ישיבת הר המור מרכז הרב ןגרורותיהם נחשבות חרד"ל מובהק. בבחירות האחרונות אמר הרב טאו שעומד בראש ישיבת הר המור שהוא מצביע ש"ס.

דתי לאומי סטנדרטי לא יצביע ש"ס

חרדי לאומי לא ישלח את ילדיו לתנועת נוער מעורבת, ואולי לא ישלח בכלל.

חרדי לאומי לא יהיה מעוניין שבניו ילמדו בבית הספר אנגלית ומקצועות חול ברמה גבוהה, כי זה בא על חשבון לימוד תורה

חרדי לאומי ישלח את בניו לישיבות קטנות

בתכל'ס, חרדי לאומי דומה מאוד לחרדי מן המניין, רק שהחרד"לי מאמין במדינה כראשית צמיחת גאולתנו.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%9D

או לפחות בשטח היא של הציונות הדתית..

עד כמה שידוע לי לומדים שם לבגרות אומנם מעט אבל זה לא ישיבות קטנות והם שייכים מגזרית למרכז והר המור זה לא כמו הישיבה המרכזית העולמית ושלוחותיה כגון בית אל הר ברכה

אני מאמין שהמידע הנדרש מגיע בשל רצון, לדעת איך לזהות "כל מחלה" (בציניות).

רק צריך לזכור שזה מאוד מאוד חלקי, אדם יכול להיות מאוד מושפע מכל מיני דברים ותוכו ממש לא יראה כברו, ואפילו חבריו לא יודעים זאת לחלוטין.

הנחת יסוד: הציבור הדתי לאומי  (לפי ההגדרה הכוללת ביותר) על כל גווניו וסוגיו מחדש את זהותו תמיד.

קבוצות חדשות קמות, דעות פוליטיות משתנות, והיחסים לסוגיות מהותיות משתנה. 

לדוגמא, ניתן לראות את השינויים ב30 שנים האחרונות - בתנועות הנוער, במפלגות הפוליטיות, ביחס לסוגיות כמו צבא, פמניזם, רבנים, א"י, וכו..

דרכה של כל חברה להיות דינאמית, ולהשתנות כל הזמן. 

קחו לדוגמא את האמריקאים בשנות ה-50, ואת האמריקאים בשנות ה-80. הסוציולוגים מגדירים מגמות שונות לחלוטין כמאפיינות את החברות בשנים הללו. 

שני אתגרים:

1. ואולם, יש לשאול על גודל הבועה. לכל חברה יש את אלו שבעלי הקול החזק, אלו שצועקים, ושמבחוץ רק אותם שומעים. 

ואולם, הסוציולוג, אינו יכול לתת לפרט כזה או אחר להשפיע עליו, אלא לנסות ולראות את הציבור, מה מאפיין את הרוב. 

ואביא שתי דוגמאות:

א. הרב מיכאל אברהם במאמרו "הדרך השלישית" טוען שרוב הציבור הדתי לאומי - לא קשור לאידיאולוגיות השונות של הישיבות או הרבנים, אלא דתי רק בתור אדם פרטי. לעומת אורי אריאל שטוען אותו דבר, רק שהם רוצים קצת מהכול.

ב. לי נדמה שעיקר ההגדרות נובעות מקבוצות יריבות. כך למשל "החרד"ל" הינו שם גנאי שניתן כמדומני על ידי הקיבוץ הדתי, שהרגיש שגנבו לו את תנועת בנ"ע שהיתה שלו על ידי "בחורי ישיבות גבוהות" שלדעתם התנהגו כמו חרדים (דבר שהם תנגדו לו אידיאולוגיות) בכלל ענייני דרך חיים (צניעות, ערכים, ודומה). 

2. בכדי להחליט על המאפיינים של כל חברה או מגזר, יש צורך בקבלת הנחות יסוד והגדרת הגדרות, ומשום ששני דברים אלו סובייקטיבים כל כך, זה הופך למעין משחק הגדרות. כל אחד מגדיר איך שהוא רוצה, ולפי זה - יוצא מה שבא לו. 

