זה אמור להפריע לך, במיוחד כשהכתובה שלך פסולה (הרי אתה לא עומד בהתחייבויות שלך שם)

שהוא יפרנס אותה,ובשביל זה אפי' ימכור את גלימתו..

אבל נראה לי שהכוונה שם היא באופן כללי,אבל אם האשה מסכימה שהיא זאת שתפרנס,כי היא מבינה בחשיבותה של התורה,לא תהיה בעיה.

כלומר,בטוח אין בעיה בזה,אחרת כל האברכים לא היו עושים את זה.

שמעתי פעם שיעור של אחד הרבנים המוכרים והמוערכים בציונות הדתית,והוא אמר שבאמת אם זה לכל החיים זה בעיה,כי מבחינת סדר המציאות הבעל אמור לפרנס,אבל אם זה באופן זמני-אין בעיה.

היא יכולה להסכים למה שהיא רוצה - זה עדיין לא ישנה כלום

יש כתובה פסולה.נכון..

תראה,אמנם אני לומד כתובות,אבל את הנושא הזה אני למדתי ואני לא מבין בו.

אבל-נראלי שאתה טועה.

ואני לא רוצה להכניס פה ויכוח "עיוני"כי חבל שנחפור סתם..וגם אם לא סתם,מסכנים שאר האנשים..(אם כי יש לי ראייה לדברי ממקום אחר,אבל לא משנה..)

את הנושא הזה לא למדתי,ואני לא מבין בו..

(באדיבות ויקיטקסט)

בבא בתרא מ"ט ב.

"כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שומעין לו מאי כגון זאת כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה"

רש"י

אי אפשי בתקנת חכמים - שעשו להנאתי:

כגון זאת - דלקמן דמדרבנן היא:

שומעין לו - דבעל כרחו דאיניש לא יזכוהו חכמים שאם אינו חושש בטובה שעשו לו חכמים לא ניתן לו בעל כרחו שלדעתו תקנוה חכמים:

נכון שמדובר כאן שלא מדובר כאן שהיא מפרנסת אותו, אבל ברור שמותר לאישה לפרנס את בעלה. (כמו שמותר לתת צדקה...)

בכל מקרה, לא מדובר על כתובה פסולה, אלא על האם זו הפרת ההתחיבות בכתובה. (כמו שמי שלא פורע חוב לא הופך את שטר החוב לפסול)

ולא ישבע לשקר (נראה לי זה אסור)

בכל מקרה - שמעתי מה ששמעתי. 

ואת מה ששמעתי, שמעתי מפוסק הלכה מאוד רציני

לגבי הברור שלך - משהו מאוד לא נשמע לי - שהבחור ישב באוהלה של תורה ושלח את אישתו ל"שוק" לפרנס את הבית. לכל הפחות אני רואה כאן בעית צניעות.

אבל אין לי מקורות לגבות את הטענה.

אז אני סומך על שמועה ששמעתי.

מסויימות.

אמרתי שאין בכך שום הפרת מחוייבות של בעל כלפי אשתו.

ייתכן שזה צריך להיות כתוב בכתובה, ייתכן שהאישה תוכל להתחרט בכל שלב, אינני יודע.

אני משער (לא יודע) שהתחייבות בשבועה לאדם אחר, אינה מחייבת כאשר האדם האחר אינו מעוניין בקיומה.

לגבי דבריו של אותו פוסק רציני, ייתכן שהדברים נאמרו לגבי כתובות שיש בהם התייחסות מפורשת ששוללת אפשרות של מחילה. ואם לא (ואולי גם אם כן), כנראה שפוסקים רבים חולקים עליו. (שכן ישיבות רבות מחזיקות אברכים למשך היום, ונותנות מלגה שלא מאפשרת לבעל להיות מפרנס עיקרי, ובין ראשי הישיבות האלה יש ת"ח ופוסקים גדולים)

לעשות שטויות ולהגיד שזה מעוגן בהלכה

מימי התנאים (עזבו את משה רבינו) ועד הדור שלנו למה החכמים לא עלו הפטנט המצויין הזה - יום שלם לשבת בישיבה, והאישה כבר תפרנס את הבית ואת בעלה, שלא לדבר על הטיפול בילדים (כולל הבעל).

אני לא מעוניין לפתח את הדיון כאן בנושא של המצאות הלכתיות.

השרשור יהיה יותר ארוך מהמשחק עם 450 תגובות

לא פשוטה.

בכל מקרה - יש בכך חילול ה' כשהגבר לא עומד בתנאי השטר שחתום בעדים.

וודאי שאדם המבסס את כלכלתו על אשתו לא מקיים את התחייבויותיו.

ואין בעובדה ש"כל האברכים לא היו עושים את זה." כדי לתת לזה הכשר. - ממתי מה שכולם עושים נכון?

1. "רובן בגזל (רוב האנשים נכשלים בגזל) ומיעוטן בעריות, וכולן באבק לשון הרע".

יש כאלו בנים שינסו לעבוד עם זה שהם לומדים וכל זה..

ויש כאלו שלא..

יש בנות שבישבילם להחזיק את הבית זה הכל.. זה שליחות...אז אחלה..

אני אישית לא רואה את עצמי מתחתנת כרגע אז אין לי את הבעיה הזאת..

אבל לדעתי כשאני ירצה להתחתן אז אני כבר יהיה מספיק מבוגרת כדי להתחתן עם מישהו שסיים את כל אלה

אני לדוגמא רוצה שבעלי ילמד בשנים הראשונות בעז"ה( ואני רוצה שגם יעשה צבא-אבל לא חייב..)

אז כדי שבעלי ילמד תורה כל היום-אני אשמח בעז"ה להיות המפרנסת היחידה..

ולכן זה לא יפריע לי..

בעיני מי שיוצאת עם בייניש -אמיצה

ברוך הבא לעולם הדתי לאומי <צ>

18+, בנים- הסדר
        בנות- ש"ל
 
19 , בנים- הסדר
       בנות- ש"ל שנה ב' / פסיכו / תואר / חו"ל
 
20, בנים- צה"ל
     בנות- פסיכו / תואר שנה ב' / חו"ל
 

21, בנים- צה"ל
     בנות-  פסיכו / תואר שנה ב'
 

22, בנים- הסדר

      בנות- תואר שנה א' / תואר שנה ג'

23, בנים-  מסימים הסדר

      בנות- או שיש לה תואר כבר או שהיא כבר סגורה על עצמה לגמרי...

עכשיו הבנות מתחילות לבכות על זה שכל הבנים בגילן ילדותיים-לא סגורים על עצמם בחיים...
והבנים צריכים להתחיל לתרץ למה הם עוד לא עשו כ-ל-ו-ם עם החיים וכו'...
 
