בזמן שאני יושבת כאן וכותבת אני בתקופת יובש..
אין כלום ותכלס יש בי קול שאומר יאללה בוא נכתוב הודעת עם הרבה כאב ויאוש...
מצד שני אני אומרת לעצמי
מה זה יתן לי??
כלומר אם אני אדחוף קדימה ואכתוב איזו הודעה שמחה מי יודע אולי זה יעזור... (לפחות לי) להתעודד ולהמשיך קדימה... זה מרגיש לי כמו גאולת ישראל שאנחנו תמיד חייבים לדחוף קדימה למרות שפשוט אנחנו רוצים להתייאש ולא לדחוף יותר....
ברצינות יש בקרים שלא בא לי לקום אני לא רוצה לומר "מודה אני" רוצה להישאר מתחת לפוך ולא לקום...
ואז אני חושבת על מה כן יש לי לומר תודה??
ולפעמים יוצא לי משהו ממש ממש עגום כמו: "תודה רבה על המברשת שיניים... "(
זה ממש מעלה גיחוך אני יודעת חחח) ולפעמים יוצא לי באמת משהו מהלב וכולי מתרגשת...
לפעמים אתה תוהה לעצמך עם כול החלומות האילו שווים אם משהו שומע בכלל??
אם סתם אני מחפשת ומחפשת את האחד שלי??
או שבאמת שווה לחשוב את המחשבות החיוביות האילו זה באמת איתן לך משהו לחשוב חיובי שזה יבוא גם לי... ושזה יבוא בקרוב לכולם...
אני לא יודעת למה אבל משהו בתוכי אומר לי לחשוב חיובי...
באמת שאין לי מושג למה אולי זה הקטע הזה של הנשמה??
הקטע היהודי הזה שתמיד מחייב אותך להאמין שזה יקרה שיש בנו כוח שיש בנו את הכוח של הנשמה שהיא 'חלק אלוקה' והיא בטוח מחפשת את החצי השני שלי שמסתובב בעולם...וה' רוצה רק בטובתנו...
כמו אחי שהתחתן עם משהי עולה מסקוטלנד
מי חשב שאשתו מהחצי השני של הגלובוס...(נו לא מהחצי השני אבל קרוב מאוד..)
חסר אנשים שמצאו את החצי השני באוסטרליה או בארה"ב???
ואולי הם מצאו את החצי השני שלהם דלת ממול ואף פעם לא חשבו על זה והסתובבו בכול העולם ובסוף זה היה מתחת לאף שלהם??
אי אפשר לדעת וצריך לשמור על אופטימיות...
אז בבוקר הבאה אני בטוחה שיהיה לי עוד הרבה על מה להודות ולא רק על המברשת שיניים...
![]()
אבינו מלכנו תודה רבה על הפורום הזה...!!




שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 
