השבת כל עיתון זרעים היה על מועצת ההגשמה. כל ועדה כתבה מה מטרתה.
יגאל קליין כתב מאמר מרכזי, וכאן תפסתי נקודה שקצת הפריעה לי..
יגאל כתב שהוא ראה נוער מדהים, נוער עושה, נוער פועל, בקיצור, נוער אידיאליסט שהוא ממש התלהב ממנו. הוא דיבר על הישיבה בבית שאן, שמי שלא מכיר- זה חבר'ה שעובדים בחקלאות בבוקר, לומדים תורה בצהרים, ובערב לומדים ברמה גבוהה את מה שאנחנו לומדים יום שלם, לבגרויות.
ההרגשה שנותנים כל הדיבורים האלו זאת הרגשה שצריך להיות "משהו מיוחד" כדי להיות אידיאליסט. מגשים.
אותו דבר- משפחת פוגל. הם היו אידיאליסטים, מצוינים וכו'.
אין פה איזה יחס לדברים השגרתיים. אני בתור ישל"צניק- לא עושה דברים חשובים? זה שאני משתדל ללמוד כל היום, ולא דווקא הולך להפגנות, מקים יישובים, חקלאי, אומר שאני לא מגשים?
ובעניין המועצה- אנשים שיוצאים מבני עקיבא, ובכלל, מהציבור, מן הסתם מגשימים את עצמם. בערכים של בנ"ע, כי הערכים של בנ"ע כוללים בד"כ את רוב הערכים של הציבור הדת"ל על כל גווניו.
אז בנ"ע יכולה לעזור להם להתאגד, קצת סיוע. אבל להתייחס לזה כאילו מה שבנ"ע עושים עכשיו- זאת ההגשמה?
זה נותן הרגשת חשיבות כזאת של כאילו "אנחנו עושים", למרות שגם בלי זה אנשים עושים..
)