בעזהי"ת.

נראלי שמקרה שתיארת הוא ממש קיצוני...

לכן תרשה לי להניח שמספר הבנות המוכנות להקרבה כזאת היא מועטה.

דעתי האישית היא שזה ממש לא בריא, זה כמו בעל בקרבי...

אני לא הייתי מסתדרת עם זה, ואני גם לא חושבת שזו הדרך הנכונה והטובה.

בעזהי"ת.

אמרתי שהמצב שתואר בעייתי.

בחור בשנה הראשונה לא אמור להיות בבית המדרש עד 11 בלילה. יש זמנים שביטולה הוא קיומה...

אם יש לך כוחות ללמוד בכזאת התמדה אז זה דבר טוב.



לגבי שנה ראשונה כמו שאמרו הרבה רבונים........סדר ערב יהיה נקי לביתו.

והיו ישיבות שהיו מגרשים את הנשואים שנה ראשונה הביתה סדר ערב למרות שרצו להמשיך ללמוד.

לא הרבה, כמו שאין הרבה בנים שזה ייעודם בעולם, אבל בהחלט יש כאלה.

ברגע שבנאדם מתחתן=הוא לוקח אחריות על המשפחה שלו.

אצלינו בישיבה הרב העיף אברכים שנשארו לסדר ערב לפחות בשנים הראשונות,והבנתי שזה כך בישיבות נוספות

"נקי יהיה לביתו שנה אחת"

נקודה נוספת,שגם אם האשה אומרת שהיא מוכנה,שמגייעים תכלס למצב זה נהיה הרבה יותר מורכב..

הודיה צדיקה זו שאיפה בריאה - בהנחה שאת מבינה במה זה כרוך.

מנגד צריך לאזן ולאמר שאל תפסלי אם הוא לא כזה

יש הרבה מה להאריך אבל לא זו השעה

רק נקודה קטנה לכל הלחוצים:

בחור שמשתגע על התורה בצורה אמיתית בדרך כלל מלווה באנשים שמחברים אותו לקרקע.

רמים ראש ישיבה וכו וכך גם אם קורה שחורג מאזנים אותו

באמת מטורף כולו על לימוד התורה או ש..הוא עושה קצת פוזות..

בעז''ה עם עזרה מה' הטוב וממכם אני יצליח למצוא דבר כזה..

אני רוצה ילדים צדיקים!!

ובעל צדיק..

בדיוק כמו שקשה להבחין בין מי שבאמת מוכנה להגשים את מהותה באופן הזה לבין מי שסתם עושה פוזות.

חלילה לא עקיצה לכיוונך

ה' הטוב בוחן כליות ולב ומה' אישה לאיש

מכירים .בודקים. ומבררים .

ותאמיני לי שבעניין הזה מהר מאוד יודעים מה בשביל הפוזה ומה אמיתי

בעז''ה שנזכה..

אבל מעניין אותי לדעת מה המאירי אומר על זה??

רק שים לב שאני בצד שלך

לא ראיתי את המאירי (אשמח אם  תביא ציטוט או לפחות מקור כדי שנחכים)

דברי היו מופנים אל אחינו הלחוצים - קרי אלו שאמרו שזה לא טיבעי ולא בריא

ולהם כתבתי שגם אם לא סומכים על בחור ש"משתגע" שידעו שהוא לא לבד במערכה

אני סומך רק על הניסיון.

ראיתי בני עליה עם איזון טיבעי וראיתי גם כאלה שהיה צריך להזכיר להם כל מיני דברים פשוטים .

