ידידיה יצחקי: "ספרויות היהודים" הם "ספרות עם ישראל" | ||
| מהותה של התרבות היהודית והמסגרת הרופפת המאגדת אותה, או הגג הסוכך על התרבויות היהודיות השונות, היא בקונטקסט שלה עם הקיום היהודי, בהכרזתה על קיום יהודי, במשמעות הרחבה ביותר ורבת הפנים שניתן להעניק למושג זה. אמנם, הקיום היהודי מאופיין במשקעי התרבות שלו, שאלמלא כן אי אפשר לדבר על עם יהודי. אפשר לשאול אם כן אם אין אנו סובבים במעגל סגור. למעשה, הקיום היהודי והתרבות היהודית הם שני פנים של מהות אחת, ההכרזה על קיום יהודי היא מעשה של תרבות, והמשכו של הקיום היהודי הוא במסגרת של יצירה תרבותית. לכן כל גילוי של קיום הנתפס כיהודי שייך למערכות הרבות והשונות של התרבות היהודית, ובכלל זה "ספרות עם ישראל". |
מזה יותר מעשרים שנה מנהל פרופ' דן מירון מערכה ספרותית שעיקר עניינה בטענה שיצירות הספרות שנוצרו בידי יהודים בשפות שונות אינן יכולות להיכנס אל מתחת לגג אחד שנקרא "ספרות עם ישראל", כיוון שאין דבר כזה. במקום זה מציע מירון לדבר על "ספרויות היהודים", שהן שונות זו מזו במידה שאיננה מאפשרת לראות בהן ספרות אחת.
מסעו של מירון החל לקראת סוף שנות השמונים, כשפרסם מסה בשם "ספרות עם ישראל או ספרויות היהודים?"1, כנראה כתגובה לכך שאוניברסיטת בר-אילן הסבה את שמה של "המחלקה לספרות עברית" ל"ספרות עם ישראל", על מנת לצרף אליה קתדרה ללימודי לשון יידיש ותרבותה, ולימים גם קתדרה ללימודי לאדינו ושאר לשונות היהודים. לאחרונה פרסם מירון מסה בשם 'הרפיה לצורך נגיעה' (עם עובד, 2005), בה הוא ממשיך את אותה מערכה, וכך בפרקים שכתב מירון באנציקלופדיה 'זמן יהודי חדש' (כרך שלישי, כתר, 2007).
במסתו 'הרפיה לצורך נגיעה' מביא מירון תיאור היסטורי מרתק ורחב ידע של התרבות היהודית הרב-לשונית לדורותיה, ומוכיח ללא ספק שמעולם לא הייתה "ספרות יהודית", אבל, לדעתו, המגמות המטא-היסטוריות בחקר "הספרויות היהודיות" בראשית המאה העשרים הראו רצון לאחדות כוללת של "ספרות עם ישראל". מגמות אלה, טוען מירון, הוליכו לצרות אופקים ולעיוות בתפיסתם של תהליכים היסטוריים, שכן הספרות העברית וספרות יידיש, וכן גם ספרויות יהודיות בשפות שונות, על אף הקרבה שביניהן, הלכו בכיוונים שונים והתרחקו זו מזו מרחק רב, שאינו מאפשר לראות בהם ספרות אחת.
מירון מציע לחדש את המחקר המטא-ספרותי, שהיה רווח בראשית המאה העשרים, מחקר שעסק במהותה, בדרכה ובמגמותיה של הספרות העברית ויתר ספרויות היהודים, נושא שמזה כמה עשרות שנים אינו מעסיק יותר את המחקר הספרותי. מירון סוקר בידענות רבה ובפירוט רב את תולדות המחקר המטא-ספרותי, ומציג את הדעות השונות שרווחו לגבי היחס שבין הלשון העברית וספרותה לבין לשון יידיש וספרותה. מירון עומד על כך שהיה זה וויכוח אידיאולוגי, אך אינו מציין שהיה זה וויכוח פריסקריפטיבי (מרשמי) במהותו, ולא דסקריפטיבי (תיאורי), לאמור, וויכוח שלא התעניין במה כותבים סופרים יהודים, אלא במה אמורים סופרים אלה לכתוב.
