הם טיפוס שנותן ומפנק בכייף על אנשים שהוא אוהב וזה מה שגם מייחד אותם.

ענווה אולי כן. בסוף כולם צריכים להתחזק בזה אבל זה לא הטיפוס שאף על עצמו ואין מי שמשתווה

הם יכולים למצוא מישהו ויהיה כייף אבל הם יראו בהם בסוף כחברים לא כפוטנציאל לחתונה כי הם לא רוצים אחת כזאת...

זה משהו אחר..

ילד הורי לדוגמא.

הגיוני גם שזה חוסר באהבה וקבלה עצמית

יש סיכוי הפוך אבל זה טופל

וזה לא הסיבה

הקטע זה שפשוט נחמד להם לבד

לא מפחיד אותם לגור לבד

הם כן רוצים אהבה מתי שהו

ונמשכים למין השני אבל הרצון הזה לצאת להתחתן לא קיים

אני אמשיל את זה

הם רעבים אבל אין בנם רצון לקום לקחת אוכל וגם שמגישים להם הם לא פותחים את הפה לאכול.

ואולי החשש זה מכל הנושא של הקמה וניהול בית.

אם היה מותר חברים, הם היו רוצים? 

הם מנהלים בערך לבד את הדירה שלהם.

קשר זוגי אני לא חושבת

אפלטוני אולי

זה כאילו הם בסבבה שלהם לבד

והן הרבה זמן לבד

הם כן ירצו מתי שהו זוגיות וכו אני מאמינה אבל מאיפה מתחילים?

אבל אולי היא עדיין "ירוקה" מבחינה נפשית מסויימת.

גופני, נפשי, שכלי ועוד אחד.

אם אין צורך גופני צריך לבדוק את זה עם גורמים מקצועיים.

הנפשי יושב על צורך בשותף לחיים.

השכלי יושב על ההכרה שהאדם אינו שלם לבדו, על הרצון להיטיב ולממש את אהבה לצד השני.

והרביעי הוא מצד עצמי של מי שאת ומי שמולך.

איזה רובד נראה לך שלא עובד אצל האנשים האלה?

הם מבינים את כל זה

הם נמשכים למין השני בן/ בת וכו

וכן רוצים אהבה וכו אבל בין הרצון הזה לרצון לעשות לעשייה עצמה אין קשר

אז הם פשוט לא רוצים להתחתן, די מובן וסתם הסתבכתי.

הפתרון הוא להחליט להתחתן, זה מאוד פשוט.

לרצון הזה?

אם הוא אף לא היה קיים או היה חזק ממש

זה בן אדם שמברכים לו בקרוב אצלך או מצעים וזה כזה לא תודה

בעיתו ובזמנו

וכו וכו

כמו שאמרתי יש 4 רבדים, גופני נפשי שכלי ונקראו לרביעי לשם שמיים.

בסוף זה מתוך בחירה, כמו כל שאר המצוות… מה עושה אדם שלא רוצה להניח תפילין? או לא רוצה להתפלל?

אם היא עדיין יחסית צעירה והיא לא רוצה, הכל טוב, היא תרצה בעתיד, אין סיבה לדחוף מי שלא רוצה לרצות לדעתי 

ראשית חושבני שצריך לנגוע בשאלה: מה גורם לנו לרצות דברים?

כדי להסכים לעשות משהו, די להבין את הערך המוסף שלו (לשטוף כלים כדי שלא יצמחו חתולים בכיור).

כדי לרצות לעשות משהו, צריך שתהיה טבועה תחושה בתוך הלב שזה משהו כיפי ונחמד ומושך (קצת טאוטולוגי אבל לא לגמרי). למשל אני יודע שיש מאכלים שאני ממש אוהב, אז לפעמים אני קונה אותם. אפילו שזה עולה כסף. או בירה. אני ממש אוהב את הטעם של בירות טעימות. אז מצדי גם לעשות קצת הליכה לחנות משקאות כדי למלא את הסטוק. או אני אוהב שירה. לא רק שאני נהנה ממנה, אני יודע שאני נהנה ממנה. לכן גם לפני שאני מרגיש את ההנאה (responsive pleasure), יש לי תשוקה, כי אני יודע שזה נחמד ומהנה, ואין לי בעיה לפנות זמן בלו"ז עמוס בשביל זה.