אני יודע שעשיתי פה הכללה ענקית...
אבל זה מציק!!!
אם דתי לאומי ודתיה לאומית "נכנסים למערכת" באותו גיל, עד גיל 23 יש לבת 3 שנים "רווח"!!!
ככה זה, נכון הכללתי, אבל ככה זה עובד!!
ואז נוצרים כל הבעיות של "הבנים ילדותיים" Vs "הבנות בוגרות מידי"...

בוקר טוב, ה"שיטה" כשלה.
זהו, פרקטי את התסכול שלי

(נ.ב.
 אההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!)

צבא לא מבגר?

זה שהוא עוד לא התחיל ללמוד ועוד אין לו עבודה-לא מראה כלום על רמת הבגרות שלו..

אתם פשוט מתבגרים יותר לאט מבנות..אין מה לעשות-זאת עובדה!!

(ולא זה לא קשור למה שרשמת לעיל..)

צבא אולי מבגר נפשית,

אבל אחרי שלוש שנים צבא לא "משלם ארנונה",
מה חייל (לוחם) יכול לעשות אחרי 3 שנים?
לעבוד באבטחה? נוו באמת...
את משווה את זה למישהי שיש לה תואר ראשון?

אני לא מדבר על בגרות נפשית,
אני מדבר על אחריות לפרנסה...

על כיוון כללי בחיים,
על מה אני רוצה לעשות בחיים?!

ואת זה, אין לרוב הבינישים / 3 שנים...

בן אדם שיש לו בגרות נפשית ואחריות

יש לו גם אחריות לפרנסה!

ולהתחלה לא חייב תואר ראשון כדי להביא פרנסה הביתה!

נכון.. תואר השכלה ועבודה מסודרת עושה חיים קלים..

אבל זה לא אומר שאי אפשר בהתחלה להסתדר בלי זה..

וכיוון כללי בחיים.. מי אמר שחייב לדעת ישר מה רוצים ללמוד..

(אני לא ידעתי.. זה הסיבה שרק עכשיו אני לומדת ואין לי "רווח" על אף אחד.. אלא אני ב"פיגור" כהגדרתך)

אתה לא חייב!

ויחד עם זאת זה לא תלוי לבגרות הנפשית שלך ולזה שאתה מסוגל לפרנס את אישתך בכבוד!

בנים מתחילים את ה"חיים" באמת אחרי שהבנות כבר בתוך תואר.

אבל תחשוב על זה שבכ"מ הוא עובד קצת פה ושם.

הקושי הגדול הוא כשהבחור מחליט להמשיך ולשבת בישיבה עוד הרבה שנים-

אבל גם פה, לאחר בירורים, הבנתי שהוא עובד בהפסקות.

רכזת הפעילויות החברתיות במכללה ספרה לנו שבעלה, בעבודות זמניות, מרוויח הרבה יותר ממה שהיא מרוויחה אחרי התואר.

אז בסדר, מסתדרים.. לא לדאוג.

בציבור שלנו בכ"מ פוגשים את המצב הזה ששני בני הזוג עדיין לא ממש מתפרנסים, כי שניהם סטודנטים/ יש אפשרות שרק אחד ילמד והשני צריך לפרנס.

בסופו של דבר, הרבה בנות יעדיפו להתחתן עם בחור ישיבה אמיתי וצדיק, כשבהתחלה יהיה קצת קשה עם הפרנסה- מאשר בחור שישר אחרי השמינית הלך ללמוד או שרק עשה צבא והתחיל ללמוד.

-אומנם זה מאוד קשה להחזיק בית עם משכורת אחת..במיוחד עם יש נסיך קטן..

וכמובן עדיף שיהיו 2 הכנסות..

אבל- זה מאוד כללי- נכון שזה קשה,אבל לא בילתי אפשרי,ולרוב הזוגות קשה בהתחלה..

אממ..אני אישית לומדת עכשיו לתואר,וכן זה ברור לי  שהוא יהיה בצבא\בישיבה בשנים הראשונות רוב הפרנסה תבוא דרכי

וכן, אני מרגישה עם זה מעולה,ולא,זה לא מפריע לי..זה פשוט עניין של השקפת עולם..

ד"א- שהוא יהיה בצבא\בישיבה בכול זאת הוא מקבל "סוג של משכורת" מה גם- שתמיד אפשר לשלב לימודים עם איזה עבודה קטנה..

עד כמה היא רוצה שבעלה ילמד תורה...

איפה זה בסולם העדיפויות שלה...

כשהוא חותם עליה מבלי כוונה לקיים אף מילה מהכתוב בה....

(לא קראתי את כל התגובות, אז סליחה מראש...)

יש הרבה בנות שמוכנות לכך מראש, במיוחד כאלו שרוצות בעל שישב וילמד.

א. 

אך חשוב לוודא מראש שהבת מוכנה לכך.

ב.

אני חושבת שלא פחות חשוב זו הגישה של הבעל - 

האם אני לוקח את זה כמובן מאליו (גם אם הייתה הסכמה לפני החתונה) שהאישה מפרנסת, או מבין שהיא עושה את זה לפנים משורת הדין, כי בכל זאת הפרנסה זו חובת הגבר...

(ואם יש הזדמנות להרוויח בעבודה צדדית אז לעשות את זה.)

הסוגריים שכתבת בסוף-אם יש הזמנות להרוויח בעבודה צדדית אז לעשות את זה?

למה?ואם אני רוצה שהוא ישב וילמד תורה כל היום ולא יעבוד.. ומה זה לפנים משורת הדין?

בת שמסכימה לזה-עושה את זה כי היא רוצה בית של תורה-היא רוצה שיהיה תורה בבית-ושבעלה יביא את התורה לבית..היא עושה את זה כי היא רוצה..

כאילו אם הם יכולים להסתדר בלי,אז למה לא,אם זה נחוץ שעתיים בשבוע לעבוד זה לא כזה נורא לענ"ד.

אני מנצל את ההודעה הזו, כדי להביא בתגובה עליה את הדברים שלהלן - שבאמת חשבתי למצוא הזדמנות

להעלותם כאן. לאו דווקא בנוגע לשירשור זה. אלא מצד עצמם. אולי גם טובים כנגד דמיונות מכלילים שיש

לפעמים (היה משהו כזה באיזו תגובה על שירשור של אלקנה כמה שאני זוכר) כאילו פעם מעמד האשה בביתה

היה "חשוך"..