השאלה הבוערת הייתה באותם ימים אם יש לכתוב בעברית או ביידיש, וזאת במסגרת 'ריב הלשונות' הנודע, שעסק בשאלה מהי השפה האותנטית של היהודים, עברית או יידיש. היה זה ויכוח פוסט-משכילי, ספוג באידיאולוגיות השונות שרווחו ברחוב היהודי במוצאי תקופת ההשכלה, ויכוח שכיום כבר הוכרע כמעט ללא עוררים. השפה העברית הייתה לשפת דיבור יום יומי, ייצרה ספרות ענפה ועשירה, ומשמשת עיתונות, תיאטרון וקולנוע חיים ותוססים, ואילו יידיש למרבה הצער גוועה, גם בשל התערבותם של היהודים דוברי יידיש והתערותם בארצות מושבם ובלשונותיהן, וגם בעקב רציחתם של מיליונים דוברי יידיש במהלכה של מלחמת העולם השנייה. השפה ותרבותה נשארו באקדמיה, ואינם קיימים בחיי יום-יום, אלא בשולי השוליים של התרבות היהודית. יתר על כן, מחקר מטא-היסטורי, מעין זה שמירון מציע, נוטה לעיתים קרובות להציע "יעדים" לספרות, כפי שאכן מתרחש בביקורת הפריסקריפטיבית, החותרת להבנות היסטוריות של הספרות הישראלית, מימין ומשמאל.
שאלת אחדותה של הספרות היהודית כשלעצמה היא שאלת סרק, שכן כל מכלול ספרותי עשוי להיות מחולק בחלוקות שונות, דיאכרוניות, סינכרוניות, ז'אנריות, לשוניות ועוד, ובאותה מידה ניתן לצרף יצירות שונות למכלול כזה או אחר, על פי נתונים וקריטריונים שונים. אנו מדברים על "ספרות עולם", וזו כוללת גם את "ספרות המערב", "ספרות אירופה", "ספרות אנגלית" שכוללת את הספרויות של העמים הרבים והשונים דוברי אנגלית, או "ספרות גרמנית", שכוללת מלבד ספרות שנכתבה בגרמניה גם ספרות שנכתבה באוסטריה, צ'כיה, שוויץ וכיוצא באלה. כמוכן נוכל לצרף או לחלק את הספרויות השונות על פי נתונים דיאכרונים, אנו אכן מדברים על ספרות הזמן העתיק, ספרות ימי הביניים, ספרות הזמן החדש, ספרות קלאסית, ספרות רומנטית וכן הלאה.
אפשריים כמובן גם צרופים אחרים וחלוקות אחרות והדברים ידועים. מהצד האחר נוכל ללכת אחרי ההבחנות של ס' יזהר, שטען שאין "ספרות", "סיפורת" או "שירה", יש רק סיפור ועוד סיפור, שיר ועוד שיר. אפילו לכלל יצירתו של סופר או משורר כלשהו לא ניתן לדעתו להתייחס כאל "מכלול". אבל אם נניח ש"מכלול" איננו בהכרח אחדותי, נוכל לראות את הספרות במבטים צולבים, ולהניח שספרויות היהודים על הצדדים השונים שבהם, גם מהבחינה הלשונית וההיסטורית, וגם במגמות הספרותיות והחברתיות שלהם, מהווים את "ספרות עם ישראל", ההיסטורית והאקטואלית.
אבל תפיסתו של מירון איננה פשוטה עד כדי כך. מירון יודע היטב מהי אחדות ומהי אחידות, הוא מציע על-פי תפיסתו תשובות ערוכות וסדורות היטב לשאלות כגון הזיקה שבין הלשון העברית והלשונות הארמית והיוונית בספרות הזמן העתיק ובימי הביניים, הזיקה ללשון הערבית בספרות ימי הביניים, הסימביוזה שבין הספרות העברית וספרות יידיש בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, שאלת הסופרים הדו-לשוניים, שכתבו גם בעברית וגם ביידיש, ועוד שאלות שמעמידות בספק את ההנחה ש"ספרות עם ישראל" אינה קיימת ואיננה אפשרית.