אז בסופו־של־דבר מה שאני חושב שחסר זה... כיף. ברמה הכי בסיסית. וידיעה שהדבר הזה הולך להיות כיף בשבילי.

יש אנשים שמנגנון התגמול במוח שלהם, ביחס לסיטואציות חברתיות, עובד אחרת (יש כאלה שממש נהנים ויש כאלה שסובלים). אבל לא בטוח שזאת גזירת גורל, כי ב"ה יש הרבה סוגים של אנשים והרבה דברים שאפשר לעשות.

אם פגישות תהיינה כל הזמן "כמה אחים יש לך מה ההשקפה הדתית שלך איך אתה מתכנן להתפרנס" (עניינים חשובים מאין כמותם) בסוף עבור בן־אדם כזה זה יותר כמו מטלה משעממת. טוב, אני הולך להתארגן עכשיו שעה, לגהץ חולצה, לחכות בשמש לאוטובוס המאחר, להגיע לאיזו פגישה עם בחורה שאני בכלל לא מכיר כשאני עייף אחרי העבודה וגם מגרד לי מעקיצות יתושים לאיזה בית קפה גנרי יקר ומטומטם, הולכים לדבר על כלום, היא תשפוט אותי על כל־מיני קריטריונים אזוטריים, לא יודע מה אני בכלל עושה כאן. ושלב הלאה, בנישואים, כאילו, מה כבר אמורים לעשות בנישואים שאמור להיות כיף? המחשבה הראשונה היא "פעילויות כיפיות", אבל פעילויות כיפיות הן כיפיות כשלעצמן, ואפשר לעשות אותן לבד בפחות כסף ומאמץ ויותר חופש וכו' וכו'.

אז צריך למצוא את הנקודה של הכיף / צחוק / הומור וכן הלאה שנמצאים בדיוק במרחב הבין־אישי הזה. ואני מניח שצריך בשביל זה קצת כישורים. כאילו, אי־אפשר להיות לגמרי awkward ולצפות שיהיה מגניב. אם במהלך החיים לא נחשפתי לכך שכיף להיות עם אנשים (או בנות לצורך העניין), למה שארצה להיות איתם(ן)? נראה לי שצריך לעבור איזשהו תהליך שאי־אפשר ממש לעבור בחדר הטיפולים התיאורטי, ואמנם ה' הטוב יכפר בעד שזה קצת סוטה מהמטרה המוצהרת של חתונה, אבל אולי יותר להתמקד בקטע של לעשות פגישות שתהיינה וואו, מגניבות. "וואו, עשינו דברים מגניבים, צחקנו, ובא לי עוד מהדבר הזה."

ולגבי בררנות יתר כנ"ל אם המטרה היא למצוא משהו מאוד ספציפי אז בהצלחה. אם יש נכונות ליצור זאת "עשה זאת בעצמך" נראה לי שזה כיוון יותר טוב.

גילוי נאות: לי אישית אין חשק (ולכן אין זמן) להתעסק עם זה בדיוק מהסיבות האמורות לעיל.

ובד"כ בדייט ראשון זה פחות הקטע של הדברים המגניבים והכיפיים אז באמת פחות התחביב שלי דייטים ראשונים😏

אבל מה לעשות, החיים הם לא רק כיף וכאלה, לפעמים דווקא הדרך האפורה

עשויה להיצבע בצבע נעים ונחמד בהמשך.....

שהכיף יהיה ברמת ההצעה, להציע מישהו מעניין שעושה חשק להכיר אותו בתור בן אדם.

לא מישהו שמתאים לך ואולי תוכלו להתחתן, לנהל חשבון בנק משותף ולעשות תורנות בשבת של שנצ-שמירה על הילדים.

אלא אדם עם תחומי עניין/ עבודה/ לימודים/ תחביבים/ תכונות אופי/ משפחה/ מוצא/ קהילה/ סגנון חיים שמדבר אליה, ובנקודת זמן הנוכחית יהיה לה כיף להכיר איתו, לדבר איתו, לשמוע מה הוא עושה.

