תקרא את זה, ותחזור אלי.
א. יחס של כבוד למלכות רשעה
הרמב"ם כותב במפורש (הל' מלכים פ"א ה"ז): "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצווה ונלחם מלחמות ה' - הרי זה מלך וכל מצוות המלכות נוהגות בו, אע"פ שעיקר המלכות לדוד" וכו'. ומכלל הן - אתה שומע לאו: שאם אינו הולך בדרך התורה והמצווה - אין מצוות המלכות נוהגות בו. במקום אחר (הל' סנהדרין פ"ג ה"ט) מביא הרמב"ם את הירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ג), שמי שאינו הולך על פי התורה והמצוות - אפילו דיין שרק נטל ממון להתמנות - אין ממנים אותו לשום מינוי שבישראל, הטלית שעליו היא כמרדעת של חמור, ואין נוהגין בו כבוד כלל.
עם זאת, ידועה הטענה הנסמכת על הגמ' בזבחים (קב ע"א), שצריך לנהוג כבוד גם במלכות רשעה, שהרי משה אמר לפרעה: "וירדו כל עבדיך אלה אלי", וגם אליהו רץ לפני מרכבת אחאב.
אמנם, לימוד פשוט של הגמרא מעלה שהטענה אינה נכונה כלל. הגמרא לא מדברת על "כבוד מלכות", אלא על "אימת מלכות". ההקשר בגמרא (מנחות צח ע"א) הוא כיצד קבעו בשער בית המקדש סימן של מלכות פרס. וענתה הגמרא, שחייבים לקבל את אימת המלכות, וזה מעין פיקוח נפש. זאת אומרת: הייתה הוה-אמינא שאסור גם להציג כבוד למלכות רשעה, כי יש בכך חנופה ואי-ביטחון בקב"ה, ולימדה אותנו הגמרא שלא צריך למרוד במלכות, ומותר להחניף לה, כשצריך (כמו שכתבו לאורך הדורות על "הקיסר ירום הודו רב החסד", גם אם הוא היה רשע מרושע). מכיוון שאלו רשעים שהשעה משחקת להם כעת - יש לנו לכפוף את ראשנו כלפיהם.
והעובדה שאליהו רץ לפני אחאב היא משום שאחאב חזר בתשובה, והסכים בעצם לשחיטת 450 נביאי הבעל (כך פירש גם המלבי"ם שם: "וכי מאז נטה לבו (של אחאב) אל אליהו ולכן כבדו כמלך, כי באותה שעה חשב לקרבו לעבודת ה'"). וההוכחה לכך היא, שלפני כן אמר אליהו לעובדיהו (מלכים א' יח, ז): "לך אמור לאדניך הנה אליהו", ולא שנס מתניו לרוץ לקראת המלך. אדרבה - הוא התריס כנגד אחאב (שם יח): "לא עכרתי את ישראל, כי אם אתה ובית אביך!", והיכן כבוד המלכות? וכן רואים לגבי אלישע, שאומר ליהורם (מלכים ב' ג, יד): "חי ה' צ-באות כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך". במילים אחרות: לא הייתי מסתכל עליך בכלל! (ואמירה זו לא הייתה בנבואה, שהרי רק אחר כך ביקש שיביאו לו כלי נגינה על מנת שיוכל להתנבא. ומכאן שאין זו "הוראת שעה" אלא צורת ההתנהגות הרגילה כלפי מלך רשע). ומפורסם שגם שמעון בן שטח - אחד מחכמי ישראל, לא התנהג בכבוד לינאי המלך (בראשית רבה פרשה צא, ובירושלמי ברכות פ"ז ה"ב).
ב. חנוכה כיום עצמאות?
יש המוכיחים מהרמב"ם, שיש לחגוג ולשמוח על שלטון יהודי, גם אם הוא חוטא ופושע. שהרי הרמב"ם כתב בהלכות חנוכה (פ"ג ה"א): "בבית שני כשמלכו יוון, גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני". ולמה הזכיר הרמב"ם את הנקודה שחזרה מלכות לישראל? אלא מכאן - טוענים כמה תלמידי חכמים גדולים - שחזרת המלכות היתה העילה לקביעת חנוכה כחג, וזאת למרות שמלכות זו לא היתה צדקת כל-כך, בלשון המעטה, כידוע מן ההיסטוריה.
אבל נראה שאין זו כוונת הרמב"ם כלל. ראשית, הרי הרמב"ם מלמד אותנו שמלך שאינו הולך בדרך התורה והמצווה - מצוה לזלזל בו, ואינו נחשב כמלך. שנית, אם החג נקבע בגלל העצמאות בלבד - אין משמעות לכל האריכות הגדולה בראש ההלכה ברמב"ם. שלישית, ה"עצמאות" אינה מוזכרת כלל בתפילת "על הנסים", ומכאן שלא היא הנקודה. רביעית, לפי זה, מדוע לא חוגגים "עצמאות" על מלכות ישראל שהיתה בזמן בית ראשון? וחמישית, אם חג החנוכה נקבע בגלל חזרת המלכות - צריך היה להפסיק לחגוג את חנוכה לאחר חורבן בית המקדש, כמו שברור שאם מדינת ישראל היתה נחרבת, חלילה - כבר לא היו חוגגים את יום העצמאות.
לכן נראה פשוט, שאחר שהרמב"ם מפרט את כל גזירות היוונים והצלת ישראל שאחר-כך - עדיין יש לבדוק האם היתה זו אפיזודה חולפת, או ניצחון אמיתי שניתן לחגוג עליו. ואומר הרמב"ם שמכיוון שההישג נשאר למעלה ממאתיים שנה, הוא נחשב ניצחון אמיתי על היוונים. אך ההודאה איננה על עצם המלכות, שכן המלכות עצמה הייתה באמת בעייתית.
ג. חילוק בין רשעים שצריך לדונם לזכות ולקרבם, ובין רשעים גמורים
היחס לרשעים בעולם נידון במשך כל הדורות על ידי הנביאים, חז"ל וחכמי ישראל. ידוע לתורה שיש רשעים שהם ברי תיקון, ויש כאלו שיצאו לגמרי מכלל ישראל. התורה עוסקת בנושא ונותנת הדרכות והגדרות מדוייקות מאוד. הדברים לא הומצאו היום ולא בדור הקודם, ואפילו ההתייחסות לרשעים שיהיו בדור של עקבתא דמשיחא נצפתה כבר לפני אלפי שנים. כשאנחנו מסתכלים על המציאות אי אפשר לדעת מה לעשות בלי הדרכה של תורה. יהודים מאמינים יודעים שלכל דבר שקורה במציאות יש התייחסות של התורה.
