אני אוהבת פזור אבל החתן אוהב אסוף מה כדאי לעשות? אומרים לי שכל הכלות עושות אסוף אבל אני לא אוהבת את זה זה לא נראה לי יפה.

אבל 2 נקודות למחשבה,

1) נוחות- לרקוד, לקפוץ לרוץ .. ועוד בפזור? נשמע קצת לא כייף... (שלא לדבר על חם...)

2) יופי- נכון "בנים לא מבינים ביופי", אבל בשביל מי את רוצה להיות יפה? (בישבילו.. אני מקווה...)

לא מבין מה הבעייה..

כמו שלגבר יש יצר לראות

בדיוק באותה מידה ואולי אפילו יותר יש לאישה יצר להיראות!!

אתה לא עומד כל בוקר מול הארון ונלחם בעצמך!

זו ההתמודדות שלנו.. והיא קשה בדיוק כמו שלכם..

[וגם כשיש בגדים של דוסיות בארון.. יש אלף דרכים ללבוש כל בגד.]

וכן- יש בנו צורך עצום להרגיש יפות

בין אם בעיני הבחורים ובין אם בעיני חברות..

[זה כ"כ מתבטא בשבתות אולפנה.. יעידו האולפניסטיות שכאן..

כ-ו-ל-ן מתוקתקות בכניסת שבת כאילו יש את מי להרשים..]

מעבר לזה-

וסלח לי על השאלה הבוטה.

מתחת לכל השכל החריף

וההתבטאויות המעולות שלך-

יש גם לב?

מי זה ליאור, דרך אגב?

אני יכולה לומר בשמחה רבה, שכשאני מתאפרת (לקראת אירועים או שבת או כל דבר שחשוב בעיני ובעיני בעלי) - גם הוא טוען שזה יותר יפה מאשר בד"כ.

אם הבחור אוהב איפור או לא..

מה שלא אינדוודואלי זה עניין השדר של הבחורה

אם היא מרגישה יפה ואוהבת את מה שהיא רואה במראה

היא גם תשדר את זה החוצה ותגרום לבחור לרצות להיות לידה.

y.s. - אם אותו בחור כ"כ נפגע ממעשיי-

אני אשמח לקבל את המספר שלו בשנית על מנת להתנצל בפניו..

רק אם יותר לי לציין שהבחורים היום נעשו רגישים יתר על המידה...

ואח"כ מצפים מאיתנו להישאר נשיות..

מישהו צריך לתפוס את הצד הגברי לפני שייעלם. לא?

ויש לי הרבה מה להגיב, אבל נראה לי שזה לא ישנה

כי זאת ראיה מאד רדודה של החיים.

בא נגיד- לא בוגרת במיוחד...(שישסטיות משהו.. אבל אני לא רוצה להכליל על כל השישסטים שהם כאלה אז אל תצעקו עלי)

חלק מהקטע של להתחתן זה גם להיות בוגר.

מי כמוך יודע

זה תלוי מבת לבת

אעיד על עצמי שאני מנסה להראות סביר בשביל שלא יזדעזעו סביבי אנשים

הבעיה שבמקרה שלי זה דורש תחזוק רב מידי ...

הזכרתם לי משהו

[זה המקום לקרוא לרפייייייייייי, תראה מה עשיתי לפני, טובעדיף לא להגיד כי הזדקנתי מאז טו מאץ'...]

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=591&MessageId=133234079

ולא המצב רק נהיה גרוע יותר לצערי מאז....

אבל נחזור לנק' ויש כאלה שבאת רוצות להיראות, לבלוט,

הכל תלוי באישה...

אני מעדיפה שכמה שפחות יביטו בי...

ככה תקבלי תשובה קונקרטית

לתשובה יותר מקצועית- תשאלי את המסרקת שלך- מה מתאים לך

ובתור אחת שעושה תסרוקת אני אומרת לך שלא משנה דעתו של החתן בעניין הזה.

תעשי רק מה שאת אוהבת!!

אני עשיתי באירוסים אסוף ואמא שלי ממש לא אהבה, ואמרה שגם ככה אחרי החתונה השיער שלי יהיה אסוף.. (יש בזה משו )

קיצור, אני אעשה פזור, אבל לא לגמרי כדי שלא יהיה חם מידי, משו באמצע וזה מה שאני ממליצה

רק עכשיו נחשפתי לשרשור...

לעצם השאלה- אסוף יותר מלכותי, פזור יותר חמוד וקליל.

תחשבי באיזו אווירה באלך לבלות את החתונה שלך- זה משפיע המון על ההרגשה. ותחשבי טוב, כי זה לא משו שאפשר לשחזר ולתקן... (מנסיון לא כל כך כיף, תאמיני לי, עד היום קצת קשה לי להסתכל בתמונות מהחתונה בגלל התסרוקת המעפנה שיצאה. שנתיים אחרי!!!)

לעניות דעתי- תעשי מה שאת אוהבת ותרגישי טוב איתו, כי החתן לא כזה ישים לב (את בכל מקרה יפה בעיניו) בעוד שאת צריכה להרגיש מעולה עם עצמך.

אני מבינה ומעריכה את כל מי שחושב הפוך ממני בקטע הזה. יש הגיון. ועדיין- ספציפית למקרה הזה, זו דעתי.

העיקר שיהיה בהמון מזל טוב, בשמחה ואהבה!!!