לדוגמא: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פירסמו דו"ח שהתפרסם הבוקר בהארץ, שכולל ארבעה מחקרים מקצועיים של הלשכה שניסו להגדיר "מיהו חרדי?", כל מחקר קבע כמות שונה מהותית לשאלה, וההבדלים היו ברמה של מאות אלפים (רחוק מאוד מסטית תקן).

התשובה טמונה בהגדרה, כל מחקר קבע הנחות יסוד אחרות ולפי זה ניסה להגדיר את העניין. 

ולכן:  

מה מאפיין חרד"ל? (לבוש? אמונה? דרך חיים? התנהגות? דיבור? מוסדות לימוד? הגדרה עצמית? פוליטיקה?) 

האם זה טוב או רע? 

כמה כאלו יש?

האם זה תת קבוצה בתוך הדתיים לאומיים? 

ועוד שאלות שניתן לשאול אך חבל להאריך בהם..

לכל השאלות האלו, יכול רק אדם אחד לתת תשובה - וזה את\ה.

ותשובה שאחד יתן לא יהיה מקובל על האחר, ולא ניתן יהיה להגיע להסכמה ציבורית כזו או אחרת.  

ואולם, לדעתי במקום לנסות ולהגדיר את "המה", ולקטלג את המציאות סביבנו ולהגדירה. 

עדיף להתמקד "בלמה" בדרך הישר והטוב וללכת אחר הקב"ה ולהקפיד במצוותיו, מתוך מידות מתוקנות, אהבת האדם ויראת שמיים. 

ועתה נקשר לפורום

בהגיע כל אדם לפרקו ויבוא יומו לזוגיות ומשפחה, יחפש מישהי שתתאים לאורח החיים שהוא עצמו חי.

וכאשר יצא להרפתקאות הגדולות (המכונות דייטים בלעז) יחפש בבחורה את הדברים שחשובים ומהותיים לו, כפי שהוא.

ולא ישים ליבו למלעיזים בעבודת ה' שלו (בין אנשים פרטיים ובין החברה), שזהו החוק הראשון בזוגיות: "לעולם יהא אדם עצמו".  

ובסטטיסטיקת הזוגיות, נמצא שיש אותה כמות של מגזרים וציבורים בדיוק כפי כמות האנשים, ואל לאדם ללכת לרעות בשדות זרים שזה פוגע בהרמוניה של האדם והעולם. 

*הכול על סמך דעתי האישית בלבד. 

אחרת באמת... שלא הייתי מבינה מ-ה

אולי הנושא הזה מקשר קצת לבירורים- או בכלל להגדרות-

מי אני? מה אני?

איך אומרים במילים את המהות הזו שנקראת אני?

איך הייחודיות שלי משתבצת בתוך השיח הכללי- כך שנאי יכולה לשדר על אותו גל עם אנשים אחרים?

בבואך לקראת כל מפגש עם אדם אחר (הרפתקאות גדולות- בלשונך)-

אתה צריך לתת לו דבר לאחוז בו

מילים

והגדרות

שאומנם אנחנו מאמצים הגדרות ומילים לשם התקשורת החברתית. 

אולם, אסור שבן אדם שינסה להגדיר את עצמו, ינסה להגדיר את עצמו לפי הסביבה שלו, לפי האנשים האחרים שנמצאים בחברתו וסביבתו. 

אדם לא צריך להחליט שהוא דתי לאומי - בגלל השיוך שלו למגזר, או בגלל מקום לימודים ודומה. 

הוא צריך לקחת רק את הדברים שמרכיבים אותו. רק מה שנמצא בו, באמת. גם אם זה שונה מהחברה, מהישיבה, מהציבור, מהמשפחה, או מהאידיאל של הרב שלו. כאן, לקראת זוגיות הוא צריך לעמוד בדד, רק הוא ומה שבו, שרק על זה ניתן לבנות זוגיות וקהילה. 

תנסה לקצר, אולי יותר אנשים יקראו.

שאתה כותב דברים מאוד חכמים,

אבל (כמעט) אף פעם לא הגעתי לאמצע.....