התורה מלמדת אותנו שעם ישראל בכללותו הוא קדוש בפנימיותו, שהאחדות בעם ישראל חשובה מאוד ושצריך להיזהר לא לקטרג על הדור. אבל מצד שני בוודאי שאין בכוונת התורה שנשלים עם הרשעה ונאמר: "זה מה שיש, וזה העם שלנו". לכן התורה מחלקת חלוקה ברורה בין רשעים ספציפיים שצריך להוציא אותם מחוץ לגדר, לבין מצב הדור בכללותו, שצריך ללמד עליו זכות ולקרב אותו בעבותות אהבה. בוודאי שהדגש המרכזי צריך להיות בריבוי אהבה לכלל ישראל, אבל כאשר נמצאים במלחמה עם רשעים פרטיים - אי אפשר להתעלם מרשעתם, וצריך להגדירם ולהלחם עמם. זו הדרך להבין את המקורות הרבים הסותרים זה את זה: מצד אחד אהבת ישראל ללא גבול, ומן הצד השני מצווה לשנוא רשעים ולהוציאם מכלל ישראל, והאיסור להתחבר אליהם. מכאן ההלכות המפורשות שאינן ידועות כל-כך בציבור על דין "מורידין ולא מעלין" (גמ' ע"ז כו ע"ב; רמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ד הי"ד, הל' ממרים פ"ג ה"א וה"ב ובעוד מקומות; שו"ע יו"ד סי' קנח ס"ב ובהג"ה, חו"מ סי' תכה ס"ה), שמצווה להרוג רשעים, ושבגמרא, ברמב"ם ובראשונים נוספים מוזכרים סיפורים על קיום הדין הזה הלכה למעשה פעמים רבות (ויש להדגיש שבדורנו הדין של "מורידין ולא מעלין" לא שייך בשום אופן, לכל הדעות. אם מצד שאין בכך תקנת העולם ואם מצד "תינוקות שנשבו", ואכמ"ל).
התורה שבכתב, הנביאים והכתובים מלאים בחלוקה ברורה בין צדיקים לרשעים, ובחיוב של הצדיקים לשנוא את הרשעים ולא רק את הרשעה, ולראות בהם סכנה לעם ישראל ולכלל האנושות. די אם נצטט מעט מהפסוקים העוסקים בכך: "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשך חיקך או רעך... לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו" (דברים יג, ז-ט); "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פֹנה היום מעם ה' אלוקינו... והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך... לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים, והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל" (דברים כט, יז-כ).
דוד המלך בתהלים פרקים נ"ב-ס"ד ועוד, מאחל "איחולים" קשים מאוד גם לרבותיו לשעבר שהפכו לשונאיו ורדפו אותו, וגם ליהודים כשרים שרק הלשינו עליו לשאול (מלך ישראל שנמשח על-פי נביא!). האשמה העיקרית שהוא מאשים אותם בה היא ש"לא שמו א-להים לנגדם סלה" (נד, ה). מכיוון שהם מנסים לרדוף אחריו לא לשם שמים - הרי הם רשעים, גם אם יש להם שיקולים כאלו ואחרים. על דואג - רבו לשעבר - הוא זועק: "גם א-ל יתצך לנצח, יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה. ויראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו" (נב, ז-ח). על אנשי העיר זיף הוא מבקש: "ישיב הרע לשוררי, באמתך הצמיתם (-תהרגם)" (נד, ז). הוא מתאר (פרק נה) את חבריו הטובים ביותר בעבר שהיו שותפים במעשי קדושה: "כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו. ואתה אנוש כערכי, אלופי ומיֻדעי, אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש". וכעת הוא מאחל להם: "יַשִּׁי (-יביא) מות עלימו, ירדו שאול חיים, כי רעות במגורם בקרבם" (שם, טז), "ואתה אלקים תורִדם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך" (שם, כד). עוד הוא אומר על יהודים: "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע" (נח, יא). "בשלוח שאול וישמרו את הבית להמיתו", התפלל דוד על החיילים שבאו לתופסו בפקודת שאול מלך ישראל: "הצילני מפועלי אוון ומאנשי דמים הושיעני... אל תחון כל בגדי און סלה". והוא מאחל להם מוות ביסורים: "אל תהרגם, פן ישכחו עמי. הניעמו בחילך והורידמו מגננו ה'... כלה בחמה כלה ואינמו וידעו כי א-להים משל ביעקב לאפסי הארץ סלה. וישוּבו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר" (פרק נט). באופן כללי, דוד "נעים זמירות ישראל", מזכיר בפרקים רבים מאוד מתהילים את השנאה לרשעים ואיחוליו שישמדו. בתוך "אשרי", בתוך "ברכי נפשי" ועוד ועוד. מדוע דוד לא הסתפק בתפילה לתיקונו של עם ישראל? מדוע ראה צורך לבקש נקמה ולקלל את אויביו?
בספר ירמיהו מסופר על רשעי ירושלים: "ויאמרו לכו ונחשבה על-ירמיהו מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא. לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו". ומכיוון שמדובר ברשעים גמורים, ולא מדובר בקטרוג על עם ישראל בכללותו - מבקש ירמיהו מהקב"ה: "הקשיבה ה' אלי ושמע לקול יריבי... לכן תן את בניהם לרעב, והגירם על-ידי חרב. ותהינה נשיהם שכולות ואלמנות ואנשיהם יהיו הרגי מות, בחוריהם מֻכֵּי-חרב במלחמה. תישמע זעקה מבתיהם כי תביא עליהם גדוד פתאם, כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי. ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למוות, אל תכפר על עוונם וחטאתם מלפניך אל תֶּמְחִי. ויהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם" (ירמיהו יח, יח והלאה). חז"ל לא מגנים אותו על דבריו. אדרבה - הם מסבירים אותם.
דברי חז"ל מלאים מזה גם כן, ולא נוכל במסגרת זו לצטט מהם. נציין רק את נבואתם על דורנו: "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. מאי קרא? כולו הפך לבן טהור הוא" (סנהדרין צז). חז"ל דייקו בדבריהם כשכתבו "מינות". על המינים הם תיקנו את ברכת "ולמינים ולמלשינים אל תהי תקווה... והזדים מהרה תעקר ותשבר ותמגר ותכניע". דווקא על המינים תיקנו את הברכה, ולא על רשעי האומות, כי המינים הכי מסוכנים לישראל. ועוד אמרו שם: "אין בן דוד בא עד שירבו המסורות... עד שתכלה מלכות הזלה מישראל... עד שיכלו גסי הרוח מישראל", ו"עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל".
לכן, מי שרוצה לטעון שאין מקום לשנוא את הרשעים אלא רק את הרשעה - יצטרך למחוק פרקים שלמים מהתנ"ך ומחז"ל. לא נוכל להתייחס כאן לכל המובאות השונות של חז"ל, כי צריך לכל זה ספר בפני עצמו, אבל הלומד הישר ילמד את המקורות וימצא את החילוקים בעצמו (לגבי "יתמו חטאים ולא חוטאים" - נתייחס בעז"ה בהמשך).
ד. יחסו המורכב של הראי"ה קוק, גם לרשעים בני דורו
הרב קוק האריך להסביר במקומות רבים, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה רוחנית-קבלית, מדוע הוא מקרב את רשעי דורו יותר מגדולי ישראל בדורות אחרים. ואף על פי כן, באיגרת תקנ"ה המפורסמת - שכתב הרב לרידב"ז, מזהיר הרב ביחס להתייחסות של כלל הציבור: "ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת עין לדעת לחלק בין הצד הפנימי שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם... הוא יכול להתקלקל הרבה ח"ו, וללמוד ממעשיהם ולהידבק בצד הרע שבהם, והוא מחוייב להתרחק מהם".