אסוף. עם פזור חם וזה מתבלגן יותר מהר...

בכל מקרה, תשאלי בנות שהתחתנו.. כאן הרוב אמ....

בס"ד

אני הייתי מציעה ללכת על גאלח עם פאה.

D:

בעזהי"ת.

דברי איתו על זה, תגידי לו את שעל ליבך ותגיעו לעמק השווה.

אני בטוחה שזה לא חילוק הדעות הראשון, וכנראה שגם לא האחרון... תתחילו להתאמן

בעזהי"ת.

לא אשת-משיח.

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

טוב.. טוב... אני לא רוצה את כל הרשימה של הבעיות שיש בבנים

בעיני (כבן!) אין שום בעיה עם בן שמבין דבר או שנים בתסרוקות-איפור וכו'...

איך אני אמור לענות על שאלה נוסח "זה יפה עלי / מתאים לעליונית / עיפרון ירוק או טורקיז?" אם אני לא מבין בזה טיפה?

אז נכון אני לא מצפה שכל בן יוציא דוקטורת באיפור ויבחין בין אילנר כזה למיק-אפ' אחר וידע מה זה מסקרה בכלל...

אבל ידע בסיסי תורם מאווווד!!!

 
ובינינו?! מי לא היתה רוצה לקבל מחמאה יותר נורמלית מ"את יפה." , ברור שלא בדייט ראשון או שני,

אבל יש מקום למחמאות קצת יותר רציניות "העיפרון הירוק החדש שלך ממש יפה עם העליונית הזו.."

מה? לפני שאתם יוצאת לאירוע משפחתי, לא היה יותר קל לשמוע ש"החצאית מתאימה לעליונית והתחרה

של החגורה ממש משתלבת עם העיפרון החדש! ואם את רוצה בשמחה יש עוד 5כמה דקות ולמדוד את מתפחת הבהירה..."

לא ככה מתכוננים לחיי נישואים

לא יודע מאיפה הידע הזה צריך לבוא?

אם מאחיות והידע בא ממילא  אז ניחא !

אבל למה רווק צריך להחשף לדברים  כאלה כדי להבין בזה ?

איך אפשר להבין בזה בלי הסתכלות אסורה (התבוננות) בנשים?

מלבד זאת

בקרוב תתחתן ותראה שאם כל הידע שצברת  לא תואם את טעמה של אשתך שתחיה (ותתגלה בב"א)

הלא הוא שווה כקליפת השום.

אשתי לא קוראת פה......אז נדבר גלוי  ( תשובה לשרשור של התחפושות ?   אולי !)

אני לא הבנתי ולא מבין בזה כלום אבל למדתי  לפי הפרצוף והניגון של השאלה מה אני צריך לענות כדי לשמח אותה 

ועם הזמן (כן עבר זמן) למדתי להכיר את עולם המושגים שלה

משפטים כמו "העיפרון הירוק החדש שלך ממש יפה עם העליונית הזאת" (ציטוט ממך) אם היא החליטה שזה לא מתאים, יכול רק להרוס. לעומת "וואו" פשוט ואמיתי עם כל הלב שיכול לבנות קומות שלמות בזוגיות

אז מה הפואנטה לא צריך דוקטורט כדי לשמח את החצי השני שלך צריך פשוט להרגיש מה משמח אותו

ואם יחלקו עלי? אז מ'כפת לי אצל אשתי זה עובד!

"למדתי לפי הפרצוף והניגון של השאלה מה אני צריך לענות כדי לשמח אותה"

אחלה משפט!!!

ואי.. כמה ידע הפגנת. סחטיין , האמת שזה מוזר שרווק שולט בככ הרבה דברים כאלה....ולדעתי לא ככ חיובי.

עיצה אישית, אל תראה את הידע הככ רחב שלך בפניי בנות עד שהקשר שלכם הוא אינו ממש מובהק וברור.. בנות לא אוהבות בנים שמידי מבינים ועוד דואגים להפגין את זה...

אין לי מושג מאיפה רכשת את הידע הזה, אבל לדעתי בכל מקרה זה לא נשקף טוב, זה מראה על משהו גשמי אשר חזק בבחור... ובנות נכון, מחפשות את המחמאות. אבל לזה יש מקום אחרי החתונה, האירוסין, ולא עם הטלפון הראשון...

תחשוב על זה...

אבל בחור שישר מייחס חשיבות לעניין חיצוני, כנראה שיש סיכוי גדול שזה שולט אצלו.. וצריך לבדוק. כל מקרה לגופו. מה שדרוש פה זה תשומת לב.

ואני גם לא אומרת שהקיצוניות השניה היא טובה, ולא צריך להבין דבר.. צריך להראות ידע בסיסי.. ולא להתחיל להבין בסוגיי איפור וסוג בד החולצה...

המחמאות צריכות להגיע בשלב מאוחר יותר...

ולהתלונן, לא,, זה לא הצד החזק. לפחות לא אצלי.

סוג בד חולצה למשל

וגם סוגי איפור - לא בטוח שמי שלא מתאפרת מכירה את הדברים האלו כ"כ...

אז הידע אמיתי....

ולכל הנבהלים, רובו המוחלט של הידע מאחיות שלי, אם כבר נגררים כסבלים למסע קניות אז לפחות להראות עניין אמיתי ולא לפברק "ווואו" כללי ולא מחייב.