לא מתכוון לרפות את ידיך ח"ו,

פשוט מתוך סקרנות

בהמשך לתגובתי הראשונה, ואצטט:

שני אתגרים:

1. ואולם, יש לשאול על גודל הבועה. לכל חברה יש את אלו שבעלי הקול החזק, אלו שצועקים, ושמבחוץ רק אותם שומעים. 

ואולם, הסוציולוג, אינו יכול לתת לפרט כזה או אחר להשפיע עליו, אלא לנסות ולראות את הציבור, מה מאפיין את הרוב. 

ואביא שתי דוגמאות:

א. הרב מיכאל אברהם במאמרו "הדרך השלישית" טוען שרוב הציבור הדתי לאומי - לא קשור לאידיאולוגיות השונות של הישיבות או הרבנים, אלא דתי רק בתור אדם פרטי. לעומת אורי אריאל שטוען אותו דבר, רק שהם רוצים קצת מהכול.

ב. לי נדמה שעיקר ההגדרות נובעות מקבוצות יריבות. כך למשל "החרד"ל" הינו שם גנאי שניתן כמדומני על ידי הקיבוץ הדתי, שהרגיש שגנבו לו את תנועת בנ"ע שהיתה שלו על ידי "בחורי ישיבות גבוהות" שלדעתם התנהגו כמו חרדים (דבר שהם תנגדו לו אידיאולוגיות) בכלל ענייני דרך חיים (צניעות, ערכים, ודומה).

מערכת החינוך הופקרה בכנס נאמני תורה ועבודה הביע הרב שרלו חשש מהשתלטות החרד"ליים על מערכת החינוך: "עלינו להציג שם את אמונתנו לכתחילה, ולא כדרך של פשרנות ובינוניות" י"ז ניסן תשע"א - אריאל הורוביץ

"אחוז החרד"ליים בחינוך הדתי הוא עצום ביחס למשקלם בציונות הדתית כולה, ואם אנחנו לא נחליט להיות שם - המצב הזה יימשך", כך אמר היום (ה') הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה, בכנס שערכה תנועת "נאמני תורה ועבודה" בירושלים. לדבריו, בלי "מסירות נפש על החינוך מצד הזרם הליברלי", המצב במערכת החינוך יישמר, דבר שבסופו של דבר ישפיע על עתידם של כלל תלמידי החינוך הדתי. בכנס, שהתקיים תחת הכותרת "האם האורתודוקסיה המודרנית מאבדת את בניה?", הביעו המשתתפים את החשש ההולך וגובר בציבור, לפיו הנוער הציוני-דתי נמשך מצד אחד לזרם ה"חרדל"י", ומצד שני לכיוונים של חילון ועזיבת הדת. החשש לפיו בדור הבא כבר לא תהיה אורתודוקסיה מודרנית נשמע בבירור במושביו השונים של הכנס.   המושב המסכם. חוששים מהעתיד(צילום: יחצ)   "אנחנו מחנכים את ילדינו שחשוב להתערות בחברה הישראלית, חשוב ללכת לאוניברסיטה ולרכוש מקצוע, בין אם זה רפואה, משפטים או מנהל עסקים", תיאר הרב שרלו את המתרחש בבתים רבים. לדבריו, מכיוון שבזרם החרד"לי הלימודים באוניברסיטה נתפסים כדבר שלילי, האפשרות היחידה בזרם זה היא לעסוק בחינוך. התופעה הזו הביאה להתעצמות כוחו של הזרם החרד"לי בחינוך הדתי, ובעקיפין גם לתוצאות שליליות בתחומי היחס למדינה, לדמוקרטיה ולתרבות המערב. "אנחנו צריכים לקבל החלטה שהחינוך ולקיחת האחריות - בבתי הספר, בישיבות התיכוניות, באולפנות, בסניפי בני עקיבא - הם יעד ראשון במעלה, ולהציג שם את אמונתנו לכתחילה, ולא כדרך של פשרנות ובינוניות", סיכם. רב צריך לפחד מהקב"ה, לא מאנשים   במושב נוסף, שדן בשאלה כיצד ניתן לחנך לרבנות יותר פתוחה, השמיע ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת שערי משפט, ביקורת חריפה על עולם הרבנות בימינו. "רב צריך לפחד מהקב"ה, לא מאנשים. הרבנים כיום מפחדים לקחת אחריות. הם מסתכלים מאחוריהם ומצדדיהם בחשש, אך לא מסתכלים לפניהם, אל מי עומד מולם - מסורבות הגט, הגרים. כדי לקחת אחריות צריך גם אומץ ללכת לפעמים נגד הזרם", אמר. הכהן הוסיף כי "האתגר הגדול של הרב הוא לא לדעת להחמיר, אלא היכולת להקל, ולבסס עמדה מקלה על פי ההלכה. אנחנו לא מחנכים את תלמידי הרבנות בציונות הדתית לדעת למצוא פתרונות מקלים. אם בעבר היו רבנים שידעו למצוא פיתרון לכל בעיה, היום יש רבנים רבים שיודעים למצוא בעיה לכל פיתרון", אמר.   הכהן סיפר על תוכנית חדשה, הנמצאת בימים אלה בפיתוח, ומציעה הכשרה לתלמידי הרבנות בתחומים כגון פסיכולוגיה וסוציולוגיה, כחלק מתהליך הסמיכה. "הרב נבחן על ידיעותיו בכשרות, בשבת, בטהרת המשפחה, אך בפועל נאלץ להתמודד עם סיטואציות קשות מאוד בקהילה, או עם  נושאים רגישים כמו הומוסקסואליות. רב צריך לדעת להתמצא גם בתחומים הללו, כחלק מעבודתו היומיומית". הכהן אף הביע תקווה כי רבני הדור הבא יתמצאו יותר בנעשה בחברה הישראלית. "אני סבור שתלמידי הרבנות צריכים לסייר בבני ברק, בקהילות קונסרבטיביות ורפורמיות, בקיבוצים, במושבים, בעיירות פיתוח, במרכזי העובדים הזרים - הכל על מנת שיכירו גם צורות חיים אחרות בארץ הזו. לא כל החברה הישראלית גדלה ברחביה וברעננה. אחרי שנחשפים למגוון כל כך גדול של אוכלוסייה, היחס בתחומים רבים מקבל תפנית", סיכם.

