מאת - בן ציון יהושע
(חברון 1888 – חיפה 1949)
אדם כותב על תבנית נוף מולדתו
שאלו פעם את הסופר יהודה בורלא: אתה שאשתך עלתה מרוסיה ואת רוב חייך בילית עם אנשי העלייה השנייה והשלישית, מדוע לא כתבת עליהם והתמקדת בירושלים העתיקה ובחברה הספרדית שממנה באת? בורלא השיב חד וחלק: אדם כותב על תבנית נוף מולדתו, על הקרוב ללבו מילדותו. בורלא שהיה ריאליסטן לירי, כתב על מראות התשתית שנחרטו בזיכרונו מימי הבראשית[1]. יצחק שמי, חברו לספסל הלימודים של בורלא בבית המדרש למורים וידיד קרוב, היה יליד חברון. עם אביו אליהו, שעלה לחברון מדמשק בשנת 1885, דיבר ערבית ועם אמו רבקה קסטל, בת למשפחה ספרדית מסורתית, דיבר לאדינו. דרך עסקי הטקסטיל של אביו עם משפחות ערביות מהר חברון נחשף יצחק שמי לתרבותם ולעולמם של הערבים ואימץ אותם לכתביו. הוא הכיר מקרוב את תבנית נוף מולדתו חברון וסביבותיה. הוא הכיר גם את השיג ושיח של התרבות הערבית. בד בבד עם זאת, הוא היה ספוג ביהדות ובתרבות עברית לדורותיה. הוא נולד בבית שומר מצוות וינק תורה ודעת הן כתלמיד ה'כותאב' (החדר הספרדי) והן כתלמיד ישיבת 'שדי חמד' בראשותו של הרב חיים חזקיה מדיני[2]. בשנת 1905, שנה לאחר פטירת ר' חיים חזקיהו מדיני, בהיותו בן 18, עזב יצחק שמי את הישיבה ואת חברון יחד עם חברו דוד אבישר, ונרשם לבית המדרש למורים הגרמני מייסודו של ה'עזרה'. הוא סיים לימודיו בשנת 1907. בירושלים הוא שינה את הופעתו והתלבש בסגנון מערבי. עד מהרה הוא נחשף לציונות בהשפעתם של יצחק בן-צבי וש"י עגנון. דוד בן-גוריון ביקש ממנו לגייס עובדים ארצישראלים להסתדרות העובדים. בעת לימודיו בירושלים התיידד שמי עם סופרים צעירים אחרים וביניהם יהודה בורלא, אף הוא יליד הארץ. חבריו של שמי עודדו אותו לכתוב ובין אלה שהעריכו את כישרונו היו גם סופרי העלייה השנייה אשר ברש, שגם הוציא לאור את כתביו של שמי לאחר מותו, ויעקב פיכמן, עורך 'מאזניים' וש. בן-ציון עורך 'העומר' ו'מולדת'. שמי ובורלא שלטו בעברית על כל מכמניה, כשם שהכירו חוץ מעברית גם ערבית על כל עושרה הלשוני והתרבותי, בצד לאדינו ואולי גם יידיש, שאותה שמעו מאנשי העלייה השנייה וממשפחות נשיהם, וכן טורקית, השפה הרשמית שרווחה אז בארץ, וגרמנית שהייתה שפת ההוראה בבית המדרש למורים מייסודה של ה'עזרה'. יוצא אפוא שבורלא ושמי היו חשופים למיגוון של לשונות ותרבויות על כל המשתמע מהן. מצד אחד, הם הכירו את סופרי העלייה השנייה והשלישית, לרבות יצירותיהם ותרגומיהם מן הספרות הרוסית. מצד שני הכירו את הספרות הערבית ואת הספרות המערבית בתרגום ובמקור, כשם שמקורות ישראל לדורותיהם היו פתוחים ונהירים להם.