לכל הנבהלים ובצדק, הבהרתי ש"ברור שלא בדייט ראשון או שני"!!!

אני לא מפגין ידיעות על ימין ועל שמאל ואפילו לא בדייט רביעי-חמישי...

אני לא אומר שצריך לקדש את הנושא וללמוד אותו עם המדריך חתנים...

אבל כמו שאתה מצפה ממנה ללמוד לדבר "גברית-צה"לית-בינישית",

ככה גם אתה יכול להוריד מהאגו הגברי שלך וללמוד שפת איפור-ביגוד...

לא לעשות מזה עיקרו של בית! אבל כן לקדש את החומר...

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

קודם כל מה פירוש במקרה הזה דווקא ?

בסוף תבינו ואז אני אפסיק להגיב (למרות שלא מחייב שתסכימו)

לא התכוונתי שצריך להיות עיוור :

" וואו  איזה ייפה את היום"

"מה באמת אתה חושב ככה? זה הפיג'מה שמצאתי במיזבלה"

ממש לא הכיוון !!!!

מה שכן

א. הבעל לא חייב להיות מעורב בקניית בגדים.  לא משהו אישי פשוט זה לא מקום לבעלים שלא רוצים לראות נשים של בעלים אחרים

ב. נפסק ביורה דעה (קצה סעיף ז) שמותר לאדם להסתכל על אשתו... אז כנראה שיכול גם להחמיא לה

לא מחמאה עיוורת של וואו נבוב מתוכן אלא הכוונה (אם כי ביטאתי בצורה מעט קיצונית) שאפשר להחמיא גם בלי לדעת ש"כל הכבוד כבר חששתי שתשימי היום מיק אפ על בסיס שמן"  ואפילו רצוי כך

אפשר להחמיא על האיפור

אפשר להחמיא על הבגדים

ואפשר להבין ב"איך אשתי נראית" בלי להבין בכל הפרטים

אפשר לפרט יותר אבל אני לא רוצה להרוס לבעלך לעתיד (שיתגלה בב"א)

ב. אני מקווה שהוא יבין - טיפה'לה.. זה כן חשוב לי..

ולגבי "במקרה הזה דווקא".. פשוט כי כולם יצאו נגד.. אז אמרתי שאני דווקא כן מסכימה!

באמת יצא ניסוח מוזר..

רשמתי את ה"דווקא"...

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

אם אני שואלת חברה איך הבגדים והאיפור שלי- אז סבבה... לתשובה כזאת מפורטת הייתי מצפה.

אבל בעל-? מספיק שיגיע שזה יפה וזהו..

ובנות לא הכי אוהבות שבנים מסתכלים ושמים לב ממש לכל פרט.. ושהיא שמה את העיפרון הטורקיז ולא התכלת, ושהבגדים ממש תואמים..

היא רק תתלבש ותראה יפה. בשביל המראה הכללי..

[זה שהמראה הכללי בנוי מפרטים- לא אומר שבנים צריכים לפרט לה אותם...]

וביום שתפסיק לזלזל בנשים אחשוב שהמשיח הגיע...!

לא יכול להיות שהשירשור הזה לא ינוצל"ש עד תום 100 פעמים!!

YS (גבר תשיג לך שם עברי! פלייז!) אתה שואל באמת שאלה מאוד קשה וחשובה-

וראוי לה לקבל מענה נרחב בשירשור נפרד (אם בא לך להעתיק ולהעמיק)

בתורה יש מצוות "כבד את אביך ואת אמך" ואת "איש אמו ואביו תיראו"

מסביר רש"י - כאן הקדים אם לאב לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו ובכבוד הקדים אב לאם לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים

מה לומדים מזה?

אמא זה דמות מעוררת כבוד

אמא זה הדמות שמשדלת, משכנעת בדיבור- לעשות את הדברים שהאב מביא את המצווה שלהם

מופקדת יותר על הצד הריגשי, הצד של הזדהות פנימית עם המצוות, של לעורר את הרצון והשמחה לעבודת השם

(אגב- יש הקבלה בעיני בן חובת הגבר לפרנס לשמור עליהם- לחובת האישה להאכיל לחתל וכו- זה למלא את צרכי הילד הפיזיים- אין בזה מקום למבוכה או כעס)

מדין חובות אישה לבעלה- לגדל לו את הילדים- אני לא מכירה את הנושא- אני אשמח ללמוד

אבל 'רק' לגדל את הילדים כשהם קטנים- זה בערך אותו זמן של הרשימה הגברית.

וערכית- זה אולי הרבה יותר חשוב, גידול הילד בשנים הראשונות הוא רק על האישה, והוא זה שמשפיע על הילד לתקופה שהוא גדול.

אגב, ממש לא כיף צורת הדיבור שלך.

ואני בן, וממש אוהב להגיד את האמירות האלא על נשים (והם  קיצוניות, מפותחות, ומוכחות במציאות...)- אבל מה יוצא מלהגיד את זה לנשים???

[וקודם אני חייבת לציין y.s. שהצחקת אותי כשכתבת בתפקידי הגבר "לשמור עליהם" (על הילדים)

זה קורה במקרה הטוב - אצל אשכנזים.]

לשטוף כלים

לעשות סדר

לעשות ספונג'ה

לעשות כביסה

לגהץ!

לבשל

לפנק את הבעל!

להיות אישה, רעיה אחות ואם עבורו- בהתאמה לזמנים שבהם הוא צריך כל תפקיד..

