אישה מצויינת מהאיש בהרבה דברים.. ואשמח להביא לך מקורות על שזכות הברכה בבית היא בשביל האישה וכו'.

אבל יש כתר אחד שעולה על כולן והוא כתר הצניעות . ושל בעל כתר שהוא רק שלו, כתר המלכות.

אשת חיל היא אישה שלוקחת את כל הנפלאות שלו ומפנה לביתה וזוכרת את הכישרון המיוחד שלה- הצניעות. המלכת הבעל . לא כי הוא תמיד טוב ממני בהכל אלא כי הכתר שלי צניעות והכתר שלו מלכות. וזה הכתר שלך.

אם תמשיכי לדבר לבעלך ככה ולהתמקד במגרעותיו. או שהוא יברח או יישבר.. ויהיה לך קנה רצוץ.

צאי מחטא המובן מאליו, ותראי מה הוא כן נותן.

תראי איזה גבר ה' מגלה לך דרכו ואל תשווי אותו לגבר מהסרטים. אלא למהותו. תהיי פתוחה לקבל אותו.

תשתוקקי אליו.

ואחרי שתיפגשי איתו ותלמדי להעריך אותו ולהיפגש באמת איתו, אם משהו מפריע לך תבקשי ממנו בהמון הערכה, על גבי שיש לך אחלה גבר.. ויש לו נקודה שקשה לך

תפני אליו בהרבה המלכה והבעת רגשות ,לא הטחות.

מכוחך ולא מכח האמת .

אני בטוחה שיש גם לך חוסר מושלמות. לדוגמא חוסר ההערכה הזה הוא גם חוסר בנשיות. היית רוצה שבעלך יכיל אותך יותר נכון? ולא יבלע אותך? שייתן לך את הקצב שלך.. נכון? ומה איתו הוא עז? אין לו עבודת מידיות?

קצת יותר אמפטיה , רחמים וכו' הכלה.

דרך אגב מידות זה תמיד בבחירה קריזה זה בבחירה ולא באופי .. בידיים שלך לבחור בזה או לתקן את זה.

בהצלחה.. ותשמרי עליו.. על תפסידי יהלום

(לכל המתחלחלים מהמילה)

צניעות=  פנימיות ונאמנות לאמת

צניעות זה תכונת נפש מלכותית להכיר בך  ועם זאת לדעת להכיר  את השני ואת ערכו ולחיות בזה.

לדוג' מדובר רבות על מעלות האישה ועם זה , כתר המלכות שייך לבעל, שחלק מביטויו זה הליכה בראש, וממילא לכבד אותו.. וכן.. להמליך אותו.

פעולה זו נקראית, צניעות.

להרחבה.. בספר "איש וביתו" הרב כי טוב- פרק -אשת חיל.

חוסר הכלה? חוסר הערכה?

ב"ה שאני מאוד מכילה, ומאוד מעריכה, והוא יודע את זה.

יש לנו זוגיות שהלוואי על כל בית ישראל, והכעסים האלה קורים בתדירות נמוכה שהלוואי שבכל הבתים יהיה ככה.

אני מאוד, מאוד מעריכה אותו.

ומאוד מאוד מכילה אותו.

כתבתי את ההודעה הזאת כדי לקבל עצות מועילות, לא כדי שישפטו אותי לא נכונה כאילו שאני איזה מפלצת בלי להכיר את המציאות. תודה רבה אשרייך.

לשפוט אותי ככה לרעה.

אתם לא הייתם בבית שלנו, אתם לא ראיתם את שני הצדדים, אתם לא מכירים אותנו כלל.

אתם לא יודעים מאילו דברים אני נפגעתי בעבר ומחלתי. דברים הרבה יותר חמורים שאני מעולם לא עשיתי לו ולא אעשה.

על סמך הודעה אחת אתם הופכים, בחוסר חכמה, אותי למפלצת ואותו למלאך.

מי אמר לך שבעלי משתתק? על סמך הודעה אחת הפכת אותו לקורבן ואותי למפלצת. הוא עונה גם עונה.

את כבר החלטת, בלי להכיר אותנו שאין לנו זוגיות נהדרת.

המודדתי עם כעס כלפיו אתמול, שחלף אחרי שחזר הבייתה חמש דקות אחר כך.

אני כבר לא כועסת עליו היום. נהפוך הוא.

את כבר החלטת שרע לנו בחיים. תודה רבה.

הזוגיות שלנו מלאת אהבה ב"ה, הבית שלנו הוא בית של שלום ושלימות.

אנחנו מאושרים ביחד, גם אם את החלטת על סמך הודעה כועסת בפורום שרע לנו.

אז זהו, שלא , טוב לנו מאוד.

אנחנו מעריכים מאד אחד את השני, והוויכוחים האלה קורים בתדירות מאד נמוכה.

בכל בית לפעמים כועסים אחד על השני, אז מה, את אומרת שרע להם?

לא, את אפילו לא יודעת על הריבים שקורים אצל חברות שלך בבית.

אני מניחה שאת לא נשואה עדיין, אבל אם כן, לא קורה שאת מתווכחת עם בעלך וב10 דקות אח"כ מרגישה רע?

כולם מתווכחים. כולם לפעמים מרימים את הטון.

זה ממש בורות מצידך שעל סמך הודעה שאינה משקפת את המציאות, שנכתבה בלהט הוויכוח , את הופכת אותי לאישה רעה ואותו לקורבן.

אני מתנצלת מאוד אם פגעתי בך, כלל לא התכוונתי. אין פה קורבן ומלאך, מדוע את רואה זאת כך?

עניתי לך בכנות כי הנחתי שאת מעוניינת לשמוע עצות איך להתמודד עם זה.

הנחת לא נכון שאינני נשואה, אני נשואה כבר כמה שנים עם ילדים וממש לא מתיימרת להגיד שאין ויכוחים ביננו או בין כל בני זוג. לא אתפלא אם אשתף בפורום אנונימי את תחושותי אחרי ויכוח לוהט עם בעלי, אם יכנו אותי אישה רעה ולא מכילה או מתחשבת... אני בוחרת שלא לעשות זאת כי למדתי להתכוונן לחסרונות של בעלי (בעזרת יועצת נישואין מדהימה שהלכנו אליה תקופה לא קצרה, ובעזרת ניסיון חיינו).

את צודקת, אני קיבלתי תמונת מצב אך ורק מהודעה אחת שלך שנכתבה בלהט הויכוח, ושוב, אני מצטערת אם הרגשת שהוצאתי אותך רעה, לא התכוונתי. יחד עם זאת בחרת לשתף בפורום אנונימי, כאנונימית, ולא מישהו שמכיר אתכם מקרוב (או בנוסף), ולכן קיבלת תגובות בהתאם למה שכתבת, ואך ורק למה שכתבת - מבלי להכיר אותך. תנסי להיות אובייקטיבית ותקראי את ההודעה שלך מהצד ותרשמי לעצמות אלו תחושות עולות לך מהקריאה של המילים.

לא החלטתי לבד שבעלך מתחמק מתשובות, את כתבת זאת בעצמך.