זה אומר גם להציג את ההצעה כמישהו שפשוט יהיה כיף להכיר אותו ולהפגש ולא בצורה גנרית של נקודות מתאימות, וגם לעשות מאמץ למצוא הצעות כאלה.

מכירה גם כמה חברות שלא ממש בקטע להתחתן וממה שאני מכירה זה יושב על חסם/ פחד כלשהו ממחויבות/ משהו אחר.

וכשמבינים על מה זה יושב יותר קל לפתור את זה במידה ומעוניינים(:

וזה מפריע להם, כן חשוב להתפלל על זה. כן. להתפלל לרצות, להתפלל להבשיל (...) - הרי הוא/היא רוצים

להקים בית מתי שהוא, לא?

ב.  אבל מן הסתם היא כן תרצה להקים בית מתי שהוא. ולא בלבד

     שכך מקובל, שהיא אותי תרצה ילדים, שהיא תחשוב שהזמן

     חביבי, לא בדיוק מיטיב עמנו, ולעת זקנה, להישאר לבד,

     ולעשות חושבים במבט לאחור....הבדידות קשה. במיוחד

     כשאתה כבר לא צעיר ואין לך את הכוח לדלג כמו עז

     בין תחביבים שונים, במקומות שונים, ואין כל כך מי

     שאפשר לשבת איתו/איתה על כוס קפה כי הוא

     או היא עסוקים, כל אחד  עם הילדים, משפחה

     שלהם - אז זה כבר לא כל כך כיף להיות לבד.

     נכון, כשצעירים וכיף, לא חושבים על זה

     אבל אם השם יתברך נותן חיים ארוכים,

     זה מגיע.

   כן נראה לי אולי שזה נובע מאיזה חסם

   מן משהו שאטום בנפש לצורך בקרבה,

   לפחד אולי....  

זה חסם או פחד כלשהו - ליתר בטחון. לא?

פרויד?....

רציתי להתחיל להיפגש.

צריך להתחתן. ככה אומרים.

אבל למה שאעשה את הצעד המטורף הזה?

ישבתי ורשמתי. הרבה סיבות אפשריות. חלק דחיתי מיד, חלק רציתי שלא יהיו נכונות, חלק נכונות וחלק רציתי שיהיו נכונות.

מביא כאן חלק מהנקודות שהעלתי:

מה אני מחפש?

קשר.

נתינה.

קבלה.

תמיכה.

שיתוף.

ייעוץ, לא רק בטכני, גם במהותי-אישי.

אישור.

חום.

אהבה. דו"צ, להיות אוהב ואהוב.

דאגה, דו"צ.

קביעות.

התגדלות. השלמה.

התקדמות.

בריחה? ברור שזה מהפח אל הפחת.

הרגשה שאני לא בשלב שאני צריך להיות בו.

מקום, בלי הסתרות.

עצמיות.

עצמאות, להפסיק להיות תלוי כעני שאינו חשוב.

ציווי אלוקי. זה צריך להיות טעם מרכזי, גם אם לא מבינים. אני צריך לחזק את הרצון לעשות דבר ה'. אמונה בבית ישראל, בבניין העם.

אמונה בחשיבות ילדים.

בדידות. מה חסר לי? זה כל הדיון.

מילוי ריק. זה ריק שנולד מהצורך להתקדם.

ישבתי עם עצמי ועם הרשימה הזו פרק זמן והתבוננתי. חיפשתי למה וחיפשתי ומה מונע ממני. ואז הבנתי. וכתבתי. מביא גם את זה, עם שינויים קלים:

זהו. חסרה לי אישה כי חסרה לי צלע. זהו רגש עמוק שטבע הקב"ה באדם ע"י בריאתם כחד

ונסירה. זה געגוע. מה זה געגוע? רצון [להרגיש,] לממש ולבטא את האהבה [הקיימת] בצורה

גדולה יותר. אני יודע שהיא חלק ממני ומרגיש אליה קשר, גם אם איני יודע באיזה גוף היא.

החיפושים הם לא מי יכולה להיות, אלא באיזה גוף היא. מחזר אחרי אבדתי.

יש הסברים מעשיים, אבל היא פשוט 'עצם מעצמי ובשר מבשרי'.