 |
הסופר יצחק שמי. חברון תרמ"ח (1888) – חיפה תש"ט (1949) |
יצחק שמי (סָרְוִי) נולד בחברון בכ"ז באב תרמ"ח (4 באוגוסט 1888) לאביו אליהו סָרְוִי (יליד דמשק) ולאמו רבקה לבית קסטל (ילידת חברון, בת למשפחה ספרדית מיוחסת). לימים הפך את כינויו הספרותי 'שמי' לשם משפחתו הרשמי. בתום לימודיו בבית המדרש למורים מטעם חברת ה"עזרה" (1909) עסק בהוראה בעקרון, בדמשק ובמשך שש שנים בפיליפולי שבבולגריה, שם נשא לאישה את פנינה גינגולד, מורה, ילידת רוסיה. הוא שאף לחסוך מעט כסף ולהתחיל ללמוד משפטים באיסטנבול. בבולגריה נולד בנם ידידיה (שמיר). ב-1919 (תר"פ) חזרו שמי ומשפחתו לחברון, שבה לימד ערבית, ספרות והיסטוריה ובמקביל נתמנה למזכיר היישוב היהודי בחברון. במסגרת תפקידו הגן על היישוב בחברון בזמן חגיגות נבי מוסא. לפי דרישתו הציב הצבא הבריטי כוח צבאי שמנע מאלפי ערבים חמושים לפרוץ לבתי היהודים. נראה שבכתיבת 'נקמת האבות', הטוב בסיפוריו, הושפע מאירועי אותו זמן.
בסוף 1925 (חשוון תרפ"ו) נפטרה עליו אשתו פנינה, ששימשה מורה בבית ספר 'המזרחי' לבנות בחברון. לאחר חודשים מספר נשא יצחק שָמי לאישה את שרה (לבית קאליש), אשר גידלה וחינכה את בנו והמשפחה עקרה ב-1928 לטבריה, שנה לפני מאורעות תרפ"ט שהמיטו אסון על היישוב היהודי בחברון[3]. אסון חברון השפיע קשות על נפשו של יצחק שמי. ב-1930 עבר מטבריה לחיפה שגם בה עסק בהוראה.
סיפורו הראשון ("העקרה") על הווי הספרדים פורסם ב"העומר" (כרך א, תרס"ז - 1907) ומאז פרסם סיפורים באכסניות הספרותיות בארץ ובחו"ל ("התקופה", "השלוח") בהם תיאר את הווי הערבים, עדות המזרח, חברון ועוד. בנפרד יצא בחייו סיפורו "נקמת האבות" (סיפור מחיי הערבים, תרפ"ח). אסופת סיפוריו בעריכתו ובהקדמתו של אשר ברש יצאה בתשי"א (הכוללת גם את "נקמת האבות"). סיפור זה תורגם לאנגלית, לספרדית ולאיטלקית ונתפרסם באנתולוגיות שונות בשפות אלו. יצחק שמי נפטר בחיפה באדר תש"ט (מארס 1949).
תרבות מערבית מהי?
גרשון שקד כולל בהגדרת 'התרבות המערבית' גם את התרבות המזרח אירופית, לרבות סופרי העלייה השנייה והשלישית. כוונתו במילה 'תרבות' אינה במובנה הרחב ורבת המשמעות של מילה זו אלא לבית היוצר של הרומן, הנובלה והסיפור הקצר באירופה. ההתייחסות לנובלה החלה למעשה רק במאה התשע-עשרה בגרמניה באיטליה ובצרפת ובעקבותיהם באנגליה ואמריקה. קדם לה הסיפור הקצר האיטלקי במאות הארבע-עשרה והחמש עשרה (בוקאצ'יו, 'דקמרון') שהשפיעו על סופרי אנגליה. הסופרים יהודה בורלא בן ספרד ויצחק שמי בן המזרח, מצד אחד של המשוואה, ובצדה השני סופרי העלייה השנייה, הספרות הרוסית והספרות האירופית על כל לשונותיה. יצחק שמי ששלושה מסיפוריו (מתוך שבעה) עוסקים בערביי ארץ-ישראל מוגדר שלא בצדק על ידי גרשון שקד כ'סופר ערבי הכותב עברית'[4]. בורלא ושמי נחשפו לספרות המערבית לא פחות מאשר סופרי העלייה השנייה והשלישית, יוצאי מזרח אירופה למרות ששניהם היו חניכי מוסד שעודד את לימוד התרבות והשפה הגרמנית והיו מקורבים מאוד לסופרי העלייה השנייה והשלישית וליצירותיהם.