קודם רקע: רבי עקיבא איגר זצ"ל היה מגדולי-גדולי  האחרונים לפני כמאה שמונים שנה. כאשר נפטרה עליו

 אשתו בגיל צעיר, מיהרו ידידו להציע לו לקחת את נכדת חותנו, בת גיסו, לאשה. אע"פ שלאחר זמן אכן נענה

להצעה – אך על הזריזות בהעלאתה, הגיב באיגרת שחלקה מובא כאן. אני חושב שאפשר ללמוד מזה. וגם סתם

"להתרשם":

ובכן, מתוך האיגרת:

"האם נתתוני לאביר ורע לב כי אמהר לעשות שידוך בימי אבלי. האם אשכח אהבת אשת נעורים יונתי תמתי אשר

חנן אלוקים את עבדו להעמיד ממנה תולדה הגונים, זרע בירך ד' יאריך ימיהם ושנותיהם בטוב. היא גידלה אותם

לתורה ויראת ד'. היא היתה בעוזרי להַמְעט תורת ד' אשר בקרבי.... היא היתה שומרת לראשי להשגיח על גופי

החלש והנדכה. היא הסתירה ממני דאגת הפרנסה שלא להשביתני מעבודת ד' כאשר אני רואה ומבין זאת כעת....

היא הוליכה עמי בן בת תחת החופה בעונג ובשמחה.

עתה כי שבה אל בית אביה בנעוריה (כלומר: אחרי שנפטרה.  ד.), היא מלחם אביה תאכל ומפרי מעשיה תשבע

בעונג ובנחת. ואנכי השכול, נגוע מוכה, כלי שבור כבדה אנחתי. איה איפה ירעו גדיותי, את מי אשיח דאגותי וירוח

לי, מי ישגיח וישים לב עלי, ואיך אשכח יד ימיני ואתן הפוגות לעיני בפנות ימין ושמאל ואין עזרתי בי.

מי מקרוצי חומר יודע צדקתה וצניעותה יותר ממני. פעמים רבות היה לי משא ומתן עמה בויכוח ביראת ד' עד

חצי הלילה... (את זה כותב הגאון ר' עקיבא איגר, שאצל הנציב מוולוז'ין  "תיבה אחת מלשונו היה מכריע כמה וכמה דפים מפלפולי ספרים אחרים". והוא היה דן עם אשתו כ"חברותא", בענייני יראת ה', עד חצות הלילה..)

כל הכבוד באמת יפה!

אם הבת רוצה ומסכימה - אשריה!!

אבל מבחינת הגבר - שזה לא יהיה לו מובן מאליו!

אמנם זה לא רלוונטי לך ספציפית כי אני נשואה כבר שנתיים וחצי, אבל מניסיון:

1. גם הגבר יכול לעבוד בזמן שהוא בישיבה (בערב, מלצרות, שמירה וכו').

2. תחשוב כמה שנים אתה עוד מתכנן להיות בישיבה אחרי הצבא? עד סוף שיעור ה' ואז יש לך גם מחוייבות לצבא, או סתם "להיתקע" עד שיעור ט' ובזמן הזה אשתך תצטרך לנסוע בטרמפים, בהיריון, בגשם ללימודים, כי אין לכם אפילו כסף לאוטובוסים?

3. הרב שלנו אומר שברגע שיש ילד הבעל חייב לפרנס כי הילד צריך את אמא בבית, ולא הגיוני שהאב ילמד תורה והילד יהיה במעון כי האמא צריכה לפרנס. גם אם זה על חשבון לימוד תורה. שהאב ילמד תורה בלילה, ויפרנס.

4. יש ברוב הישיבות "מילגת אברך", גם זה עוזר בהכנסה החודשית.

5. מצטמצמים - לא יוצאים למסעדות פעם בשבועיים, מסנג'רים כל מיני דברים מההורים...

בהצלחה בכל התהליך

(אנחנו התחתנו כשבעלי היה בתחילת שיעור ד', והוא המשיך בישיבה עד סוף שיעור ה')

[בלי קשר לכללות השירשור]

א. עד שיעור ט' זה לא "להיתקע". זה לגדול בתורה. להיות בהסדר עד שיעור ה' זו אכן היכרות נאה עם התורה. אבל מי שרוצה לצמוח תלמיד חכם, אך טבעי שימשיך בלימודיו.

גם להיות רופא - נתקעים 8 שנים, לפעמים 12...

ב. לגבי זה ש"לא הגיוני שהילד יהיה במעון" כי האמא צריכה לפרנס...  תנוח דעתך - גם אצל משפחות שהאבא לגמרי עובד, פעמים רבות מאוד גם האמא עובדת, והילדים בבוקר במעון/גן.. היום המדינה מנסה גם לעודד את זה. המציאות של אשה שנמצאת בבית עם הילדים, היא אולי מציאות יפה למי שמתאים לה. יש נשים שזה לא טוב להן. יש כאלה שקשה להם כלכלית לעמוד בכך, הגם ששניהם עובדים. יש כאלה שהבעל לומד תורה והם רוצים שיתגדל בתורה - אז הם עושים כך. לגיטימי לא פחות מהסיבות האחרות. אם כל הנשואים היו מפסיקים ללמוד תורה בשלב מוקדם מהשיקול שילד לא יכול להיות במעון - מסופקני כמה תלמידי חכמים היו גדלים בישראל (חוץ מאלה שמתחתנים מאוחר...)

קודם כל, רק ריפרפתי על שאר התגובות אז אני מקווה שאני לא חוזרת על דברים שכבר נכתבו...

לעניות דעתי, אין ספק שב'משחק התפקידים' שבין גבר לאישה, הגבר הוא המפרנס..

עכשיו, במציאות של ימינו, לרוב כאשר יש כבר כמה ילדים בלתי אפשרי שלא תהיה פרנסה יציבה בבית, ומאחר והאישה היא היולדת א"א אפשר להסתמך עליה בתור מפרנסת..

אם מדובר בשנים הראשונות של החתונה כשעדיין אין ילדים, ניחא, שהאישה תפרנס, אבל לאחר מכן זאת מציאות בלתי אפשרית לדעתי.

חוצמזה, שבמובן העקרוני יותר של העניין, נכון שיש חשיבות גדולה (מאוד!) ללימוד תורה ואישה שמוכנה לקחת עליה את עול הפרנסה, אשריה! אבל האחריות לפרסה לא יורדת מהבעל! במובן הנפשי של העניין זהו אכן תפקיד הגבר וכך ההלכה, גם עם בפועל כרגע האישה מפרנסת, האחריות לכך היא על הגבר!

כמובן, שכמו כל דבר בחיי הנישואין זה צריך להגיע מתוך הסכמה הדדית ונראה לי שזה נושא מספיק חשוב כדי להחליט עליו ביחד כשנתחתן (איפה הוא כבר???????) אבל זה ממש לא צריך להיות מוצג לאישה כמציאות קיימת כי הבעל רוצה ללמוד ותתמודדי עם זה אלא כמשהו שאמור להיות גם לה חשוב ואינטרנס בדבר..