כבר בדבריו אלו, רואים שהרב מחלק חילוק ברור בין התייחסות אישית של צדיק מיוחד, לבין הנהגה כללית לרוב הציבור, שצריך להיזהר בה כדי לא להתקלקל. הדברים מבוארים עוד יותר בפיסקה בשמונה קבצים (ח, רכח): "שנאת הרשעה כשהיא עמוקה וגדולה, צריכה לבוא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים. רק אח"כ היא מתמתקת על ידי כוח הדעת ומתבררת, עד שהיא עומדת על ניקיונה האצילי, שאין כי אם שנאת הרשעה לבדה... ו'יתמו חטאים ולא חוטאים'. כי חסרון השנאה אל הרשעים - יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב מונח הוא בסכנה גדולה".
בדבריו אלו של הרב קוק ישנו הסבר של הגמרא הידועה על "יתמו חטאים ולא חוטאים" (ברכות י ע"א). לפי דבריו, האמרה הזו שייכת רק לדרגה כמו של ר' מאיר (כמבואר בגמרא שם). מעניין לציין שר' מאיר הוא יוצא דופן גם בכך שמותר היה לו ללמוד תורה מ"אחר" למרות שהיה כופר, משום ש"ר' מאיר רימון מצא - תוכו אכל, קליפתו זרק" (חגיגה טו ע"ב), משא"כ אצל רוב האנשים. ובאמת מוכרחים לומר כן מסיבות נוספות: ראשית, לפי פשט הפסוק מבחינה דקדוקית, "חטאים" היינו האנשים העושים חטאים, משום שהטי"ת דגושה. שנית, הגמרא באותו דף ממש דורשת את הפסוק במובן הפשוט: "ק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר: 'יתמו חטאים מן הארץ... הללויה" (ברכות ט ע"ב. וכן הוא בויקרא רבה פרשה ד, ז). גם במקומות אחרים במדרשים משמע כפשט זה. לדוגמא בילקוט שמעוני (תהלים ג, סימן תרכז): "אמר רבי ישמעאל: יש שמחה לפני הקב"ה כשיאבדו מכעיסין מן העולם, וכן הוא אומר: 'יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה'... ואומר: 'שני רשעים שברת לה' הישועה'" (ועיין עוד זוהר בראשית נו ע"ב, שמות סז ע"א, ויקרא כה ע"ב, ויקרא עב ע"ב, במדבר קנז ע"ב). ועל כן מוכרחים לומר שדברי ברוריה הם דרשה בלבד. זאת מלבד העובדה שברוריה אמרה זאת כלפי "הני בריוני" - אנשים גסי רוח שציערו את ר' מאיר, אך לא מדובר ברשעים להכעיס אשר נלחמים נגד ה' ותורתו בשיטתיות.
במקום נוסף כתב הרב (אוה"ק ג', עמ' שלד): "מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים, יוכלו התכונות, המעשים והדעות הרעות, להידבק בו ולפגמו. ואף על פי שעל ידי גודל מיתוק של חסד, הולך האור ונזרח גם על הרשעים, מכל מקום ראוי לאחוז במידה ידועה של גבורה, שהיא ניכרת בשנאה פנימית לרשעים הגדולים, מרימי יד בתורה. ומידה זו היא כמו סנדל לנשמה, שלא תטנף רגליה ביוון מצולת הקליפות, והיא משומרת על ידי תכונה זו בטהרתה". זאת אומרת: דווקא השנאה לרשעים הגדולים, שומרת את האדם מהסכמה עם הרשעה, ולכן הוא יכול לאהוב את כלל היהודים גם כשהם חוטאים. רק אנשים בדרגה גבוהה - "צדיקים עליונים" (אוה"ק ג', עמ' שכט), "המידה העליונה של גדולי הנשמה" (אוה"ק ד, תצז) - הם שיכולים למצוא את צדדי הטוב הגנוז עמוק אפילו ברשעים גדולים מאוד. בשום אופן אסור להנהיג כך את הכלל! הלא בכל בריאה יש ניצוץ אלוקי המחייה אותה, ואפילו את נשמתו של שבתאי צבי שר"י היו צדיקים שניסו לתקן ולהעלות במשך הדורות מאז נפטר. אולם ברור שאין בעובדה הזו, המיוחדת לצדיקים עליונים, שום הפחתה ברשעותו ובשנאה כלפיו, בגלל הנזק העצום שגרם לעם ישראל (וכך מובנים גם דברי הרב באוה"ק ג' עמ' קלט. עיין שם).
יתר על כן, הרב מוסיף ומבאר באגרת תקנ"ה (עמ' קפח) שאפילו הוא עצמו לא מקרב כל אחד: "והשי"ת יודע שלא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש שכוח סגולי גדול מונח בפנימיותם... ועל אותם שכבר אבדו את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי, אמר דוד ע"ה: הלא משנאיך ה' אשנא (תהלים קלט, כא). ובדרך כללות מסרו לנו חז"ל סימנים על זה (כוונתו כנראה לגמרא ביצה לב ע"ב, ויבמות עט ע"א - רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים)". ומהי הסגולה הפנימית? הרב כותב שם (עמ' קפז): "מכל מקום אור הסגולה מאיר בהם. ועל כן הם (א) מחבבים מאוד את כללות ישראל (ב) וחושקים בארץ ישראל, (ג) ובכמה דברים טובים ויקרים מהמדות שהם באים מסגולת ישראל בטבע נפשם, הם מצויינים בהם".
הרי מכאן, שאותם שהם אכזריים על אחיהם בני ישראל, וקוצצים בנחלת ארץ ישראל כדי למוסרה לגויים, וגם בעלי מדות רעות וגסות - ודאי אין בהם את הסגולה, והרב בשום אופן לא היה מקרב אותם. וכן כתב הרב על נורדאו - מראשי ההנהגה הציונית, שנשא גויה (אגרת יד): "הוא תועבת נפשי ונפש כל מי שיש בו זיק יהדות". אפילו על אליעזר בן-יהודה - עורך "ההשקפה", כתב (אגרת יח): "ובאמת עלים נובלים כאלה שנושרים, אינם מביאים הפסד גדול לכרם בית ישראל". גם כתב (אגרת כ): "והגורם רפיון להדעה המחיה את האומה, הוא פושע לאומי, שהסליחה להם איוולת". הדברים יתבררו עוד יותר להלן, בדיון על אודות הערב רב.
ה. המושג "ערב רב" בדברי רבותינו
1. הקדמה
המושג "ערב רב" מרתיע אנשים רבים בציבור הדתי. רבים יטענו שגם אם קיים דבר כזה - אין לעסוק בו ושום תועלת לא תצמח מעיסוק זה. אך אחר שהוכחנו לעיל את חשיבות השנאה לרשעים גמורים - נראה שאין מנוס מלברר גם סוגיה זו של ה"ערב רב". ונסביר מדוע:
בעבר ההתייחסות לרשעים היתה ברורה, שכן כל כופר היה יוצא מכלל ישראל ומצוה היה לשונאו. כיום, כשלדאבוננו רובו של עם ישראל רחק מתורה ומצוות, אי אפשר בשום אופן לדון כל כופר ורשע כמי שיצא מן הכלל, משום שרוב הרשעים הם "תינוקות שנשבו". אשר על כן נוצר מצב אבסורדי: יכול יהודי להרשיע עד אין סוף, להיות אפילו מתכנן הריגת יהודים בזדון, ואף על פי כן תמיד ישאר בתוך הכלל ולעולם לא ייקרא רשע באמת, כי תמיד יוכל להסתתר מאחרי תירוץ ה"תינוק שנשבה". ברור שדבר זה אינו מתקבל על הדעת. לשם כך אכן מוכרחים אנו ללמוד ולקבל את דברי הזוהר, המקובלים וגדולי החסידות, המגדירים מהו "ערב רב", דהיינו - מה הם הקווים האדומים אותם גם "תינוק שנשבה" אינו יכול לעבור אם אכן נשמת ישראל בו, ומי שעובר את הקווים האדומים הללו - סימן שנשמת ישראל ורגש יהודי בסיסי הוא ממנו והלאה.
