמת יפה.
בעלי אמר למיילדת שהכנתי את הגוף שלי ללידה (ושהבאנו שמן לעיסוי), אז שתשתדל לא לחתוך. היא אמרה שהיא תשתדל, אבל תעשה בכל מקרה זריקות הרדמה, למקרה שיהיה צורך. אח, איך הצטערתי שהיו שתי זריקות ולא אחת...
22:30. חילוף משמרות. הגיעה אליי מיילדת צעירה וחמודה, והמשיכה איתי. התקדמנו יפה . ביקשתי ממנה שאם צריך לחתוך אני מעדיפה חתך ולא קרע. אז כן, צריך לחתוך כי הטבעת הפנימית צרה. אוקיי. לא הרגשתי את החתך.
לוחצים ולוחצים ולוחצים. בעלי והמיילדת עודדו בצורה נפלאה ונתנו לי כוח. המיילדת אמרה שאני יכולה להרגיש את הראש של הקטנה אם אני רוצה. אם אני רוצה? לא, אני רוצה שהיא תצא כבר! . אז קדימה, עוד לחיצה ועוד לחיצה ועוד לחיצה, והראש בחוץ! יש! וכל הגוף כבר החליק החוצה בהרבה יותר קלות. הביאו לי את הקטנה לרגע, ומיד לקחו אותה לשקילה וכו' (מה שלא הפריע לי בכלל). החזירו לי אותה אחרי דקה או שתיים, עטופה ויפה ומתוקה, ונראית בדיוק כמו שתינוקות צריכים להיראות. בדיוק בגודל ובמראה הנכון .
נהנינו לנו קצת ביחד, ניסיתי באופן כושל למדי להניק אותה, ואז הרופאה הנחמדה ממקודם באה כדי לתפור אותי. עד שסיימתי ללדת וחשבתי שהכל נגמר 
. העברתי את הקטנה לבעלי, שייהנה גם הוא, ונתפרתי. כמה תפרים? בערך 50... טוב, לא ספרתי, אבל זה היה הרבה (וכואב יותר מכל הפעמים הקודמות שבהם עשו לי תפרים, נראה לי), ולא התאפקתי מלהציץ אל המחט המעוקלת והחוט האדום . החלק הכי נורא בכל הלידה היה שלושת התפרים האחרונים, שהיו בלי הרדמה והעלו לי דמעות בעיניים. המיילדת הייתה איתי והייתה מרגיעה ומקסימה.
נגמר. ברוך ה'. הרופאה והמיילדת הלכו ונשארנו רק אנחנו. משפחה חדשה, בליל שבת. בעלי עשה קידוש עם מיץ הענבים. אח"כ נטל ידיים ואכל מהחלות שאפינו בחודש תשיעי בשביל הפרשת חלה, וקרס על הכורסא מעייפות, נטול אדרנלין ומותש וחולה.
ואילו אני החזקתי את הבת שלי, ושרתי לה "אשת חיל", וזה היה אחד מהרגעים הכי מתוקים בחיים שלי, אם לא המתוק ביותר.
אח"כ נשארנו עם הקטנה עוד שעתיים, ואז עברנו למח' יולדות.
ותודה לך ה' על הכל.
(אבל האמת שחלקם בררניים עד כדי כך שגם לא אוהבים את זה...)