ללדת ילדים

לגדל אותם!

לחנך אותם

[וגרסא דינקותא היא הבסיס לכל..

אז גם אם זה רק בתחילת הדרך על פי דבריך (זה הרבה יותר)- זה שווה!]

והגבר?

מפרנס!

לומד תורה!

ראש המשפחה (זה אומר שהוא יוצר אוירה מסויימת בבית על פי ראות עיניו.)

בעל טוב.

וזהו.

(ללמד את הילדים מקצוע -

האחריות כיום היא על שני ההורים..

לשלוח אותם למקום הראוי שימצה את הכוחות הטמונים בהם..

אז אל תהפוך את זה לתפקיד ונחלת הגבר..)

אין לי בעיה עם זה שהרשימה שלו קצרה -

הפרנסה כוללת טרדות רבות (היום נשים רבות עוזרות בפרנסה.. נכון שהאחריות לא מוטלת עליהן)

ואני חושבת שהחלוקה היא שוויונית.

בניגוד אליך!!

אבל אל תהפוך את האישה ל"לא עושה כלום"

מה זה אמור להיות?

ולמה כל המטלות של האישה הן עבודות הבית?

היום גבר ואשה חולקים בעבודות משק בית, לא הבנתי למה הרשימה שלך כזאת.. 

אני לא פמיניסטית דגולה או משהו כזה אבל בימים (כתיקונם) שהאשה גם עובדת לפרנסת המשפחה המטלות משתנות, ובניגוד לדעתו של ys (ואולי גם לדעתך) הדברים שהאישה אמורה לעסוק בהם זה לא רק בין 4 קירות הבית.. קצת מפריע לי שזה המעמד של אישה בעיניכם..

אצל נשים?

מתחת למטלות הגבר..

במקור - תפקידי הנשים הוגדרו בין 4 קירות הבית.

אין מה לעשות!

כל כבודה בת מלך פנימה.

כיום חלה תמורה..

ואני שמחה בה.. שנשים מתפתחות גם לתחומים אחרים.

כל עוד זה לא פוגע בתפקידיהן המקוריים - בכבוד!! ובשמחה!! ובברכה!!

[אני גם חושבת שצריך לעשות כרגע העצמת גברים בעקבות ההתפתחות המטורפת הזו..

אבל נשאיר את הדיון הזה לפעם אחרת]

ולא הבנתי את ההלם על "לפנק את הבעל" - 

את לא אוהבת את בעלך?

לא תפנקי אותו בעז"ה?!

אני חושבת שזה חלק מהתפקידים!

בדיוק באותה מידה שהוא יהיה בעל טוב מקשיב נותן ואוהב.

שוויון בין גבר לאישה - הוא שוויון ערכי!!

לא שוויון בתפקידים!

איפה כתוב שאשה צריכה לעשות את כל המטלות בבית.. ולא מצליחה להיזכר.

מה המקור? למה זה התפקידים המקוריים? ומי קבע שזה שכך היה נהוג (טרם עידן ההשכלה) אומר שזה 'תפקידינו המקוריים'? אל תשכחי שבאותם ימים גבר היה יוצא עם צאת החמה לשדה וחוזר הביתה קצת לפני צאת הנשמה.. אז שום תפקיד לא נשאר 'מקורי' פשוט משום התקדמות האנושות, ולכן לא מובן מאילו שתפקידי האשה הן בבית (למרות שאכן, בפועל, זה מה שקורה לרוב)

זה עומד להישמע רע- אבל- בנוגע לנקודה השניה- אני לא אפנק את בעלי.. אנחנו בעז''ה ניתן כבוד ואהבה הדדיים אחד לשני.. פינוק בא לי בקונוטציה של פרצופים חמודים וסוכריות לתינוק. לא נראה לי שייך במובן של גבר (או בעל). נשמע לי קצת מוזר..

אלירז שכויח ממש משנה סדורה

אגב פעם האשה היתה צריכה לכבס בנהר

לטחון את החיטה בטחנת קמח

ללוש בצק ולאפות כל יום

ללכת לחלבן

ועוד ועוד

היום הבעל חוזר מהתפילה בבוקר עם לחם וחלב ובינתיים האישה קמה וכבר הכניסה כביסה למכונה

אז היום שלה יותר מאוורר

בנוסף רמת נחיים שלנו בעלייה מתמדת אז צריך עזרה בפרנסה (כמו שאמרה אלירז עזרה ולא אחריות)

אז אישה יכולה לצאת ולעבוד מה שלא היה פעם

אבל תחומי האחריות לא השתנו

שהגבר מחוייב לפרנסת הבית? אמת, אבל מכיוון שהאשה יוצאת גם היא לעבוד- מה שנצרך לרוב עבור כלכלת הבית ולא כמותרות, גורם לכך שהבעל והאשה חולקים ביחד גם את מטלות הבית.

למשל: כבר לא כל כך ברור שרק האשה מקלחת את הילדים, ורוחצת כלים בתום הארוחה, לא רק האשה מכניסה מכונות או מנקה לשבת- אלא גם הגבר שותף לכל. ולעניות דעתי זה בריא וטוב.

יש להיות אחראי ויש לעשות..

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

נשמע לי יותר כמו שפחה או פילגש..

ועדין לא הצלחתי להבין מה המקור שאת מדברת עליו כל כך הרבה.. על מציאות וזמנים שאינן קיימים..?