כל הנושא של ה"ערב רב" הוא נושא שבמהותו שייך לחכמת הנסתר (אע"פ שהוא מופיע גם בגמרא. עיין ביצה לב ע"ב על יהודים שלא הכניסו אורחים: "הני מערב רב קאתו"). אבל חלקים רבים מאוד מההשקפות שלנו - ובפרט בדור הזה - נלמדים מתורת הנסתר.
אי אפשר להביא את הזוהר על דורו של משיח שיהיה "ביש מלבר וטב מלגו" ואת דברי הגר"א בספרא דצניעותא על כך שבגלות אנחנו אפילו לא עצמות יבשות, ומצד שני לטעון שאסור להביא את דברי הזוהר והגר"א המרובים על הערב רב שישלטו בעם ישראל בימי עקבתא דמשיחא.
אי אפשר להביא את דברי הרב קוק על אהבת ישראל, ולהתעלם מדבריו במקומות שבהם הוא כותב על הערב רב ומגדיר אותו בצורה ברורה.
לא ניתן להביא את דברי הרב קוק במאמרי הראי"ה (עמ' 59-60), ולא לצטט את דבריו באותו דף ממש על ההגדרה הברורה של הערב רב ומתי היא שייכת.
אי אפשר להפנות לדברי הרמח"ל במידת החסידות (פי"ט) על הצדיקים המתפללים על דורם ומלמדים עליהם זכות, ולא להפנות לדבריו באותו פרק ממש על שנאת הרשעים (יצוטט להלן).
אי אפשר לצטט כל הזמן את הגר"א מספר קול התור על אתחלתא דגאולה בדרך של קמעא קמעא או בדרך של אתערותא דלתתא, ולהתעלם מדבריו המפורשים שאינם משתמעים לשני פנים על תפקידנו להלחם בערב רב.
אי אפשר בשום אופן להציג מקורות באופן סלקטיבי, או לחילופין - לצטט מבלי להכיר כלל את המקורות ההפוכים. התורה היא אמת, ויש להכיר את כל צדדיה המורכבים. במיוחד בדור של גאולה, כשם שחשוב להכיר את הכוחות הנסתרים המניעים ומקדמים את הגאולה, כך חשוב להכיר את הכוחות המנסים לעכב ולהפריע את המהלך. מבלי להכירם - אי אפשר להבין באמת את כל המשברים שאנו עוברים, וממילא אי אפשר לפתור אותם.
2. הסבר כללי
מבואר בספרי הפנימיות, כי הכוחות המתנגדים לעם ישראל, ובראשם כוחו של עמלק, מנסים להלחם בעם ישראל בשתי דרכים: האחת היא מלחמה גלויה, והשניה היא החדרת כעין סוכנים סמויים לתוך עם ישראל כדי להרוס אותו מבפנים. סוכנים אלו מכונים "ערב רב" על שם הפסוק "וגם ערב רב עלה אתם" שהיא תערובת של אומות שנספחו לעם ישראל בצאתו ממצרים, ועל פי דברי חז"ל הם שהחטיאו את ישראל בחטא העגל ועוד. ואמנם "קליפת ערב רב" היא בראש ובראשונה כח רוחני; אך כפי שעמלק הוא בראש ובראשונה כח רוחני, ועם זאת הוא מתלבש גם בעם הקיים בעולם הזה, כך "קליפת ערב רב" מתלבשת באנשים ממשיים המתהלכים בינינו, ועל פי הספרים - עיקר התגברותם הוא בתקופה שלפני הגאולה, שאותה הם מנסים למנוע בכל כוחם, ע"י החטאת עם ישראל, בלבולו בדעות זרות והכנעתו לפני האומות. ודוקא בתקופה זו הם זוכים לגדולה ונעשים מושלים על ישראל. אנשים אלו יכולים להיות יהודים על פי ההלכה, אולם נשמתם אינה נשמת ישראל כי אם להפך - נשמה רעה ומושחתת, והם דורשים את רעת ישראל ולא את טובתו.
אין אנו באים לקבוע על כל אחד ממנהיגי העם האם הוא מצד הערב רב אם לאו. על רבים ממנהיגי ישראל יש מקום ללימודי זכות כאלה ואחרים. יתכן שרק דעות מקולקלות או מידות רעות גורמות להם לעשות את מעשיהם (דבר חמור כשלעצמו, אך ניתן לתיקון במסגרת עם ישראל) ואין הם מודעים בהכרח לכוחות המשתמשים בהם. ההכרעה המדוייקת בעניינים אלו, כמו בעניינים הלכתיים חמורים, נתונה בידיהם של גדולי ישראל.
אולם המציאות הנראית לעינים, של שכבת הנהגה דקה הפועלת מכח זדון ושנאה בלתי מובנים ליראי ה', המשתדלת ככל יכולתה להצר להם והגורמת לעם ישראל נזק נורא הנראה לכל מי שעינים ומוח לו - מראה לנו כי אין עוד טעם לנסות להלביש על המציאות בכח הסברים "רציונליים" כאלה ואחרים, וכי יש לנו עניין כאן עם אותה קליפה שעליה העידו כל גדולי הדורות שהיא עתידה להתגבר בדור שלפני הגאולה.
לתועלת הקוראים, נצטט כאן חלק מן המקורות:
3. הדרכות הגר"א
"על פי רבנו הגר"א ז"ל עלינו לבוא לעזרת ה' בגיבורים... התפקיד הכללי של שני המשיחין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד הוא הגנה ומלחמה נגד שלשת ראשי הקליפות - עשו, ישמעאל וערב רב... ההזדווגות של עשו וישמעאל הוא על ידי ארמילוס שר הערב רב, ויכולה להחריב את ישראל ואת כל העולם ר"ל. ובזה עיקר עבודתנו ומלחמתנו אנו - לשבר ולמגר את כוח הערב רב מישראל. הערב רב הוא שונאנו הכי גדול, הוא המפריד בין שני המשיחין. קליפת הערב רב פועלת רק בדרך של אחיזת עיניים ובעקיפין, לכן המלחמה בערב רב היא המלחמה הכי קשה ומרה, ועלינו להתגבר בכל שארית כוחנו במלחמה זו. וכל מי שאינו עוסק בפועל במלחמה נגד הערב רב - נעשה ממילא שותף לקליפת הערב רב. ויהיה מי שיהיה - מוטב לו שלא נברא!" (קול התור, פ"ב ח"ב, ב).