אז, המלך, אם לענות לשאלתך ישירות- יש בנות ויש בנות!

יש בנות שיברחו ממך כל עוד רוחן בן רק על המחשבה שהן יצטרכו לפרנס ויש בנות שזה מה שהן תחפשנה מלכתחילה..

חוצמזה, שבאמת תמיד ניסיתי להבין, איך אני אמורה גם לגדל ילדים, לטפל בבית, להיות בהריון ותוך כדי גם לעבוד ו..עוד להיות נחמדה לבעלי כשיחזור מהישיבה???

במקרה ולאמא לא מתאים להשאר בבית עם הילדים, כדאי לשקול אולי אפשר שהאבא יהיה איתם..

(התחתנו בסוף הצבא, הוא עבד 3 חודשים וחזר לישיבה)

אני רוצה להגיד שזה אכן לא קל אבל אפשרי.

אכן, נעזרים קצת בהורים (וזו אכן דילמה כמה להעזר- רק לקחת שאריות במוצ"ש, לקחת אוטו, לקחת אשראי, שהם ישלמו שכר דירה- ואין לדבר סוף..), פותחים קצת חסכונות- הרי הם מיועדים לדברים חשובים, ואם זה ערך בעינייך- בעינייכם- ללמוד תורה, אז משקיעים בזה גם ממון!

ובין לבין עובדים בכל מיני עבודות (אני עבדתי תוך כדי לימודים 4 ימים בשבוע ואחרי לידה, והיה קשה אבל עשינו זאת!) ומוותרים על דברים למען הערכים שחשובים לך.

זה לא קל ולא מתאים לכל אחד, ודורש הרבה חיזוק זוגי ואמונה משותפת בדרך ובמחיר שמשלמים על זה,

והרבה חיזוק בזמנים קשים- בעומס, תקופת מבחנים, קשים בעבודה, לילות ללא שינה עם הילדה..

וצריך לדעת שזה זמני ואח"כ מסתדרים יותר בקלות, ושיש תקופות יותר מורכבות אבל יש גם תקופות יותר מהנות ורגועות-

ויש סייעתא דשמיא גדולה.

חבר של בעלי שמע פעם רב גדול אומר שכל עוד הוא היה בישיבה, החשבון בנק איכשהו הסתדר כל הזמן.

ברגע שהוא התחיל לעבוד, התחילו המינוסים.

מעדות אישית- זה נכון. יש ניסים (לא צריך לסמוך על זה אבל זה נכון..) 

אני יכולה להעיד שאכן האתגר לא פשוט, יש תוקפות יותר קלות ויש יותר קשות וצריך קצת להצטמצם, אך לא ברמה של פת ומים חלילה, ב"ה אנו חיים ברווח ובהנאה...

אני נשואים כבר 6 שנים ב"ה, יש לנו 3 ילדים מתוקים חמודים ושמחים, 

ראשית, זו בחירה של שנינו להקים בית של תורה, בעל משמעות, קרוב לרבני הישיבה- הילדים (וברור שגם אנחנו) רואים ויונקים הרבה מהדמויות הללו, למרות שהם עוד קטנטנים.., ידענו שהשנים הראשונות יהיו קצת לחוצות והתכוננו לזה, זה ממש לא נחת עלינו ב'בום'.

אני עובדת במשרה מלאה, עבודה שדורשת הרבה גם מעבר לשעות העבודה ובעלי עובד בעבודה צדדית ומסייע בהכנסות החודשיות, כך שאנחנו מסתדרים ב"ה גם ללא עזרת ההורים (באופן תדיר וקבוע)- לשנינו היה ברור שאם מתחיל להיות דחוק- הוא מתחיל לעזור, ולפי הצורך עולה/ יורד בשעות העבודה. 

זה נותן כ"כ הרבה, ומוסיף לבית ערך מוסף לעילא ולעילא... זו השקעה ששווה כל שנייה, יש אינספור רגעי שמחה עם הבחירה להיות אברכים. בעיקר בעיקר שזה מגיע גם לילדים.

וכמו שכתבה - 'אמא שלה'- באמת מסתדרים, והמינוס בבנק או שלא קיים (לפחות אצלנו) או שקיים אך מזערי ביותר שניתן להתגבר עליו תוך כמה חודשים... וגם ה' עוזר מהון המון המון.. ובדברים לא מתוכננים... הכל בראש, קצת רצון להתקדם רוחנית ופחות חומרית ממשנה את כל המציאות וחיים עם זה בשמחה אמיתית.

שתזכו בע"ה לטעום.

יחד עם זאת שאני ממש מאמינה בזה, ורוצה את זה, צריך לקבל חיזוקים כאלה מדי פעם...

אז תודה.

כשאמרת-"עבודה שדורשת הרבה גם מעבר לעשות העבודה"..-אז מתי את עם הילדים? מי נמצא איתם אחה"צ?

ואני שואלת באמת ברצינות וממש לא בציניות..

שלום, כשהילדים חוזרים מהגן/ מעון אני משתדלת להיות רק איתם! בלי טלפונים או עיסוקים אחרים (לפני 3 שנים בערך הייתי מנסה לעשות הכל באותו זמן- גם ילדים, גם עבודה, וזה פשוט גרוע, בגדר- תפסת רובה לא תפסת, אז לפני 3 שנים בערך הגיע הסוויץ' המבורך. כשהילדים ערים- אז רק איתם ולמענם). משחקת איתם, קוראת להם, עושה איתם יצירות, הם מביאים/ הולכים לחברים. (גם כשאני כותבת עכשיו זה בגלל שיש להם חברים והם משחקים יפה גם בלעדיי).

כשהם הולכים לישון אני מתפנה לשאר העסוקים עד השעות הקטנות של הלילה. אני הולכת לישון בממוצע בחצות. אין ספק שיש לזה מחיר.

הבית נראה על גלגלים רוב השבוע למרות שבעלי ואני משתדלים לסדר ולטאטא כל ערב. ב"ה 3 ילדים זה לא מעט בלאגן.

ב"ה ה' נותן כוחות, לפעמים כשאני מסתכלת על כל המציאות הזו מבחוץ גם לי לפעמים זה נראה בלתי אפשרי.. ובכל זאת מססתבר שכן.

מוזמנת לשאול ולהתעניין עוד אם תרצי ואם זה עוזר...

אני משתדלת לערב אותם בבישולים, הם גם שיא הנהנים וגם אני מרוויחה רווח כפול- אוכל...., זמן איכות מרוכז עם הילדים, צחוקים ויצירתיות.

בלי קשר לישיבה. ברור לי שהישיבה תרמה המון להתפתחות האישית של בעלי, אבל מהתרומה של מילגה מהישיבה אי אפשר לחיות יותר מידי זמן.

