בס"ד
דבר תורה לפרשת קדושים
בפרשתנו ובפרשה הקודמת מופיעים כל איסורי גילוי עריות. התורה אפילו נותנת טעם לאיסורים אלה:
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ: [ויקרא כ:כב].
הרי שסיבת האיסור הניתנת בתורה היא משום שמא תטמא הארץ. לכאורה, היינו חושבים שהסיבה היא אנושית ומוסרית. יש לשאול למה התורה הדגישה דווקא את הצד של טומאת הארץ ולא הצד המוסרי.
הרמב"ן בפירושו על התורה מסביר שהקשר בין ארץ ישראל להקב"ה הוא קשר חזק וישיר, ואמצעות הישוב היא נחלת ה', ולכן ה' קידש את העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצוות להיותם לשמו, ולכך אמר: “וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים:” [ויקרא כ:כד]. ארץ ישראל היא חלק מרכזי בהבדלת ישראל מן העמים, ה' נותן לנו את הארץ, נהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלוקים. ולכן הרמב"ן מסביר שארץ ישראל היא ארץ ה', וכשאתה נכנס לארמון של המלך אתה צריך להתנהג בצורה מכובדת. ננסה עכשיו להבין איך זה עונה לשאלתנו.
היעב"ץ בסידורו מסביר למה בברכת המזון ברכת "נודה לך" מתחיל עם "על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה", ורק אחר כך באים "ועל שהוצאתנו ממצרים" ו"על תורתך שלמדתנו". בסדר הכרונולוגי, הכניסה לארץ באה אחרי יצירת מצריים ומתן תורה! הוא כותב שארץ ישראל – ארץ ה' – היא התכלית ושכל עיקר של יציאת מצרים ומתן תורה הוא על מנת להיכנס לארץ.
מכאן אנחנו רואים שהתורה העמידה את ארץ ישראל במקום מרכזי. בכל החומש התורה מקדישה את קדושתה, ואפילו בתפילה היא תופסת משקל רב. במשך אלפיים שנות גלות, התרגלנו ליהדות "דתית" לחוד ולארץ ישראל לחוד. כשני עניינים שונים האחד מהשני. הרפורמים – בעוונותיהם הרבים – אפילו השמיטו את כל זכר והבטחה על ארץ ישראל מתפילתם. זאת טעות חמורה! בלי ארץ ישראל התורה אינה שלימה: “כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה” [כתובות קיא.]. גם רש"י בפירושו על התורה בפרק השני של קריאת שמע בדה"מ "ושמתם את דברי" מסביר ש"אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים” [רש”י בדברים יא: יח]. המטרה היא הקשר בין הבורא לנבראים, החיבור בין הארציות והחומר לקדושה, החיבור בין שמיים וארץ. ארץ ישראל היא המקום היחד בעולם שענייני העולם הזה תופסים משמעות רוחנית מלאה קדושה.
איסורי העריות באים להזהיר אותנו לא לקלקל הקשר הגופני בין בני אדם. הקרבה הגופנית יכולה להיות מעשה בהמי שקוע בטומאה או מעשה מלא קדושה מעין קודש הקודשים. וכשאתה גר בארץ ביותר לאיסור המוסרי החמור של גילוי עריות יש לך עוד חובה לקדש את הארץ ולא לטמא אותה.
ובתוך זה, אנחנו לומדים שבניגוד לאיסור המוסרי שהוא על כל פרט ופרט, האיסור לטמא הארץ הוא על הכלל, ללמד את חשיבותו של כלל ישראל. בכל שמתקדמים בדורות, ערך הפרט הופך להיות יותר מרכזי, ושוכחים את השני. הזכות שלי באה לפני הזכות של השני. אבל כך לא צריך להיות: “ואהבת את רעך כמוך.” כמו שכתוב בפרשתנו. השני הוא חשוב כמוך. הוא ואתה, אתם חלקים בלתי נפרדים של כלל ישראל: בזכות שאתם שייכים לעם ישראל, יש לכם קדושה מיוחדת. משל לספינה שבה לכל נוסעים יש חדר משלו. אחד לא יכול לבוא, ולחפור בחדרו עד לנקב את הספינה על סמך זכות החופשית שלו. ולכן, התורה נתנה טעם לאיסור גילוי עריות שמתייחס לכל כלל ישראל, ולא רק לפרט.
שבת שלום!