שימי לב כמה חוסר כבוד נשמע מדברייך: "עונה תשובות מפגרות ומעצבנות...", "לא בכבוד שלו...", "אם אני לא כועסת לא זז כלום..."

מדוע במצב של זוגיות מתוקנת הבעל יעשה דברים בבית רק כאשר אשתו כועסת? כמה מסובך לך לקחת כמה בטריות ולהחליף בבובה? זו לא מטלה בלתי אפשרית עבורך, אך את בוחרת להיתפס בזה כי מפריע לך משהו מאוד עמוק עוד קודם לבטריות בבובה שלא הוחלפו, וזה דווקא מובן לי, גם עבורי מצטיירת דמות גברית כדמות שמסתדרת עם דברים טכניים ותיקונים. כדאי לגשת לטפל במקום הזה בינכם, ולא ממקום של הטפות וזילזול מצידך וחוסר מוכנות להקשיב ולנסות להתאמץ מצידו, אלא ממקום מכבד ושורשי.

אני לא אמשיך לנתח את הודעתך ולנסות לתת עצות, כי זה כנראה לא מה שקיווית לשמוע.

שוב מתנצלת שפגעתי, את לא מפלצת ובעלך לא מלאך. את נשואה טריה ואני מאחלת לכם שתמשיכו להנות אחד עם השניה ביחד ולהעצים כל אחד את מעלותיו של האחר, ונשמע שלא חסר...

חנוכה שמח

כל התחושות העצבניות שלך מובנות, מהמקום בו את נמצאת כרגע

.

תנסי בכל זאת לשנות כיוון מחשבה וגישה.

לא להשוות תפקידים כי זה לא עניין של חצי חצי, אלא עניין של כל אחד למען השני ולמען תיפעול הבית.

זה לא שאת אחראית על כלים וכביסה והוא על החלפת בטריות ותיקונים.

זה שניכם אחראיים על הכל יחד.

ישש מצב שפשוט תיזמי בעצמך את התיקון של הדברים?

- תזמיני נגר, תחליפי בטריות למשחק, תלכי לחנות שמוכרת מתלים לא עקומים ותתלי בבית איפה שבא לך.

אל תחכי שהוא יעשה לך אלא תזמי .

אולי הקטע הזה קשה לו? אולי הוא לא אוהב להיות שיפוצניק כמו אבא שלך?

 אמנם כתבת שאת לא מצפה שהוא יתקן כמו אביך אבל מתחת לשרות נשמע שאת כן..

ואת יודעת מה-

אני חושבת שבכל זאת כדאי לך לתת לו את האופציה לתקן בלי לחץ שלך.

תני לו את היכולת לרדת בחזרה מה"עץ" שכביכול טיפס עליו למען השגת הכבוד שהוא באמת באמת צריך ובאמת מגיע לו- כמו שכתבה יפה אורה .

ותראי שהוא יתן לך בחזרה את הסולם לרדת מהעץ שאת טיפסת עליו למען הכבוד שלך.

בהצלחה.

ותראי שאם תחליטי בתוכך שאת סולחת- הכעס והעצבים ישתנו לנחת ורוגע.

כולה מגירה!  ואם היא תהיה שבורה שנים, שבורה לעולם - מה כל כך נורא?

לא יותר חבל על בעלך? יש לו לב זהב, אבא מקסים, ממש במענה לתפילות - מצטטת ממך.

מי קבע שכל הגברים חייבים לתקן? יש כזאת אקסיומה?

ואז נראה שהיית יכולה להיות מאושרת.

אני לא יודע לתקן כלום, או שאבא של אשתי מתקן (כשאני מרשה לו) או שמזמינים בעל מקצוע.

גם יש לנו עוזרת ומטפלת שפוטרת אותנו מהרבה מטלות נקיון וסדר ומאפשרת לשנינו לצאת לעבודה עם ראש נקי. (מלבד הימים שהיא מבריזה...)

ובקיצור - לא להתעצבן משטויות, לכל דבר יכול להיות תחליף או פתרון הולם.

אם את לא רוצה להרוס לך את כל החיים.

אז מה? את מושלמת? הרי בעצמך את אומרת שלא.

ונראה שהוא "מכיל" אותך (למזלך).

אז גם את קבלי את מה שאצלו לא הכי חזק. אין אדם מושלם. תשמחי שזה רק בדברים האלה.

מה יותר חשוב? שיחליף בטריות במובייל, או שיהיה שליו ורגוע ואוהב ונהדר?

מה זה "אם את לא כועסת לא זז כלום"? במה? באיזה פרטים שוליים. אז אולי ה"כעס" שלך יזיז עוד מסמר תקוע - ויהרוס דברים חשובים בהרבה.

קחי פרופורציות.

איזו מין צורת דיבור היא זו: "מדבר שטויות בלי קשר"? כך אשה מתייחסת לבעלה, מדברת על בעלה, חושבת על בעלה? ובשביל מה? כי הציע - ברוב נדיבותו - לקנות שידה חדשה?!

בשבילך זה את "בוכה, צועקת,מביישת אותו כשהוא מדבר עם חבר"?!

אני מציע לך: תעשי תשובת המשקל, ומיד. שלא תאבדי חלילה את הבעל הנהדר, עם לב הזהב והאבא המקסים:

קודם כל, תגידי לעצמך: בהיות שאני מכירה את עצמי, עם "קריזות" מדי פעם - אז אני צריכה להקצין לצד שני כדי להגיע לשביל הזהב; דהיינו - להתרחק מכל התעצבנות אפילו כשנראה צודק. אין. רק הסברה נינוחה, וקבלת השני גם כן.

דבר שני - תכניסי לך לראש שיש לך בעל נהדר, שלא לוקח אחריות על התחום, השולי מאד בבנין משפחה, של תיקונים בבית. וגם כשהוא לוקח - יכול להיות שזה יהיה אחרי זמן, יצא עקום ובסוף יזמין חפץ חדש.  תחייכי - ותגידי לעצמך, טוב, אז זה בעלי. מזל שכלפי וכלפי הילד הוא לוקח אחריות ויש לו לב טוב וכו', ורק בפרט הזה הבעיה - ולא ההיפך..

תגידי לעצמך: ראשית, אולי זו הגישה שלו, הוא באמת לא חושב שזה כ"כ קריטי. דבר שני, נניח אפילו שזו ה"קריזה" שלו, שבדיוק כמו שאת כותבת - לא נאה לו להזמין בעל מקצוע. נו, אז מה? זה סוף העולם?  זה תלוי בהסתכלות שלך.

ואחרי כל זה - תדעי: יש אנשים שבאמת הקצב שלהם שונה לגמרי. הם נינוחים בחיים, טובי לב, וגם... לא מחליפים מהר בטריה למובייל.. זה האדם. יותר טוב לך ההיפך?!

אבל! אם את תלכי בדיוק על הנקודה הזאת - של טוב הלב שלו, ותעשי תשובה על הלחץ הזה, תראי שאפשר גם להשיג את מה שאת רוצה. פעמים רבות. בתנאי שבאמת תחליטי מראש שזה לא העיקר.