גם אני עבדתי (עכשיו אני רק לומדת), והילד שלנו בן שנה ו4 נמצא במעון כל יום, אבל ברור שזה לא אידיאלי... כשאפשר אני מוציאה אותו מוקדם/מביאה מאוחר, ולא, זה לא פוגע לו בסדר היום.

להישאר בישיבה עד שיעור ט' בלי לעשות שום דבר במקביל (תואר בהוראה, סמיכה לרבנות וכו') זה כן להיתקע. במצב כזה אתה יוצא לחיים בגיל 28 בלי כלום ביד, מתחיל ללמוד - הגענו כבר ל31-32, וזה כשאישתך כבר עם תואר שני ו3/4/5 ילדים בבית, שמתפרנסים ממילגת אברך... לגדול בתורה זה יפה מאד, אבל אם זה לא מחובר לשום דבר בחיי המעשה זה בעצם כלום.

זו דעתי, אף אחד לא חייב להסכים איתה, אבל תדעו שיש בנות שעם כל הכבוד לא יכולות להיות רחל אשת רבי עקיבא...

''להישאר בישיבה עד שיעור ט' בלי לעשות שום דבר במקביל (תואר בהוראה, סמיכה לרבנות וכו') זה כן להיתקע.''

לא הבנתי למה זה להיתקע?

הסמכה לרבנות זה כמו תואר ראשון..

הוא יכולהיות רב/מורה..

וזה כסף.לא הרבה אבל מה שבטוח יותר ממלגת אברך..

אבל מעוד 5 מסכתות שתגמור בשנים האלה, אם לא תעשה עם זה כלום בעולם הזה, לא יצמח לך כלום.

לימוד תורה לשמה זה יפה וחשוב אבל אי אפשר לקנות עם זה לא אוכל, לא בגדים, לא בית ולא אוטו.

אמנם אנשים לא נמדדים לפי תואר (ואם לאישה יש תואר שני בתלמוד???), אבל אם אתה רוצה להתפרנס מעבודה ולא מצדקה אתה צריך ללמוד משהו ולעבוד בו...

ודן, במחילת כבודך, אני ממש מבינה בתחום הזה. אני מדברת מהצד של האישה, אתה מדבר מצד של בני"ש.

את הצד הנשי אתה לא מכיר, לא מבין ולא מקבל, כנראה...

עם כל הכבוד, יש לי חברה שנשואה 4 וחצי שנים ובעלה רק לומד, א-ב-ל... יש לשניהם הורים מלייאנים שמממנים להם את כל החיים (שכירות, אוכל, בגדים, רכב...). לא ההורים שלי ולא ההורים של בעלי עשירים, ואין ברירה אלא לעבוד (ד"א, ככה זה בכל מקום בעולם...)

התחום שעליו דיברתי, כפי שהברתי מפורש, הוא המשמעות של לימוד התורה וכיצד נבנים בו.

והבעַת דעתך בו - עם כל הכבוד - שקולה פחות מאשר אם היית מביעה דעה איך ראוי ללמוד פיזיקה אטומית.

מפני שפשוט אינך יודעת..

הדגשתי מפורש, שאם היית מביעה רק דעה על היכולת להתפרנס באופן זה - זה משהו אחר. ניתן לדון. אך את כתבת על ערך ה"לימוד". ואכן ציינתי שיתכן שהתכוונת רק לצד של הפרנסה - אז צריך לציין זאת מפורש ולא לכתוב כך על לימוד התורה, כאילו אין בו משהו אחר חוץ מהאספקט הזה.

ואת חוזרת כעת על הטעות הזו שוב:

"אבל מעוד 5 מסכתות שתגמור בשנים האלה, אם לא תעשה עם זה כלום בעולם הזה, לא יצמח לך כלום". לא יצמח לך כלום? כן? מה זה הלימוד, מכשיר "לעשות איתו משהו בעולם הזה"? זה מראה שאכן אינך מבינה מהו ערך לימוד התורה, כנראה. כי אדם שמבין - אינו מסוגל להתבטא כך.

אמנם משפט אח"כ את כותבת: "לימוד תורה לשמה זה יפה..אבל אם אתה רוצה להתפרנס.." - אז את צריכה להחליט: אם את מבינה שלימוד תורה לשמה זה חשוב מאד-מאד (לא סתם "יפה"), אז אל תכתבי "לא ייצמח לך כלום"... תכתבי: לא תתפרנס מזה.  אם את לא מבינה - אז מה נעשה, זה לא מוריד מערך לימוד התורה, אלא רק מראה שאכן אינך מבינה בו.

וה"התנפלות" שלך (עם אותיות מודגשות....) לגבי "הצד הנשי" - היא באמת מגוחכת, במחילה.

קודם כל, זה לא רק "הצד הנשי" - תתפלאי שגם את "הצד הגברי" מעניינת הפרנסה..

דבר שני - לאט לך... אני לא "בייניש" (אם כי זה באמת תואר כבוד), ועם כל הכבוד לחברתך שנשואה "ארבע וחצי שנים".. לי יש קצת יותר ניסיון בחיים (כדאי קצת להתמתן לפני שמיידעים לא כ"כ בענוה: "ד"א ככה זה בכל מקום בעולם"... תודה על המידע..), גם למדתי, וגם יש לי עבודה ב"ה..

ואגב, גם הבהרתי כמה פעמים שאינני מתייחס כלל לשאלה שעלתה פה בראש השירשור, אלא לאופן הדיבור על הערך של לימוד התורה, בלבד. ללא קשר לענין אחר. לא לשאלה מה ראוי לעשות בנושא הפרנסה באותו זמן.

אז כנראה מי שלא מבין (גם אם אינני שם את זה באותיות מודגשות עם קו מתַחתן..) זה לא אני אלא את: או שלא הבנת כלל מה שכתבתי למרות שהדגשתי זאת מפורש גם בהודעתי הקודמת - או ש"אינך מכירה, מבינה ומקבלת" כלשונך, את הערך של התחום שכלל אינך מכירה אותו מבפנים באמת.

התחום שאמרתי, גם מקודם, שאת לא מבינה בו, הוא הערך העצמי של הלימוד והאופן שאפשר לקנות בו את התורה באמת. ואת משיבה ש"את ממש מבינה בתחום הזה" ובאותה נשימה - שאת "מדברת מהצד של האשה", כלומר הפרנסה. ובכן, זה לא ב"תחום הזה" שעליו דיברתי. זה בתחום הפרנסה. וכמובן שעל הבנתך בפיננסים לא דנתי. כל התייחסותי התחילה מהסיגנון המזלזל על הלימוד: "להיתקע", "זה בעצם כלום".. וכד'.