מהו דגם המשפחה התקינה? למה שאישה תשאר כל היום בבית? אפילו הילדים הקטנים יוצאים מהבית. הבנות כבר לומדות בבתי ספר(!) כן גם הבנות רוכשות השכלה! והבנים גם הם לומדים מתמטיקה. הכל השתנה מאז הימים שאשה היתה כובסת נהר ומלמדת את בנותיה להתפלל, והבנים היו לומדים בחיידרים. אני לא מזלזלת באורח החיים ח''ו, אבל היום המציאות כבר לא כזו בכלל. (במגזר שלנו, בכל אופן, ישנן קהילות שעדין נוהגות כך אני מאמינה.)

פינוק זה הדדי לא חד סיטרי כמו שנשמע שהבנת

פינוק זה לעשות עבור בן או בת הזוג מעבר למה שאני מחויב\ת

לגבי אחריות אלירז ענתה יש לעשות ויש תחומי אחריות וזה לא אותו דבר

מפריע לי שאנשים רואים את החיים בצורה פרימיטיבית כזאת (תפקיד האישה- בית וגו')

פשוט נראה לי שזוגיות טיפה יותר מורכבת ודורשת כוחות מאשר- ואני מצטטת:

"

שהוא יחזור הביתה ויגלה ארוחה שווה על השולחן.. סטייקים ושניצלים וצ'יפסים

וארוחת בוקר כשהוא נוחת מהתפילה - פנקייק מפנקים

וקינוח מרענן - סופל'ה עם כדור גלידת וניל ליד..

או אגסים בשוקולד ויין...

ומסאז' כיפי..

ולזכור את כל הדברים שהוא אוהב.. לעשות או לקנות או לדאוג שיהיו לו..

ולזהות מצבי רוח שלו ולהתנהג בהתאם.

להקל עליו מהעומס שבחוץ

לתת לו את השקט שלו כשהוא צריך.."

צודק. יש הבדל בין הגדרת תפקיד (שאת זה אגב, הזוג יכול לקבוע לעצמו) לבין להתייחס לעניינים שהיו רלוונטיים בתקופה אחרת כתקפים חד משמעית להיום..

למרות שלגופו של עניין אני מסכימה שברוב המקרים אישה באמת מסוגלת לנהל בית (משק בית..) בצורה הטובה ביותר.

א. זה שלא הצגתי את הצד שלו - לא אומר שהוא לא מפנק חזרה..

   [זה פשוט אומר שבתור אישה - אני מתרכזת בתפקידים שלי ובמחוייבות שלי]

ב. אני לא מבינה למה להשקיע במי שאוהבים הפך לעבדות היום..

   [כנראה שבאמת אני לא בפלאנטה הנכונה]

ג. המקור שעליו אני מדברת

   הוא המקור שאומר שאישה לא צריכה להיות "יצאנית"

   ואין כוונתי לומר שאישה לא צריכה להוציא את האף מהבית -

   אלא לומר שצורת היציאה של האישה צריכה להיעשות בצניעות ובשקט

   לא בצעקנות פמיניסטית שאומרת:

   "האישה עכשיו בחוץ!! עובדת!! אסרטיבית!! ותפקד לכם על החיים!!"

   אישה זה אצילות..זה משהו עדין (גם אם שובב), פנימי, מלכותי ועוצמתי.

   ובדיוק בגלל העוצמות האלו, בקשו מאיתנו "לצמצם" עצמינו למקום שבו הכוח הזה לא יהיה פוגעני.

   איך אומרים? עם כוח גדול - באה אחריות גדולה!

   גדרי הצניעות עוזרים לנו בזה, וחלק מגדרי הצניעות של רבנים מסויימים היו גם-

   לא לצאת מן הבית..

   בתקופות אולי רחוקות  [וחשוכות.. הו הו הו!! ], אבל אין לזלזל במה שהם אמרו..

   ויש לזה עדיין תוקף כלשהוא בימינו כפי שהסברתי לעיל.

   אישה לא צריכה "לצצצצאאאתתת החוצצצצהההה"

   אישה- יוצאת החוצה לצורך..

   הכל עניין של שדר..

ד. דגם המשפחה התקינה? אבא ואמא וילדים..

   כיום יכול להיות לך אמא ואמא או אבא ואבא או אמא וילדים..

   עולם מעוות.. ועצם הוצאת הנשים לעבודה וההעצמה הנשית המוגזמת

   היא גם חלק מאינטרס של לפורר את התא המשפחתי..

ה. אין לי שום דבר נגד אישה עובדת! אישה משכילה! אישה יודעת!

    [גם אני סה"כ עושה הרבה דברים - שלא שייכים לעולם הנשי של אז - בלשון המעטה]

    יש לי בעיה אחת ויחידה - הגישה!!

   האם היא עושה את זה מתוך מקום שרוצה לשפר את התרומה שלה בעולם הזה?

   ממקום שבו היא מוסיפה אור וטוב לסובבים אותה?

   או האם היא עושה את זה ממקום של לחימה והוכחה..קטנוניות והעצמת האגו של עצמה

   שהיא חייבת להוכיח בו לכולם -שהיא טובה בדיוק ויותר ממר "גבר-אוייב אכזר".

  וכן - הקצנתי את ההגדרה של הפמיניסטית.. אבל הבנת למה התכוונתי..