הביטוי משתגע הוא לא הגדרה שלי ולא בא חלילה באופן שלילי

פשוט נזכרתי פה בדברי האורח חיים הקדוש דברים כ"ו י"א ד"ה ושמחת בכל הטוב

"ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם"

נכון כיוונתי לדו משמעות

כשם שבתגובתך אלי השתמשת בביטוי 'משתגע' "כהגדרתי"

כך אני השתמשתי בו אל הלחוצים "כהגדרתם" אך לא בלשונם אלא בלשון האו"ח המצוטטת לעיל

זו לא פשט אלא מילה מילה מלשונו הקדוש

ולענ"ד הרב כיוון פה שמי שיטעם טעם תורה בהחלט "יפרוץ מסגרות" בלשוננו .

(אבל זה הסבר שלי ועל זה תחלוק חופשי)

צפוני- מבוגר מפראמדיק באי אלו שנים.... וצ.ע. אם לצפוני באמת יש סמיכה לרב או לא..... ככה שזה לא תלוי בנו לתת לאנשים תארים וכינויים שהם לא בחרו לומר לנו אותם

פרמדיק הוא צעיר ממני בגיל אבל ברור לעין כל מי שקרא דבר או שניים מחידושיו שהוא  תלמיד חכם

לגבי סגנות. לא יודע....  קשה לי המרחק למרות שגם הוא צפוני

מסכים בשמחה להיות תלמיד

לפשוט את הספק שלך

תהיי סמוכה ובטוחה שאין לי סמיכה. ובלילות חורפיים ....

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t392961#4705287

אלו נשים שמן הסתם בהמשך הפכו להיות נשיהם של גדולי התורה/הדור,

וזה ממש ממש ממש נדיר (כמו שאין הרבה נשים שיסכימו או פאליו שירצו שבעלן יהיה בכיר בצבא...)

אני מעריכה מאוד מאוד מאוד את לומדי התורה, ואת נשותיהם התומכות.

אך אני לא חושבת שאני הייתי שורדת ככה...

לגבי "בריא או לא"- תשמעו, למרות שעוסקים בתורה כל היום, זה לא מחייב שהבית ימלא פתאום תורה: הבעל צריך להיות בעל מידות טובות טובות ולשמח את אישתו בזמנים המועטים שהוא בבית, וגם להיות בעל טוב, וגם ליישם את תורתו בחייו. זו לא נוסחה בדוקה לדעתי- לומד תורה- ביתו תורה!

אצלנו בישיבה יש אברך עם ילדים שחוזר פעם ביומיים,ואחד הר"מים אצלנו כשהוא עוד למד אז הייתה תקופה שהוא חזר הבייתה פעם ב5 ימים,אז נכון,זה אולי באמת ליחידי סגולה..

אבל לחזור ב11 זה לא נראלי בשמיים,ונכון,צריך בשביל זה אישה עם מסירות נפש שזה מה שהיא רוצה..

ולענ"ד,יותר מאוחר כיוצאים לעבוד,וחוזרים נגיד ב4,אין סיבה לא לשבת ללמוד עד 11..

אבל אולי זו את רק דעתי..

הלכנו לישון ב6..

לא חוט אחד - אלא שמיכה שלמה...

אבל משוכנע שלא חסרים גדולים שגדלו בדרך ה"נורמלית".

בכל מקרה, מי שקשור כראוי לרבותיו יכול לבטוח בכך שירסנו אותו כשהוא

מגזים. כך נראה לי.

וזה רשום אצלהם בהסכם נישואיהם, יש לו חדר בישיבה.

גר באיזור י-ם.

הוא אדם מיוחד לא מתאים לכל אחד/ת (וזה לא קשור לזה שהוא חרדי)

שכחתי לציין שבשנה הראשונה לנישואים הוא היה בביתו למרות ההסכם, והקשיב לכל דבר ודבר שלה ונתן מלוא תשומת לב.

כמובן שבמקרה הצורך הוא הולך לבית (אך רוב השבועות אשתו לא קוראת לו)

מקשים ואם בעלה לא הגון מה הרבותה שהיא עושה רצונו שאינו ראוי ?