ואז, את תפני אל טוב ליבו. קודם כל - תגידי לו: סליחה על מה שהלחצתי אותך. הטוב לב שלך שוה לי יותר מכל התיקונים האלה. אח"כ, תוכלי לומר: אם אתה יכול, ממש ישמח אותי אם תוכל אולי לקנות היום מסמרי,שיהיה לנו בבית - וגם בשביל המתלה.

או: אם תזכור לקנות בטריות, אני ממש אשמח (ואפשר להרים פלפון כשהוא בדרך,לבקש סליחה שאת מזכירה, ולהזכיר שוב שזה ממש ישמח אותך. ולהגיד תודה כשהוא מילא את רצונך).

הקיצור: להחליף את כל הסגנון. קודם כל, את ההתייחסות לענין בלב. ואת כל הפרופורציה של הנושא הזה. אח"כ את צורת הפניה.  לבקש, להציע דרך קצרה, שטובה גם לו (למשל, כנ"ל. פרט-פרט: אתה יכול לקנות היום.. אולי יש לך היום זמן לנסות לסדר את זה.. וכו'). 

ואין בכך כל ענין "גברי". זה סתם שטויות. הוא "גברי" בכך שהוא אוהב אותך והוא אבא טוב. יש אינסלטורים ונגרים שאין להם את התכונה הזאת. מה את מעדיפה? לא תקבלי הכל. גם את לא מושלמת.

ועוד הערה: אין לך כל זכות" לצעוק" עליו, וגם לא "לכעוס כי אחרת לא זז כלום".. מה, את קנית אותו? הוא בן אדם בפני עצמו. קורה שמתעצבנים, צריך לעבוד על זה.  אבל לחשוב שזו שיטה לגיטימית להשיג הישגים?!

את צריכה להפנים, ממש לעבוד על זה: הוא בן אדם, הוא לא שכיר שלי. לגיטימי לצפות, לבקש. לא לגיטימי לכעוס ולהעליב כי הוא לא עושה מה שאני רוצה. הוא בן אדם, ויש לו את האופי שלו.

תלכי כך - יהיה טוב לך, יהיה טוב לו, יהיה טוב לילדים - אפילו אם כמה מסמרים ושידה יישארו קצת עקומים. ואם באמת תלכי כך - יש להניח שעם הזמן, כשהוא יהיה בטוח לגמרי ש"אין מצב" שאת צועקת וכועסת כי משהו לא נעשה, אז יכול להיות שהרבה מאד דברים ייעשו. בגלל טוב ליבו.

נ.ב. ואם כבר קורה שאת כועסת, בגלל הבעיה שלך, תשתדלי אח"כ - מה שיותר מהר - לגשת ולבקש סליחה. להגיד גלוי שהגזמת בגלל התכונה הזו שלפעמים קופצת עלייך - ואז תנסי להסביר ברגיעה מה רצית. תבקשי שוב סליחה ותגידי שבאמת לא יקרה כלום גם אם לא ייעשה.

אז גם אני באה מבית שבחיים לא קראו לטכנאי ואצל בעלי בשביל לחבר תמונה לקיר קראו לאיש תחזוקה...

וגם לי אחרי החתונה היה מוזר שהדלת בארון התרופפה והוא לא מסדר.. חיכיתי קצת זמן וכשזה לא קרא (אחרי בקשות יפות) תיקנתי בעצמי ולא האמנתי שאני יכולה לעשות דבר כזה...

וגם לנו היה מגירה בשידה שלא עבדה טוב, ניסיתי לסדר והצלחתי...

ברור שיש דברים שאני חא יכולה לעשות לכן אני קוראת למישהו שיבוא, נכון זה עולה לי כסף אבל עדיף את זה מאשר עצבים שלי..

ואם בעלך לא רוצה טכנאי את יכולה לומר לו, אני מאוד מבינה שאתה עסוק/טרוד וכ' אבל כך וכך חשוב לי ואם עד יום מסוים זה ככה אני אצטרך לקרוא לטכנאי.. תקראי לטכנאי ותראי מה יהיה..

יכול להיות שמרוב שאת מבקשת זה לא קורה? ניסית פעם לבקש פעם אחת וזהו?

בהצלחה יקרה!!

לא אומרים לבעל: אם עד יום מסוים זה ככה אני אצטרך לקרוא לטכנאי.

בעל זה לא ילד בגן. ואשה לא "קוראת לטכנאי", בדבר שאינו טריוויאלי (כמו תיקון מכונת כביסה למשל...) שלא על דעתו של בעלה. הם שותפים, גם אם הבעל אינו טכנאי בנוסף לשאר כשרונותיו.

כדאי לרדת מכל הכיוון הזה. ומה אם - לדוגמה - הוא מרגיש "לא יוצלח" כי היא קוראת לשכן במקומו ומשלמת לו 50 ש"ח...

צריך להפנים שבונים ביחד. ואם אשה תכבד את בעלה האופן הראוי, בטבעיות,אז גם לא תהיה לו בד"כ התנגדות להזמנת איש מקצוע וכד'.

אין גישה של "איומים". קטנים או גדולים. כדאי להכניס את זה לראש לתמיד. בונים ביחד, באהבה, בכבוד. ובפרופורציות בין בנין הבית, שעיקרו פנימי ולא "טכני" לבין בנין מגירת שידה...

חמוד שלי, היום יום שני, אני צריכה את התנור ליום חמישי,

אם תראה שאתה לא מסתדר עם זה לבד אני אקרא לטכנאי..

ממש לא באיום ולא כמו שאמא מבקשת מהבן שלה שיבצע מטלה...

ואם הוא מרגיש לא יוצלח כי היא קראה לשכן? האישה צריכה לגרום לו להרגיש יוצלח במלא דברים אחרים...

"חמודה שלי, היום יום שני, אני צריך את החולצה מגוהצת ליום חמישי,

אם תראי שאת לא מסתדרת עם זה לבד אני אקרא לשכנה.."

יכולה לומר: אם תראה שאתה לא מסתדר עם זה לבד - אתה מסכים שאקרא לטכנאי?" לשאול.

הבית הוא לא "רק שלה". החלטה צריכה להיות גם על דעתו, בדבר שהוא מרגיש שנוגע לו. זה כ"F פשוט שממש לא נעים להסביר את זה..  זה צריך להיות טבעי, מרצון טוב.

וזה שעושים דברים טובים ("להרגיש יוצלח במלא דברים אחרים") - לא מחפה בהכרח על מה שלא טוב (לקרוא לשכן..).  לא עושים דבר כזה. כשם שאשה רוצה שיבינו את רגישויותיה, כך צריכה לחדד את מודעותה לרגישויות בעלה (עייני בתגובתו של אלעד.. זה בדיוק כך. ה"תשובה" שלך - "שיגהץ בעצמו".. היא כמובן לא עניינית. ואם הוא לא יודע לגהץ.. הרי ברור שהוא רצה להמחיש איך אשה תרגיש אם הבעל יקרא לשכנתה, שלא ברצונה, אם היא לא מצליחה באיזה תפקיד "נשי"..  "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". אז זה לא ברבים, אבל העיקרון של הפרופורציה בין לבייש לבין ריוח שולי, הוא ברור).