אני אענה לך בסדר אחר אבל גם ממסופר למען ההגינות..

א. אתעלם מההערה הראשונה. להשקיע במי שאוהבים זה דבר מבורך ורצוי. ואהבה אמיתית ורבה בין בני זוג עוד יותר מבורך אך התיאור שלך טיפה הקפיץ אותי. עוד לא מיקדתי מה העניין. זה באמת עדין נשמע לי כמו פילגש ולא כמו אישה נשואה שיש לה המון עיסוקים מגוונים ורבים..

ב. נשמע שהדברים שאת אומרת נאמרים מתוך נבערות. האשה יוצאת היום בשביל להתריס? בשביל לפקד למישהו על החיים? אכן יש נשים שהן פמיניסטיות קיצוניות- וכידוע כל הקצנה של כל דבר היא דבר שלילי- אך להזכירך- מישהו פעל כדי להשיג למשל, זכות הצבעה לנשים! זה לא היה ברור מאליו. למה לאשה לא היה זכות להביע דעה. פעם היחס לאשה היה יחס של אי כבוד מובהק. ולא, אני לא מדברת על הלכות ועל תורה, אלא בעולם כולו, נשים היו כלי להבאת ילדים ובישולים ותו לא. וב''ה המצב השתנה ואנחנו, כמו שאמרת, בשוויון ערכי. ועוד דבר- אל תעשי מניפולציות על דברים שאני אומרת. לא אמרתי- תקופות חשוכות הו הו אמרתי זמנים אחרים בעבר. שהכל היה שונה אז במנהגים והליכות  והרגלים של אנשים.

ג. אישה יוצאת לעבוד כי היא צריכה, בימים אלו, כמעט כמו שהגבר צריך. בלי שום הגדלת גופן או הקטנת גופן.

ד. אף אחד לא עומל על פירור המבנה התקין של הבית. כל מה שקורה היום זה מפני תקופה של חושך רוחני- אין נביאים ואין משיח ואין בית מקדש ואף אחד לא עומד ומוסר את דבר ה' לעם. אנשים התבלבלו, ואנשים עם נטיות הפוכות מחפשים מוצא ופתרון לבעיה שלהם. נכון שזה מזעזע מה שנהיה עם הרעיון הזה, אבל גם זה תוצאה מנבערות וריחוק עצום מריבונו של עולם. כתוצאה מכל זה, מתפורר באמת התא המשפחתי הרצוי, וזו בעיה אמיתית של עם ישראל (והעולם כולו). עדין לא הבנתי איך זה קשור למה שדיברנו.

ה. תגדירי העצמה נשית מוגזמת..

ו. עוד לא נתקלתי באישה שכל מטרתה היא להתריס כלפי העולם כולו על כך שהיא פמיניסטית ורוצה להעצים את האגו של עצמה, ואם כן, כנראה שהיא נפגעה בעבר בגישה מיושנת בענין זה ולכן חשה צורך להתריס (בד''כ מתריסים כנגד משהו) ועל כן מי אנחנו שנשפוט..

מתי תבינו שאנחנו הרבה יותר מכובדות ונסיכות

כשאנחנו ממלאות את תפקידינו המקוריים

ולא "נלחמות על מקומינו בעולם"?

הפחד הזה להיקרא "אישה טובה"

להיות מישהי שפועלת עבור רצון של מישהו

"להיות שפחה"..

בשפה הזאת זה באמת נשמע נורא!

ואני אומרת - "את עזר כנגדו"

בלעדייך - הוא היה כלומניק!!

אז מה רע לך לתפוס את המקום הזה?

אני אענה לך בהתאם ל"מספור" שאת כתבת:

א. כרצונך.. לא הבנתי מדוע עדיין..

ב. קודם כל חביבתי.. נבערות... את לא יכולה לומר..

    אם כבר מדברים על "נשים מלומדות"

    ידע בפוליטיקה, משפטים ובהרבה מאוד תחומים אחרים, גם בהלכה - יש לי.

    האישה הפרטית לא יוצאת היום כדי להתריס..

    המגמה הזו התחילה בצעקנות פסיכית של פמיניסטיות..

    אישה על פי התורה- מעולם לא הייתה כלי להבאת ילדים ובישול נטו!

    תמיד גברים בעם ישראל - נדרשו לזון, לכלכל, לפרנס ולכבד את נשותיהן!!

ג. אישה יכולה להיות צריכה לצאת לעבוד.. ולכן זה בסדר- כי זה "לצורך"

   אבל אם היא יוצאת [אעעעע מתסכל לומר את זה דרך המחשב.. בלי הבעות פנים,תנועות ידיים..וכו']

   [צדיקה... מישו שמכיר אותי.. הלפפ!! אני לא מצליחה להעביר את זה למילים!]

   [זאת הסיבה שאני משתמשת בשינוי גופן.. זה כאילו שינוי טון..]

   לא משנה..

   אולי ההגדרה של יוצאת ברעש ובצלצולים ומושכת תשומת לב.. 

   ועוברת ממצב של אישה עובדת למצב של אישה עובדת ולא צנועה..

   (בעע.. גם לא ממש מצליח להעביר את המסר)

ד. אני מבסוטה על התמימות שלך..

    יש לסטרא חארטה שליחים בעולם

    שיש להם מגמה לצאת נגד הרוחניות

    וחלק מהדברים הוא פירור התא המשפחתי והפיכת מחלות נפש למשהו לגיטימי ו"גאה".