התרוץ הוא , שאישה כשרה מעצבת את רצון בעלה שרצונו יהיה ראוי.מתאילפמניסטיות. אני הכרתי זוג אשר האשה דחפה ועודדה את בעלה להגיע להישגים. המהלך הניב פירות מפני שהבעל היו לו הכישורים איני בטוח שעם בעל אחר התוצאות היו זהות. אני מבין שאת רוצה במהלך כזה אני מקווה שאת מבינה את המשמעות של התנהלות כזו מבחינה כלכלית ,מבחינה נפשית שלך ומבחינת התנהלות הבית.

כדי לא להתמוטט את צרוכה בעל טוב לב.

בעל שאינו אנוכי! בעל אשר יקום בלילה עשר פעמים לילד בוכה. בעל אשר בעת הצורך יכין לעצמו אוכל, בעל אשר, בעת הצורך ינקה ויסדר את הבית, בעעל אשר יחליף תינוק, בעלאשר יקפל כביסה, על אשר יטפל בילדים כאשר אישתו נחה, בעל אשר ינהל את כל צורכי הבית כאשר אישתו עובדת או לומדת. בעל אשיר ישים לב לחובותיו לפי הרמבם וארה ככסותה ועונתה. וכן ישים לב למה הוא התחייב בכתובה. כמו כן ישים לב שעליו להשתדל למלא את רצונך ולבקש הסכמתך בנושאים מסוימים..

בקיצור הוא צריך להיות טוב לב והוגן.

בהצלחה

לי לפחות יש עוד דרך ארוכה עד לשם....

אגב-בוקר טוב.

תגובה לפרמדיק.....

כמה ולמה? נתון ל"מיקוח" לכשיגיע העת בע"ה.

לא פשוט, לא מתאים לכולן, לא מתאים לכולם, ב"החלט מזכיר את דילמת הבעל בקרבי אבל אינו דומה השונה

אהמ אהמ!!!

רק כי אין להם כח לאישה שתשלח אותם לשיעור וכו'.

בצורה אחרת - הלכו להתפלל במניין ולשמוע שיעור, אבל בדרך עברו דרך המשרד....

יש דבר הנקרא מסירות נפש לקיום מצוות , בכלל זה גם מסירות נפש לתורה ולא רק מצד הבעל.

רעייתי כשלמדתי לרבנות אמרה לי שאם אני לומד היא לא צריכה אותי בבית . ובאמת היו זמנים שנשארתי בכולל עד מאוחר מאוד ישנתי אצל חבר קרוב לכולל ולמחרת קמתי לוותיקין וחזרתי ללמוד עד מאוחר והגעתי הבייתה רק בלילה. כך היית תקופה של כמה חודשים כל שנה.

גם היום אני לומד כל יום דף יומי והשיעור הוא בשעה לא נוחה מבחינת הבית , אבל כאן חוזרת האימרה למעלה כל זמן שאתה לומד [ולא ישן , ואו מפטפט ...] אני אסתדר.

זה מסר שנקלט גם לילדים שאין דבר יותר חשוב מלקבוע זמנים לתורה.

לדעתי זה המסר בסיפור של רבי עקיבא ורחל [אישתי אולי דומה לרחל רק החלק השני במשוואה קצת צולע...]

מה שכן ישנם סביבי הרבה זוגות צעירים בוגרי ישיבות שאינם לומדים כל יום בגלל הסיבה שקשה לאישה בבית להתמודד עם ההשכבה לבד וכו' , זה מסר לא נכון לילדים. אם אנחנו מבינים שכשהבעל הולך למילואם זה חשוב ומה לעשות צריך להסתדר לבד אז גם לתורה צריך יחס כזה לפחות.

באמת שאני לא יודע,אבל למה ההשוואה לא בסדר?אם למילואים אפשר להסתדר,אז למה בשביל שהבעל ילמד תורה לא?אני לא מצפה שכל אחת תוכל ותרצה ותשאף לזה אבל אני כן רואה דמיון..