כל הדברים האלה לא צריכים לבוא מאיזה "קורס לזוגיות".. אלא פשוט מיחס טבעי, והתבוננות ישרה שאדם יכול לפתח בתוך עצמו, מתוך מידותיו הטובות ואהבתו לזולתו.

אני כתבתי ממה שאני מכירה אצלנו...

בעלי לא מסתדר עם מישהו? קוראים לטכנאי, הוא לרגע לא מרגיש לא יוצלח מיזה, להיפך הוא אדם שעסוק בללמוד ולגדול בלימוד שלו, יש לו הרבה הצלחות אחרות,

בעניינים של הבית בעניינים הטכניים הוא סומך עלי ומעדיף שלא אערב אותו במה שלא צריך..

רוצה וילון בז'? שיהיה ככה רוצה לבן? שיהיה ככה...

ברור ששנינו שולטים אבל כל אחד חולש על תחום אחר, זה כמו שאני אף פעם לא אגיד לו לנהוג כך או אחרת בענין הלכתי, מבחינתי הוא המורה דרך שלי ואני לא פוצה פה..

אני אחראית על הגשמיות והוא על הרוחניות.. והוא דוקא מגהץ חולצות כי הוא נהנה מיזה והוא גם נהנה לבשל.. זה ההתאוררות שלו

לרגע לא התכוונתי שאישה תעשה משהו בניגוד לרצון בעלה ומשהו שיעשה אותו קטן...

זה מתחיל הרבה קודם שאישה/איש מעריך ואוהב וכמובן מכבד את הבן זוג שלו גם אם הוא לא כמו שחשב/תיכנן/מכיר מבית אבא...

העיקרון נכון - והיישום שונה מבית לבית. את לא "מאיימת" שתקראי לטכנאי. את פשוט עושה את מה שמקובל בביתכם, ובעלך דווקא מרוצה מזה. כמו בעוד הרבה בתים.

יש כאלה ששמחים מאד שהאשה "שר הטכניקה" ויש כאלה שמרגישים אי אמון, ואז גורם לו להרגיש "קטן" כמו שכתבת. קל וחומר - אם זה לא טכנאי אלא סתם שכן עם ידיים טובות (נו, ואתה...).

העיקר שירגישו אחד את השני ויהיו רגישים.

ואת צודקת ממה הכל מתחיל.  זו בדיוק הנקודה שגם מחדדת את הרגישויות. אם בטוחים ביחס ובכבוד - אז לא לוקחים נקודות קטנות כ"נקודות מבחן", קל יותר להגיע להרגלים מקובלים, ומאידך - גם לא מקפידים אם הדברים לא נעשים באותו אופן שחשבת.

גם לבעלי לוקח הרבה זמן לתקן דברים ובסוף הוא מזמין חברים או בעלי מקצוע. למשל, כעת המייבש לא עובד כבר כמעט חודשיים בגלל שהוא  לא הספיק לקרוא לטכנאי.

לדברים אחרים יש לו כן זמן. לא יודעת איך להסביר את זה.

אני גם יודעת שבעבר לפני החתונה - בילדות או בתור בחור - הוא כן היה מתקן דברים בבית של ההורים. אז למה בבית של עצמו  - הוא לא מתקן  ומזמין אחרים ולהוציא על זה כסף?

מי שיש לו הסבר לזה - אשמח לקבל.

לבנות , לצבוע וכל מיני....ואני לא אוהבת איך שהוא עושה את זה...

אל דאגה...ביינתים הוא לא יודע שאני לא אוהבת...[כבר 10 שנים] אני מאוד מעריכה את הנכונות שלו להשקיע...

מי שרוצה להתעצבן יכולה גם מבעל שכן מתחזק את הבית!!!

אני חושבת שזאת לא באמת הבעיה....

אולי פשוט יש לכם טעם קצת שונה...

אבל האמת היא שאת לא כ"כ מסתירה את האמת...

כי ה"אמת" על זה שאת לא אוהבת איך שהוא עושה את זה - היא קטנה מאד מול האמת האמיתית, שהוא אוהב להשקיע בבית שלכם ואת מעריכה את ההשקעה שלו בבית של שניכם. כש"רואים" את ההשקעה, לפעמים אפילו כבר לא מבחינים בדיוק בצבע, רק ב"צבע" הפנימי..

והאמת הזו, שהיא האמת הגדולה יותר, גלויה לשניכם. באמת אשריכם.

אני לא אוהבת לחשוף ככה אבל אם זה יעזור למישהו, אז אני גיליתי שמה שמעצבן אותי בבעלי זה גם מה שאני אוהבת בו...[בצורה הפוכה ] אם למשל אני לא אוהבת את איך שהוא משפץ או מתחזק את הבית כי זה לא יסודי ומדוייק לטעמי זה בגלל שהאופי שלו זורם קליל ולא נתקע....זה לא פר שאני יהנה ויאהב צורת ביטויי אחת של האופי הזה ועל החלק השני אתעצבן... ואם יש משהו שבאמת חשוב לי אני תמיד יודעת לתמרן את זה שיגיע איש מקצוע אמיתי...[עבדת מספיק קשה....בא נזמין מישהו שיבנה את המדפים מגבס ואנחנו ניכנס לדירה כמו מלכים....] תמיד שיש משהו שמעצבן אותי אני מחפשת מה אני נהנית מהתכונה שגרמה לזה ותמיד!!!!! אני מוצאת משהו...              

במיוחד להרגיש שהצלחנו בבית עם הקרובים לנו.

קל יותר להיות סבלנים בעבודה, עם חברים וכו'.

בבית יש נטייה לחוש "בעלי בית", לנסות לתקתק את הדברים ולרצות שהדברים יתנהלו בקצב שלנו עפ"י הציפיות שלנו.

במיוחד אם הקצב שלנו מהיר יותר מזה של בן הזוג.

מה עוד שבין בני זוג יש יצר רע גדול במיוחד שמטרתו לקלקל.

אצטרף לעצה שנאמרה קודם:

מה שאת יכולה לעשות - עשי בעצמך.

לא הייתי מציעה ללכת על איש מקצוע אם את יודעת שזה רגיש אצל בעלך (אבא שלי כזה וזה בנפשו לא להביא איש מקצוע, זה ממש דיני נפשות)

אעודד אותך שעם השנים (אני מדברת ממרומי 7 שנות נישואיי...)

בני הזוג נהיים דומים יותר זה לזו ומגשרים על הפערים, לומדים רגישויות אצל בן הזוג ומוצאים דרכים לא להתעמת מולם כי טוב לא יצמח מזה.

אצלנו למשל קצב החיים הפוך.

אני מתקתקת ומספיקה המון בכל זמן נתון ובעלי היקר מתנהל בנחת.

היום הוא למד לחשוב מה הוא יכול לעשות בבית על מנת לקדם את ההרגשה הטובה להיות בו,

ואני למדתי לתת לעצמי זמן לנוח ולא לרדוף אחרי הזנב של עצמי ולהכניס את כל הבית ללחץ.

ברכה והצלחה.

בס"ד

אנונימית יקרה,

קודם כל ב"ה שהחיים שלכם יחד טובים וזורמים על מי מנוחות בדר"כ.