השלמה. שלי? שלנו. אנחנו אחד. אז בעצם שלי. שלה. באותה מידה. ולא אכפת לי לקרוא לזה

השלמה שלה, כי אני אוהב אותה. [כי אני-היא. כי זה אותו דבר].

(אז הציווי האלוקי הוא כמו איסור אכילת דם, שנפשו של אדם קצה בו, להרבות בשכר?

הרצון האלוקי גם מנתב את הקשר למטרה משותפת, לדרך התנהלות, לקיום עולם).

אני חושב שהרגשת החסר הזו, הגעגוע הזה, חייב להיות בסיס להתחלת החיפוש. בלי זה, הרי זהו מעשה של טירוף. מה אני צריך לקשור את עצמי לבן אדם, שונה ממני, עם רצונות ושגעונות משלו, שיגביל אותי ויקח לי את החופש?

אז מה עושים אם לא מרגישים את זה?

זה קיים. אם לא מרגישים-יש חסם.

אני חושב שאני לא הרגשתי את זה עד שישבתי ועיבדתי סיבות וחסמים, סילקתי פחדים, או לפחות הגדרתי אותם. הצלחתי להכיר בעצמי נקודות מסויימות שמרתיעות אותי מלחשוב על הנושא ברצינות.

אצלי זה היה בעיקר ההבנה שאני מפחד מתחילת קשר. כי אני ביישן. אולי ביישן בדרך די-ייחודית, אבל באמת אני ביישן, ואני לא יודע איך לנהל שיחה עם מישהו שאני לא מכיר, ועוד בחורה, אז זו תהיה סתם פאדיחה אחת גדולה.

זה היה הצעד הראשון. הצלחתי למסגר את הפחד הזה, הוא לא חזות הכל, לא כל עולם הזויות מפחיד אותי, רק ההתחלה.

אחרי זה ניתחתי פתרונות. אין פתרון קסם, אבל כל מיני דברים שיעזרו לי. להכין נושאי שיחה מראש, ובעיקר להבין שהיא לא נושכת (הרבה מהתובנות הללו כבר כתבתי כאן בפורום בשרשור בנושא הדרכה לדייט ראשון). הצלחתי למסגר את הפחדים ולהרגיע אותם, גם אם בצורה חלקית (גילוי נאות, כמה פעמים לפני דייטים ראשונים פתחתי את ההודעה שכתבתי שם וזה עזר לי להגיע רגוע). אחרי שיחה עם דמות שאני מעריך הגעתי להכרה שזה אתגר שיש בכוחי להתגבר עליו.

אחרי שהצלחתי להסיר את החסמים הללו, פשוט צצה לה הרגשת הגעגוע. הוא היה שם כל הזמן, היא פשוט היה מושתק ע"י פחדים וחסמים.

לקח לי זמן להגדיר את ההרגשה הזו, ועוד יותר זמן להצליח לעשות איתה את הצעד הראשון, אבל ברגע שיש אותה הפחדים נכנסים עוד יותר לפרופורציה.

אז אני חושב שאם אין רצון אימון נכון יכול לפתור את זה. הוא פשוט צריך לדלג בשלב הראשון על ה'למה', להניח את זה כאקסיומה, הנחת יסוד, ולחשוב מה החסמים שצצים אל מול המחשבה על זה. אילו פחדים מונעים. אחרי עיבוד, מסגור וריכוך הפחדים זה יצוץ. זה לא חייב להיות אצל מאמן, זו יכולה להיות עבודה אישית.

הבעיה היא שאם אין רצון- אז למה להשקיע מאמץ ולעבד את העניין. פה חייבים אמונה.

הכתיבה מכניסה אותנו ממש פנימה.

אין לי עצות טובות לתת, אבל מזדהה

וצריך שתקבל שהיא עושה נכון. ובהגיע הרגע, והוא יגיע, גם אתה כך תעשה וזה נכון.
איבחת גרזן. מכה אחת. מאצ'טה. בלי נקיפות המצפון המיותרות. וזה הנכון.

אבל אם צד אחד חושב שנכון להיפרד אז כנראה נכון להיפרד וצריך להיות ברור שנפרדים.

אפשר לקחת תקופה לחשוב בנושא גם, אבל כאשר מחליטים להיפרד הפרידה ברורה.

