לצערנו מקרים כאלה ודומים כבר לא כ"כ נדירים כמו שהיינו רוצים לחשוב שהם...

חשוב להדגיש שהקורבן לא אשם! אין בן / בת אדם היום שאין להם "סיפור" כזה או אחר...

החוכמה היא לדעת לחיות ולטפל במקרה, כמו בכל פגיעה נפשית או פיזית יש "צלקות" בנפש,

לא כל אדם מסוגל (או מעוניין להיות מסוגל) להכיל "צלקות" כאלה ואחרות, כגון נכות, שיתוק וכד' ל"ע ח"ו.

שאלת מתי לספר ומה היינו מגיבים,

אין "רגע" נכון, זה לא שבדייט שלישי מספרים ככה וככה, ברביעי על זה וחמישי...

זה תהליך שצריך הרבה רגישות בשבילו, אני לא אומר ח"ו לא לספר! אבל זה מאוד מאוד תלוי ברמת הקשר...

כנ"ל לגבי התגובות של הגולשים כאן, זה תלוי ביכולת של כל אחד להכיל...

לענ"ד,

אם הבחורה עברה מהלך חיובי שבעקבותי היא שלמה עם עצמה, עם הגוף שלה ועם הקמת משפחה, אין שום בעיה!!

החלק שחשוב בעיני הוא לא "מה היה" אלא מה נעשה בנידון? היה טיפול? משהו זז? או שהכל שמור בבטן...

לפי מה שכבתב שאפילו המשפחה לא יודעת זה לא נשמע שהיה טיפול... אולי כדי לשתף חברה טובה?

ב"ה הייתי מקבל את זהזה לא באשמתך מה שהוא עשה לך! איך שבנים אחרים היו מגיבים אני לא יודע! 

אין לי בעיה כיום בגלל מה שעברתי.

אני אוהבת את עצמי,

את הגוף שלי,

ואין לי רתיעה מבנים.

העניין לא טופל מעולם, כי יש לי מערכת הדחקה מטורפת. חוויות שליליות נדחקות ולא מפריעות לי.

אם יש משהו בעניין שמפרי לי מאוד (!) זה שלא התנגדתי. ששיתפתי פעולה. הבנתי מה קורה ונתתי לזה לקרות. וזה אוכל אותי.

וחשוב לי שהבחור ידע. שלא יבהל אח"כ- כי זה ברור שאספר לו. ויש לי מספר דברים שהם חלק ממני ומההסטוריה האישית שלי, שחשוב לי שידע, וזה חלק מהעניין.

כדאי לך לשתף פעם ראשונה איש/אשת מקצוע בעניין זה, לפני שאת משתפת את הבחור,

כדי לעשות את החשיפה לסיפור בתהליך מודע.

מה שקורה הרבה פעמים שמתחילים לספר הכל צף בצורה לא מסודרת, ולעיתים לא בריאה לזמן הקשר, ואז זה באמת יכול להביא לחששות. 

וגם נראה לי זה יעשה לך טוב ברגשות אשם - 'וזה אוכל אותי'..

זה מה שקורה לכל הנפגעות מינית..

הן מצטערות :

א. שהן אשמות ש...

ב. שקלטו מה עובר ולא הגיבו בצורה אחרת/בצורה הנכונה להגיב..

זה לא נכון להתאבל על זה  או לחשוב ככה..

אם רק היית יודעת פסיכולוגית כמה שלא באמת יכולת למנוע את זה..

מאלפי סיבות..

א. הוא היה סבא שלך ב.היית רק בת 9 

וזה לא יעזור לך כלום.. אולי יכולת שיכלית עוד הייתה לך אבל ריגשית ופיזית..

לא מספיק בשביל להתנגד לדבר הזה זה כמעט ברור!

בכל מצב! ב"ה שהקב"ה נתן לנו גם מנגנונים טובים של שיכחה ודחיקה..