לגבי המצב שתיארת- אפשר להבין את הרגשתך -

שהכי טבעי שהוא יקח אחריות על העניין וייתקן או ידאג לטפל בזה,

כמו שאת דואגת למילוי התפקידים שלך בבית,

אפשר להבין את העצבים שעולים כל פעם שזה לא קורה,

אך לדעתי אם הוא היה יודע לעשות את הדברים הללו מן הסתם הוא גם היה עושה...

את מתפלאת על התגובות שלו,

ולא מבינה למה הוא לא  מוכן לקרוא לשכן, אך תחשבי רגע,

הסברת לו שזה תפקידו כ"גבר" לתקן דברים.

הוא יודע שהוא לא בדיוק בוב הבנאי... וייתכן ומשהו באגו הגברי שלו פגוע.

בטח שלא בכבוד שלו לקרוא לשכן.... אני לא מספיק גבר, והשכן כן?

תחשבי לו את לא היית יודעת לבשל או לנקות, מסתמא לא היה מפריע לך לתת למישהי לעשות את זה בתשלום, כשיש אפשרות כספית לכך, אך כשבעלך אומר שזה התפקיד שלך כאישה לבשל ולנקות, אך היות ואת לא יודעת לעשות זאת, (לא מספיק נשית, מה לעשות?) נקרא לאישה אחרת שתעשה זאת במקומך....

בטוחה שלא ככה הצגת לו את הדברים, ועדיין זה מסר שיכול להיות שהוא קלט.

מעבר לכך, כשמקום באגו שלנו פגוע, אנחנו עוד יותר רגישים ומושכים פגיעות גם כשאף אחד לא מתכוון לפגוע בנו.

הייתי מציעה לך לעשות הפרדה בן כישורי הנגרות שלו לגבריות, ולהדגיש לו את זה.

את כן מצפה שהוא ידאג שהדברים יהיו שלמים, וזאת האחריות שלו איך לגרום לכך לקרות.

לקנות חדש, לקרוא לאבא, או לסבא, או לשכן או לשכנה או לאיש מקצוע, זה לא משנה.

כמובן ישנה אפשרות שאת תקראי למי שצריך, אך כותבת בהנחה שחשוב לך שהוא יקח אחריות על הדברים הנ"ל.

אך קודם הייתי מציעה לך לומר לו שכמו זה שהיום מכונת הכביסה מכבסת, ולא את, וזה לא הופך אותך לפחות נשית ממשהי לפני 300 שנה שכיבסה בנהר, ככה גם ממנו את לא מצפה שיתקן כל דבר בידיים שלו, אך עדיין האחריות לטיפול בזה היא בתחום שלו, והוא זה שצריך לחשוב איך הכי נכון לעשות זאת.

וכשהוא דואג לזה כבר, כדאי לפרגן לו, כמו שהרמב"ם אומר "יותר מידי" , כאילו הוא בנה לך מעבורת חלל.

כי את מעוניינת לבנות אותו, וככל שתמריצי אותו בצורה חיובית, (ובלי ביקורת!!) ככה הוא יעשה יותר.

זה נכון בכל תחום, אך אם כבר הגדרת תחום כ"גברי" - אל תפגעי בו שם, לא רק כי זה כואב לו, ואת לא מעוניינת להכאיב, אלא שזה גם משתק מעשיה בכלל, ובתחום שהוא חלש בו בפרט.

ועוד דבר קטן- יש לנו סור מרע ועשה טוב.

כדי לגרום לנו לסור ממשהו רע- היינו להימנע מעשיה שלילית משתמשים בקו של יראה(וזה השורש של מצוות לא תעשה). אז יש מקום ל"כעס" וכ'. ( וזה עובד)

בשביל לעשות טוב לא מספיק היראה, צריך אהבה- היא השורש לכל מצוות עשה.

לאהוב את האדם, להאמין בו, לתת לו תענוג ממה שהוא כן מצליח, אפילו אם זאת הצלחה קטנה, אפילו אם הוא לא התאמץ כמו שצריך וכ'. לא בגלל שזה מגיע לו, (כי יש רגעים שאנו בטוחות שלבעל שלנו לא מגיע משהו חוץ מפרצוף חמוץ...)  אלא כי המטרה שלך שהוא יקח אחריות על התחום הזה, ובשביל זה צריך לבנות בתוכו את המקום שמסוגל לזה.  

בהצלחה רבה, והמשיכי לראות את הטוב שבזוגיות שלכם בכלל, ובך ובבעלך בפרט, תהנו אחד מהשני , מהילדה ומהילדים שעוד יהיו, ושנשמע בשורות טובות.

20111229140607.pdf

צדיקים מלאכתן נעשת על ידי אחרים : )

גם בעלי לא יודע או לא אוהב לתקן או שניהם וגם הוא קורא לאבא שלו.

אז קודם כל אני משתדלת שאבא שלו יגיע הרבה פעמים...

דבר שני כמו שרבים וטובים אמרו פה- הכי חשוב זה הקשר שלכם ולא מה יהיה מתוקן. אני לא חושבת שצריך להסתכל על זה כאילו זה תפקידו והוא לא עושה את זה . לדוג' אני לא כ"כ אוהבת לבשל (ובעלי בכלל לא מתקרב למטבח) אז אני מכינה לשבת דברים מאד פשוטים ולא הרבה סוגים. האם בעלי צריך להגיד לי שתפקידי להכין לפחות 2 מנות עיקריות 3 תוספות 5 סלטים וכ'? ואם לא אז הוא יקנה מהשכנים אוכל? ממש לא. הוא משבח את מה שאני עושה ואז מדי פעם אני מפתיעה במשהו חדש, כי כיף לי וטוב לי. אם הוא יחליט לדוג' שצריך דג כל שבת אז זו לא מתקפה נגדי אלא נחליט האם צריך באמת ומי יעשה את זה ואולי נחליט לקנות.

טיפים איתו-

אני מבקשת מתנות ליומולדת וליום נישואים כמו: וילון לחדר שינה, מדף לנרות שבת וכ'

ופעם קראתי באיזו פורום על אישה (אולי זו בדיחה?) שאפתה עוגה חגיגית ואז בעלה שאל אותה- לכבוד מה? ואז היא אמרה- בדיוק עברה שנה מאז שביקשתי ממך לתלות את המדף... בקיצור את לא לבד, ותתרכזי בטוב הנפלא של בעלך.

כדאי לשבת ביחד ולהגיד אילו תיקונים צריך, עד מתי צריך לתקן אותם וביחד להחליט מי יעשה מה, שזה לא יהיה מאיים ולא ממקום של "אתה לא עושה את חובתך" אלא- משימות הבית שמחלקים אותם ביחד לאבא, לבעל ואולי גם לשכן...

דבר אחרון- אני כבר חשבתי להתחיל ללמוד לעשות את זה לבד...זה החלום שלי...

בבית של ההורים שלי אבא שלי אחראי על כל החשבונות, חשמל, ארנונה מים, בנק וכ' ואני ציפיתי שגם בעלי יעשה את זה. אבל גילינו שזה מאד מלחיץ אותו ומפריע לו בלימוד תורה, ואני זורמת עם זה (נשים יודעות לכדרר כמה כדורים ביחד) אז זה עבר אלי. והוא ממש גבר אמיתי! זה לא אמור להוריד מגבריותו.