כותב שקד בספרו: שונים הם המספרים שנולדו בארץ עוד לפני ההתיישבות הציונית הרחבה. שניים מהם יצחק שמי ויהודה בורלא החלו ליצור לאחר 'שנתקלו' בעלייה השנייה ויצאו מתרבותם המקורית לתרבות המערב[5]. שקד כותב דבר והיפוכו. מצד אחד הוא מתאר את בורלא ושמי כנטולי כל תרבות מערבית ומצד אחר הוא מציין ש'נתקלו' [נחשפו] בעלייה השנייה, דהיינו קראו את מה שיצרו סופרי העלייה השנייה ואולי השלישית ויצאו מתרבותם לתרבות המערב. מהי אותה תרבות מערבית ששקד מתכוון אליה. לדידו, תרבות המערב, המכירה את משנתו של פרויד, כוללת גם את מזרח אירופה. האם ספרות הווי העוסקת בחיי היהודים בעיירות מזרח אירופה יאה לה ההגדרה 'ספרות המערב'? האם היא הספרות המתמודדת עם שאלות ובעיות שהעסיקו את פרויד ואת האסכולות הפסיכואנליטיות? סופרים יהודים ממזרח אירופה היו ברובם חשופים לספרות הרוסית והושפעו ממנה. בשל מגבלות הלשון רק מעטים הכירו את הספרות הגרמנית, הצרפתית והאנגלית. שלונסקי אף שהיה צעיר מהם תירגם את שקספיר מרוסית.
 |
יהודה בורלא ירושלים 1886 – תל-אביב 1970 |
כותב שקד: "שמי, המספר המזרחי שצמח בארץ, ולא 'זכה' לחינוך 'מערבי' כחבריו בני העלייה השנייה והשלישית, חדר לנפש האדם וירד למעמקיה, אף על-פי שלא שמע תורה מפי פרויד ובני אסכולתו"[6]. שמי כחבריו יהודה בורלא ודוד אבישר הוסמכו כמורים בבית המדרש למורים מייסודו של ה'עזרה' שלשון ההוראה בו הייתה גרמנית והספרות הגרמנית והספרות האירופית בכללותה היו פתוחות בפניהם במקור או בתרגום. שמי וחברו בורלא לא רק קראו את יצירותיהם של סופרי העלייה השנייה והשלישית שיצרו בארץ אלא גם הכירו אותם אישית ואף זכו לעידודם ולהדרכתם.
בן בית בהווי של ערביי ישראל
שבתי וקראתי את צרור סיפוריו של יצחק שמי, שהוגדר שלא בצדק כסופר ערבי הכותב עברית. הגדרה חסרת שחר לחלוטין. נכון שהוא הכיר מקרוב את התרבות הערבית ואת הלשון הערבית ואת חייהם של ערביי ארץ ישראל וחיי הבדווים במדבריות הסמוכים לה והכיר מקרוב גם את הספרות הערבית של דורו שהייתה בחיתוליה אך מכאן ועד התווית שהודבקה לו כ'סופר ערבי' רחוקה הדרך כפי שנראה בהמשך. במאמרו ב'הפועל הצעיר' כותב שמי את דעתו על הספרות הערבית של זמנו:
קלושה ורזה הנה הספרות המקורית הערבית, נמצאת היא עוד במצב התהוות ואיננה עומדת ברשות עצמה, ולא זו בלבד שלא הספיקה לגלות עד עתה שום אופקים חדשים או להרוס את הטעון הריסה מהישנים – אלא שלא השתחררה עוד מהם: חול וקודש, דת והשכלה, ריאליות ורומנטיות, לאומיות וטמיעה, כל אלה משמשים בה בערבוביה וערפל עב שרוי על הכול...בכל זאת עוול גדול יהיה מצדנו אם נמוד את הספרות הזו באותה אמת המידה שאנו ניגשים לתהות בקנקני ספרויות אחרות.