ראשית אשריך וטוב לך שאתה לומד תורה ואשתך מבינה מה הערך ומשתתפת במאמץ

בטוחני שהיא גם רואה פירות ... וגם בחינוך הילדים.

בעניין הזוגות שסביבך

בוגרי ישיבות שלא לומדים כל יום זה לא כי קשה לאישה אלא כי קשה להם.

אם תשאל למה?  אז זה נושא לפורום שלם "בוגרי ישיבות והקשר לתורה" -טרם נפתח

הקדמה אחרונה : אני בעד לימוד תורה בכל אופן בכל כמות ובכל איכות ובלבד שתהיה תורה כל אחד לפי כוחו.

ובכן אין שום סבה לשום אישה בעולם למסור נפש על התורה שבעלה לא רוצה ללמוד. (להרחבה עיין בתגובתו של אדמין קצת מעליך)

כלמר אם הבעל מאוד רוצה ללמוד תורה ונפשו חשקה בתורה דווקא בזמן השכבת הילדים זהו סימן מובבק שכל רצונו הוא לא לעזור לאשתו ולעשות כל דבר חוץ מלהיות בבית

אם היה לומד בזמנים אחרים אז גם לשיעור בזמן הרגיש אשתו היתה שולחת אותו (ולא רק מסכימה אלא שולחת)

למבינים  : "תפילות אבות תיקנום" כדי לא להיות בבית.

תורה כזאת.. ?  בטח שזה יהיה המסר לילדים שלהם!

אני מסתכל על הדברים ממרחק של כ 20 שנות נישואים.

כשעוד הייתי אברך וכל היום למדתי רק בערב כשבאתי הבייתה התעסקתי בדברים שונים ואז ביתי הבכורה [שהיום היא חיילת ...] אמרה לי פעם 'אבא מדוע אינך קובע עיתים לתורה?' ואז הבנתי את המסר היא לא ראתה אותי לומד או הולך לשיעור!!!

אני עדיין חושב שהילדים לא מבחינים בלמה אבא לא הולך לשיעור תורה הם רואים כן הולך לא הולך.

ועוד יותר מכך אני מלמד במקיף דתי והתחלתי להבין בזמן האחרון עוד משהו כשהילדים רואים את ההורים מתעסקים בדברים שופים הם חושבים שאלו החיים ואז החיים שלהם ריקים מתוכן כי הם לא ראו את ההורים מתעסקים במשהו בעל תוכן. נכון אצלם זו ריקנות אמיתית שהאבא אפילו לא קורא ספר טוב אלא אולי עיתון ורואה ספורט , אבל מי שרוצה עוד משהו צריך תמיד להתבונן גם בדוגמא הזו.

כחודש אחרי שהתחתנו שאל אותי הרב מוטי גנירם שלמד איתי בכולל כבר קבעת חברותא לערב אמרתי לו שלא עדיין יש מלא סידורים שלא הספקנו ואז הוא אמר לי אף פעם לא תגמור תיקבע חברותא בבית אפ' מספר פעמים בשבוע זה חשוב. והיום אני מבין עוד יותר את מה שהוא אמר לי.

ודבר אחרון כשהתארסנו הלכנו , כמנהג במרכז, לר' אברום והוא אמר לנו זכה עזר - שהוא הולך לתפילה היא בבית עם הילדים וכן הלאה [לימוד תורה וכד'] וההיפך כשהיא ... לא זכה כנגדו הוא הולך ל... גם היא כנגדו הולכת ל... והילדים מופקרים.

השיתוף הוא הנכון והפורה ביותר לחיי נישואין.

אחר. מתכוונת לקחת את המכלול-עם הטוב והרע,הרצונות,היכולות והחסרונות.

מלכתחילה אני מחפשת גבר שכן יש בו כוחות לשבת וללמוד רוב היום.