מה שכן אם יש דברים שקשים לי (כמו לדבר אישית עם טכנאים שזה לא נעים לי) אז הוא מגיע ומפקח על העבודה.

בקיצור- שיתוף, והבנה שהתפקיד של כל אחד נקבע לפי האופי הייחודי שלו וכל זוג בנפרד יש לו את חלוקת התפקידים הייחודית שלו. 

הרגע שתעריכי אותו ותעצימי אותו הכל ישתנה, הרצון שלך וההרגשה שלו.

תמיד בוויכוח או אי הסכמה בעלי מזכיר לי ואומר:

"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם".

אחרי כמה שנות נישואים שהפנמיתי ב"ה החיים משתפרים.

תתייחסי אליו בכבוד הוא החצי שלך, ביחד אתם השלם, אל תזלזלי בו ותפגעי בו כמו שאת לא הייתי רוצה שהוא יתייחס אליך ככה.

וכל החיים הזוגיים הם עבודה עצומה על המידות של שנינו.

(ואגב גם אני באה מבית שבו אבא של ממש "בוב הבנאי" ובהתחלה ניסיתי להפוף את בעלי להיות כזה עד שהבנתי שהוא ישות אחת, והיום הוא מבקש שאגיד לאבא שלי לבוא ולתלות לנו מדפים וילונות וכו,) הכל שאלה של הסתכלות, כובן בעין טובה עליו .

בהצלחה גדולה.

או שתלמדי לעשות בעצמך או שתזמיני בעל מקצוע

לעולם, אל תשפילי אותו בגלל זה שהוא לא יודע

אם לא היית יודעת לעשות משהו היית רוצה שיצעקו עלייך?

למה שלא תחליפי את הבטריות בעצמך?

סליחה, אבל המריבות מיותרות בעיני

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

יכול להיות שהיא הורמונלית?

מניעה הורמונלית יכולה מאוד לגרום לכאלה מצבי רוח

אתה בסדיר צבא, זו שפה שונה דינמיקה אחרת, התנהלות שונה. שים לב לזה

מותר לה לשכוח ממך, זה בסדר.

אין קשר בין תסכול לדכאון אל תחבר ביניהם. זה שאובחנה בדכאון קל כמו רוב אזרחי המדינה לא אומר שהיא דכאונית.

מתןסכלת יש הרבה סיבות וזה גם בסדר לןמדים להתנהל ביחד.

אם אחרי חצי שנה אתה לא מסוגל לא יודע מה לעשות והגעת לקצה ההכלה

תעשה לעצמך ולה טובה לכו לייעוץ זוגי, זה לא לפורום נדרשת עבודה להבין מהות האשה והגבר בתוך הקשר הזוגי ובפרט כשהמציאות היא לא זוגית לרוב כי אתה בצבא ומידי פעם צריך לקפוץ למציאות זוגית

הייתי שולחת אותך לחקור ולהבין מהו המהות של הגבר

אחרי שיח של קושי / אתגר/ רגש/ בכי שלה

לא תקין שמה שאתה חושב עליו זה לעזאזל למה אני צריך להתמודד עם זה . ?

( שאלה שצריכה להישאל למה זה כזה מפריע לך ? גילוי של רגש מצידך ?מה אתה מכחיש בך שמעורר את זה? בילדות ?)

אלא

איזה כיף שאשתי סומכת עלי מתייעצת איתי אני משנה לה את המצב רוח לטובה

ואם אתה בהכחשה לזה משהו לא תקין .

תוסיף את זה שאין דבר יותר קשה מלצאת עם גבר קרבי בסדיר .

וכל הכבוד לה שהיא שורדת את זה בכלל

(אולי היא לא כזו ילדותית כמו שציינת?)

בנוגע לזה שהיא לא יוזמת .. יכול מאוד להיות ששידרת לה שאתה עסוק/ עמוס.

( תגיד לה כיף לי לשמוע אותך תתקשרי גם את ..)

נשים אוהבות יחס (בלשון הרחוב צומי ..) אתה מביא לה את זה?

(שאלה שעולה : למה היא צריכה להגיע לבכי כדי שתתיחס ?)

מעבר לזה שבכי אצל האישה זה חלק מהחיים שלה

ואתה צריך ללמוד לקבל את זה ..

כמה פעמים אתה אומר לה שאתה מעריך אותה?

כמה פעמים אתה פונה אליה לא כדי להשיג משהו? לא כדי לסמן וי על אמרתי לה לילה טוב ?

אלא אני באמת רוצה לשמוע מה שלומך ?

בלתי נסבל בעייני שהיא משתפת אותך סומכת עליך 

ואתה קורא לה ילדותית . 

אתה חייב הכוונה הייתי ממליצה על יהונתן קליין

מגיב פה אבל זה להרבה תגובות שהיו.

אתם מציגים את זה כאילו אני לא מכיל בכלל אבל זה לא מה שכתבתי, אנסה לדייק.

גם אחרי כל ההכלה יש פעמים שכל מה שקורה היא צורחת ומגיבה כמו ילדה- משפטים "לא באלי את זה" "די הכל באשמתך" (על זה שהיא לא הצליחה איזה נשהו במטבח "לא יודעת מה אני מרגישה" "לא רוצה לא רוצה לא רוצה" ובסוף בשעת המעשה אני מכיל מאוד ומנסה לעודד ולהרים אבל הגעתי למצב שכל מקרה כזה כבר מצטרף לקודמים ואני לא יודע אם אוכל להכיל עוד מקרים כאלה בלי להיגמר מהם ולפנצר אותי

מרגיש וויתור על עצמי.

מנסה להבין איך ממשיכים הלאה אחרי שזה קורה ולהתמלא כוחות כדי להיות שם בשבילה

הרי התחתנתי איתה ברור לי שהיא החזקה והמושלמת באדם- סתם נק' שקשה לי איתה ואשמח לעצות

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך י"א בניסן תשפ"ו 10:08

"נקי יהיה לביתו" - הנקיות הנפשית מאפשרת להתמקד יותר בבן הזוג וזה גם טבעי בהתחלה

(יש בזה משהו מאד משחרר! זהו, אני לא צריך לחפש יותר, התחתנתי! עכשיו אנחנו מכירים אחד את השני כדי שנוכל לבנות לאט לאט את החיים שלנו כזוג)

כדאי לזכור שהשנה הראשונה

היא שנה לא תמיד פשוטה

היא הבסיס לשנים הבאות בע"ה

וזאת שנה שלומדים בה הרבה אחד על עצמו ואחד על השני

אז בהצלחה גדולה בע" ה!

