אבל החלטתי שסתם ככה כדאי לי לגמול לכם טובה על שניסיתם לעזור לי (מי הצליח יותר ומי פחות...) ולעדכן אתכם במה שהתרחש מאז השרשור שפתחתי לפני כמעט שנה... (לפרטים מלאים עיינו בקישור המצורף...).
אם עיינתם שוב באותו שירשור ואם לא, אני מתחיל לעדכן, כאן:
אז ככה - כן, בסוף החלטתי ללכת ללמוד בישיבה שבעיר שלה. למען האמת, גם די שאלתי אותה בצורה עקיפה מה דעתה על זה והיא אמרה לי לעשות מה שליבי חפץ... בקיצור, הרגשתי שטוב לי ללכת לישיבה הזאת, שבמבחן התוצאה היא הישיבה שהכי התאימה לי מבחינת התאמה, שאיפות, לימוד טוב וכו'...אז הלכתי על זה עם כל החששות בלב.
בחופש נפל עלי עוד תיק כבד מצידה של הבחורה, שבחרה לעדכן אותי שלא עלינו היא חולה במחלה מסויימת. המזל הוא שהמקרה הוא יחסית קל והיא אמורה להיות בריאה תוך כמה חודשים... (כך היא העריכה אז, וגם הרופאים...) - אבל לכל מקרה היא עדכנה אותי כדי שאני לא אתקל בזה במקרה בטעות בלוח המודעות של הישיבה שבו אולי יפרסמו להתפלל לרפואתה...עדיף לקבל מידע כזה מיד ראשונה, מבינים?
בקיצור, עם המידע הכואב והמכאיב הזה יצאתי לדרך החדשה, כשאני יודע שאני לא מסוגל לעזור ב(כמעט) כלום, וגם כמעט שלא להיות מעודכן בהתפתחויות בגלל הפרידה... אז עשיתי מה שיכולתי - הקדשתי כל לימוד שלי לרפואתה והשתדלתי ואני עוד משתדל לגמור כל שבוע ספר תהילים לרפואתה. גם זה משהו.
אבל מעבר לזה, נמשיך. התחלתי את השנה באלול, כמו כולם, וכעת, 4 חודשים אחרי, אני יכול להצהיר כמעט בוודאות שאני לא מתחרט על הבחירה שעשיתי. אני אוהב את הישיבה שלי. אני מרגיש שאני מתפתח בה כמו שאני רוצה, שאני בונה את העולם שלי כמו שאני רוצה שיהיה בנוי, ושאני שוקע בעולמה של תורה כפשוטו, מה שאולי לא היה קורה בישיבות אחרות בהן הייתי. במהלך החודשים הללו נודע לי על רבים רבים מחבריי לישיבה התיכונית שעברו ישיבה בגלל אי התאמה, או בתהליכי חשיבה על לעבור ישיבה. לי זה לא קרה. אני לא מתחרט על הבחירה. הישיבה הזאת טובה לי, נקודה.
אבל, תשאלו בצדק, מה עם העניין הפעוט שהיא גרה בעיר...
אז ככהה -זה נכון, זה יוצר תקלים מידי פעם, ובגלל זה יצא לנו בחודשים האחרונים לדבר מעט בסמסים כדי להצליח להמשיך לשמור על מרחק... בדיעבד, דווקא הבחירה בישיבה שבעיר שלה תוכל להתברר כהחלטה נבונה - כיוון שאם ברצוני להתנתק, עלי להתנתק ממנה לגמרי - ואם הייתי בישיבה אחרת בעיר אחרת והייתי חושב שהתנתקתי ממנה לגמרי, ואז במקרה הייתי מגיע פעם לעיר שלה ליד הבית שלה - יכול להיות שהכל היה קופץ שוב ומציף את הלב שוב... ככה, כאן, כשאני לומד בעיר שלה, מצד אחד ההתמודדות אכן יותר קשה - בזה אין ספק, אני מודה - אך מצד שני כאשר אצליח לאט לאט לצאת מזה, היציאה תהיה הרבה יותר שלמה כי יהיו לי ניסיונות בשטח שאוכיח שאני עומד בהם... (גם אם זה אומר לעמוד במרחק ארבעה מטרים ממנה במסיבות יום העצמאות, לדוגמא, ולהצליח כבר לא לחוש רגש ופשוט לא להתייחס...בנתיים זה לא ככה, אבל אם וכש... אז זה יהיה אמיתי יותר כשהניסיון יוכיח...).
אני לא אומר שזה אידיאלי, אבל בשיקלול של הרווח-הפסד - אני די בטוח שאני בנתיים מרוויח. אומנם נכון לעת עתה אני עדיין לא חושב שאצליח לצאת מזה בקרוב, ואפילו רצון לצאת מזה עדיין קצת חסר לי (משום שאני עדיין מנסה להיצמד למחשבה שאולי אם היינו יוצאים בבאמת זה היה יכול להצליח בינינו וכעת, לא אוכל לדעת לעולם...)- אבל בשכל אני מבין, באלוקים אני בוטח, ואני די מאמין שאצליח בשלב כלשהו להתגבר על זה. בנתיים כשלב ראשון אני משתדל כמה שיותר להשקיע עצמי בתורה, לקחת על עצמי עוד ועוד משימות ועוד ועוד הספקים כדי לגרום לעצמי להיות עסוק בתורה כך שטרדות התורה יעזרו לי לא לחשוב עליה בזמן הישיבה... גם אם מידי פעם יש לי נפילות (דוגמת הליכה לבית שלה רק כדי לראות אותו, סוג של געגוע ועוגן אחרון...) - הרי שלרוב יש לי הצלחות טובות, ואני יודע שה' הוא אבא שלי כמו שהוא אבא שלה, ואם רק האמין בו בלב שלם ואתפלל אליו, הוא מסוגל לעזור. אני בטוח.
אז זהו, תודה לכל אלו שהמליצו/ייעצו/שיתפו/סיפרו וגם לאלה שפנו באישי כדי לתמוך, לעודד ולחלוק מניסיון אישי - אתם גדולים. אני לא אגיד שכל מילה נחרטה בי ולכל דבר הקשבתי, כי זה יהי פשוט שקר, אבל עצם הרצון והנכונות והאמפטיה שעלתה באוויר השרשור - עצם זה כבר מזכה אתכם בטפיחת שכם אדירה. איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.
אשריכם ישראל.
אוהב מלא.
אני .
)
או לפחות, בלעדיה באופן אינטנסיבי עם קשר... לעדכן היא הבטיחה לעדכן אותי, אבל בפועל אינני יודע כמעט כלום.