מירון אמור לדעת שאין קושי ענייני להכניס את ספרויות היהודים, הנבדלות זו מזו בלשונן ולא רק בלשונן, אל מתחת לגג אחד של "ספרות עם ישראל", מבלי להתכחש לשוני שאכן מבדיל בין הספרויות השונות, ואפילו לעובדה שאין עליה עוררים שהספרות העברית שונה מספרויות אחרות בכך שבמשך דורות רבים שפתה לא הייתה שפת דיבור, אלא רק שפת הכתב. נראה לי אם כן שמאחורי המאבק הנמרץ כנגד האפשרות של "ספרות עם ישראל" מסתתרת, ביודעים או בדיעבד, אידיאולוגיה כוללת באשר למהותו של הקיום היהודי.
איני חושב שיש מי שיתנגד לדעה שהספרות היא נשמת אפה של התרבות היהודית, שבלא ספרות התרבות היהודית אינה קיימת. לפיכך, אם אמנם אין "ספרות עם ישראל" אין גם תרבות יהודית, גם אי אפשר שתהיה, ויש רק תרבויות שונות של יהודים, בלשונותיהם השונות ובמקומותיהם השונים. ומכיוון שכל תרבות יכולה להיווצר רק במסגרת של עם, אין ולא יכול להיות גם עם יהודי, ומן הסתם מעולם גם לא היה. ישנן רק קבוצות אתניות של יהודים בארצות שונות, שהקשר ביניהן אינו חורג מרגשות של נוסטלגיה, במידה זו או אחרת. אם אמנם כן הוא, הרי שכמיליון מאזרחיה היהודים של מדינת ישראל, דוברי רוסית, מהווים קבוצה תרבותית, ולפיכך גם לאומית, נבדלת מכל וכל מיתר תושביה היהודים של מדינת ישראל, דוברי עברית. ומהצד האחר יהודים דוברי רוסית ברוסיה, בישראל ובארצות הברית הם עם אחד, בעל תרבות אחת. ועוד, יהדות ארצות הברית היא לפיכך צרוף של כמה עמים יהודיים, אמריקאים דוברי אנגלית, רוסים דוברי רוסית, ישראלים דוברי עברית ועוד.
זוהי כמובן אידיאולוגיה לגיטימית, שיש לה בסיס רחב במציאות. היא מקובלת בחוגים שונים בארצות הברית, גם בדיעבד וגם להלכה, וכבר קיבלה ביטוי מחקרי, בין היתר בספרם של קארין אביב ודוד שנייר [שניאור?], 'יהודים חדשים', 'קץ התפוצה היהודית'.2 לדעתי נמשכת אידיאולוגיה זו מתורתו של משה מנדלסון, מהמאה השמונה עשרה, ששללה את רעיון קיומו של עם יהודי, וראתה ביהודים קהילות דתיות השייכות מבחינה לאומית לארצות מושבם. אביב ושנייר דוחים גם את הקשר הדתי, ורואים את הזהות היהודית, שהיא מהות פלורליסטית מכל וכל, רק בהגדרה של פרטים המזהים את עצמם כיהודים, ולא יותר. הם דוחים את הזיקה ההיסטורית לארץ ישראל כ'ארץ מובטחת', אליה אמורים היו היהודים להגיע בקץ הנדודים בין העמים וארצות התפוצה שלהם, שכן כבר היום רואים יהודים רבים את עצמם כשייכים שייכות מלאה לארצות מושבם, ורואים בהן את ביתם.
מדינת ישראל איננה יותר מרכזו של העולם היהודי, ואינה עומדת בניגוד ל'תפוצה', היא רק אחת הארצות שבהן יושבים יהודים. "יהודים הם בני-אדם עם תרבויות רבות, שרואים את ביתם במקומות רבים, ויש להם אין-סוף דרכים יצירתיות כדי להביע את המשמעות של להיות בבית כיהודים", מסכמים אביב ושנייר את מחקרם.