דבר שני

לפעמים ממבט ראשון על הבנאדם

הרושם ראשוני אולי יותר מאופק/ סבלני

לאט לאט  כשנמצאים בסביבה שבה מרגישים נוח וחופשי להתבטא או להגיב לסיטואציות, התגובה הופכת אמוציונאלית יותר וממילא נחשף רובד/ פן נוסף באישיות מולנו, שלא התגלה קודם (בנישואין ההתבטאויות/התנהגויות יכולות להיות שונות מאשר בדייטים. אפשר להסתכל על זה גם חיובי- מהצד השני זאת יכולה להיות קלילות - ואז כשמשהו לא מסתדר התגובה בהתאם)

לפעמים זה עניין של מודעות לניהול רגשות/ ניהול כעסים

ולכן לא הייתי ממהרת לשלוח אותה לטיפול חיצוני.

יצירת תנאים לשיחה פתוחה וכנה איתה, בלי לפגוע, לחסום או לשפוט אותה, יכולה לתת לך עוד הבנה והיכרות עם העולם הפנימי של אשתך.

ואז תוכל להציג גם מה שנראה מהצד שלך ואת המחשבות שלך בנושא

וביחד תראו איך מגיעים לעמק השווה.

אתם רק התחלתם את החיים כזוג ,

ההיכרות/ הבנייה של הזוגיות לוקחת זמן ומתפתחת לעומקים ורבדים נוספים ככל שהשנים עוברות.

לכן מאחלים שיהיה בניין עדי עד- בניין שהולך ונבנֶה כל הזמן, עדי עד.

אם בכל זאת יש קושי בתקשורת-

אפשר לפנות לייעוץ (אולי משם ייתנו המלצה לטיפול קצר בנושא הרגשי, אבל בעיניי זה מוקדם מידיי לעשות צעד כזה)

דבר שלישי שחשבתי עליו ממש עכשיו

לפעמים בחורה לא צריכה פיתרון לבעיה. היא חכמה ויודעת לפתור את הבעיות שלה ולהסתדר. 

היא פשוט רוצה להרגיש ש"יש לה על מי להישען" ולבדוק את הגבול - שיש לה מרחב ביטחון, שאוהבים ומקבלים אותה בכל מצב, שהיא יכולה "להשליך" את הלב שלה על בעלה (והוא יקבל אותה וישדר לה ביטחון) התגובות ה "ילדותיות" מבטאות בצורה קצת מוקצנת קושי מסויים באופן כדי להבליט ולהדגיש את הצורך הנפשי "תראה אותי, תראה את המאמצים שלי ואת ההשקעה" 

אז אולי הסמנטיקה/ התנהלות שלה מופיעה קצת לא כמו שהיית מצפה ממנה לאור ההיכרות שלכם

וזאת דווקא ההזדמנות ליצור שיח או תגובה לסיטואציה בצורה בוגרת ומכבדת.  

יכול להיות שהיא תקלוט טוב את היחס המכבד והבוגר שלך-  אליה שלא תלוי בשום תגובה שלה, וממילא השיח שלה יישתנה גם.

להחזיר לה באותה מטבע של ילדותיות לא כדאי, כי יכול לדרדר את ההרגשה של שניכם.

בהצלחה רבה

מזל טוב!

תזכו לבניין עדי עד

בשמחה ובבריאות

מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות. 

בעיות קשות מדי לפתרון באמצעי הזה. בהצלחה. יתכן שאם היית משתחרר או לפחות משרת במקום יותר קרוב. חלק מהבעיה הייתה נפתרת. במצב הנוכחי כמעט בלתי אפשרי, שתצליחו לצאת מזה לבד. דבר ראשון תבקש העברה. ככה יהיה יותר קל לטפל. גם המצב ביניכם יש מקום להניח שישתפר. חצי שנה זה כלום בשביל נישואין. במצב שאתם נמצאים בו, קשה לבנות משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו. בקש העברה. הבית בעדיפות עליונה. 

לגבי 2, משתנה. תשאל אותה איך היתה פותרת את הבעיה אם לא היית יוצר קשר כרגע....

 רוצה להגיב דווקא בתור נשואה ותיקה
יש מצב שגם אשתך כבר הגיעה לכאן וגם כבר קוראת. 
השנתיים שלוש הראשונות שלנו היו ממש קשות אפילו שאנחנו ממש מתאימים והיה לנו ברור מהרגע הראשון שמצאנו אחד את השני ואפילו שלא היה לנו אתגר של צבא. 

אז למה היה קשה?
כי היינו צריכים ללמוד לדבר על מה שקשה לנו. כי לא התרגלנו לחיות בזוג ואני הייתי ממש בראש שאני לא מבקשת טובות ומצד שני, גם כשהייתי צריכה ממש, לא ביקשתי וציפיתי שהוא יבין. 
ולאט לאט למדנו לדבר אחד עם השני ולהגיד מה קשה לכל אחד ואיך אפשר לעזור לזה. 
אצלנו זה כבר היה תוך כדי ילדים. 

אצלכם, אתה בצבא והיא לבד. הלבד יכול להיות ממש קשה ולפתח איזה שריון כזה כדי להתמודד ואולי לכן היא לא מתקשרת ומצד שני אתה בודד ורחוק וצריך את הקשר הזה. 
וגם בקושי- אתה תופס את זה כילדותיות אבל היא בסף השבירה שלה, במצב לא הגיוני ומגיבה באופן לא הגיוני. 
בשני המקרים כדאי לדבר. 
בענייין של הקשר- להגיד לה שאתה רוצה וצריך גם לשמוע ממנה. 

בעניין של הקושי שלך, אשתו- תמיד כדאי לא להגיע למצבי שבירה. להקדים תרופה למכה. תחשבו ביחד איפה המקומות הללו ותנסו למנוע אותם ואז יהיה הרבה פחות להכיל. אבל גם כשיהיה, אתה צריך להכיל. כי היא לבד ומתמודדת. 

כמובן שהשיחה חייבת להיות פנים אל פנים ולא בטלפון. 

ודבר אחרון- אני לא יודעת כמה זמן נשאר לך בסדיר אבל יכול להיות ששווה לקצר או לעבור דירה קרוב להורים או כל מיני דברים שיכולים לעזור. 
בסוף זה הבית שלכם. 
ותזכרו שהשנים הראשונות קשות גם כשאין צבא והיא האשה המושלמת שלך ואני בטוחה שאתה האיש המושלם שלך. 

בהצלחה! 

א. קודם כל מזל טוב גדול לנישואיכם, אתם ממש נשואים טריים בשנתכם הראשונה, השנה בה התורה מנחה אותנו "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשק לקח".

עצם המציאות של השנה הראשונה לנישואים, ללא כל שאר האתגרים שמסביב - מביאה עימה אתגר והתמודדויות רבות.

על כן הפניות הזו לעבוד ולעבד יחד את היחד שלנו כזוג חשובה מאוד.

ב. מעבר לכך, ציינת שאתה גם חייל קרבי בסדיר.

רק הנתון הזה לכשעצמו מוסיף עוד אתגר קשה שבעתיים.

גם לך. כמובן. ותודה עצומה מכל עם ישראל על המסירות והנתינה הזו שלך!

גם לאשתך היקרה. שמתמודדת כאישה של חייל קרבי בסדיר. עם המון התמודדיות, המון לבד, המון חששות, המון שינויים.

וגם לכם כזוג נשוי. 