"מלחמה לה' בעמלק מדור דור. המלחמה בעמלק היא בשלשה סוגים: א. עמלק שבלב... ב. עמלק הרוחני הכללי, הוא השטן... ג. עמלק הגשמי, שבו כלולים עשו וישמעאל וערב רב. וכביאור רבנו 'תירשוה' - בחזקה... המלחמה בעמלק הגשמי היא תמיד לפי צורך השעה והמקום, ורק בדרך של להשיב מלחמה שערה. הן בחזקה, כמו בימי עזרה ונחמיה, והן בכיבוש כמו בימי יהושע... ומלחמה בסנבלטים מפריעי בניין ירושלים אשר כוחם כוח הערב רב ר"ל. השוכן בציון יהיה בעזרנו ויקויים: 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי'. ו'כל כלי יוצר עליך לא יצלח'" (שם פ"ו, אות ו). - צא וראה שהגר"א הדגיש דווקא את עמלק בדמות הערב רב, כי הוא המעכב העיקרי.
4. כוחם הגדול (וסימני זיהוי)
"וחזרו אותם ערב רב להיות רועים על ישראל... 'היו צריה לראש'... שהם קשים מהאומות... רשעים שבישראל שהשעה משחקת להם" (ביאור הגר"א לספרא דצניעותא דף ב' ע"ב). ולשון הזוהר (נשא קכו ע"א): "ואני (תלמידי חכמים) חשוב בעיניהם בין ערב רב הרשעים, ככלב מת מסריח, כי חכמת סופרים תסרח ביניהם. בכל עיר ועיר ובכל מקום שישראל מפוזרים בין המלכויות. וחזרו אותם ערב רב להיות רועים על ישראל, צאנו של הקב"ה... ואינם יכולים לעשות טוב עם תלמידי חכמים. ואנשי חיל ויראי חטא מסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו, ומסכימים הערב רב ביניהם ולא נותנים להם במקומות רבים אלא דבר קצוב, שלא יהא תקומה לנפילות שלהם, ואפילו חיי שעה. וכל חכמים ואנשי חיל ויראי חטא בצער, בדוחק, ביגון, נחשבים ככלבים, 'בנים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש בראש כל חוצות' (איכה ד), שלא מוצאים מקום לגור ביניהם (מזכיר משהו???). ואלה הערב רב הם עשירים, בשלווה, בשמחה, בלי צער, בלי יגון כלל. גזלנים, בעלי שוחד, שהם דיינים ראשי העם, 'כי מלאה הארץ חמס מפניהם' (בראשית ו'). עליהם נאמר: 'היו צריה לראש' (איכה א')".
עיין עוד בזהר (דף רעט ע"א): "רמאים כנחשים ועקרבים, שעוקרים דברי חכמים ודנים לשקר... באלו רשעים ערב רב, וזה בסוף הגלות".
לא מקרה הוא שכל מוקדי הכוח במדינה נשלטים ע"י השמאל החילוני הרדיקלי. אין אוניברסיטה ימנית אחת לפליטה, אין כלי תקשורת אחד מאוזן, אין בתי משפט עם ערכי מסורת, אין בצמרת צה"ל ובשב"כ מתווי מדיניות לאומיים. הכיצד? הרי אנו יודעים שלפחות חצי מהעם חושב אחרת?! התשובה לכך היא, שהאנשים שהם ערב רב הם אמנם מעטים ביותר, אבל דווקא הם שולטים בכל מוקדי הכוח.
5. הם מעכבים את הגאולה
"עשו וישמעאל אחוזין באברהם ויצחק, אבל ערב רב הן אחוזים ביעקב, והן קשים לישראל ולשכינתא יותר, שהן שאור שבעיסה" (תיקו"ז, עמ' 35).
"ובגלל שהערב רב הם השאור שבעיסה, ואילו הם אומות העולם דומות למוץ, לכן הערב רב יותר מעכבים את ישראל בגלות מאומות העולם, כמו שאמרו רבנן (ברכות יז ע"א): 'מי מעכב, שאור שבעיסה מעכב', שהם דבוקים בישראל כשאור בעיסה, אבל אומות העולם לא, אלא 'כמוץ אשר תדפנו רוח'" (תהלים א)" (זהר פנחס, דף רלב ע"ב. ועיין "יהל אור" לגר"א, ג, רלב).
והוסיף הזהר (בדף רלז ע"ב שם): "בזמן שהערב רב הם ראשים על ישראל, כביכול כאילו מעבירים את שליטתו של הקב"ה ונכנסים במשפטי הכוכבים והמזלות, ובגלל זה צווחים ואומרים: 'ה' אלקינו, בעלונו אדונים זולתך' (ישעיה כו)".
בתיקוני זהר (תיקון שתיתאה תניינא, קמד ע"א): "קם רבי שמעון ואמר... נשכימה לכרמים, כי יש כרמים שהם לא ישראל, כגון 'שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי'. והם הערבוב של הערב רב שהם מעורבין בישראל בגלות... כי הנה הסתו עבר - השלטון של שאר אומות העולם, 'הגשם חלף הלך לו' - השלטון של הערב רב", וביאר הגר"א שם: "שהם קשים יותר מהגויים לפי שהם כגשם טורד לישראל ומגרים מדון תמיד בין ישראל לאביהם שבשמים".
כתב הרמ"ק בפירושו על הזהר (שמות ז ע"ב): "הנה תחילת הגאולה יהיה בצרות גדולות לישראל, מפני שהיא צירוף בשתי דרכים: האחד לצרף כללות האומה מהרשעים שלא יוכלו לסבול הצרות, אותם שנשמתם מהקליפות... ויהפכו לאויבים למשיח". ועיין בזהר שם: "וכמה מפריצי ישראל יתהפכו ויחזרו להתחבר עם הגויים, ויבואו עמהם לעשות מלחמה על מלך המשיח" (מן הסתם גם אז יהיו שיאמרו למשיח, שאסור לו להלחם עם אחים ושרק באהבה ננצח...).
6. הבירור מהם
"כמו שבתבואה יש ג' מיני פסולת: מוץ ותבן וסובין, כן בישראל שנמשלו לתבואה… (מוץ ותבן הם עשו וישמעאל) אבל עדיין לא יהיה בירור גמור עד שיבררו מן הערב רב שהם נגד הסובין שהם דבקים בחטה מאוד... (והם נלחמים לביטול התורה ופריקת עול מלכות שמים) והם דבוקים מאוד בישראל וישראל לומדים ממעשיהם. והם העשירים עליזי גאותך, ועליהם אמרו: אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל" (אבן שלמה פי"א, ד. ועיין זהר דף קכ ע"ב).
וכן כתוב בזהר בפרשת בהעלותך (קנג ע"ב): "ואותם הערב רב הרשעים שיתקיים בהם קודם ביאת המשיח 'יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים' (דניאל יב, י). יתלבנו - אלו בעלי משנה, ויצרפו - אלו זרע קודש שאר העם, והרשיעו רשעים - אלו הם הערב רב (שיצאו מכלל ישראל)". עוד כתוב שם, שמי שיבין את התהליך הזה הם רק אלו "שעוסקים באור זה שנקרא ספר הזוהר".
ובפרשת נשא (קכה ע"א-ע"ב): "והערב רב כמו שנאמר בהם 'וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק' (שמות כ), כך יהיו רחוקים מהישועה, ויראו לתלמידי חכמים ולעם הקודם בכל אותו כבוד, והם יהיו רחוקים ממנו. ואם ירצו להתחבר איתם, מה כתוב בהם: 'כי סקול יסקל או ירה יירה' (שם יט). באותו זמן יתקיים בהם בישראל: 'ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר' (דברים לב)... 'ורשעים בחושך ידמו' (שמואל א' ב) - אלו הערב רב, ולכן אמר הנביא עליהם: ואל אדמת ישראל לא יבואו".
