בשבת דודה שלי נגשה אלי ואמרה לי פתאום בלי קשר לכלום- 'כל הכבוד לך.'
עניתי תודה בחיוך שואל והיא המשיכה 'את יודעת על מה כל הכבוד?'
האמת שלא ידעתי אבל ציפיתי לעוד "שכוייח" כזה על האירגון של השבת או העזרה, ולכן תשובתה כ"כ הפתיעה אותי-
'כל הכבוד לך שאת לבושה באמת צנוע. זה נראה כ"כ ברור אבל פתאום שמתי לב שמבין כל הבנות-דודות את היחידה. אז באמת כל הכבוד שתדעי לך שאני ממש מעריכה את זה.'
להפתעתי (הרבה!) התחלתי... לבכות... מהתרגשות, מ.. רגשות לא ברורים שעלו יחד. 'וואו, מילמלתי, 'ממש תודה... אני ממש מתרגשת... באמת תודה...'
'זה באמת מיוחד. מבין הבנות שבגילך יש כ"כ הרבה שהולכות לא צנוע. אז לראות אותך ככה זה ממש מיוחד. זה פשוט לך או שזו התמודדות?'
'זה ממש לא פשוט... זה באמת קשה לי כל פעם...' אמרתי וחשבתי על החולצות טריקו הנוחות וקצרות השרוולים שכל החברות לובשות, על המכנסיים המפתות, על השמלות הקצרות מידי. זה באמת לא פשוט. 'פעם שכמעט נשברתי, החלטתי שזה הציצית שלי- הבגד שאני לובשת בניגוד לרצוני בלי להבין עד הסוף, שהוא חם לי ומפריע, ושהוא הוא זה שמזכיר לי לאין אני שייכת. אבל זה לא קל, וממש תודה, את לא יודעת כמה זה מחזק.' עוד דמעתי.
היא חייכה, 'אני שמחה, זה באמת מגיע לך.'
====
זה מה שקרה לי בערב שבת, ושהלך איתי כל השבת.
במוצ"אש הרגשתי שאני רוצה להעביר את הכל הכבוד הזה הלאה.
לכן, צדיקות.
כולנו יודעות עד כמה זה קשה, ואתן שלא נשברות, באמת שמגיע לכן-
כל הכבוד.
אשריכן!
====
שבוע טוב



שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 