אני גם הייתי מציע לא להזדרז לדבר בשם כל "הצד הנשי".  אני הכרתי לא מעט משפחות שהנשים עם הבעלים החליטו שהם לומדים תורה לטווח ארוך. ולא "לרבנות"..  אכן, אמרתי מפורש שאינני רוצה להיכנס להבעת דעה בנושא הזה, של שירשור זה. אך עובדתית, הכרתי כאלה, לא עם הורים "מליאנים".. הבעל גדל בתורה - והמשפחה כולה שמחה וצמחה. וזה היה טוב בעיניהם בפועל מ"הרבה זהב וכסף"... 

עם השנים, האנשים הללו גם נהיו מרביצי תורה (לא דווקא עם תואר "רבנות"..), וברור שאז גם מאזן מקורות הפרנסה בבית הישתנה, אבל זה לא הנושא.  אז לא כדאי לדבר בשם "הצד הנשי". את יכולה לדבר בשמך, בשם בעלך, זה בסדר גמור ולגיטימי. ואפילו סתם בשם השקפת עולם איך לדעתך ראוי להיות.

על כבוד התורה!

כמו בן ראמים יתכן שלבעלך הצדיק (בלי שום נימה של זילזול חלילה) לא מתאים לשבת עד שיעור ט' בישיבה.

יתכן שאם היה נשאר בישיבה היה חוטא לעצמו לביתו וילדיו ולעם ישראל

יתכן שעכשיו יש יהודי שמח מוצלח מוכשר בשלל כישורים שתורמים לחברה הישראלית, באופן מאיר ומזהיר הרבה יותר מאשר אם הוא היה נשאר בישיבה.

אני מאמין ומקווה בשבילכם שהוא עזב את כותלי בית המדרש בזמן.

לא מוקדם מידי

ולא מאוחר מידי.

יותר מכך אני מקווה שהשנים בהם קבע את שבתו בבית המדרש, הטביעו את חותמם בנפשותיכם ויאירו לכם אור אינסופי למשך כל חייכם ואף יותר ...

אחר המחילה והברכות

אני חייב לאמר שהפריע לי מאוד מאוד צורת הדיבור שלך על התורה הקדושה

אבל מתוך דברייך משמע שלימוד תורה לשמה זה יפה וחשוב אבל ..

יש דברים יותר חשובים....(והיה גם פירוט)

תרשי לי לחלוק.

צריך בית

צריך אוטו (משלב מסוים בחיים או במיקומים מסוימים)

צריך אוכל

צריך בגדים

אבל אסור להפוך את העיקר לטפל ואת הטפל עיקר

אני מבין שמלחיץ אותך העניין הכלכלי שצריך להסתדר בצורה עצמאית וכו...

אז גם אני אדבר מנסיון של יותר מ10 שנות אברכות שעברתי

אפשר להסתדר אפילו מצויין מבחינה כלכלית וללמוד ולגדל ילדים מוצלחים מתוקים ואפילו שבעים ובריאים נפשית.

אני אחסוך לך ואנזוף בעצמי על כך שאני לא מבין הרי אני רק בייניש ולא אישה ועל כן לעולם לא אבין.

דעי לך שבמקרה הזה טעית בכתובת (כמדומני שגם אצל דן)

את הצד הנשי אני מכיר מעולה !!!!

אני חי איתה

דן איתה בכל דבר שצריך

אני מבין

אני מקבל

ואת יודעת מה ?

גם היא !!!!

היא שותפה פעילה בכל שלב בחיים

שותפה בתורה

שותפה בחינוך

שותפה בחיים שלפני החיים

בחיים שבמהלך החיים

בחיים שאחרי החיים

שותפה בעול הפרנסה כי היא יכולה ורוצה. (תמיד היה ברור לשנינו על מי האחריות לפרנס. זה לא הנושא פה.)

התורה היא החיים ! ! ! 

ובטח שלא מה שעוצר את החיים !

והתורה הקושה היא מספיק חשובה להשקיע בה שנים כדי להתחבר אליה ולאהוב אותה. פשוט בלי שום מטרה נילווית. פשוט לאהוב אותה.

גם אם הבעל הוא לא ר' עקיבא והאישה היא לא רחל

ולוואי תהא זאת בידינו שאחרי כמה שנים בישיבה נוכל לאמר שאנו אוהבים את התורה כדי לקבוע לה עיתים אם מעט ואם הרבה איש כפי כוחותיו.

הכיוון ברור ויש עוד הרבה מה להאריך אבל לא נראה לי שכאן המקום .

בישיבה לא לומדים כדי לעשות במקביל תואר בהוראה,סמיכה לרבנות וכד'. בלי סתירה לכך, שאכן לפעמים כן עושים את זה במקביל. מי שחושב ש"לצאת לחיים" זה אחרי הישיבה - פשוט אינו מבין דבר מה זה ישיבה. ישיבה זה החיים ועוד איך. ואח"כ - המשך החיים מתוך הישיבה, כל אחד כעניינו.

מה זה "אשתך עם תואר שני".. והבעל עם כך וכך שנות לימוד. ממתי האדם נמדד לפי התואר? אני מכיר נשים עם תארים, שבעליהם - ללא תואר - אבל תלמידי חכמים, שמים אותן, במחילה, "בכיס הקטן" מבחינת הרמה שלהם אחרי שנות לימוד בישיבה מול הרמה הלימודית "עם התואר", וגם מכבדים אותן עד בלי די, וגם הנשים את בעליהן.  הרי "תואר שני" אפשר לעשות גם בתלמוד וכד'. מי שחושב שתלמיד חכם רציני שלמד אותן שנים כמו התואר השני הזה נופל ברמתו ממנו... פשוט אינו יודע על מה הוא מדבר.

להגיד שלגדול בתורה, אם זה לא מחובר "לשום דבר בחיי המעשה" (חוץ מזה שכל חיי המעשה שלו הם מודרכים מתוך תורה ומרוממים לאין-ערוך מחיי מעשה של כל מיני אנשים "מעשיים"..) - "זה בעצם כלום".. זו אמירה ממש מזעזעת. אם מישהו היה אומר שחיי מעשה שלא מחוברים לתורה זה בעצם כלום - נו, אפשר היה לדון. אבל להגיד על תלמיד חכם שלא "עם תואר" שזה בעצם כלום?...  עולם הפוך. אגב, בעוה"ב ה"בעצם כלום" הזה שווה הרבה מאוד. אבל האמת שגם בעוה"ז. זה טעם החיים.

כעת - אני מניח שאנחנו פשוט מדברים על שני דברים שונים: את התכוונת מבחינת התרומה לפרנסה, ואני דיברתי מבחינת המהות. אבל אי אפשר לדבר על לימוד תורה בהשקעה רבה, כאילו הוא נמדד לפי הפונקציה התועלתנית-העכשווית וזהו.  זה משול למישהו שמחזיק בידו כוס זהב טהור, ודן אם היא שוה משהו - כי בכוס פלסטיק מיץ פטל יוצא יותר טוב...