גם רש"י על זכריה (יד, ח-ט) פירש: "והשלישית יוותר בה - יתגיירו ויחיו: והבאתי את השלישית באש... שיסבלו וישאו מקצת הגרים מהגויים בצרות חבלו של משיח ובמלחמות גוג ומגוג עם ישראל, ומשם יבחנו כי גרי אמת הם. כי הרבה מהם תחלה ישובו לסורם ויתחברו עם גוג, כמ"ש באגדה". וכן כתב הרמב"ם באיגרת תימן (עמ' קעב בהוצאת מוסד הרב קוק) וכן כתב גם רב האי גאון (מובא בהערות שם).
7. הבלבול
עוד פירט הגר"א על סכנת הערב רב, דווקא משום שקשה להבחין בהם, כי אע"פ שהם רשעים גמורים, הם מנסים להראות כאילו רוצים את טובת ישראל (עיין עוד: ביאור הגר"א לאגדת בכורות ח' ע"ב "אית לן בירא בדברא"; שם תיקון תריסר; לקוטים להקדמת התיקונים דף ב' ע"א; ביאור הגר"א לספרא דצניעותא דף י' ע"ד; תקז"ח עם ביאור הגר"א, דף לז; פי"א באבן שלמה ובהערות שם באורך).
הגאון גם לימד אותנו, שהערב רב אינו מושג גנטי-משפחתי, אלא נשמות שעוברות בגלגול: "כל הגלות וחורבן ביהמ"ק וכל הצרות, הכל על ידי קיבול משה רבנו לערב רב. וכל עזי פנים ורשעים שבדור הן מנהון, רוצה לומר מנשמתין דלהון, שהם גלגול דלהון, וזהו שכתוב בגמרא "הני מערב רב קאתי" (ביאור הגר"א לתיקו"ז דף צז. ד"ה "ועלייהו"). במקומות אחרים בזוהר, מפורש שיכול להיות גם עיבור נשמה באדם קיים, כך שקודם לכן לא היה שייך לערב רב, אך לאחר מכן, כתוצאה מבחירה חופשית רעה, הפך להיות רשע גמור שאין לו חלק בישראל (לדוגמא: זוהר כי תצא, דף רעו).
8. היחס למושג "ערב רב" בדעת הראי"ה קוק
הרב קוק והרב חרל"פ החשיבו מאוד את הספר "קול התור", וראו עצמם כממשיכי דרכו של הגר"א. יעויין בהקדמת הרב קוק לספר השירים של ר' יוסף רבלין תלמיד הגר"א, ובהקדמת הרב חרל"פ לספר "דורש לציון" - ספר הדרשות של תלמידי הגר"א. הרצי"ה קרא לגר"א: "רבן של ישראל". ומדוע לא הרבה הרב קוק להזכיר את הערב רב? האמת היא שגם תלמידי הגר"א בדרשותיהם לא הזכירו כמעט כלל את הערב רב, למרות שהיו נאמנים באופן מוחלט לדברי הגר"א וראו בהם "שולחן ערוך" לענייני הגאולה. וזאת משום שהם לא נתקלו עדיין במציאות הזו. זו גם הסיבה שהרב קוק לא הרבה להזכיר את העניין, למרות שהוא הזכיר זאת יותר בכמה מקומות, ואף ניבא שבלי תורה יגיעו עד לכדי "משחית ומפלצת" ושנאת ישראל וארץ ישראל (אגרות הראי"ה א', אגרת קמד. וזו בדיוק ההגדרה של הרב קוק ל"ערב רב", כדלהלן). הרב קוק ראה וידע שהרשעים בדורו - רובם המוחלט - אינם שייכים לנבואת הזוהר והגר"א, משום שהם אכן אוהבים את עם ישראל כאומה, הם לאומיים, אוהבים את ארץ ישראל ומוסרים נפשם למענה, ואף מכבדים ת"ח ודברי תורה. אך דברי הזוהר והגר"א הינם אמת ויציב בבא עיתם.
במאמרי הראי"ה (עמ' 59) הרב יצא נגד הכתרת רוב בני דורו בשם "ערב רב", אך הסביר במפורש מדוע: מפני ש"שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים... ומכלל הן אתה שומע לאו... וכל שאינו מרחם על הבריות, בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו. ועיקר הסימן היסודי של הזוהר הוא שהם אינם חוששים לטובת ישראל, והם נוטים לאומות העולם יותר מלישראל, אם יראו לישראל בדוחק מתרפים מהם, ויש להם יכולת להציל אותם ולא רוצים. ומתרפים מהתורה ומאלו שמשתדלים בה, לעשות טוב עם גויים, ומזלזלים בתלמידי חכמים". וממשיך הרב: "ובוודאי כך הוא המדה של כל אלה ששונאים את האומה בכלל וכופרים בסגולותיה, שהם מבזים את התורה ות"ח ביסוד דרכם הרעה". זאת אומרת: אלו בודאי שיצאו מכלל ישראל, וידוע שאינם מזרע ישראל, ועליהם חל המושג.
ואכן, הרב קוק בעצמו כתב על יהודים שבאו לארץ מטעמים קומוניסטיים בלבד (אגרת ריב): "הפסולת, הערב רב הבאים מרוסיה, שהגרועים שבהם אי אפשר שתהיה להם אחיזה בארץ ישראל, 'לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה'". הרב כתב זאת בשנת תרס"ח, כשהיה בארץ ישראל.
האנשים שאותם קירב הרב קוק - היו אנשים שהיו חדורים במסירות למען הכלל ולמען ארץ ישראל, מתוך ההכרה בלאומיותו וסגולתו של עם ישראל. חלק מהם הניחו תפילין והשתדלו לאכול כשר, וחלק לא שמרו אפילו על כך, כמו שכתב הרב (מאמרי הראי"ה עמ' 60): "מה שאין כן אלה המודים בסגולת האומה, אף על פי שיהו עדיין רחוקים מקדושה בדרך אמת, מכל מקום עלולים להכיר ולידע שהתורה היא נשמתן של ישראל, ומתפארים הם על כל פנים לפי מושגם 'בספרותנו העתיקה' ומכבדים אותה, וממילא מכבדים הם גם כן במדה ידועה את לומדיה... וחפצים הם תמיד לעבוד דווקא בעד הכלל, ולא להתרפות מלעזור לישראל בשעת דוחקן". אם כן, החידוש של הרב היה, שאפילו אדם חוטא, אם הוא פועל למען עם ישראל - מגלה הוא בזה על הקדושה שבתוכו. לעומת זאת, הדיון היום נסוב סביב רשעים כאלו, שלא רק שאינם מבחינים בין יהודי לגוי ("מדינת כל אזרחיה"), אלא שאף מעדיפים את הגוי על היהודי. מבחינתם ארץ ישראל היא רק מקלט בטוח בין גדרה לחדרה, ויש הפועלים למען "מזרח תיכון חדש", קרי: חורבן מדינת ישראל (ההתעקשות לא להבין את המשמעות הפשוטה הזו, דומה להתעקשות של השמאל ש"ג'יהאד" זה שלום). מדובר בהתכחשות גמורה לזיקה של עם ישראל לתורה ולה', ולוּ רק בהקשר של חיבת התנ"ך והמורשת היהודית. מדובר בהתנהגות כל-כך נוראה ורשעה נגד יהודים, נגד תורת ישראל וארץ ישראל. מדובר במדיניות מכוונת אשר לא רק שאינה עוזרת לישראל בשעת דוחקן, אל מול אלפי הפצמ"רים והפיגועים נגד מתנחלים, אלא אף מביאה ל"דוחק" גדול הרבה יותר בגירוש, אטימות, אלימות, אכזריות, דה-לגיטימציה, סיכון בטחוני למיליוני יהודים (ושאף אחד לא יאמר שהוגי התכנית אינם יודעים זאת!), לא מתוך "עבודה בעד הכלל", אלא מתוך דאגה לכסא האישי, לממון ולאינטרסים מושחתים. מדובר בשנאה תהומית ממש למייצגים את ה'. בוודאי שאי אפשר להשוות את אותה קבוצה נוראה לאנשים שאותם קירב הרב קוק.
