בס"ד
דבר תורה לפרשת פינחס
מבוסס על הספר "הגיוני משה" של הרב משה בוצ'קו זצ"ל
בסוף פרשתנו אנחנו פוגשים את ציווי הקרבת הקרבנות: קרבן התמיד וגם הקרבנות השונים של המועדים. כל יום מקריבים שני כבשים לעולה, בשבת מוסיפים עוד שני כבשים לעולה, ולכל חג וחג יש הקרבנות משלו. ננסה להבין מה מסתתר מאחורי הקרבנות האלה.
לכאורה מקומה של פרשת הקרבנות הזו, צריכה להיות בספר ויקרא עם שאר הקרבנות, ולא בספר במדבר: חלק גדול של ספר ויקרא זה פירוט של קרבנות שונים! אז למה הפרשה נכתבה כאן?
בספר ויקרא מדובר בקרבנות יחיד המובאים בשל נסיבות מיוחדות כמו נדר, נדבה, קרבן חטאת, וכו... בפרשתנו מדובר על קרבנות ציבור, קרבנות של כלל ישראל, המובאים כל יום תמיד בלי הפסק.
אפשר לחלק את הקרבנות שבפרשתנו בשני סוגים: קרבנות התמיד של ימי חול ושבתות, והקרבנות של המועדים.
כל יום, מקריבים שני כבשים: “את הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים” (במדבר כח, ד). הביטוי מיוחד: הכבש אחד, בלי ה' הידיעה לפני אחד. ללמדנו ששני הקרבנות האלה הם בעצם קרבן אחד, המובא גם בבקר ובגם בבין הערבים. קרבן התמיד מקושר לראשית הבריאה כשהכל היה מושלם, לפני כל מחלוקת וחטא: “ויהי ערב ויהי בקר יום אחד” (בראשית א,ה). בן אדם יחיד אינו יכול להגיע למדרגה הזאת של שלמות, “כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא” (קהלת ז, כ). לעומת זאת, כלל ישראל מגלה את שלימות הבריאה, ובזכות זה, בזכות קדושת עם ישראל ככלל, יכולים להקריב את הקרבן הזה המייצג את השלמות. אנחנו גם רואים שלא מוזכר שום קרבן חטאת המראה מה שמראה את השלמות הזאת.
“וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים” (במדבר כח, ט). בשבת מוסיפים עוד שני כבשים - המסמלים האדם עם הנשמה היתרה שלו, האדם המתעלה ליום שכולו שבת, הכח התמידי והכח העליון, ביחד הכח של מטה עם הכח של מעלה!
לעומת זאת, מערכת קרבנות המועדים שונה: מקריבים שעיר עזים לחטאת: כל המועדים קשורים לראש חודש: כמו שהלבנה משתנה,ישגם כח לאדם להשתנות ולחזור בתשובה, ולכן לכל חג וחג יש חלק של תשובה (תשובה ביראה בימים הנוראים או תשובה באהבה בשלוש הרגלים).
מקריבים בכל ימי המועדים (פרט לסוכות שבו יש עוד יותר פרים כנגד שבעים אומות העולם) שני פרים כנגד שני היצרים, יצר הרע ויצר הטוב, אבל תמיד מקריבים איל אחד המסמל שליבו של האדם (עם שני יצריו) אחד הוא ולאביו שבשמיים מכוון. זה מלמד שגם ליצר הרע יש מקום בעבודת ה'. שדברים כמו אכילה ושתייה שבצד אחד הן תאוות של הגוף, גם יכולות להיות לשם שמיים (כדי להזין את הגוף כשהוא יהיה חזק ללמוד תורה, וגם לשמחה של החגים, וכו...).
שבע כבשים שמקריבים בכל מועד, באים כנגד שבע חלקי הנפש – הכוחות של יצירה ופעולה הסמלים את ההתחייבות של האדם בעולם הזה. האדם צריך להיות פעיל ולא פסיבי.
לעומת זאת במערכת של הימים הנוראים (ראש השנה, יום הכיפורים וגם שמיני עצרת) מקריבים רק פר אחד! בראש השנה, יום הזיכרון, זכר לבריאת העולם שעדיין היה אז רק מידת הדין ללא פגם ובלא חולשה. גם ביום הכיפורים שבו כל העם עומד כמלאכים, אין מקום לשטן. וגם בשמיני עצרת אחרי כל העליה של חגי תשרי מתאחדות מידות הדין והחסד, בכל המקרים האלה די בפר אחד!
שנזכה לגאולה שלמה בקרוב ולהקריב שוב את כל הקרבנות!
שבת שלום!