אין זו תפיסה חדשנית. כאמור, גישה דומה הייתה מקובלת על חכמי ההשכלה במרכז אירופה, ובמהופך זוהי תפיסה ישראלית שנקראה "כנעניות". הכנענים, קבוצת אינטלקטואלים שקמה מסביב למשורר יונתן רטוש בשנות הארבעים של המאה העשרים, דיברו על "אומה עברית" שנוצרת בארץ ישראל, ואין לה דבר עם הגולה, או הפזורה היהודית, שכן היהדות היא דת, ובארץ ישראל נוצרת אומה חדשה שאיננה מזהה את עצמה עם הדת היהודית. מהצד האחר, "היהודים החדשים" בארצות הברית מנתקים את עצמם ואת יתר הקהילות היהודיות ברחבי העולם מהזיקה למדינת ישראל כמרכזה של יהדות העולם, תשובה הולמת לרעיון הכנעני. אבל, שלא כמו אנשי ה'השכלה' וה'כנענים', אביב ושנייר דוחים את הטענה שזהו קץ היהדות כמהות לאומית, שכן לדעתם עשויים להיות קשרים של תיירות ולימוד הדדיים בין הקהילות השונות של היהודים, "מגעים", כפי שקיימים קשרים בין יהודי התפוצות לבין מדינת ישראל, לפי תפיסתה של הציונות.
לדעתי זוהי השקפה לגיטימית שיש לה, כאמור, אחיזה לא מבוטלת במציאות, רק חבל שדובריה אינם מוותרים על ההנחה שיש בכל זאת קיום לעם יהודי. "מגעים" אינם יוצרים עם, והזיקה האישית ליהדות בהגדרה עצמית בלבד איננה מספקת לקיומו של עם. הגדרה עצמית יפה כתשובה לשאלה מיהו יהודי, ולא לשאלה מהי יהדות. התשובה היחידה האפשרית לשאלה זו, מנקודת ראות חילונית, מצויה במשקעי התרבות היהודית, המשותפים, ככלל, לכל הקהילות היהודיות ברחבי תבל. אם אין תרבות יהודית כוללת, כפי שמסתבר מטיעוניהם של אביב ושנייר ושל דן מירון, אין ולא יכול להיות, וככל הנראה גם מעולם לא היה עם יהודי.
כמו אביב ושנייר, גם דן מירון מציע לתאר את הקשר בין התרבויות היהודיות כ"מגעים". לדעתו יש "להרפות" מתפיסת האחדות של הספרות היהודית, על מנת שנוכל לתת מקום ולהבחין ב"מגעים" בין הספרויות היהודיות, לאמור, בין התרבויות היהודיות. אבל גם לדידו אין ב"מגעים" אלה כדי להיות "ספרות עם ישראל", או, כמשתמע מכך, תרבות יהודית. אני מניח שמירון, ממש כמו אביב ושנייר, נרתע מהמסקנה ההכרחית מתפיסתו שאין ולא יכול להיות, גם לא היה מעולם עם יהודי. עם זה שהוא משתמש פה ושם במושג "תרבות יהודית", הוא אינו נזקק לשאלת קיומו של עם יהודי מכל וכל, הוא מסתפק בדחיית האפשרות לראות בספרויות היהודים את ספרותו של העם היהודי, גם לא בבחינת "גג" המסמן את גבולותיה המטושטשים, רחבי השוליים, של התרבות היהודית.
לדעתי, מהותה של התרבות היהודית והמסגרת הרופפת המאגדת אותה, או הגג הסוכך על התרבויות היהודיות השונות, היא בקונטקסט שלה עם הקיום היהודי, בהכרזתה על קיום יהודי, במשמעות הרחבה ביותר ורבת הפנים שניתן להעניק למושג זה. אמנם, הקיום היהודי מאופיין במשקעי התרבות שלו, שאלמלא כן אי אפשר לדבר על עם יהודי. אפשר לשאול אם כן אם אין אנו סובבים במעגל סגור. למעשה, הקיום היהודי והתרבות היהודית הם שני פנים של מהות אחת, ההכרזה על קיום יהודי היא מעשה של תרבות, והמשכו של הקיום היהודי הוא במסגרת של יצירה תרבותית. לכן כל גילוי של קיום הנתפס כיהודי שייך למערכות הרבות והשונות של התרבות היהודית, ובכלל זה "ספרות עם ישראל".