גם אי אפשר לטעון שרק את אותם ששונאים אותנו לשם שנאה, יש מצווה לשנוא, ואילו אותם שעושים זאת מתאוות ממון וכדומה הם בסדר. שהרי לאורך ההיסטוריה היו הרבה מתבוללים עוכרי ישראל שהתחילו מטובות הנאה כאלו ואחרות, אך בסוף פגעו בנו לגמרי. "מתוך שלא לשמה בא לשמה"... ולכן אין זה משנה אם הסיבה שמחמתה עושה פלוני מה שעושה היא כדי שיסגרו לו את התיק. בסופו של דבר הוא פוגע ברשעות, ואין זה משנה כלל מה היו מטרותיו הראשוניות.
להרחבה נוספת עיין: אוה"ק ח"ג עמ' לד, עין איה ברכות ח"א עמ' 48-49, עין איה שבת עמ' 106.
9. מה יצא לנו מזה?
א. מדברי הגר"א ברורה התשובה לשאלה: "מה יצא לנו מהגדרת אנשים כערב רב ומה זה יקדם אותנו". לדעת הגר"א עצם ההגדרה והבירור בין הכוחות המעטים הרעים שמעורבים בעם ישראל ומדרדרים אותו למטה, לבין רוב עם ישראל הקדושים והטהורים בפנימיותם, עצם הבירור זוהי המטרה עצמה. רק כשיתברר מי רשע שאין לו תקנה ומי טועה שאפשר וצריך לתקנו ולקרבו בעבותות אהבה, תוכל הגאולה השלמה להגיע. אמנם אעפ"כ ברור שלא כל אחד ראוי לקבוע בזה, כמו שלא כל אחד יכול לפסוק הלכה, אלא רק מי שהוכשר לכך. ובאמת עיקר הבירור אינו אישי-פרטי, אלא כללי: שנדע מול איזה כוח נורא אנו עומדים, על מנת שנתגבר כנגדו ונלחם בו כראוי, ועל מנת שנדע לנתק את עם ישראל מהגרעין הרקוב הזה, ולעורר בו את ההתמרדות הפנימית המבורכת כנגד הרשעה.
ב. ההתייחסות הנכונה היא העיקר. באופן כללי ביהדות הכוונה הרוחנית היא העיקר, ולא המעשה היבש ללא רוח חיים. לכן אם אוהבים ומחזיקים מאויבי ה' - נותנים להם בכך כוח רוחני. ואם מתנתקים מהם - נוטלים מהם את כוחם.
ג. דווקא ההבנה הזו היא לימוד זכות גדול על עם ישראל. בלי הבנה עלולים להתייאש מהעם שנמצא בשפל המדרגה, מתדרדר לפשעים חמורים ובוגד בכל ערכיו. דווקא ההפרדה הברורה בין אותם מעטים שיצאו מכלל ישראל ומחטיאים את הכלל בזדון, לבין רובו המוחלט של העם שנגרר אחריהם מחמת בלבול ובגלל השקרים שהם מאכילים אותו השכם והערב - היא המפתח ללימוד זכות אמיתי. עם ישראל פשוט שבוי רוחנית ע"י גרעין רקוב ש"חדר" לתוכו, ותפקידנו לנתק אותו מההנהגה הסוררת והעריצה, ולחבר אותו לערכי הנצח של עם ישראל. ברי לנו שהעם הקדוש שלנו ראוי וזכאי לגאולה מצד עצמו, לולא המסיתים והמדיחים אשר עומדים בראשו.
ד. אם אינך מזהה את האויב כאויב ממש, אינך נלחם נגדו, ואתה אף מתפתה בטעות ללכת אחריו שולל, לקבל את כזביו והטעיותיו, ולא להיערך כנגדו כיאות. מי שלא מבין שהוא במלחמה, וחושב שהאויב מתכוון לטובתו, אינו נלחם, ובסופו של דבר מפסיד את המערכה. אלו בדיוק דברי הגר"א, שמי שמתעלם מהנושא הזה ורוצה להתעסק רק באהבה - ימצא את עצמו שותף בערב רב ונותן להם כוח. ורואים אנו לדאבוננו כיצד הדברים מתממשים מול עינינו, שבמו ידינו עזרנו בעצם למגרשים והמחריבים להצליח בזממם: ההנהגה שלנו עיכבה את בוא הרבבות לגוש-קטיף, לאלו שנכנסו נתנה בתחילה הרגשה שהם אינם רצויים, גינתה את המוסרים נפשם למעננו אף בלי לבדוק כלל מה עשו ומה לא, חלק נכבד מההנהגה אף הורה לבנינו להשתתף בעקירה ולא לסרב פקודה בטענות אשר לא שערום אבותינו, נתנו לתקשורת להיכנס בחופשיות לגוש-קטיף, לעמוד על הגגות המרכזיים, לצלם ולהשמיץ, במשך שבועות רבים, ודברו - ועדיין מדברים - על כך שיהיה זה אסון אם העם ינצח את צה"ל...
ז. יחסו התקיף של הרצי"ה כלפי שלטון מושחת
הרצי"ה זצ"ל הגדיר במפורש את מעמדה של המדינה ביחס לתורה: "כל הכנסת הזאת יש לה כוח רק בנוגע לדברים כלכליים, אקונומיים, דיני ממונות וכדומה אם הציבור מסכים לכך. אך לא לעקירת דבר חיוב שאנחנו מצווים. ממקור בורא עולם אנחנו מצווים ולא מהכנסת".
"אנו מצווים על פי התורה ולא על פי הממשלה. התורה קודמת לממשלה והתורה היא נצחית, והממשלה הבוגדת הזאת היא עוברת ובטלה" (ארץ הצבי עמ' ל).
"כי מתוך התורה, מתוך נצח ישראל אנו באים אל המדינה ואל הממשלה. ולא מתוך הממשלה, שהיא זמנית, אל התורה" (לנתיבות ישראל ח"א עמ' רלט, מהדורת תשמ"ט).