בהחלט אינני דן מה מתאים למי. וגם - אם היית מנסחת את דברייך שלהישאר בישיבה הרבה שנים בלי ללמוד משהו במקביל יכול ליצור בעיה כלכלית, אז יש מקום לדון כמה זה כך או לא. אבל לקרוא ללימוד בישיבה במשך שנים "להיתקע".... לא שייך לחלוטין.

ואגב, ראי דבר מענין: לפני כן ציטטת שלא שייך שאברך ילמד בישיבה ובגלל זה אשתו תעבוד וילד יצטרך להיות במעון במקום עם האמא בבית. כעת את אומרת שאת לומדת - ובגלל זה הילד במעון אפילו שזה לא אידיאלי. נו, אז בשביל לימודים של האשה - אפשר שילד יהיה מאילוץ במעון, ובשביל לימוד התורה "שילמד בלילה" (לא מדבר על הנימוק של הפרנסה אלא על מה שזה הובא כטעם מספיק). הוא אשר אמרתי - חוסר הבנה מספיקה בערך לימוד התורה, לאדם ולעם ישראל.

למה?

לימוד תורה לשם לימוד התורה זה כלום?..

מה זה - "תורה לשמה"? לשם הסמכה לרבנות? תואר ראשון?..

אני מאד מסכימה עם חוויה מתקנת והתסכול שלו,

כשנפגשתי (לפני אי אילו שנים....)ליד רב הבנים שהיו גדולים ממני בפחות משנתיים, הרגשתי מאד מבוגרת...

בסוף, התחתנתי עם בחור שצעיר ממני בשנה, כשאני כבר בתוך עולם העבודה והוא עוד הסדרניק...

ב"ה שכבר עבדתי, אם הייתי סטודנטית, אני חושבת שהייתי קורסת,

אבל,

מי שזה היה לו הכי קשה היה דוקא הוא, שהרגיש לא מספיק "גבר" בגלל שאשתו מפרנסת אותו,

אז שיהיה לכולם בהצלחה, ותהיו מוכנים לזה שהדיונים פה (ובכלל) חשןבים, אבל לקב"ה יש הפתעות בשבינו...

אבל זה נראה לי תלוי בגיל של הבת..

עד לפני שנתיים בערך זה לא הפריע לי שהבחור עוד יהיה בישיבה.

היום, אין סיכוי שאצא עם מישהו שעוד לומד בישיבה.

במידה והבחור משלב לימודי תואר, או עבודה יחד עם הישיבה..זה כבר משהו אחר.

אני חושבת שזה ממש תלוי בבני הזוג..

כבר בשידוכים כל אחת צריכה לדעת אם זה מתאים לה בכלל.

אני יכולה להגיד שמאוד קשה לי עם זה..

כי אי אפשר להגיד על הכל החיים נסתדר.. אין מה לעשות אבל דברים לא נופלים עליינו מהשמיים.. לא דירה ולא מים ולא חשמל.. להכל ביטחון כלכלי..

אני אישית חושבת שאם בעלי בעז"ה יעבוד ביום וילך לדף יומי.. דבר שרבנים בהחלט מאשרים.. אנחנו יכולים להקים בית עם ערכים ואמונה לא פחות מכך שבעלי לומד כל היום..

כמובן שזאת דעתי אף אחד לא מחוייב להסכים איתי..

מה זתומרת - מפרנסת? הבחורנ מנהלת את הבית כמו עקרת בית, חשוב לה שהבחור ילמד והיא תעשה בשביל זה הכל!!!!!!!! גם אם לומדים אח"כ וממשיכים לרבנות יש מילגה מהישיבה ועובדים כרמ"ים או כמלמדים במשהו הצד ולומדים להסתפק במוט... לא מבינה את השאלה בכלל!!!!! אנחנו ביחד לאורך כל הדרך.

זה שמדברייך היה נשמע כאילו אני מפרנסת אותו. כשזה בכלל לא נכון.

אני מפרנסת אותנו.למען מטרה גדולה יותר משנינו.

לא לכל החיים,לא לנצח (להיות המפרנסת העיקרית ואולי היחידה) ובעיקר-כיד ארוכה שלו,מתוך מודעות לזה שהתפקיד הוא שלו וכרגע אני עושה אותו כדי שהבית שלנו יוכל להיבנות באופן בריא,נכון,ושמח יותר.

זה ממש לא קל,זה דורש הרבה מאוד הקרבה והשקעה והספקות במועט.אבל מהמקום בו אני עומדת כרגע,עם כל זה-זה נראה לי משמח.

פשוט אני קצת ג'ינג'ית... והייתי בהלם קרב...

אולי זה מתאים לה ואולי לא....

אולי לא תצתרכו בכלל לדאוג לזה והקב"ה יסדר לכם תפרנסה בדרך אחרת (אנחנו למשל התחתנו בדיוק בזמן שאני הייתי בלימודים שנה שנייה והוא סיים שירות ויצא להסדר...זתומרת שכל השנה הראשונה קיבלנו שכירות ולימודים לשנינו מהצבא..וככהב"ה היה לנו שנה להתחיל (שנה אח"כ יצאנו לשליחות...)

אולי היא אחת שחייבת לעבוד ואולי להפך,אחת שחייבת להשמר בשביל לעבור הריונות..

אי אפשר לדעת מה יהיה ומי היא תהיה..

אבל עקרונית, לענ"ד, גבר צריך להיות מוכן לכך שהוא הגג של הבית,הוא האחראי,ואם הוא לכתחילה, זורק את כל האחריות על אישתו אז הוא לא גבר. לא מספיק שהיא צריכה לעבור את ההריונות והלידות ועיקר העול של הבית עליה? אם היא רוצה ומסוגלת ושמחה גם לפרנס,אז יופי..אבל מראש להנחית גם את עול הפרנסה עליה זה נראה לי לא הגון מצדו..ובעניין של בני תורה,גם גדולים וענקים שהתמידו בתורה ,לא נתשו את האחריות לביתם ודאגו להתפרנס ממשהו (הרב אליהו זצ"ל למשל,היה מלמד בת"ת לפני שהתמנה לדיין,הרב משאש היה שוחט לפרנסתו,החפץ חיים זבן..וכו') מי שבאמת רוצה לגדול בתורה לא יתן לפרנסה להפריע לו,זה עניין של כוח רצון .