רק לפני חצי שנה עוד הייתם רווקים

כל אחד גר בבית אחר, אולי אם גרתם אצל ההורים לא הייתם צריכים לנהל בית מבחינת ניקיונות, בישולים, כביסות, קניות, משכנתא, חשמל, גז וכל השאר,

ובעיקר - השינוי הזה מרווקות לנישואים שהוא שינוי בפני עצמו ומצריך הסתגלות לאט לאט ובהדרגה וקבלת כלים שם

וכמובן בצבא הכל שוב מתעצם ונהיה קשה שבעתיים.

ג. לא זאת בלבד,

ציינת שאשתך גם לומדת כעת

וגם עובדת במקביל

נשמע שיש על שניכם עומס עצום

גם פיזי וגם מנטלי וגם רגשי, נפשי.

ד. השיח העיקרי שלכם הוא בטלפון - שכמובן לא ניתן להגיע לאותה אפקטיביות ואותם עומקים כמו פנים מול פנים. זה משנה המון.

(כמובן שכדאי בזמן שכן מתאפשר כן לקיים שיחות טובות ועמוקות ביניכם פנים מול פנים

ולקבוע שמתי שלא ניתן ונאלצים להסתפק בטלפון יודעים יחד שזו באמת פלטפורמה מוגבלת ולוקחים זאת בחשבון).

ה. ציינת שאתה מרגיש שרק אתה מחפש אותה או יוצר את הקשר הראשוני -

כדאי לשאול אותה ישירות ולשמוע ממנה את הלמה שלה (ל' בקמץ).

אולי היא לא רוצה להתאכזב שאתה לא זמין וזה סוג של מנגנון הגנה?

אולי היא לא רוצה להפריע לך ולא יודעת מתי אתה פנוי ומעדיפה שאתה תתקשר כדי לא להפריע?

אולי יש לה המון חוזקות אחרות אבל ליזום שיחה היא לא אחת מהן, אבל יש לה עוד המון אחרות?

אולי אם היא תדע עד כמה זה משמעותי עבורך ומה זה גורם לך להרגיש היא תוכל לחשוב על דרכי שינוי מטיבים עבור שניכם? שתחשבו יחד כמובן...

ואולי עוד הרבה מאוד הנחות.

חשוב לשמוע ממנה ישירות

ולפי התשובה לעבוד.

ו. כדאי לעשות הפרדה בין דבר לדבר כדי לא ליצור כאוס ועומס יתר עם בלאגן בראש ובלב.

כלומר:

לגבי הדיכאון שהיה בעבר - זה לא אומר שום דבר רע מלבד זה שאשתך גיבורה ואלופה שהתמודדה בגבורה עם מכת הדור, דיכאון, ויכלה לו!

שיש לה תעצומות נפש ובטוח גם למדה וגדלה מכך מאוד.

לגבי ההווה - אם יש כרגע דיכאון או כל דבר אחר שמקשה כדאי לאבחן בצורה מסודרת ומקצועית ולטפל בכך.

גם אמצעי מניעה הורמונליים כגון גלולות עלולים מאוד להגביר את עוצמות התנודות במצבי הרוח ואת הדכדוך, לכן חשוב לברר לעומק גם את הנקודה הזו.

לגבי זה שהיא מתוסכלת מדברים ביום יום - בפני עצמו זה כמובן לגיטימי. בטח לאור כל הסעיפים הקודמים שהיא אישה נשואה טרייה, עם המון המון שינויים בבת אחת בחצי שנה הזו,

בעלה בסדיר חייל קרבי,

היא עובדת

היא לומדת

היא מחזיקה בית

היא לומדת את הגוף שלה וכל הלכות טהרת המשפחה שגם לוקחים משאבים לכך

יש מלחמה (בתוך מלחמה בתוך מלחמה...)

אזעקות

חדשות

דאגות

ומה לא...

ובתוך כל זה ממש מותר ואנושי שהיא תהיה מתוסכלת מדי פעם.

אם זה באופן חריג או פוגע בהתנהלות או יושב על משהו עמוק - אז כנזכר קודם, כדאי לאבחן ולטפל בצורה מיטבית כדי להגיע לרווחה נפשית.

ז. המשפט אולי הכי חשוב בכל ההודעה - הייתי ממליצה לך לשנות את המשוואה שנוצרה לך בראש שאומרת "אשתי ילדותית"

ולהפוך אותה ל: "אשתי *אנושית*".

כי היא באמת אנושית. רק בשר ודם.

היא לא ילדה קטנה, היא אישה שמתמודדת עם הרבה מאוד מאוד מאוד.

יכולה להעיד על עצמי (נשואים עוד רגע 19 שנים ב"ה) שאם היה לי רק דבר אחד מכל מה שהיא מתמודדת איתו בשנה הראשונה (או בכלל) - הייתי בהחלט מתוסכלת ואף מגיבה בתסכול עמוק לא פעם ולא פעמיים.

בשנה הראשונה שלנו, והרבה אח"כ, למדתי את עצמי לאט לאט, את בעלי לאט לאט, את היחד שלנו לאט לאט,

ובדרך היו לי המון המון המון פיקשושים.

הכל בסדר.

זה לימוד.

זוגיות היא לימוד.

נישואים הם לימוד.

ללמוד את עבודת השמחה שלי ומי אני ואיך אני עובדת ומהם הצרכים שלי, הקשיים שלי, מנגוני ההגנה שלי וכן הלאה - הכל הכל זה לימוד

לימוד של שנים

ואפשר להתחיל בלימוד הזה

מתוך מקום מעצים ולא מחליש

מתוך מקום שבאמת רואה את האנושיות שבכל אחד ואחת מאיתנו.

ללמוד - מה היא רוצה מעצמה? רגע להעמיק בכך באמת.

ומה אתה?

ומה היא מרגישה עכשיו? רגע לעצור ולהיות נוכחת וקשובה פנימה, קשובה לגוף ולנפש.

ומה גורם לבכי? או עלבון? ומדוע? מה היה שם בעומק שהפעיל את זה? ומה עוד הטריגרים שלי?

ח. כמובן שאתה לא המטפל שלה אלא בעלה האוהב. וחשוב לשים את הדברים במקומם.

מצד אחד להעניק תמיכה, אוזן קשבת, אהבה, הכלה, עידוד וכו'

ומצד שני - במקומות בהם יש צורך טיפולי או צורך אחר מעבר ללהיות בן הזוג - חשוב לפנות לגורם מקצועי.

אתה לא אמור לפתור לאשתך את הבעיות הרגשיות שלה וגם היא לא את שלך.

וזה גם לימוד.

למצוא את האיזון הנכון

ללמוד איפה הנפרדות בתוך הביחד

איפה המקום להתייעץ עם אנשי מקצוע

איפה הביחד בתוך הנפרדות

איפה אני כן יכול/ה להיות שם עבור אשתי / בעלי.

אז צעד צעד

לימוד אחר לימוד

התקדמות אחר התקדמות

תהיו בתוך הלימוד הנפלא הזה ששמו זוגיות

ותמצאו בתוכו גם לימוד מפעים כל אחד כלפי עצמו

ובעיקר - צמיחה אישית וצמיחה זוגית מתוך כל זה.

המון ברכה והצלחה ב"ה

ופסח כשר ושמח

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..