מי שכותב כך אינו יכול להיות סופר 'ערבי' אלא מי שרואה את הספרות הערבית ממעוף הציפור תוך היכרות של הספרות המערבית [הקרויה בפיו: 'לתהות בקנקני ספרויות אחרות'] עד כדי השוואה בין הספרות הערבית לספרות המערבית. שקד מציין את היותו של שמי:
"בן בית בהווי הערבי ובהווי המזרח של העדה הספרדית, אך הווי זה אינו דבר בפני עצמו, אלא כמין חומר שהיוצר דש בו לצרכו" ומוסיף שקד: "סיפוריו הקצרים [של שמי] אחדותיים למדי המבוססים על כללי הסיפור הקצר – מקום אחד, גיבור אחד, אירוע אחד"[7]
ללמדך ששמי היה מעורה בספרות המערבית והכיר את כלליה אם מתוך קריאה בלשונות המקור שבהן שלט ואם מתוך קריאת תרגומים לעברית והיכרות אישית עם סופרי העלייה השנייה והשלישית ויצירתם. המבקר יעקב רבינוביץ כותב על יצחק שמי:
המזרח נמסר על ידי אדם מבפנים, הרואהו כמו שהוא ואשר עינו רואה גם לתוך נשמת האדם המזרחי. רואה הוא את ארץ ישראל והערבי כראותנו אנו את ליטא ופולין, אוקראינה וגליציה, וכראות גוי רוסי את רוסיה. ולכן ציורו הוא אנושי, טבעי ואמיתי, ואין בו שום מזרחיות ספציפית [ההדגשה במקור].
כדי לחזק את דבריו של יעקב רבינוביץ נשאל בדרך של אירוניה – למה שלא נאמר שסיפורי בוצ'ץ' של עגנון הם פרי עטו של סופר גליציני-פולני-יהודי הכותב עברית? ולמה שלא נאמר שמנדלי מוכר ספרים הוא סופר פולני יהודי הכותב עברית ויידיש? למה לא נגדיר את הזז כסופר אוקראיני הכותב עברית או לחילופין כסופר תימני הכותב עברית? האם תוכן הסיפור וההיכרות הבלתי אמצעית עם מושא הכתיבה משייכים את הכותב למקום המוצא? שקד מבלי לחוש בסתירה שבדבריו כותב במקום אחר "ביצירות ה'ערביות' של שמי, בורלא וחורגין ממלאה הערבית מה שממלאות הרוסית והיידיש אצל סופרי מזרח אירופה". ואני שואל: האם גם סופרי העלייה השנייה והשלישית נקראים סופרים רוסיים או אוקראינים? אתמהה. הערבית אצל שמי ובורלא הן מה שהרוסית והיידיש אצל סופרי מזרח אירופה. השילוב הלשוני הזה בא להעניק גוון מקומי וצבע של אוטנטיות ליצירה.
הקשרים החברתיים של בורלא ושמי עם סופרי העלייה השנייה והשלישית תרמו לא מעט לצד הטכני של יצירתם. ש. בן-ציון פתח את שערי 'העומר' ו'מולדת' בפני יצחק שמי ופרסם שם מסיפוריו[8]. ברנר מפרסם מסיפוריו של בורלא ב'על הסף' וב'האדמה' שבעריכתו. ש. בן-ציון מפרסם ב'שי של ספרות' מיצירותיו של בורלא[9]. כך גם דב קמחי שקרא לו והעיר לו על טיוטות של סיפורים.
שמי בעל יידע עצום במכמני הלשון העברית לדורותיה
אני נוטל את הנובלות ואת הסיפורים הקצרים של שמי ובודק את המירקם הלשוני שלהם, שאמור היה להיות ערבי כביכול, ומגלה יוצר השקוע במעמקי הספרות והלשון העברית לדורותיה, אפילו בסיפוריו ה'ערביים'. רק מי שחינוכו הראשוני היה ב'כותאב', ואחר כך חבש ספסל של ישיבה בחברון והוסיף ולמד בבית המדרש למורים, שלא לדבר על הוראת עברית במשך רוב שנות חייו – יכול היה לכתוב בלשון עברית שמנה גם כשהסיפורים עסקו בערבים. האם מי שכותב את המשפטים הבאים הוא סופר ערבי?:
"זיקנה הקופצת בלי-עת ומתשת כוחו של אדם" (הבריחה, עמ' 230), הלקוח ממסכת שבת (קנב,א): "כל השטוף בזימה זיקנה קופצת עליו"
"אורייתא קא מרתחא ביה", הלקוחה ממסכת תענית ד,א: "אוריתא היא דקא מרתחא ליה" ([הפלפול ב]התורה היא שמביאה אותו לכדי כעס"
"גרוגרות מבושלות", על פי המסופר במסכת גיטין, נו,א. על גרוגרת דרבי צדוק.