ולטעמי מי שטענה שלא מפריע, חושבת רק על צד אחד של המתרס: שזה לא מפריע כי בעצם זה אומר שהבעל משקיע בלימוד תורה( כביכול..) אבל שכחתן שבעצם יוצא שאתן המפרנסות..! (וזה לא פשוט מצד המציאות)

הבעל כן יכול ללמוד תורה וכן לעבוד וכן להחשב ככזה שמשקיע עמלו בתורה. זה בדיוק כמו שסטודנט יעבוד כדי להצליח לממן את לימודיו. מישהו התרעם על כך אי פעם? האם זה גרם למישהו להפחית מערכו כסטודנט? כנ"ל על לומדי התורה שעובדים מעט.

מסופר על הרב לוי נחמני זצוק"ל, שפעם הועלה בפניו הרעיון להקים כפר חקלאי שבו יהיה רוב שיעבדו כבחינת זבולון, ומיעוט שילמדו תורה בבחינת יששכר. נענה הרב ואמר: מדוע שחלק ילמדו וחלק יעבדו? שכולם ילמדו ויעבדו, באיזון המאפשר לגדול בתורה ולהסתפק במועט!

זו נראית לי השורה המשמעותית ביותר. ולכן כתבתי שכן אפשר ללמוד תורה וכן לעבוד( מלבד העניינים שהעלו כאן: התחייבותו בכתובה, הערך שיש בעבודה: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך..)

ואגב הר' אליהו לקח על עצמו את עול הפרנסה כבר בגיל 11 כשהתייתם מאביו ר' סלמאן.ועם כל זה בעמל עצוום "והסתפקות במועט" ואהבת התורה ,הגיע להיות הרב אליהו...

לשלב עבודה עם לימודים (מנסיון). ולכן אני לא רואה שום סיבה שהבעל לא יפרנס גם.

יש המוכנות למסור נפשן על עבודות הבית ופרנסתו וכו' בכדי לאפשר לבעליהן ללמוד תורה. הערכתי הרבה נתונה להן, אולם לא כל אחת בנויה לכך... אני למשל מתקשה לראות את עצמי נקרעת בין עבודות לפרנסת הבית לעבודות הבית הרבות. בל נשכח כי גם אם מדובר בשנה אחת של לימוד - הרי שלבחור ממתינות עוד כמה שנות לימוד לרכישת מקצוע, ועד לרכישתו ודאי יוולדו ילד או שניים. בהחלט לא פשוט.

עם כל ההערכה וההערצה לבנות המאפשרות לעליהן להקדיש עצמו לתורה, אני לא חושבת שזה הדבר הנכון לכל זוג לעשותו. לא לכל זוג זה מתאים. אני רק מקווה שכל הבחורות שכן בחרו בדרך זו לא מזיקות לעצמן, שמערכת הזוגיות שלהן עם בעליהן טובה ושילדיהם גדלים בטוב.

שנזכה לקדש חיינו בתורה ולטהרם בעבודה.

אני לגמרי בעד שאישתי תעבוד תרוויח תהנה תהיה אשת קריירה אם היא חפצה
מה שטוב לה יהיה הכי טוב לי!!!

מה שאני מפחד גם זה שיש אולי בנות שיהיה קשה להן שהגבר לא כל כך יפרנס בהתחלה כי יהיה
לו יותר קשה כי הוא יהיה כפוף למסלול הסדר..ברור לי שאני אעבוד!!אסור להיות בטלן!!
רק בנות תבינו שלבנים יש מסלול קצת יותר קשה לפרנס בהתחלה...

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

חיבור לרגשות זה דבר חשוב.

מי שלא בוכה גם לא יצחק וירקוד.

עת לכל חפץ

ע"ע פירושו של הרב קוק בעין אי"ה שמדברים על "הנעלבים ואינם עולבים" ומדייק שהם אנשים רגישים שנעלבים ועצם זה יש להם אפשרות להעלב ולהתגבר על כך זאת המעלה שלהם - 

"לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם את אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נ(ת)טמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלוקים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים"

עין איה על שבת ט פג – ויקיטקסט

לכן צריך לבכות, ואז אח"כ לקום. אבל לא לבכות בכלל זה טמטום הלב, בטח שזה לא יתרון.

זה נראה לי ברור

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

השיר עוסק בכאב ותסכול

לק"י

אני באמת לא מתעסקת בכלל בשידוכים.

אבל אני לא מחלקת עיצות לנישואים, לא מתנסה על רווקים, לא חושבת שתמיד הם "אשמים" ברווקותם, לא חושבת שהכל טוב ונפלא בנישואים.

אם הכותבת התכוונה בעיקר לחלק של לעזור לחברים למצוא חתן/ כלה, אז פספסתי את זה.

וברור שכל הכללה פה היא מתוך עמדה מסויימת שאפשר מאוד לגלות הבנה כלפיה.

התוכן ביחס לנשואים פחות רלוונטי לשאלה להבנתי.

השאלה אם הזדהת עם התחושות התסכול והכאב של הכותבת, אם את יכולה להזדהות. 

השיר לא נכתב ביחס לחווית הנשואים, ולכן השאלה לא פנתה מההיבט הזה.

אמממ תאמת שפעם רווק שהציע לי הצעה אמר לי תוך שנייה, אחרי שהסברתי לו למה זה לא בדיוק מה שאני מחפש ירה לעברי - "אין את מה שאתה מחפש". שאלתי את עצמי, איך האבצע שלו קלה על ההדק לירות כזאת טענה בלי שהוא מכיר אותי בכלל, וגיליתי שלצערי השיפוטיות כלפי רווקים יכולה להעשות גם על ידי הרווקים עצמם אחד כלפי השני.

אני יכול להגיד שבאמת בנאדם שהוא נשוי הוא נמצא בעמדה שונה.

בע"ה כשאתחתן אז אני אשתדל לזכור שאני לא מבין מאה אחוז את הכאב של הבדידות, למרות שברור לי שהייתי בו לא מעט. עצם הפוזיציה היא פוזיציה אחרת. המודעות לפוזיציה היא מה שעושה את ההבדל.

השאלה המשעשעת הזו כאילו הכריחה אותי לענות בשאלה...

האם באמת נראה לכם, רווקים יקרים, שהנישואין הם איזה פעולה קטנה של מתן טבעת ופתאום הכל נהיה פשוט יותר?

(לא רוצה להיות שיפוטי, אבל לפעמים אני חושב שחלק מהבעיה של רווקים/ות שאני מכיר וגם של כמה חברים כאן, נובעת בדיוק מחוסר ההבנה של הבעיה שהעליתי. וזו גם הסיבה העיקרית שאני משתדל לא להגיב כאן).

בכל מקרה שתהיה לכולנו המון הצלחה!

אבל זה עדיין משהו שאנחנו רוצים. לא הייתי חוזרת להיות רווקה, ומאותה הסיבה רווקים רוצים להתחתן, עם כל הקשיים שמגיעים עם זה, וזה קשה כשזה מתעכב.

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.