אבל בלתי נמנע

איפה שיש סיכוי יש סיכון, וכשפותחים את הלב לאהבה נכנסים למצב פגיע.

בעזרת ה' הזמן יעבור והכאב ישכח והמסע שלך ימשיך למקומות חדשים וטובים.

לא חושבת שלזה התכוונת, אבל המסר העיקרי שאני לוקחת ממה שכתבת זה שתמיד עדיף לשקף את הרגשות והכוונות שלי ולא לטייח בחביבות. אם לא נחמד לי לא להיות נחמדה וזורמת במיוחד

אבל אני כנראה לא אתעמק בה מספיק עד שבת.

אבל אני אשלח לך הודעה בפרטי מעניין אותי לשמוע אותך על הנושא.

בינתיים, כמה חכם ותורני אתה לדעתך?

גם לא היא. אני בלי קשר אהוב, חשוב, מתוק....

הצלחת ממש להעביר אותי דרך הסיפור.

כואב.

מתפללת שתמצא כח להמשיך במסע, ובקרוב למצוא.

שלך וזה יהיה פתאום כל כך שלך. וכל כך ברור. ישועת השם...

אני לא יודע בדיוק בן כמה אתה ומה אתה עושה בימים אלה,

אבל בגדול בדירת שותפים אתה לא מחפש אהבה גדולה וחיבור נשמות, אלא אנשים סבבה ולא בלתי נסבלים...

אם במקרה הם יהפכו להיות חברים שלך, זה בונוס נחמד אבל לא חובה.

עצוב...

סדנאות יצירה כמו jclay או אחרים.

יש כל מיני תערוכות והרצאות מדי פעם אם אתם בקטע.

יש את כד וחומר בעמק רפאים שאפשר לצבוע קרמיקה

הליכה על החומות בעיר דוד

פיקניק בגן סאקר (תקחו מקפה גן סיפור, הם נותנים גם סל ושמיכה לשבת עליה)

קפה שלווה

או באמת מוזיאונים באיזור העיר העתיקה

אם מתאים לכם- נקבת חזקיהו בעיר העתיקה (מים עד הברכיים/יריכיים, תלוי בגובה שלכם)

סתם סתם. באהבה. זוכרים אותך (נו, ההוא מהזה) ושמחים איתך. מקווים שיש גם לנו חלק בזה.

אפשר לקחת אופניים/קורקינט חשמלי מההיכרות העירוניות (די זול) ולחרוש את העיר, להכיר מקומות חדשים ולהיות יחד. אפשר גם להחליט שלא מסתכלים בפלאפון והולכים יחד לאיבוד בעיר.
 

בכיוון של לימודי/שכלי/רגשי יש שלל מוזיאונים.

באווירה כבידה יותר, עיסוק באידאלים או כאב, בהר הרצל, יד ושם או בבית חולים (אפשר להתנדב במסגרות רפואיות שונות)

אפשר לבחור איזו פינה בעיר (שכונה, פינה בעיר העתיקה) ולעשות עליה תחקיר משותף במשך זמן מסויים, ואז לשבת ולבנות על זה 'הרצאת טד' של 3-5 דקות. מעניין לראות מה כל אחד רואה כחשוב, מה מעניין אותו.

איני יודעת בדיוק היכן, אבל קראתי על כך. זו גינה יצירתית שתושבי הסביבה הקימו אותה, אם אני לא טועה.

גן חיות אולי?

ההצעות של יהודי שואף לטוב, מאוד מעניינות ומיוחדות. יישר כויח!

אני עושה העתק הדבק בלי לעבור על זה, מקווה שיעזור לך, כל המקומות כאן זה בירושלים, בהצלחה רבה!

ירושלים (עיר הקודש והדייטים):
טיילת מדא, ליד תחנה מרכזית
פארק טדי ומשכנות שאננים, ליד התחנה של הרכבת הקלה של העירייה
המפלצת בקריית יובל בערב
יער ירושלים מתחת להר נוף, יש שולחנות פיקניק
בית קפה 'דרך הגפן' בבית זית הוא ממש יפה וחמוד!
מאחורי תחנת רכבת מלחה יש פארק חמוד ממש
טיילת בית הכרם.נמצאת ליד בגין, מתחת מלון רמדה.יש שם גן יפה עם טיילת  להסתובב, ספסלים ופינות חמד לישיבה יפות וכפיות.המקום במרחק הליכה מהמרכזית. מול הכניסה למלון רמדה, מעבר לכביש לפני הגשר יש ירידה ימינה לתוך שכונת בית הכרם. יורדים אותה-בדרך יש מדרגות, ואחרי פיתול קטן של הדרך יש גן משחקים מצד שמאל נכנסים לתוכו והגעתם.
טיילת בארמון הנציב עם דשא וחרדים וערבים ונוף הורס וסיכוי קטן לפגוש אנשים מוכרים. אוטובוס ישיר מתחנה מרכזית
גן הסוס.גן קטן ברחוב קינג גורג, מרחק הליכה מהרכבת הקלה לכיון ההפוך ממאה שערים. אבל אין הרבה פרטיות
עין לבן
עמק הצבאיים- אפשר להגיע מהרבה כיוונים-צומת פת, גבעת מרדכי וכו'... כייפי שם ממש. שקט, יש מקומות מוצלים עם פופים לשבת עליהם, פתוח רק ביום.
תמול שלשום-בית קפה קטן וחמוד. לא מהדרין. באמצע העיר.
קפה קפה סנטר 1- בחלק האחורי של סנטר 1, יש ספות שוות.
מתחם התחנה. טיילת ארוכה ויפה על פסי הרכבת הישנים. אפשר להגיע איתם עד כמעט מלחה. כייפי שם.
ללכת לכותל
יש גן נחמד, לא מאוד מטופח מאחורי התחנה של הרכבת קלה "שמעון הצדיק." חלק משכונה חרדית.
גן העצמאות
גן הורדים
גן סאקר- מרחק הליכה מתחנה מרכזית
יש ברובע גינה מהממת בקטע מגניב. הולכים מכיוון החורבה לכותל. לפני שיורדים במדרגות (איפה שהאריה) פונים ימינה. הולכים דקה ופונים שמאלה ( רח הגיתית) גינה יפה, באמצע הרובע, ובדכ שקטה באופן מפתיע ביחס למיקום האסטרטי שלה..
מלון רמדה
גן הפעמון
סאם ביגלס:
בייגלים סנדוויץ/ טוסט. אם בקטע של לשבת לאכול.
זה נחמד 25 שח לאדם, טעים והיתרון העיקרי הוא שיש להם קומת גלריה רחבה שאפשר לשבת בשקט, במרכז העיר (דקה הליכה מקצפת במדרחוב).
מצפה איתי: עם רכב. 10 דקות מצומת נחשון. נכנסים לכרמי יוסף, עולים עד הסוף ישר וכשאין יותר ישר לוקחים בכיכר שמאלה ועוצרים במפרץ. תצפית יפה וממש חמודה, עם ספסלים מושקעים כאלה.
גן העצמאות (אם לא אמרו..)
לנסוע ביחד לקבר רחל/חברון
ללכת ביחד לשמח בבית אבות/בית חולים

עם גזיה ופק"ל קפה.

יצא לי פעמים רבות לצאת למסעדות בדייטים שעלו 200-300₪ לשנינו,

יצא לי להכין יחד ארוחת ערב שעלה לשנינו 50₪ בערך.

ההכנה הייתה חוויה מגבשת יותר בהיבטים רבים.

כמובן שגם סדנאות יצירה היו מגבשות יותר ודומות להכנת ארוחה יחד.

כסף לא מהווה פרמטר לקרבה, הוא אמנם נצרך לעיתים אבל בסופו של דבר יצירת הקרבה היא בעשיית דברים יחד ובשיתוף דברים מורכבים.

הייתי עם אישתי עשרות רבות/מאות פעמים בבית קפה

ועדיין לשבת על פייקניק של שמיכה על דשא.

להכין שקשוקה/חביתה או אפילו סתם קפה

זה משהו אחר ומיוחד.

משהו שאין לך בבית קפה

בעז"ה שתמצאי את המיועד.

ממליץ לך לנסות.

אבל לבוא בגישה חיובית, לא בגישה שמנסים לחסוך עלייך