"רך כקנה ומלא סבלנות" (עמ' 227), על פי מסכת תענית מ,א: "לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז"
"וקינאת ה' צבאות אכלתהו" על פי ישעיהו, ט,6: "קינאת ה' צבאות תעשה זאת".
"ועזב עמו בשתיקה" שמקורו בציווי "עזוב תעזוב עמו"
"אליבא ריקניא" על קיבה ריקה, על פי לפי חולין נט,א.
בנובלה על ההוי הערבי 'נקמת האבות' (עמ' 18), הוא משתמש בביטוי "היה לתל [=תלפיות] שהכל פונים אליו' (ברכות ל, א) או 'נמנו וגמרו' (לפי עירובין יג, ב), 'הגדיש את הסאה' (ירושלמי שבת, נג) "נתקררה דעתו" בנקמת האבות (עמ' 26) (מסכת נדרים לב, א; במדבר רבה יד) ושימוש חוזר בספרות העברית. ועוד ב'נקמת האבות': "בפישוט ידיים ורגליים" (עמ' 34), ביטוי הלקוח ממסכת הוריות ד, א ועשו בו שימוש מנדלי מו"ס, עגנון והזז. "ויהי שלמא רבא על ראשו" (עמ' 45) לקוח מתוך ה'קדיש'. קשה להאמין שסופר ערבי יעשה שימוש ב'קדיש' העברי. או הביטוי הלקוח מ'סדר התרת נדרים' :"שרוי לך, מחול לך", שנאמר בערב ראש השנה וערב יום כיפור. או 'זרק בהם מרה', לפי מסכת כתובות קג, ב וכן אצל מנדלי מוכר ספרים, עמ' שצג.
מיהו הסופר הערבי שישתמש במילים 'ירמולקה' ו'קפיליוש'? השימוש הזה רק מעיד שהוא היה חשוף ליצירותיהם של סופרי העלייה השנייה והשלישית וכמובן לסופרים יהודיים ועבריים בגולת מזרח אירופה. אשר ברש במבוא ל'סיפורי יצחק שמי' (הוצאת מ. ניומן, תל-אביב תשי"א, עמ' 8) כותב כי כישרונו הסיפורי והתיאורי הוודאי של שמי מצא את ביטויו בסיפור הריאלי מחיי היישוב הישן בארץ, ובייחוד מן ההווי הערבי, שאותו חי באינטנסיביות מרובה בילדותו ובנערותו בדרום, ידו, יד צייר, היא כבדה במקצת אך צבעיו בטוחים, עשירים ודשנים ומחולקים יפה. בסיפורים מחיי הערבים יוצאת ריאליותו ללהב של דמיון יוצר...בסך הכול: משא יצירה 'קל' רק מבחינת הכמות, אבל מבחינת האיכות – משקלו רב, וראוי למקום כבוד במדף הפרוזה העברית החדשה"
שקד גמר את ההלל על כתיבתו של הסופר יצחק שמי וציין כי בסיפוריו הקצרים יש אחדות של גיבור, של עלילה, של זמן ושל מקום. עצם ההגדרה הזאת מלמדת כי בידיו של שמי היו כלים מובהקים של הספרות המערבית במיטבה, גם אם גיבוריו היו ערבים או יהודים מזרחיים.
במכתבו לפיכמן כותב שמי:
בתקופה זו של הרת זעם וזוועה בינינו ובין שכנינו (החומר לקוח מחיי הערבים) אולי לא היה מן הראוי להתעניין בהם ובחייהם. ואולם השיבותי אל לבי, האמנות היא למעלה מן הכל ודי לחכימא. כך לא כותב סופר ערבי. שמי היה מודע להיותו סופר עברי, הרואה צורך אמנותי בעיצוב ובציור העולם הערבי שסביבו.