אין לי ספק שעצלותי הטבעית מונעת ממני

מלהתאמץ ולהחכים מדבריו רבי החכמה של ברוךש.

אפילו מרפרוף קל ניתן להווכח כי תגובותיו תמיד

שקולות, ענייניות  ולא מדלגות על פרטים.

אם מישהו ח"ו, כתוצאה מתגובתי הפזיזה,

חשב דברים רעים על ברוך,

הריני חוזר בי מכל וכל ומודיע ששווה להתאמץ ולקרוא עד הסוף.

 כולם מקנאים בך! (חוץ ממני)

לי לא מפריע האורך של הדברים שלך, אבל אתה יכול לכתוב, בסוף כל "מאמר"- תקציר, כמו בשותי"ם הלכה למעשה וכדומה...

רבותי- מה קורה לכם????

האם זו היא דרך לכבד את דבריו של כל אדם?

האם זה תרבות הדיבור המקובלת בפורום שלנ"ו???

יש אדם שמקצר

ויש אדם שמאריך

יש מי שמקמץ בסימני פיסוק

ויש מי שמגזים בהם

האם זה שאני לא מקבל את סיגנונו של השני- זה אומר שיש בו חיסרון- שהוא חיבי להשתנות כדי להתאים את עצמו לטעם שלי?

לא!!!

זה אומר שאני צריך ללמוד להכיל יותר אנשים וסיגנונות

זה אומר שאם אני לא מסוגל להתרחב כדי לקרוא דבריו של אדם אחר

שאם אני לא יכול להיות אינטילגנט שקורא הודעות אורוכות

אז אני מתבייש בזה

לא יוצא לתת עיצות-אחיתופל לאנשים - איך לכתוב ככה שיההי יותר פופולארי לקרוא אותך

הלפייסבוק היינו- לטוויטאר דימינו?!

היה בעבר כמה מילים של "אני משתחווה בפני כל מי שקורא את ההודעה האחרונה והארוכה של ברוךש"

(ורבים המחברים זוכרים את הסמיילי המשתחווה שהצטרף אז לשורותנו....)

היה בזה כבוד לזולת

היה בזה נימה של הערכה

היה בזה התבטלות עצמית- אני לא מסוגל פה למשו... אבל אני לא מטיל דופי באחרים

והיה בזה הומור

התנצלויות יתקבלו על גבי בימה פומבית זו- שבה נאמרו הדברים

שיחות הבהרה והסבר יתקבלו בשמחה באישי

הערה- למושג "תתפנק\י על מקש אנטר"

אנחנו במדיום של כתיבה- יש מינימום של רהיטות... נכבד כל כותב- לעיתים נסייע לו להתחבר למדיום הכתוב

בע"ה

הזכיר לי את :

בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ,

וּבָעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ,

אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה.

מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ – אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר.

לְקַצֵּר – אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ.

לַחְתֹּם – אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם.

וְשֶׁלֹּא לַחְתֹּם – אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם.  

 

(משנה, מסכת ברכות שם שם)

(וכן, קראתי כל מילה. אני לא רדוד)

יצהר וכו'

ברוך הבא בצל קורתינו...

אין לזה הגדרה ברורה..

כי לכל אחד יש סעיפים אחרים שהוא מסכים או לא מסכים..

אם ירצה ד'. ויבינו את יד ד' במדינה ובעולם.

מי. נשמח גם אם מי של=א עושה כלום יפסיק לזלזל.

של המיועדים

ומשום שסביר להניח שהדיון ייסוב סביב מהות העניין ולא בקטלוגו, עדיף (לדעתי) לקיים את הדיון בראש יהודי או בארץ מולדת, ולא בפורום הנוכחי. 

או בעצם, נגד היהודים...

מי יתן ויתבגרו הילדים ויבינו את יד המדינה בה' ובתורתו...

אני לא מתכוונת להכנס תחת הקטגוריה של תורת החיים - בחיים!!

ואין לי חיבה יתירה למוסדות המדינה הזו...

חוצמיזה שתורת החיים רחוקים מלהיות מתנחלים..

הם תופסים לנו את כל אנ"ש הרציניים ותוקעים אותם ביד בנימין...

פפפ

תורת המוות...

הם יעשו את אותו דבר יאמינו באותו דבר יראו אותו דבר

רק שאחד ללא גאווה ויקרא לעצמו דתי לאומי

ואחד עם גאווה אדירה ויקרא לעצמו חרד"ל

איך הרב וישלצקי אומר?

שמישהו ייקח לנו את הפילוגים של החרדל, חומוס, הקו- הגב.

למה למה למה למה למה למתוח קוים?

זה כמו שניסיתי פעם להסביר לחילוניה מה ההבדל ביני לבין חרדיה טיפוסית (ואני ממש לא נראת כמו חרדיה..) והיא לא מבינה, ועושה לי בסוף "אני עדיין לא רואה הבדל. שתיכן עושות מצוות, שתיכן מתפללות, שתיכן הולכות צנוע וכו' אז את הולכת עם בגדים טיפה שונים ועושה דברים טיפה שונה, זה לא באמת הבדל"

וזה ממש בא לי חזק.

למה לחפש הבדלים? למה לא לחפש מה דומה? במה כולנו מאמינים? 

המשותף גדול בהרבה על השונה.

את לא חושבת שיש קצת שאיפות שונות, ודרך חיים אחרת, בין דתי לאומי למי שקורא לעצמו חרדל"י?

גם אני לא רוצה למתוח קווים, אבל הם קיימים, חבל סתם לעצום עיניים.

למרות שעדיין, כדאי תמיד לברר ולא לפסול בגלל דעות קדומות וסטיגמות.

ומצחיק שדווקא הבחורים הרצייניים בישיבות הרציניות מגדירים את עצמם דתיים לאומיים

זה מושג שהגו אותו רבנים אדירים והם גם שייכו אותו אל עצמם.

אז החרד"ל הזה הוא עכשיו יותר מהרבנים?

יש לו שאיפות יותר גדולות?

את הסלקציה בין דתי לאומי לחפיפיניק עשינו כבר בכינוי (שגם הוא מחריד בעיני) 'מזרוחניק'

למה להוסיף עוד?

את המושג חרדל הגו בני נוער שפשוט רצו להוסיף דוסיות לעצמם

אז במקום ללמוד יותר תורה ולהתקדם ביראת שמיים

הם עטפו על עצמם כינויים שכאלה כדי שיחשבו שהם יותר דוסיים.

עצם האמירה שאדם אומר על עצמו " אני חרדל" היא מלאת גאווה.

כאילו אני יותר דוס מהם.

לי אישית זה צורם.

אני קודם אציין שזה לא מחייב כלומר זה לא תמיד ככה אבל לרוב החרדלינקי"ם מקפידים יותר ותראה אותם עם כיפותו בינוניות סרוגות או שחורות הם הרבה יותר דוסים הם לומדים הרבה תורה והם ילכו במועדים נניח עם חולצות לבנות או חולצות יפות ! וזה בגדול ההבדל! אבל זה רק בגלל שככה הגדירו אותם ולכן מי שככה אז הוא ככה הבנת!?

אני מכיר המון חרדלניקים שלא נראים ככה...

בכל אופן, זה דיי בלוף, אפשר לברר את זה תוך חמש דקות בשיחת טלפון אחת.

ויש גם "אנשים מוזרים" כמוני, שלא עונים על אף הגדרה.

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

חיבור לרגשות זה דבר חשוב.

מי שלא בוכה גם לא יצחק וירקוד.

עת לכל חפץ

ע"ע פירושו של הרב קוק בעין אי"ה שמדברים על "הנעלבים ואינם עולבים" ומדייק שהם אנשים רגישים שנעלבים ועצם זה יש להם אפשרות להעלב ולהתגבר על כך זאת המעלה שלהם - 

"לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם את אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נ(ת)טמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלוקים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים"

עין איה על שבת ט פג – ויקיטקסט

לכן צריך לבכות, ואז אח"כ לקום. אבל לא לבכות בכלל זה טמטום הלב, בטח שזה לא יתרון.

זה נראה לי ברור

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

השיר עוסק בכאב ותסכול

לק"י

אני באמת לא מתעסקת בכלל בשידוכים.

אבל אני לא מחלקת עיצות לנישואים, לא מתנסה על רווקים, לא חושבת שתמיד הם "אשמים" ברווקותם, לא חושבת שהכל טוב ונפלא בנישואים.

אם הכותבת התכוונה בעיקר לחלק של לעזור לחברים למצוא חתן/ כלה, אז פספסתי את זה.

וברור שכל הכללה פה היא מתוך עמדה מסויימת שאפשר מאוד לגלות הבנה כלפיה.

אמממ תאמת שפעם רווק שהציע לי הצעה אמר לי תוך שנייה, אחרי שהסברתי לו למה זה לא בדיוק מה שאני מחפש ירה לעברי - "אין את מה שאתה מחפש". שאלתי את עצמי, איך האבצע שלו קלה על ההדק לירות כזאת טענה בלי שהוא מכיר אותי בכלל, וגיליתי שלצערי השיפוטיות כלפי רווקים יכולה להעשות גם על ידי הרווקים עצמם אחד כלפי השני.

אני יכול להגיד שבאמת בנאדם שהוא נשוי הוא נמצא בעמדה שונה.

בע"ה כשאתחתן אז אני אשתדל לזכור שאני לא מבין מאה אחוז את הכאב של הבדידות, למרות שברור לי שהייתי בו לא מעט. עצם הפוזיציה היא פוזיציה אחרת. המודעות לפוזיציה היא מה שעושה את ההבדל.

השאלה המשעשעת הזו כאילו הכריחה אותי לענות בשאלה...

האם באמת נראה לכם, רווקים יקרים, שהנישואין הם איזה פעולה קטנה של מתן טבעת ופתאום הכל נהיה פשוט יותר?

(לא רוצה להיות שיפוטי, אבל לפעמים אני חושב שחלק מהבעיה של רווקים/ות שאני מכיר וגם של כמה חברים כאן, נובעת בדיוק מחוסר ההבנה של הבעיה שהעליתי. וזו גם הסיבה העיקרית שאני משתדל לא להגיב כאן).

בכל מקרה שתהיה לכולנו המון הצלחה!

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.