    וזה קשור ישירות ובעקיפין לכל הנושא..

    כי גם פמיניזם הוא כוחות של טומאה.. והוא חלק מפירור התא המשפחתי.

    [בדיוק כמו שוביניזם!]

ה. העצמה נשית מוגזמת זה:

    שאישה יכולה להמציא על גבר מה שהיא רוצה..

    ולתבוע אותו כמה שהיא רוצה על הטרדה מינית, גם במקרה שהיא פיתתה אותו.

    ויאמינו לאישה!!! בכל מצב!

    [לפתות זה לאו דווקא במכוון

    אלא כולל גם דרך לבוש פרובוקטיבית

    שהיום היא נחלת רוב הנשים בעולם! מזעזע!! ]

    (ועכשיו כל הבנות יקפצו עליי וירצחו אותי!)

ו. פגשתי הרבה כאלו.. שכל מטרתן היא רק לטפח את עצמן

  ולדאוג לטובתן

  ולא אכפת להן גם כשזה פוגע בגבר..

  וכל עניינם בעולם הוא פשוט לקמבן לעצמן הטבות ולשפר את רמת חייהן באיצטלה של מסכנות ופגועות.

  ואם את כבר עוסקת בלדון לכף זכות -

  אולי כדאי שתדוני את הגישה הכה "שוביניסטית" שלי..

  כפגיעה מאוד קשה בידי פמיניזם טהור ורצחני..

  ומי את שתשפטי?..

  <צ>

כי להסכמה כבר לא נגיע:

א. ידע יש לכולם בהמון נושאים.. השאלה כמה...

ב. שוביניזם ו- פמינזם זה דבר רע כי שניהם הקצנות. 

ג. זכותן של נשים לצאת לעבוד ולפתח קריירות גם אם כתוצאה מכך שמן יתנוסס על עיתונים וכדו'.

ד. כחלק מעסקת החבילה של הסטרא אחרא- גברים אכן מטרידים.. גם אם הלבוש הנשי פרובוקטיבי (לצערינו) זה לא הופך הטרדה ללגיטימית.

ה.סעיף ו' שלך זה כבר עניין של אופי של בנאדם זה לא קשור..

ומה שהיה אמור להיות סעיף ז' פשוט מאד. לא שפטתי אותך על דעותיך. פשוט לא הסכמתי איתן.

להבהרה: מקומם של בעל ואשה זה גם בבית וגם מחוצה לו.  גם הגבר וגם האשה הם הם אלו שיבנו את הבית- בשיתוף פעולה ביניהם אשה באמת יודעת לנהל טוב יותר ברוב המקרים משק בית, מעיקר הכתובה הגבר אמור לפרנס את האישה, כיום רמת החיים באמת עלתה ולכן דרושים 2 מפרנסים.

חוץ מסעיף ג'..ו-ה'(חלקית)

הסכמתי על כל הנאמר לעיל....

והערה קטנה לגבי המפרנסים - דרושים שניים. האחריות היא על אחד בלבד..

מקומם של בעל ואישה זה גם בבית וגם מחוצה לו..

הם יכולים להיות בשני המקומות..

אבל האופי מותאם מאוד לשר החוץ ושרת הפנים..

ולכן יש מקומות רצויים יותר לכל אחד מהם לשהות ולעסוק בו.

לעולם לא נגיע להסכמה

רצוי זה עניין אינדיבידואלי- לכל אחד מתאים באופן אישי היכן להיות יותר ולא משום שכך היה נהוג.

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

לא הבנתי נכון את הדברים שכתבת.. מחילה.

אולי דיברתי לא כך כך ברור אתמול, בגלל השעה או מהלם על גישתה על אלירז. אני התרעמתי על הדעה הנוקשה שלה בנוגע ליעוד המקורי (?) של כל אחד מהמינים.

ואני מסכימה שאין שווין בנוגע לבני אדם. כל אחד עושה את מה שמותאם ('המותאם שורד'..) לא לפי הגדרות ומוסכמות שנקבעו על ידי אורך חיים שלי רלוונטי להיום.

ואני די נפגעת בשם הבנות על המטרה שלנו בעיניך.. על אותו משקל אפשר לומר- מה מטרת הבנים? להפרות את האשה ולעבוד לכלכלת המשפחה? 

את היום שאחרי הלידה הראשונה לבית y.s. ואת הדיבורים של כבודו על כמה האישה לא עושה כלום וכמה התפקיד שלה זעיר ואפסי.

הייתי נותנת הרבה מאוד בשביל לראות גבר גבר אחד בעולם הזה שמצליח לשרוד תשעה חודשי הריון + לידה = בחילות, מצבי רוח, נפילה ועליה של הורמונים, כאבי גב, רגליים נפוחות, דליות, בדיקות שונות ומשונות, כאבי תופת... להמשיך?

ואת הקטע הבא אני מביאה למרות שאני צופה כמה תגובות לא עניניות מראש, כי בעיניי הוא מתמצת מעולה את הנושא בתת-שרשור שנפתח:

כי מראש - אלו אבות, ומגבעות - אלו אמהות (במדבר רבה כ,יט)

בנבואתו על עם-ישראל ציין בלעם את האבות והאימהות: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו".¹ אמרו על זה חז"ל²: "מראש צורים - אלו אבות; ומגבעות - אלו אימהות".

