*

הייתי שם באחת השורות הראשונות. הטור מנה רבבות המוכנים לפרוץ ולהציל את גוש קטיף. למטרה זו בדיוק הם הוזמנו על ידי הנהגתם אל כפר מימון. למען האמת – לא כל כך האמנתי להנהגה הזו. מניסיוני בתקופת 'זו ארצנו' -  הכרתי היטב את הגטו התודעתי שבתוכו ההנהגה הזו פועלת. אבל הקריאה היתה ברורה ומפורשת מאוד – "בואו ונצעד אל גוש קטיף על מנת לעצור את הגירוש". הציבור ראה באותה מנהיגות שהזמינה אותו - את הנהגתו, ומלחמות הנהגה פנימיות בשלב ההוא היו בלתי אפשריות. בליבי התפללתי שהפעם זה באמת יהיה אחרת. הצטרפתי כחייל לציבור המדהים ההוא. אחר שלושה ימים מורטי עצבים, כשהתחיל הטור לנוע לעבר הגדר של כפר מימון, היה זה אחד מרגעי התרוממות הנפש הגדולים שזכרתי. התחושה היתה ששום דבר לא מסוגל לעצור את העוצמה רוחנית והפיסית האדירה הזו, הטור הזה יגיע לגוש, וכפי שהודה הרמטכ"ל ורבים מכתבי השמאל -  "אם הם יצליחו, אין ההתנתקות".

ואז פתאום הטור נעצר. לא יכולתי להבחין בסיבה המידית, חשבתי שיש שם בחזית התגוששות עם החיילים שסוגרים את השער, והיה לי ברור שזה עניין של דקות עד שהחסימה תוכרע מול העוצמה האדירה הזו. לפתע ראיתי את הרב אבינר עולה על גג של רכב ליד השער ונותן נאום כל שהוא. לא יכולתי לשמוע – מתן דרשה לעת הזו נראתה לי מוזרה, אבל המתנתי בסבלנות לסיומה. אף אחד לא הבין ממש מה קורה. ואז קרה דבר מדהים – ח"כ אפי איתם החליף את הרב על גג הרכב, והתחיל לכוון את הטור, ממש כמו גנרל צבאי -  תוך שהוא משבח את משמעת הצועדים -  אל עבר המשך הגדר. לרגע חשבתי שהוא עושה איזה תרגיל כדי לבלבל את הצבא ולהוציא את הטור הענק משער אחר שלא ציפו לו – אבל עד מהרה התברר שכל העניין הוא לסובב את רבבות הצועדים בתוככי גדרות כפר מימון עד שתצא כל הרוח האדירה ממפרשיהם. מעולם לא הייתה שום כוונה לצאת משם. לקחתי את חפציי ועזבתי את המקום. עדיין אני שומע את לגלוג השוטרים שליווה את היוצאים מהכפר...

אני – אל הכפר ההוא לא חוזר.