היא אמרה שהיא חוזרת, תיכף, עוד רגע. אז אני מחכה. היא אמרה שתתקשר כשיהיה לה זמן, אז אני פה, מחכה לה.
אז מה אם עברו כבר שבועיים? חודשיים? שנתיים? היא אמרה שהיא תתקשר, אז אני פה, מחכה.
חבר התקשר אליי, אמרתי לו שאני לא יכול לדבר, שאני צריך את הטלפון פנוי, כי היא אמרה שהיא תתקשר. אז אני פה, מחכה. לא שאמרתי לו את זה באמת, אני לא יכול להגיד לו דבר כזה, הוא חבר שלי! נו, באמת, ממתי אומרים דבר כזה לחבר?! הוא יסתכל עליי ויצחק, אני לא יכול להיפתח בפניו.
אולי, אולי נדבר עם מישהו על זה, אבל לא מישהו שמכיר אותי, מישהו שאני יכול לשלוט בתגובות שלי ושלו, מישהו שאני יכול לחתוך פתאום אם היא מתקשרת. סליחה, כשהיא מתקשרת. זה הכי טוב ככה, באמת. אוקיי, אז נדבר איתו, אבל לא יותר מדי, כי בינתיים אני פה, מחכה.
פתאום היא התקשרה. לא, לא היא-היא, היא אחרת, אז אמרתי לה שאני לא יכול לדבר. לא הסברתי. היא לא צריכה לדעת מזה שאני פה, מחכה לה, אבל ל"לה" אחרת.
אני יודע שהיא לא תחזור, אבל אם כן? כדאי לחכות. שווה לחכות. היה לנו טוב, באמת. אבל בסוף היא הלכה, ואני נשארתי פה לדמם. לבד. בלי אף אחד שמבין אותי, בלי כתף חמה לבכות עליה. ואני פה. מחכה.
אני מחכה, אני יכול לחכות לה לנצח. אין לי בעיה עם זה, כי אני יודע שהיא תחזור, ברגע שהיא תבין שאני והיא זה יחד, היא ואני זה אחד, ואין משהו יותר טוב. בזה אני בטוח.
מכירים את זה שאיש הסאונד בודק את הרמקולים- "'חת, 'חת-שתיים, 'חת-שתיים...", ואתם רק רוצים לצעוק לו "שלוש!!" (כן, אני יודעת למה זה ככה, גם לי יש אח מוזיקאי, אז לא צריך להסביר...), אז הנה אני פה, בשאיפה שיהיה "A, A-B, A-B, C". ושאף אחד מהם לא יהפוך ל#...
אני יודעת שזה ג'יבריש, אבל מי שאמור להבין הבין...
סוף פריקה.
מכאן אתה ממשיך.
שוב סליחה...
שנה טובה.



שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 