אני ל-א רוצה בעל רב,בוודאי לא שיהיה הרב שלי.לא מחפשת איזה ת"ח.מחפשת יהודי פשוט שעובד את הי"ת בשמחה.

אני גם בעניין של בעל שלומד בשנים ראשונות-ואח"כ יוצא לעבוד.

אם בשנים הראשונות שהוא לומד הוא פחות יהיה בבית-מקובל עליי.

וכמובן... "רבות מחשבות" וכו'.

שהוא היה אצל הראש ישיבה שלו בבית השבוע ואשתו נכנסה ואמרה ש "היא צריכה לשאול משהו את הרב" ואני ריחפתי לי במחשבות על שאין יותר מרווה נחת מלהגיע ללקרוא לבעל "הרב".. אחח..

מן הסתם יש אבל..נשמע הזוי.

ישיבות הנשים שלהן לא היו מסכימות שימשיכו ללמוד..

בעל צדיק שלומד תורה כל היום - חלום.

אבל זה נראה לי קצת לא מציאותי,

ואני אישית לא הייתי מסוגלת לזה..

אני רוצה בעל דוס שלמד כמו שצריך... ז"א, היה בכל הסדרים ובכל השיעורים שצריך ?עד? החתונה, ואחרי החתונה- ?עיתים? לתורה.

החלום שלי-

בעל שבבוקר ובערב נמצא לעזור [מה לעזור?!?! זה לא רק התפקיד שלי. זה לא עזרה פה. זה פשוט מימוש תפקיד.. גם אני וגם הוא צריכים להיות עם הילדים!] עם הילדים..

וא"א שרק אני אהיה המפרנסת, כי ברוב המקרים אני אצטרך לעבוד עד מאוחר ולא באלי ילדים בצהרון.. זה עושה לי רע><

אז הוא גם ילך לעבוד.

מתי הוא ילמד?

יהיה לו זמן, אל תדאגו. בעז"ה אחרי שהילדים ישנו- אם הוא ירצה-- אני אבעט אותו מהבית שילך ללמוד, מצידי עד 5 לפנות בוקר. [טוב, לא באמת... לא באלי לי לישון לבד..]

אבל באמת שהשאיפה שלי זה לא בעל שיושב ולומד כל היום.

השאיפה שלי זה יהודי טוב.. ויהודי טוב לא חייב ללמוד כל היום!! מידות טובות לא באות רק מתוך לימוד!!!! 

וזקנם יורד על פי מידותיו כזקן אהרן הכהן בשעתו...

סתם, האמת שלא מצמרר... רק די מובן.

זה לא פסגת השאיפות שלי...

יש בית, ילדים, חיים מעבר לכולל.

הבעל צריך להיות מעורב גם בזה.

פעם שעתי-אני חושבת את הרב יעקב אריאל- שמחנכים אותנו על הסיפור של רבי עקיבא ואשתו, אבל שוכחים שרבי עקיא היה אחד בכל הדורות, ולא כל מי שיושב בבית מדרש הוא רבי עקיבא.

או במילים שלי, יש הרבה בנות/ נשים שמוסרות את נפשן על לימוד התורה של בני הזוג (אפילו אם זה "רק" דף יומי) בשמחה, וחשוב שגם בן הזוג ישאל את עצמו האם הוא ראוי לזה.

בהצלחה

אני מכירה זוג כזה.

לא בטוח שכך תיארו שייראה ביתם, אך עם השנים הגיעו למסקנה שזה רצונם.

איך זה בא לידי ביטוי?

הבעל לומד,

האישה עובדת,

האישה מגדלת את הילדים,

האישה מנקה,

האישה מסדרת,

האישה מבשלת,

הבעל לומד,

הילדים מעריצים את אבא,

האישה מתמוטטת מעייפות,

האישה שואבת כוחות עילאיים וחיות מכך שבעלה לומד,

הבית הפוך ומבולגן בצורה שלא תיאמן,

הילדים שמחים,

האישה שמחה,

הבעל לומד,

משפחה מקסימה!

אז כל אחד ושאיפותיו תוך מודעות להקרבה בתחומים השונים,

והבנה שגם אם אישה רוצה בעל לומד תורה

היא עדיין בן אדם ויש לה כוחות מוגבלים

ולבית צרכים מרובים.

חשוב לעשות סדרי עדיפויות כדי להחזיק מעמד.

רק בריאות ושמחה!

(ודרך אגב, זאת לא אני )

מול הגמרא..

אבל תחשבו רגע הפןך. האים יש בנים שמוכנים להקריב את עצמם בשביל שאישתם תלך לממש את כל האידיאלים שלה והם ישבו בבית לפעמים עם הילדים ויחכו לה?(ובעצם ישמשו גם כאימא)

ואפילו עוד לא אברכית...

אחד לדבר תורה..

והשני להבנת ההקשר...

נדמה לי שבשאלה טמונה הנחת יסוד אשר לא הוצגה..

השאלה המקדימה היא מה הבת ובעצם גם הבן  מצפה כיצד יתנהל הבית שהוא שותף בו.?

מה יהיה מקור הפרנסה? באיזו מידה הבית יהיה בית של תורה. בית אשר כל המשתתפים התורה תהיה חשובה בעיניהם.בית אשר אף אחד לא מוותר על שום דבר ובוודאי מצהיר מדי פעם שהוא ויתר לשני על מה שהוא.. אם מי שהוא מוותר משמעות הדבר שהוא ציפה למה שהוא אחר אשר לא קיבל. נראה לי שגישה זו כוללת בתוכה מוקש לטרוניות מצד הבחורה או מצד הבחור. עצם הדיון אודות ויתורים משמעו השוואות בין בחורים שונים או בחורות שונות. להעמיד כל מעמד או מעמדת על סרגל ולקבוע מי קודם ומי אחר ון. הבעיה היא שאדם הוא רב ממדי ומספר אחד לא מאפין אותו אלא מספר ערכים. כדי להשוות בין שני אנשים יש לצרף לכל תכונה או ממצא שקלול חשיבותו ואחר כך להפעיל את האלגוריתם המתאים. לעיתים כאשר תתקבל התוצאה הבחורים והבחורות כבר נעלמו. בלבלתי אותך. באמת לא בכוונה תחילה. אני נהגתי אחרת כאשר הכרתי מי שהיא לא השויתי אותה לאף אחת גם לא למודל כל שהוא שלא היה לי בראש. אלא בא בחשבון או לא . אם כן המשך הברור יעשה עימה. איני מתימר להגיד שזו השיטה האידיאלית. לפחות היא חוסכת הרהורים מיותרים.

בתור הקדמה...

ידעתי\נו שאני לא אהיה אברך כל ימי חיי, אך כמה שנוכל, כך נעשה. כיום אני לא אברך.

לעצם העניין:

אין שאלה לענ"ד אם להיות בבית או לא. השאלה היא אם לומדים או לא. בשבילי ללא רכב (אמרנו אברך...) להגיע לבית מדרש דרש הרבה זמן, אז ברור שכדי ללמוד והרבה צריך בבית. ואז כבר בשנה הראשונה ב"ה אשתי הייתה בהריון, מה שאומר שנתוסספו לה שעות שינה (בערך מ9 בערב?) ואז מה שנשאר לי לעשות היה, או להתבטל או להתקדם. בחרתי ב"ה בדרך הנכונה. וכך נוצרה מציאות שמהשעה 9 בערב לערך אני לומד תורה, לפעמים בבית לפעמים בבית המדרש, מציאות שקיימת בעצם עד היום הזה(עם מגבלות היצה"ר ושאר העיסוקים). בתור אברך הייתי מוצא את עצמי לומד עד השעות הקטנות של הלילה עם קפה ביתי משובח ומעורר, עם אווירה שהתאימה רק לי. אשתי (הצדיקה כבר אמרתי?) 'התרגלה' להיות בערבים בדר"כ לבדה, ולפעמים הערבים שייכים לנו. ב"ה יש בהמשך עוד ילדים, כך שצריך להגיע לפני 8 להשכיב ילדים לצחצח שינים וכו' ואז יש ארוחת ערב זוגית+שיחה ואז הערב שייך להשי"ת. כמובן שזה דורש הכנה רוחנית וכו', אבל בעיקר זה צריך לבוא בזרימה טבעית. שהרי אנו אומרים כל יום על התורה "וחיי עולם נטע בתוכנו", כלומר- כמו שיש בתוכנו גידים עצמות איברים וכו', יש בתוכנו גם זרימה טבעית של 'חיי עולם' של חיי תורה, אז שיהיה בהצלחה לכל הבנות...

כמובן, כיום מי שהכי 'עצבני' על הלימוד, שאלמד וש'זה לא משנה עד מתי' וכו' זאת אשתי. ממש כך, אשתי ממש רוצה שאלך ללמוד. לדעתי גם אם הייתי הולך לכמה ימים היא לא הייתה מסרבת, להיפך, העיקר התורה...

אותו כל יום או מה? שתחכה לו כל יום עד 11?? והילדים מה אח"כ-לא יראו את אבא שלהם??

אני לא חושבת שזה בריא ואני לא שואפת שבעלי יהיה קבור כל היום בישיבה-כן שילמד תורה בשיעורים וחברותות קבועות אבל שלא יהיה כל יום וכל הפרנסה תהיה על האישה???

טוב?

השאלה הייתה אם הייתי מוכנה להקריב, להקריב בהגדרה זה למסור משו ששיך לך ולתת אותו בלי להתחרט. אני בטוחה שהעולם צריך שיהיו כאלה שילמדו תורה אבל אני גם חושבת שבאותה מידה להקים משפחה הבנויה על התורה זה חלק מזה ולא צריך להיות מנוגד. ובנויה על התורה זה לא בהכרח בעל בישיבה ואישה שנקרעת כדי לגדל את הילדים שלא מכירים את אבא- אבא לומד אסור להפריע אבא בישיבה וכו'.. ילדים צריכים אבא שיגדל אותם אבא שיהיה איתם ולא רק שילמד ויתפלל שיגדלו לתורה ולמצוות אלא גם וגם..

"מוכנות להקריב את עצמם"? לא נשמע טוב בכלל.

מילא הבעל משקיע את כל זמנו בללמוד, והאשה עוזרת לו בזה, נשמע סביר, אבל על חשבון הזוגיות, 

או על חשבון היחסים המשפחתיים עם הילדים שלו...

פשוט היחסים יהיו אחרת ממה שאתה, אני, אנחנו רגילים .

יכול להיות לו יחסים מאד משפחתיים עם הילדים, אבל למה הוא צריך לעשות אותם לפי הנורומות שכולם רגילים?

אולי הזמן איכות שיש לו בשבת איתם שווה יותר ממה שאנשים רגילים עושים באמצע שבוע, וכו'.

אותו דבר לזוגיות.

בעיני זאת לא זוגיות תקינה. לפחות לא לאורך שנים.

כי אם הוא לא יהיה סופר בישיבה, הוא יהיה סופר בצבא..(קבע) אז נשאר לו רק לבחור בין שניהם.

בעיני בית של תורה שבו כל הבית מתמסר לתפקיד/שליחות של האבא, הבית נהיה הרבה יותר מיוחד, ערכי, אחדותי..

וכמובן, זה בתנאי שגם לאמא יש רעל בעיניים..

שנזכה. עוד השנה בעז"ה! אנו וכל עם ישראל!

בשורות טובות

זאת לא משפחה תקינה וזאת לא מציאות תקינה זאת מציאות מעוותת בשביל מה לך להתחתן? כדי להגיד יש לי בעל? לשים כיסוי ראש?