דעתי האישית בעיניין הדייטים- על תפלי עליו כבר בדייט ראשון עם המידע ספרי את זה באיזה שהי הזדמנות..

אם לא תעשי מזה עיניין למה שהוא יעשה מזה עיניין? (בכל זאת לא היה אונס..)

אבל עכשיו אולי רק כדי לפרוק ספרי לאיזה חברה..

ב"הצלחה רבה נשמה..

ובשורות טובות בקרוב

כאמור לא היה אונס ממש, אז אני אוכל להתחתן עם כהן???

בהנחה שאין בעיה אחרת, את ככל בחורה יהודיה.
 
אין לראות בתשובה שלי תחליף לשאלת רב!!!!

שאלה קשה..ברור שצריך לספר אבל לא כ"כ ברור בדיוק מתי - זה תלוי בך ובו

כדאי לחכות 2-3 דייטים לפני שאת פורקת הכל, וקחי בחשבון שאולי זה ירתיע אותו.

אני חושב שהייתי מסוגל להכיל משהו כזה.

חשוב מאוד ללכת לטיפול...אמרת שאת טובה בהדחקות...אז את הכל את מדחיקה בצורה טובה - אבל במוקדם או במאוחר הכל יתחיל לצוף ואז יהיה...לא פשוט

לכן - עדיף להקדים תרופה למכה וללכת לדבר עם איש מקצוע לפני שהכל יצוף לך.

אם את מחפשת איש מקצוע מתאים שמעתי על מישהי אלופה.

מקסימום היא תגלה שהיא בסדר...

עדייף ללכת על בטוח במקרים כאלה...

רק סייג קטן.. כתבת:

"אבל בכל זאת אני חושבת שכדאי לך לפתוח את זה עם מישהי יותר מקצועית (אולי מורה/יועצת/רבנית)"

אני חושבת שלא מורה ולא רבנית או רב גדול ככל שהוא יהיה -הם לא נקראים מישהו מיקצועי

אם יש בעיה נפשית הולכים לפסיכולוג.. כל אחד והתחום שלו..

כמו שלבעיה גופנית הולכים לרופא ואין על זה עוררין כך גם נפשית..

זו דעתי..

ב"הצלחה

אבל בפועל אם חוששים ללכת לפסיכולוג עדיף בתור התחלה ללכת לרבנית/מישהי חכמה שלא מוסמכת ואולי היא בחכמתה תעזור להמשיך הלאה, אבל אני מקבלת ב100% את ההסתייגות (ד"א גם אני הייתי ביעוץ מקצועי בקשר מסויים שהיה לי, (לא בגלל הטרדה אמנם) וזה עזר לי מאוד! זה יכול לעזור אפילו אם הכל בסדר בזה שעכשיו אפשר להיות רגוע שגם איש מקצוע אמר שהכל בסדר... ואין צורך להרחיב שזה עוזר גם כשלא הכל בסדר...)

אם זה במודעות שלך?

לא. זה לא נקרא הדחקה.

רובנו רוצים להדחיק דברים. מתפללים לשיכחה שתבוא ותשכיח כמה דברים עצובים שכל אחד חווה בחייו, אבל המודע גדול.

ולא, יקירה, מה שאת עוברת זה ממש לא הדחקה.

את לא חושבת על זה כל יום. זה אולי לא מטריד אותך.. אבל זה לא הדחקה.

הדחקה זה מצב פסיכולוגי שהגוף ממש שוכח מה שקרה. שצריך לגרד את הזיכרון כדי לזכור מה היה. זה לא המצב אצלך.

וגם מכיוון שזה כיום לא משהו ביג דיל שמפריע לך בחיי היומיום לא צריך להציג את זה כבעיה שקיימת אלא משהו שהיה וחלף..

בהצלחה נשמה!!!!

ובעז"ה שתספרי לו בקרוב

נראה לי שדי ברור שצריך לספר פרט כזה מתישהוא, אבל לפי דעתי ממש לא בהתחלה. ולא בגלל עניין ה"להגיד או לא", אלא בגלל שמדובר בדבר אישי ואינטימי, וחשיפה כזו צריכה להיות בשלב מתקדם של קשר.

אבל יש לי שאלה- כתבת "אך חשוב לי לשתף כבר מישהו בעניין", את רוצה לספר כדי לספר ולפרוק או כדי שהבחור ידע?

בהצלחה יקרה.

ברור שדבר כזה כן קצת מרתיע ומעלה חששות. אבל אני חושב שבסופו של דבר אני הייתי ממשיך (במיוחד שאת אומרת שהכל בסדר (ב"ה)).

לגבי מתי להגיד. אני מקווה שברור לך שלא להגיד בדייט ראשון שני, גם אם חשוב לך שהוא ידע בתחילת הקשר. מהסיבה הפשוטה שכל עוד אין בניכם קשר רציני אז א. יש סיכוי טוב שהוא יבהל ולא ירצה להמשיך. וב. יש סיכוי שלא תמשיכו בכלל (בלי קשר למקרה) ויצא שפרקת את הלב בדבר כ"כ אישי עם בנאדם זר.

כתבת "אם יש משהו בעניין שמפרי לי מאוד (!) זה שלא התנגדתי. ששיתפתי פעולה. הבנתי מה קורה ונתתי לזה לקרות. וזה אוכל אותי."

אני ממש לא מסכים! את היית בת 9 לעזאזל! גם אם הבנת במידה מסויימת מה הוא עושה זה לא מסיר ממנו את האחריות! למה שתגידי לא לסבא שלך? זה לא משהו טבעי שסבא ירצה לפגוע בנכדה שלו, אין שום סיבה שילדה בת 9 (ולא משנה אם היא הבינה) תגיד לסבא שלה לא לשום דבר, זה פשוט לא טבעי.

בהצלחה!

משהו קטן,

הדחקה זה לא פיתרון! דברים שאנחנו מדחיקים בסופו של דבר יצוצו (מנסיון אישי), והם יכולים לצאת בצורה מאד גרועה.

מכיוון שנשמע שהנושא מעיק עליך, רצוי מאד וראוי שדברי על כך עם מישהו מוסמך, עובדי רווחה, פסיכולוגים וכו'. דייט עם מישהו הוא בהחלט לא ההזדמנות הנכונה לפרוק מטען מסוג זה.

את הפניה ליעוץ כזה הייתי מציע לך לעשות לאחר שיחה עם אדם שאת סומכת עליו.

את צריכה עוד עבודה רבה על עצמך עד שתוכלי לגעת בעניין בצורה בוגרת בשיחה עם בחור. בשלב שבו את נמצאת אני מציע לך בשום פנים ואופן לא לעשות זאת

בהחלט סביר כי לאחר שתקבלי יעוץ מתאים תרצי ותוכלי לעשות זאת אך עוד חזון למועד.

אחרי חוויה טראומתית קשה הגוף מגיב בהתאם

ונכנס למין מצב השרדותי!

את צריכה לבדוק על עצמך אם את באמת בסדר

מבחינה פסיכולוגית (אני מקווה שאני מדייקת)

כשגוף עובר טראומה הוא זוכר מה נעשה לו,

לכן הוא לא יכול שיגעו בו באותם איברים שפגעו בהם

הוא צורח הוא לא יכול לקבל את המגע הוא מתכווץ לתוך עצמו

אז כל עוד את לא מטפלת בזה לא תוכלי להתחתן

ובטח שלא לתת לבן זוג שלך לגעת בך

מה שעברת לא נעלם, הוא נמצא על הלב ועל הגוף שלך

תבדקי טוב טוב אם הכאב טופל!!

אין דבר כזה הדחקה,אני במשך רוב חיי לא יכולתי שיגעו בי פיזית,

לפעמים הייתי צורחת על חברות שהיו שמות לי יד על הכתפיים

יש איברים שהייתי מתקפלת פיזית אם היו נוגעים לי בהם,

גם אם זה חברה הכי טובה, אבל הייתי בסדר בשאר הדברים

ותפקדתי רגיל ואף אחד לא אמר לי שאני כל כך סגורה פיזית.

לקח לי המון זמן להבין שיש לי בעיה והבעיה הזאת נובעת

מדברים קשים שעברתי בילדות

(לא פגיעה פיזית אבל משהו כואב לא פחות)

ישבו עליי שנים שאני אלך לטיפול,ואני חשבתי שאני יכולה

להתמודד לבד ואני יכולה להדחיק ובסוף הלכתי למטפלת,

וזה הדבר הכי טוב שעשיתי בשביל עצמי!

כי היא הצליחה להרפות לי את הכאב.

אם תמשיכי להדחיק את לא תדעי מאיפה לאכול את זה,

זה נורא כואב וזוועתי כשזה מתפוצץ עלייך

זה יכול להכניס אותך למקומות מפחידים.

אצל כל אחד המנגנונים עובדים באופן שונה

לפעמים אנחנו מכניסים לראש שלנו או של אחרים שריטות שלא קיימות שם

אמרתי שהיא לא יכולה באמת לעשות דבר כזה עד הסוף כי יש שמה שריטות,

אז שאני אגיד לה להדחיק? דבר כזה משאיר שריטות תמיד,

היא לא דף חלק לכן אם היא רוצה להתחתן נורמלי היא צריכה לטפל בעצמה

כי אם לא השריטה הולכת איתה לחיי הנישואין ולא משנה כמה הבחור יהיה מדהים

יהיה לה קשה מאוד! ולא אני לא פראנואידית או מכניסה שריטות,

הבחורה כותבת שהיא מדחיקה דבר רע שקרה לא מדחיקים אותו מתמודדים איתו!!

הזכרון לא נעלם והגוף זוכר את הפגיעות שלו! לא המצאתי את זה,

זה דבר ידוע שגם שמעתי ממטפלות,ושמעתי מנפגעות אונס על הטראומה שלהם ממגע

לנקוט בגישה של הכל בסדר זה מסוכן! זה מתפוצץ חזק בפרצוף אחר כך.

אז אני לא מכניסה לה שטויות, אולי היא לא תגיב בטראומה למגע

אבל יש שמה איזה משהו שנשרט ונשבר ואני לא צריכה להיות מומחית בשביל לקבוע את זה.

ומאוד הגיוני שברגע שבחור יגע בה, ולא משנה מי הוא ומה הקשר וכמה היא אוהבת אותו הכי בעולם, יש המון סבירות שהיא תיזכר בסבא שלה.

ולא תהנה מהמגע.

ולעניין, אני חושבת שאת חייבת לספר את זה לבחור. ל-פ-נ-י  החתונה. שהקשר מתקדם ומתקדם לקראת שלב החתונה. שאת מרגישה שאת מסוגלת לספר לו על דברים איישים....

ל-א  אחרי החתונה. זה עוול לעצמך ולא הוגן כלפי הבחור.

אני חושבת שרוב הבחורים הנורמליים זה לא ישפיע עליהם כזה דבר בהחלטה אם להמשיך את הקשר לכיוון רציני או לא.

בדבר אחד אולי זה ישפיע עליהם- בהערכה שלהם כלפייך... היא בטוח תעלה... כי לראות בנאדם שחווה כזה דבר והוא צמח מזה ונהיה בנאדם טוב ולא נשבר והגיע לתהומות בנפש-זה מדהים ומעורר הערכה והתפעלות..

ככה עם טיפול היא יכולה להתקדם ולנצח את הדבר

אני באישי אם בא לך (לשואלת)

ברמה כזו או אחרת (גם בנות- וכן- גם בנים)

חשוב לטפל בזה

גם אם מצליחים לדחוף את כל השדים לבור עמוק- ולטרוק את המכסה- עדיין יש מכסה טרוק באישיות שלך....

טיפול- זה לא רבנית או מדריכה- זה אנשי מקצוע!

זה חשוב- גם למי שלא נראה לו... "מה ? אני? לפסיכולוגית?" את- כן כן. לטובתך

מתי לספר?

בשלב שבו יש מספיק אמון ופתיחות- לגלות סודות. ולדעת שהם יהיו עוד חלק בגילוי וקבלה של הנפלאה שאת- לא אבן בוחן על משו.

חשוב שתשנני- את לא אשמה. בכלום. משום צד של האירועים. מה שאת יודעת ומסוגלת היום- לא היית בגיל 9. הלא כן?

לי ברור שהייתי מספרת. וזה גם מה שאני עשיתי בפועל, בשני הקשרים המשמעותיים היחידים שהיו לי. אחד די נרתע, ועם השני התחתנתי

אני מאוד מבינה את הצורך לספר את זה- כאילו, אם מישהו מכיר אותך, שיכיר אותך לגמרי, כולל הכל. כולל זה.

(וגם ההיבט של להיות ישרה וגלויה עם בן הזוג).

את הפגיעות שלי עברתי בגיל צעיר ומבוגר יותר ממך (שתיים בהפרש של עשר שנים). מלבד קשיים אחרים שהן יצרו אצלי, הן השתלבו ממש יפה עם הקושי שלי במגע. בלי קשר אליהן, עברתי טיפול, ובסוף הגענו גם אליהן...

הטיפול, עבורי, היה מצוין. בהחלט לא קל, אבל קיבלתי ממנו הרבה. המון. לכן הייתי ממליצה לך גם, כמו שעשו רבים כאן, אבל אסייג ואומר שתלכי רק אם זה נכון עבורך. ממה שכתבת- מתחושת האשמה שנראית חבויה שם (אם הבנתי נכון)- הייתי ממליצה לך על זה. עד כאן. לא רוצה ללחוץ יותר מדי, אם זה לא נכון (אבל אם תרצי עוד המלצות וסיבות ללכת לטיפול, אני כאן).

וכמו שכתבו לך כאן- כדאי לספר מהשלב שהקשר כבר נהיה רציני יותר. לדעתי, הרבה יותר נכון לעשות את זה לפני שהקשר נהיה רציני מדי ובכיוון ברור של חתונה (מבחינת הגינות כלפי הבחור). כך הייתי גם רוצה שינהגו כלפיי, אם זה היה הפוך.

הרבה הצלחה, ואני כאן גם באישי אם תרצי.

כי זה ישר ירתיע את הבחור, עוד לפני שהוא מכיר אותך, לפני שהוא יודע איך זה משפיע עליך ואיך את מתמודדת עם זה..

אני  מניחה שנכון לספר כשהקשר הופך לקשר פתוח,רציני ומעמיק.. כשאת תרגישי בנוח "לחשוף" בפניו את הסיפור שלך, ושתרגישי שהוא מוכן לקבל את זה.
ואני גם חושבת שכדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע..
בהצלחה ורק טוב.

ביחד. שתינו. והיא היתה בת 5!!!!

אני לא יודעת אם היא זוכרת.

לגבי מתי לספר- הבנתי. חשוב לחכות עם זה.

ולגבי טיפול... אני לא יודעת.  מוזר לבוא לטיפול ולומר: עברתי כך וכך, זה לא מפריע לי לתפקוד הימיומי, הכל בסדר, ב"ה.

ולגבי מה שהבנות אמרו למעלה- אין לי בעיה של מגע, למרות מה שעברתי. אני אדם חם, אוהב לחבק ולקבל חיבוקים ולא נרתע ממגע אקראי.

וונדי שלום!

נרשמתי לאתר במיוחד בשביל לענות לך.

ראשית אקדים ואומר שאני פסיכולוגית מתמחה..... 

לא שזה אומר שכל מה שאומר זה "קודש", אבל בהחלט אני לא אומרת לך את הדברים סתם מהבטן.

נתקלתי במקרים של בנות ובנים שעברו דברים דומים ואף בדרגת חומרה קלה בהרבה, וההמלצה תמיד תמיד היא להתייחס לכך בכובד ראש ולבצע התערבות טיפולית כלשהי (לעיתים קצרה וממוקדת ולעיתים ממושכת).

את כותבת שיש לך יכולת הדחקה טובה.

הדחקה זה מנגנון הגנה טבעי שה' טבע באדם... 

ממה הוא מגן?   בעיקר מחרדות.

חרדות ש"מאיימות" לפרוץ החוצה ולנהל אותנו בכל מיני דרכים.

לרוב, המנגנונים שלנו "עושים את העבודה" אבל האנרגיה שהם דורשים מאיתנו בשביל להפעיל אותם כל הזמן היא רבה (וחבל עליה, יש דברים אחרים שעדיף להשקיע בהם) וכן בעיתות לחץ או עומס רגשי הם עלולים להחלש.

 למה אני כותבת לך את זה?

כי מהמעט שכתבת בפורום נראה לי שיש אצלך חרדה שקשורה במה שעברת ושההדחקה אצלך לא באמת משרתת אותך. (גם אם זה יותר נעים לחשוב אחרת....)

תראי, עצם זה שאת מדברת על הדחקה מלמד שזה לא באמת מודחק, זה חי ונמצא. את אמנם מנסה להדחיק אבל זה לא מספיק מצליח.  (כשמשהו מודחק המודעות כלפיו היא כמעט אפסית ואצלך נראה שיש יותר מודעות מכך).

עצם זה שאת מעלה שאלה כזו לפורום מעיד על מודעות ועל כך שמשהו לא מרגיש לך מספיק בנוח עם מה שעברת (בשפה המקצועית נקרא לזה חרדה).

עצם זה שלא שיתפת מעולם (לפחות 12 שנה...) מישהו (אפילו לא חברה קרובה/אמא/ אחות/בת דודה/מורה) במה שקרה לך גם כן מעיד על כך שהחוויה הזו מאיימת עלייך מאד. עד כדי כך שאת לא מסוגלת להוציא אותה החוצה גם בסביב בטוחה, נוחה ואוהבת.  ובנוסף תחושת האשמה (אפילו אם היא רק בקמצוץ) היא סמן שמדליק נורה אדומה. 

 (אגב את כותב על עניין המגע והחום שאת לא נרתעת ממנו ואף אוהבת, זה לפעמים עובד בדיוק להפך, צורך גדול יותר בחום ומגע בעקבות אירועים מסוג זה)

ועכשיו לעניין הדייטים... קשר עם בחור גם אם הוא מתקדם, זה לא המקום לעבד אירועים כאלה בפעם הראשונה.

נכון שבן זוג אמור להיות משענת ודמות מכילה ותומכת וכו' וכו', אבל לא לדברים כאלה (שאיפה שהוא קשורים בדבר הכי עדין שבינו לבינה) ובשלבים מוקדמים של קשר. (אי אפשר לדעת מה הוא יבין ואיך, אי אפשר לדעת מה יעלה אצלך כשתספרי את זה ומה זה ישדר לו ואי אפשר לדעת מה בסוף יהיו ההשלכות של זה). 

אני יכולה להבין את האי נעימות שלך כביכול מללכת לפגישה עם איש מקצוע. זה משהו מוזר למי שלא מכיר את העולם הזה, אבל אני אומרת לך שיש לך בלי ספק סיבה קונקרטית וברורה שבגללה את באה. וכל איש מקצוע רציני יבין בדיוק את הצורך והחשיבות של הבירור הזה שאת רוצה לעשות עם עצמך. ובייחוד בגלל השלב שאת נמצאת בו בחיים. 

אני חושבת שגם אם כל מה שיהיה בייעוץ הזה הוא לשמוע שהכל בסדר איתך, לתת פרופורציות נכונות למה שעברת ולקבל הדרכה על איך לדבר על זה- זה שווה.  אם תוך כדי הסיפור יעלו זכרונות, רגשות ושיחזור של מה שעברת- אז ברור מעל לכל ספק שהדבר מתבקש. 

תדעי שזו מתנה חשובה ומשמעותית שאת יכולה להעניק לעצמך ולזוגיות שלך לעתיד.

ובאמת באמת שאין לך מה להפסיד חוץ מקצת כסף.

את יכולה לפנות אליי באופן אישי אם יש לך עוד שאלות או שאת רוצה שנחשוב ביחד למי הכי מתאים לך לפנות.

(אגב יש כאן עוד כמה אנשים שכתבו דברים דומים, לדוג' אלעד)

בהצלחה רבה מתוקה

ושהקב"ה יכוון אותך לעשות את הדבר שהכי נכון בשבילך.

ברוכה הבאה לפורום

(תעדכני כרטיס אישי, אולי תחליפי שם למשו עברי? אצל admin ׂ, |כוס קפה| )

ב"ה

שכל מי שהגיב חוץ ממך חושב שחשוב שהיא תלך לטיפול.

ורק אתה לועג לרעיון?

אולי זה בגלל שכל מי שהגיב - הגיב כי הוא היה בסרט הזה ולכן הוא מבין

ואתה- רק חי בסטיגמות?

עדיאל ידידי- סליחה על התקיפות

אבל נראה לי שאתה ממש שוגה בגישה.

ויש מקומות ויש אנשים שבגלל תגובות כמו שלך סוחבים עליהם צרות שהיו יכולים לפתור בקלות

תעשה חושבים

אליסף

אין לי בעיה אם מישהו חושב שהוא צריך ללכת לטיפול שילך. להיפך!!

הבעיה מתחילה שבחורה שואלת על לספר לבחור ואומרים לה שבלי טיפול היא לט יכולה להתחתן

לפסיכולוג..

אני לא לועגת לרעיון אני רק חושבת שלפעמים אפשר להצליח להתגבר בלי עזרה של אדם זר, אולי בעזרת חברות ובטוח בעזרת הרבה רצון עצמי..

אני לא חיה בסטיגמות אני חיה את זה יום יום.

אתה לא יכול להגיד לאדם שהוא שונה בגישה בגלל שאתה לא מסכים איתו.

בקיצור-

לפעמים אם טוב לבן אדם לא ללכת לפסיכולוג והוא בעל רצון חזק להצליח הוא יצליח.

מנסיוני האישי..

וגם-

אדם שלא רוצה ללכת לפסיכולוג לפעמים עצם ההליכה עלול רק לדרדר רת מצבו- גם מנסיון.

לא בגלל שאולי נותרו צלקות אלא על מנת שתוכלי לספר לעצמך את כל הסיפור באוירה פתוחה ומקבלת לפני שאת יוצאת עם זה לאנשים אחרים ובוודאי לפני שאת מדברת על כך עם בעלך לעתיד.

זה פשוט יעזור לך לארגן את המחשבות בצורה נכונה וטובה.

לדעתי, צריך לספר כשזה שלב

שאת מרגישה בנוח לספר לו,

לא מתוך הרגשת מחוייבות( ברור שחייבים מתישהו לפני החתונה-

הכוונה שלהיות כנה עם עצמך מתי זה מתאים לך לספר, מבחינת התקדמות הקשר,

הכימיה ביניכם)

ו- לא להיבהל מהתגובות כאן,

(פסיכולוג, טיניניי)

יש פה נטייה לכתוב את כ-ל מה שחושבים בקשר לעניינים ששואולים, גם אם לא נשאלו

זה רק מרצון טוב:d

שבוע טוב!

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.