השכלתו של יצחק שמי הייתה השכלה יהודית עמוקה ולאחר מכן רכש השכלה עברית וכללית יחד עם חבריו לספסל הלימודים יהודה בורלא ודוד אבישר. שלושתם היו אנשי חינוך מוכשרים שחיו בין שני עולמות ספרד והמזרח ולימודי יהדות מצד אחד והשכלה מערבית (גרמנית) שפתחה לפניהם עולם עשיר. הם הכירו את הלשון הערבית על בוריה והכירו את תרבות המזרח וערב גם יחד. הם יצאו בשליחות הוראה לקהילות ישראל בתפוצות והפיצו מעיינותיהם חוצה. כחברו בורלא גם שמי נשא אישה רוסית וכשהתאלמן נשא אישה שנייה אשכנזייה אף היא.
יצחק שמי קנה את עולמו כמספר למרות שהיבול שהותיר אחריו היה צנוע ביותר – ארבעה סיפורים מן ההווי היהודי והארץ-ישראלי ועוד שלושה סיפורים מן ההווי הערבי של ארץ ישראל, לרבות הנובלה שהיא הלוז של יצירתו 'נקמת האבות' ובו סיפור המאבק בין ערביי חברון לערביי שכם בדרכם לחגיגות 'נבי מוסא'. יצירותיו ראו אור באכסניות שונות ובתקופות מוקדמות של חייו. כל הניסיונות להשפיע עליו להמשיך וליצור לא עלו יפה והאיכות של ניסיונות מאוחרים שלו כבר לא עלתה יפה כמקודם. כל ימיו חי במצוקה כלכלית שהשפיעה על תפוקתו הספרותית. מחלתה של אשתו ומחלת האמפיזמה (נפחת הריאות) שממנה סבל בשנותיו האחרונות הגבילו את יכולתו.
בעזבונו הספרותי כותב שמי:
עזבוני הספרותי דל וזעום. מבוע יצירתי, בעקב המאורעות והמעצורים, לא היה מעין מבורך, עשיר ומשובב נפש. אלא מעֵין סלע קשה, שלא פילס לו נתיב החוצה. הוא סער בחובו ורק לפרקים הזיל טפין טפין, הרטיב את קירו החלק וחזר ונבלע בתוכו.
האם מוכרח כל בעל כוח יוצר לשאת על גבו נטל כבד של גווילים בלכתו בדרך הארוכה של הנצח? משאי הוא קל ואני לא אכרע תחתיו מדי צעדי...
האם כתיבה על המזרח מדביקה חותם של נאיביות?
מצד נוסף מציין שקד כי שמי חדר לנפש האדם וירד למעמקיה, כלומר יש כאן מידתיות של פסיכולוגיזציה ביצירתו, מדוע אפוא הוא מתואר באותו פרק כסופר נאיבי. 'ההוויה המתוארת אינה תלויה בשום הנמקה עדתית או בהווי מזרחי, אלא בכוחה של הלשון להעניק לה עומק. 'תוכן' סיפוריו של שמי עשוי להיות נאיבי אבל המרקם הלשוני מורכב כל כך שהצורה מטביעה חותמה על התוכן. לפנינו דוגמא לכך שסגנון מעין זה איננו מאפשר כלל 'נאיביות' רדודה. שמי הוא מספר רב יכולת שסלל דרכים חדשות בסיפורת העברית. נראה כי דווקא תוכן המוטיבים המזרחיים והערביים של שמי הם בחזקת 'נאיביים' בתפיסתו של שקד. אינני רוצה לפסוק כי ניתן היה ללכת צעד נוסף ולחלוק לשמי את הכבוד והמקום הראויים לו רק בגלל מגבלות מוצאו כביכול. הצופים מבחוץ שקראו בגולה את סיפורי בורלא ושמי ראו בהם יוצרים אכזוטיים, והרי הם כתבו על בשר מבשרם כשם שסופרי העיירה כתבו על העולם הסובב אותם. בנובלה 'נקמת האבות' מתגלה יצחק שמי כאמן התיאור. אלה תיאורים ריאליסטיים בעלי נימה