על ממשלת מיעוט הנשענת גם על קולות ערביים, התבטא הרצי"ה: "...יש לראות את המציאות בעיניים פקוחות: אין עכשיו ממשלה! הכל תהו ובהו, הבל וריק, בלי ממש. אי אפשר להתחמק בשום פנים ואופן: אין ממשלה!... היא לא כלום, רק בזיון. ממשלה אין לנו, אבל ברור שמדינה יש לנו (ומדינה פירושה סידור סדרי מערכות החיים הציבוריות בארץ הממשיכות להתקיים ולפעול)... אין זה כבוד גדול, אלא חילול כבוד מלכות ישראל, חילול כבוד ה', צער לכל ישראל וצער לרבונו של עולם... מתי קיימת מלכות ישראל? כשהיא מתוקנת וקומתה זקופה. אך הממשלה הזאת רצתה לשלוט בכל מחיר... נכפפה קומתו של הגוף הלאומי. המלכות כבר אינה מלכות" (גאולת אור הצב"י, עמ' 88).
"ביחס לכפייה מצד מי שהוא להעבירנו על חוקי הבוחר בעמו ונחלתו ברוך הוא - הננו מצווים כולנו במסירות נפש של יהרג ואל יעבור, 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'" (כרוז שהופיע בעיתון "הצופה". הובא בחוברת "קום וחיה"). וכן אמר הרצי"ה לבאים לפנות אותו בעלייה לאלון מורה: "על מנת מסירות נפש! תכניסו אותי לבית הסוהר, תכו אותי - זה לא ילך! אלו דברים בטלים ומבוטלים. גם אם כל הממשלה הזאת תבוא לכאן, זה לא ישנה שום דבר. מסירות נפש על מנת יהרג ואל יעבור!" (עטורי כהנים אדר א' ה'תשס"ג). יש אמנם פלפולים בדבריו האחרונים, אם התכוון להיהרג כפשוטו או לא. אבל בכל מקרה רואים את התייחסותו החמורה וחסרת הפשרות לכפייה מצד המדינה.
עוד שמענו, שהרצי"ה אמר כבר בזמנו, שלמערכת המשפט ולמערכת החינוך - אין תקנה, ויהיו מוכרחים להקים אותם מחדש. לא קשה לנחש מה היה אומר אילו היה חי בזמננו, ביחס לכל מוסדות המדינה.
יש אמנם מתלמידי הרצי"ה הטוענים שהרצי"ה חזר בו כשראה שהעם לא אתנו, או שהיה חוזר בו, וכדו'. באופן כללי נוהגים הם לומר על כל מקור שאינו מסתדר לשיטתם - שזו "משנה ראשונה", או שנכתב בחו"ל וכיוצא בזה. אך כבר כתב הרב יוסף בדיחי - שמשו של הרצי"ה, בספרו החדש "גאולת אור הצבי": "ולא תתכן חלילה חזרה או שינוי ממה שכתב ופרסם, כי כל מה שכתב ופרסם הוא מתוך תורה ואמתתה של התורה... וכך אף כתב (הרצי"ה) באחד ממכתביו: 'יש אומרים שחזרתי בי מדברי, זה שקר וכזב'. עד יומו האחרון חי חיזק ועודד להמשך... ההתאחזות ההתנחלות וההתיישבות בארץ חיינו... לכל מרחביה. רק הצו האלקי, הפקודה האלקית ההלכתית מן השמים, היא הקובעת ומדריכה את הליכות חיינו כאן".
ח. דעתם של הרב נריה והרב ישראלי זצ"ל
הרב נריה והרב ישראלי זצ"ל אמרו דברים הרבה יותר חריפים, וגם הם היו תלמידי הרב קוק המובהקים, אשר עסקו כל ימיהם בהורדת האידיאל למעשה, במציאות המורכבת. והנה הרב נריה אמר שצריך לשנות בתפילה לשלום המדינה, ולומר: "הגן עליה מפני ראשיה שריה ויועציה". הרב ישראלי - אחרי הסכם אוסלו, מעט לפני פטירתו - אמר שלא נוכל לומר את התפילה לשלום המדינה בכלל. גם בשיחות שקוימו אתם לפני כ-20 שנה, הם אמרו כבר אז את הגישה הכתובה בחוברת זו (עיין באריכות בכתבה באתר ערוץ 7: "דברים לזכרו של הרמ"צ נריה, במלאת עשור לפטירתו", מאת הרב הראל כהן: "כדי לומר אחריך 'לאורו נלך', יש ללכת באמת בדרכך, ולא להשתמש בשמך כדי לסלף את דברי עצמך שהיו כה ברורים, כה זכים ונחרצים") .
ט. ה"אידיאה" של מדינת ישראל
זה נכון שבאופן עקרוני "מדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם" (אורות עמ' קס, פיסקה ז). המדינה יכולה להיות קדושה מצד עצמה כאשר היא מתנהגת כרצון ה'. אבל אם מוסדות המדינה מתנהגים באופן מרושע וקוראים תגר על התורה ומצוותיה - כיצד אפשר עדיין לייחס לה קדושה? כלום הכסאות הם המקבלים את הקדושה? ובפרט שהיום, למעשה, מדינת ישראל אינה המדינה של עם ישראל בלבד, אלא גם של מיליוני ערבים וגויים מחבר העמים. היום זו מדינת כל אזרחיה: הכול שווים, בלי הבדל דת, גזע ומין. יהדות היא אפילו לא מדד לערכים מוסריים ומשפטיים. את זה מערכת המשפט לומדת מהאנגלים וכדומה.
בכל זאת, יש שרוצים לטעון, שיש "אידיאה" של מדינת ישראל, גם אם בפועל המדינה מושחתת. מה היא "אידיאה"? הכוונה היא לדון בדברים לא לפי מה שהם בעולם המעשה, אלא בצורתם הטהורה והמופשטת. לדוגמה: בגיאומטריה - למשולש יש אידיאה של 180 מעלות ושלוש צלעות, גם אם המשולשים המשורטטים בפועל לא מגיעים לשלמות כזו. איינשטיין, ופיזיקאים תיאורטיים אחרים, ניסו תמיד לבחון דברים בצורה אידיאית.
אבל למציאות אי-אפשר בשום אופן להתייחס לפי אידיאות. התפיסה האידיאית ביחס למציאות - מקורה באלילות ובאומות-העולם, שרצו שהמציאות תהיה כמו שהם חושבים - "האומר לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתני". יש אנשים שמנותקים מהמציאות, יוצרים חלום של "מזרח תיכון חדש", ולא נותנים לעובדות לבלבל אותם... זו פנטזיה! אתה יכול מאוד לרצות משהו, אבל לא זו המציאות. צריך לבחון את המציאות לפי מה שהיא. התורה תמיד בודקת דברים מבחינה הלכתית, לפי המציאות. לולב פסול הוא פסול למרות שקיימת "אידיאה של לולב". וגם מצה שעברו עליה יותר מ-18 דקות נחשבת חמץ, למרות שהיא נראית כמצה. כל דבר צריך לבדוק לגופו לפי המציאות שלו.
לגבי עם ישראל יש חידוש מיוחד, שאף על פי שהם חוטאים קרואים "בנים" (בגמרא קידושין לו ע"א, זו מחלוקת בין ר' יהודה לר' מאיר, והוכרע בפוסקים כר' מאיר. אמנם גם לגבי חידוש זה כתב הגר"א ב"יהל אור" ע"ס שמות, עמ' 55, שהמינים והאפיקורסים יצאו מכלל "בנים" בין לפי ר' מאיר ובין לפי ר' יהודה). אבל זה נאמר דווקא לגבי עם ישראל באופן מיוחד, בגלל סגולתו המיוחדת. אי-אפשר להחיל את העיקרון הזה על דברים נוספים.
?!?!)
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל