מה אני רוצה לכתוב?
שאני מתגעגעת?
מחכה לאות חיים?
שאני רוצה שיקרה משהו מפתיע?
שוב אני לא יודעת
אם זה תחושות של פרידה וצער על מה שהיה
על איזה חיבור שכל כך חסר
על כאבי הבדידות.
או שזה כאב על משהו מהותי, אמיתי שהיה ונעלם
גם אם הוא לא היה מושלם
בשום תחום.
שוב הפחד המוכר הזה
שאני נתקעת בגעגועים וברגשות
שאין להם מקום במציאות.
שבסוף יתברר שהכל היה לריק,
כל הימים והחלומות המבוזבזים.
שוב הידיעה הזאת שאולי יקרה משהו
שיוכל לקדם את הקשר
אבל אולי גם לא.
אבל התחושה הזאת,
שהיא חזקה, כל כך חזקה
לא מרפה,
מגיעה בהבזקים ובהברקות.
וכן. אני רוצה לתת מקום למרחב הגעגוע
לציפייה שאולי יקרה משהו
ונוכל לחזור לקשר אמיתי יותר
אולי נתחתן.
אבל לא. אני לא רוצה להיתקע.
אני לא רוצה לחיות על סמך רגשות
לא מבוררים ולא בטוחים.
אבל למה כל פעם שאני מחליטה
שזהו, כל עוד זה לא שייך,
אני לא שם,
אני נופלת חזרה לרגשות האלו?
כן. אני יודעת הזמן יעשה את שלו
ולקב"ה דרכים משלו להפתיע אותי.
אולי יבוא בחור חדש, שיבהיר הכל.
(מעניין מי זה שאמר שהוצאתי לו את החשק להמשיך.
ולא ידעתי אז, שגם אני אלמד להכיר ת'תחושה הזאת..)
ובכל זאת אני מתגעגעת.
אולי בעיקר אבודה.
ולא. אני לא אצור קשר בשום דרך.
אם הייתי חושבת שזה יעזור,
הייתי כבר עושה את זה מזמן...
אם כבר,
אני רק מחכה.