ההבדל שבין האב לאם הוא, שהאב מעניק לילד את עצם מציאותו הכללית, ואילו הפיתוח לפרטים ולאיברים נעשה על-ידי האם. לכן יש קרבה יתרה בין הבן לאמו, משום שהיא מעניקה לו את מציאותו הפרטית.

זה ההסבר לכך שב"כבד את אביך ואת אמך"³ הוקדם האב לאם, שכן הבן נוטה לכבד את אימו יותר מאשר את אביו. לעומת זאת, בציווי "איש אימו ואביו תיראו"⁴ הוקדמה האם לאב, שכן הבן ירא מאביו יותר מאשר מאימו.

וכך גם בפסוק זה - על האבות נאמר "אראנו", שזו ראייה למרחק, ואילו על האימהות נאמר "אשורנו", שהיא ראייה קרובה יותר.

אב ואם

גם בעולמו הפנימי של האדם, בתוך הנפש, יש אב ואם וצאצאים. השכל הוא המקור לרגשות, המכונים 'תולדות'. התפתחות הרגשות מכונה 'לידה'. וכשם שבלידת ילד יש צורך באב ואם, כך גם לרגשות יש אב ואם.

ה'אב' הוא כוח ה'חכמה' שבנפש. זו נקודת הרעיון ותמציתו, שממנו מתחיל הכול. לאחר מכן בא שלב ה'אם' - ה'בינה'⁵, פיתוח הרעיון והרחבתו לפרטים ולפרטי-פרטים. רק לאחר שהרעיון עבר שלב זה ונעשה בנוי ומפורט במוח, יכולה להתחולל ה'לידה' - היווצרות רגשות בלב האדם.

מוח ורגשות

אולם אף-על-פי שכוחות החכמה והבינה שותפים שניהם בלידת הרגשות, יש לכל אחד ואחד מהם תרומה ייחודית. למשל, מהתבוננות בגדולת ה' נולדים בלב האדם רגשות של אהבת ה' ויראתו. מהחכמה שבנפש, שהשפעתה מרוחקת יותר, נולדת תחושה של התבטלות גמורה לקב"ה, ואילו כוח הבינה מניח אפשרות לתחושה עצמאית של נברא, אלא שניתנת לו היכולת להרגיש קדושה אלוקית.

התכלית טמונה דווקא בהשפעתה של הבינה, שכן רצון ה' אינו בביטולו של העולם ממציאותו, אלא שבתוך העולם הגשמי תורגש האמת האלוקית; ובזה כוחה של הבינה.

לחולל רצון

אותה מערכת יחסים קיימת גם בתוך הבית היהודי. האב הוא המקור הראשוני של הרוח היהודית, אבל תרגום הדברים לחיי היום-יום נעשה על-ידי האם. היא שמורידה את הדברים לחיים הממשיים - בחינוך הילדים, בהכנסת אורחים, בנתינת צדקה ובאווירה היהודית הכללית השוררת בבית.

על האישה נאמר⁶: "איזוהי אישה כשרה, כל שעושה רצון בעלה". את המאמר הזה יש לפרש זאת גם כך - אם רואה האשה שהבעל טרוד בטרדות הפרנסה ואין בו די רצון לענייני התורה והמצוות, הרי כ"אישה כשרה" היא "עושה" ויוצרת את "רצון בעלה" ומעוררת בו רצון למלא את תפקידו האמיתי. ואז זה בית שהשכינה שרויה בו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1067)

----------

1) במדבר כג,ט.

2) במדבר רבה פרשה כ,יט. תמחומא בלק יב. זוהר חלק ג רי,ב.

3) שמות כ,יב.

4) ויקרא יט,ג ובפירוש רש"י מקידושין ל, סוף עמוד ב.

5) תניא פרק ג. ביאורי הזוהר בלק קג,ב.

6) תנא דבי אליהו רבא פרשה ט.

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

תודה!

ט', אני לא מסכים איתך לגבי הכל.... פירוט אם בא לך במייל או באישי.

כי במציאות זה מה שקורה הנשים עושות את רוב העבודות האלה וזה לא קשור לפמינסטיות 

אני חושב שכל אחד ואחת פה דוגלים בשוויון בין הבעל והאישה

אני עשיתי חצי פזור,

והיה לי אחל'ה!

ויש לי שיער ארוך.

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.

באמת תקופת החגים זאת תקופה קשוחה לרווקים.

תקשיב ללב שלך! איפה תרגיש הכי בנוח עם מי שאתה? איפה הסביבה הכי תומכת בשבילך? הכי מכילה..

ותגיד לעצמך שאתה צריך לנצל את תקופת הרווקות כי בעז"ה זאת השנה האחרונה שאתה לבד. תהנה מהחג, תהנה מעצמך! הרבה חמלה וחיבוק עצמי! תזכיר לעצמך את כל הדברים היפים שבך ותדע שמי שתתחתן איתה פשוט תזכה.

וכמובן הרבה אמונה! להאמין שהקב"ה שם אותנו במקום הזה כי באמת זה הדבר הכי טוב בשבילנו והוא מסדר לנו את החיים הכי טובים ומדוייקים עבורנו.

איזה כיף לנו שאנחנו אנשים מאמינים!

להאמין בטוב, להאמין שמגיע לנו!

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

מה הקשר בין מה שהעתקת והדבקת לנושא השרשור?

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!