פיוטית של סופר בעל עין בוחנת ואוזן קשובה, שתיאוריו הצבעוניים הם מעשי אמן בבחינת צלם מחונן בן זמננו, היוצא למסע אנתרופולוגי תוך שהוא מלווה את המסע לנבי מוסא וקולט את המראות ואת הקולות ואת כל הניואנסים של ההמון. הוא מגיש לנו תמונת מַקרו ובמיקוד מהיר הוא מגיש לנו גם תמונת מיקרו כשעדשת מצלמתו ממוקדת בגיבורי סיפורו. היכולת שלו לתאר תמונה של אלפי חוגגים על שאונם והמונם ולוחמנותם היא תמונת בימוי מופלאה. קטעים מתוך הנובלה הם סוריאליסטיים (המפגש עם האבות). קטעים שלמים בנובלה הם מסע אל נבכי הנפש של נימֶר, הגיבור הנרדף על-ידי עצמו ועל-ידי העולם הסובב אותו. 'נקמת האבות', כמו סיפוריו הקצרים, מגישים לנו סיפורי עלילה קצרים היורדים לנבכי נפש הגיבורים. על אף שהחומרים המאכלסים את סיפוריו הם מן העולם הערבי והמזרחי כתיבתו של שָמי בנויה על אדני הספרות המערבית במיטבה, הפועלת לפי הכללים - עלילה אחת, גיבור אחד ומקום אחד.
האיכרים היהודיים והעבודה הערבית
בנובלה 'נקמת האבות' יש חלוקה של קבוצות המוסלמים יושבי ההר – שכם בצפון, חברון בדרום וירושלים בתווך. ההרריים הללו שומרים על דיני האסלאם ועל המסורת הערבית בקפידה לעומת המוסלמים החיים לצד היישוב היהודי בשפלה, מושפעים מאווירתו החילונית ומנותקים ממצוות הדת 'נותנים בכוס עינם' [סופר ערבי היה משתמש בביטוי כזה?] ואוכלים בסתר בימי צום הרמדאן. הוא מתאר את עבודתם במשקים היהודיים, כביכול מנקודת ראות של מספר ערבי. אבל אנו חשים בין השיטין בפזילה שלו אל האיכרים היהודיים האלה שהעדיפו עבודה ערבית על פני עבודה עברית ירודה ויקרה, כמתואר ביצירותיהם של סופרי העלייה השנייה והשלישית. זווית הראייה היא שונה. יושבי ההרים שכם וחברון הם הנאמנים למצוות הדת ועל כן יכולים לקיים את מצוות העלייה לנבי מוסא. המאבק אינו רק בין יושבי ההר ליושבי השפלה, אלא בין יושבי ההר בינם לבין עצמם. שנאת עולם בין החברונים לאנשי שכם, כשם שבימינו ניכר הפער בין עזה לרמאללה.
כמה יופי ופיוט יש בתיאור הנוף של שכם:
הגיע יום העלייה. העיבל והגריזים רבצו כגמלים ענקיים ליד משאם ושקעו מתנומת שחר. צוואריהם הארוכים כאילו צפדו אל גופם מחמת צינת הבוקר. ראשיהם הסתתרו עוד בתוך ערפלים ועננים, ורעדה של התעוררות ויקיצה עברה פתאום את גוום, חבטה על שוקם, הנידתם וטילטלתם, והרימתם על רגליהם בתנופה.
נצנצו פסי אורה באצבעות דקות וארוכות מאחורי הר הברכה והשתברו בקרחתו החשופה של הר הקללה שלמולו, זעו ורעדו, ביתרו את ענני האש והקסם, קרעו את האפלולית והפרידו והבדילו בין דבר למשנהו. הבהבו והלבינו הבתים החונים ומתרפקים על צלעותיהם, כחלזונות בין נקיקי הסלעים, ותופע נהרה על המשעולים הפתלתולים והשבילים המשופעים החוצים זה את זה. מסתבכים ונעלמים, ונגלים שוב ליד הגיא שלמרגלותיהם.