לא מבינה למה כ"כ חשוב לבנות שהוא יהיה סופר בצבא או סופר בישיבה כמו שאמרת.. 

קשה לי עם זה..

או לפחות חלק ממנו. ונחרדתי עד דמעות. גמלתי בלבי שאעשה הכל כדי שהצדיק שלי ילמד. הכל..

אבל די לחכם ברמז.

סופסוף אפשר לחזק גם החלטות ולא רק יאוש בפורום הזה

אשרייך

ואשריו (שיתגלה כבר)

ואשרי עם ישראל שבורך בכם

החלטה אמיצה ויהי רצון שחפץ ה' בידך יצליח

או במילים אחרות

עם צדיקה כתמר - בטח שיפרח

פינת ההסתייגות ע"מ להרבות שלום

(כמובן בלי להמעיט מערך מי שלא...)

מאד מפעימה.

ולוואי שתצליחי.

ב"ה

בטח שיש כאלה רק שרובם מתחרטות ולחקלם באמת לא אכפת!

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

אם זה חסר טאקט זה שלה אבל כנראה היא רצתה ממש לשתף... 

היא כותבת לכן את זה דווקא בתור בנות שמבינות את הכאב ואת גודל הנס!!

אני בטוחה שהיא מתפללת עליכן!! ואולי היא חושבת שזה שקרה לה כזה נס יכול לעודד אתכן שבקרוב גם לכן זה יקרה!

זה לא טוב המבט הזה ששם במרכז את הכאבים של עצמו, לכולם יש כאבים... אז נשתף רק בדברים עצובים?? 

אומרים שיותר מלהשתתף בצער הזולת קשה להשתתף בשמחתו...  

מובן שיש קושי ומותר קצת להתמסכן אבל זה לא צריך להיות הלך הרוח שלנו אנחנו צריכים לחזק אחד את השני! 

אני לא שופטת אותך באופן אישי בטוחה שהיה כואב לקרוא דבר כזה... אבל זה ציבורי ואני חייבת להביע את התנגדותי כלפי המגמה והאוירה הזאת אצל רווקים... זה משגע אותי😟

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

ממה שאת מניחה שהוא מדמיין, ולכן את חושבת שאין בזה בעיה מוסרית

(עקרונית אני חושב שבכל דמיון בעניינים האלו יש בעיה מוסרית ברמה מסויימת, זה מנעד)

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

אינו דומה x ל־y

יש כאלה שעושים את זה (לא ראיות אסורות) נטו בשביל לפרוק לחץ או להירדם מהר אפילו בלי התאווה שבדבר

ביסודו של דבר האיסור כשלעצמו בעיקר קשור לעניין של טומאה יש פשוט עניין מהתורה לא להיטמא בטומאה הספציפית הזאת כמו שלכהנים אסור להיכנס לבית קברות (וזה די מקביל כי את הכהנים זה מגביל ממחנה שכינה ואילו טומאת קרי מגבילה מכל הר הבית)

הצד המוסרי הוא קשור באופן הדוק אך לא לגמרי חופף

פגם הברית ובאיזה מצבים. ואין כאן המקום להאריך. לכן אמרתי שאני לא מדבר מהבחינה החינוכית פה.

אין קשר לטומאה. הרי טומאה הלכתית נוצרת גם אחרי קשר פיסי בין איש לאשה. ואין איסור להטמא לישראל למת וכדומה.   הצד המוסרי לא קשור כי ער ואונן היו לפני מתן תורה.  הבעיה המוסרית פה היא שאדם מפנה את כוח האהבה וכוחות החיים לעצמו במקום לזולתו, וזה יוצר פגם בנפש (שניתן לתקן כמובן) , כי יצר העיריות עומד בבסיס נפש האדם, לטוב ולמוטב 

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !