אני רגילה לסחוב עד הסוף וגם קצת אחרי. זה לא מפריע לי, אני לא מאלה שכבר בוער להן ללדת. אני תמיד מרגישה שאני צריכה להספיק עוד כמה דברים לפני הלידה.
גם הפעם זה היה ככה. התאריך המשוער היה בחול המועד וקיוויתי מאוד שזה יתאחר כרגיל. לא התחשק לי ללדת בחג ולתקוע את כולם עם בעלי.
בשמחת תורה כולן שואלות אותי בבית הכנסת: את עדיין כאן? וכד' ואני מרוצה, אומרת שמקווה לסחוב עד אחרי שבת כשכולם יהיו מסודרים במסגרות.
החג עבר בשמחה, ובמוצאי החג בעלי הזדרז לפרק את הסוכה ולשים ה-כ-ו-ל במקום, תקתק את הבית, ניקה כלים וכו'. אני התחלתי במרתון הכביסות. הספקתי להכניס 4 מכונות, אבל ההר עדיין היה גבוה מאוד. הלכנו לישון די מאוחר, ובערך ב-2:40 אני מרגישה כאבים. הבנתי שזה זה אבל העברתי במנוחה עוד שעה במיטה והצלחתי בהחלט לנוח.
ב-3:40 כבר באמת התחיל לכאוב. הערתי את בעלי והתחלנו להתכונן. התקלחתי, עשיתי חוקן (אני אף פעם לא מספיקה בבית חולים) וקראנו לשמרטפית שדיברנו אתה מראש.
יצאנו לבית חולים והגענו להר הצופים בסביבות השעה 5. חנינו בחניות של המדחנים - השעה הייתה מוקדמת אז היה מקום קרוב והתחלנו ללכת (הקמצנות שלי לא מתירה לנו גם במקרה כזה לחנות בחנייה של בית החולים). אנחנו מתקדמים לאטנו ובכל ציר אני כורעת ומטלטלת את עצמי עד שהוא עובר. תמיד בדרך ללידות בעלי ממש מתפדח. הוא מרגיש שזה לא צנוע, אבל מה הוא יכול לעשות? ב"ה הפעם הרחוב ריק אז הוא הצליח להתגבר על זה (וגם אני 
).
עברנו את עמדת הבידוק ובכל פעם אני משתדלת למצוא מקום מסתור בשביל להתמודד עם הציר.
סוף סוף הגענו לקומה 6. היה נחמד, המחלקה הייתי ריקה והמיילדות אמרו שהמשמרת הייתה שקטה וחיכו רק לנו. נכנסתי לחדר הקבלה והמיילדת רצתה לחבר אותי למוניטור. ביקשתי שהיא תבדוק קודם פתיחה. אני מפונקת, רגילה לבוא בפתיחה גדולה וללדת מהר. כפי שציפיתי, הייתי בפתיחה 8 והיא העבירה אותי מיד לחדר לידה.
לא עשו לי שום הנחות בנושא המוניטור. אמנם הסכימו שאהיה מחוברת על הכדור אבל לא הסכימו לנתק אותי ממנו בשום אופן. מתברר שזה נוהל חדש שם (בשבילי לפחות) - מוניטור רצוף עד הלידה. סיוט!
עבר עוד כמה זמן (אני על הכדור), בודקים, הפתיחה 9. ואז אני צריכה ללחוץ ומתחילה ללחוץ על הכדור. המיילדות נלחצות ועוזרות לי מיד לעלות למיטה. אני רוצה שהן יוודאו שהפתיחה 10 כי לא בא לי להיקרע. הן אומרות לי שוולדנית יכולה להתחיל ללחוץ קודם ושעם הלחיצות המקום יתרחב ואני לא צריכה לחשוש.
ואז מגיע הקטע הקשה. אני כאמור מפונקת, רגילה ללדת מהר והנה מגיע ציר ועוד ציר אני לוחצת ולוחצת ושום דבר לא מתקדם. איזה ייאוש. לא יודעת מה קורה לי. מה אני לא יודעת ללדת? מה הסיפור? חוץ מזה, אני רגילה שבצירי הלחץ לא כואב עד כדי כך ורק הדחף ללחוץ חזק מאוד.
ככה עובר עוד כמה זמן, אני בינתיים מתפללת לד' עליי ועל אחרים. נזכרת במה שכתוב בספר הכנה רוחנית ללידה שהלידה היא זמן יקר ואסור רק לחכות שהיא תעבור (אך כבר ממש לא מצליחה ליישם ומתפללת שייגמר כבר). בשלב מסוים אחת המיילדות אומרת לשנייה שהיא חושבת שזה .O.P (התינוק במצג שהפנים למעלה והעורף למטה - הפוך מהרגיל). ברגע ששמעתי את זה קיבלתי כוחות, חשבתי לעצמי, אם כך, הבעיה לא בי. אני יודעת ללחוץ יודעת ללדת, זה אובייקטיבית קשה יותר. ב"ה עוד כמה מאמצים אחרונים והתינוקת המתוקה הגיחה לאוויר העולם בערך ב-6:45.
ב"ה באמת לא היו תפרים, רק שריטה קטנה וזהו. אחרי שהיא יצאה סוף סוף, בעלי נכנס וקצת נבהל. כל הפנים שלי היו מלאות נקודות אדומות קטנות, כנראה מרוב המאמץ של הלחיצות. ב"ה הסתיים בשלום והמתנה היקרה שקלה 3.020 (חצי ק"ג פחות מההערכה של האולטרסאונד).
בשבת בעלי עלה לתורה וקרא את שם בתנו ציון.
בשורות טובות אצל כל עם ישראל!
