בס"ד
דבר תורה לפרשת בשלח
מבוסס על "מה שתשיב הפרשה של הרב קרוב"
בפרשתנו עם ישראל עד לנסי נסים, כמו קריעת ים סוף והורדת המן. כיצד ניתן להסביר שעם ישראל רואה כ"כ הרבה נסים ועם כל זה לא מאמין בקב"ה ובמשה עבדו? וכיצד ניתן להסביר שאחרי שכל העם רואים את יד ה’ במכות ועמוד הענן מלווה אותם, ואחרי כל זה הם פתאום מפחדים מהמצרים הרודפים אחריהם? איפה הביטחון בה'’?
אפילו בדורנו, אלפים שנה אחרי יציאת מצרים השאלה הזאת עומדת: הקב"ה החזיר אותנו ביד חזקה ובזרוע נטויה לארץ ישראל, ואנו מפחדים מה- "מה יגידו" של המדינות האחרות. על זה יש משפט האומר שקשה יותר להוציא את הגלות מהיהודים מאשר להוציא את היהודים מהגלות – ניסוח חדש למה שאומר ר’ אבן עזרא על פרשתנו: "וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו?". כשאדם – או עם – מתרגל למצב של שפלות, למצב בו הקיום שלו תלוי באחרים, קשה לו מאוד לתפוס את עצמו כבן חורין. שיעבוד מצרים השפיעה על הנפש של בני ישראל באותו אופן שאלפיים שנות גלות משפיעים עלינו.
זה מאוד נדיר שהקב"ה משנה את סדרי בראשית ומתגלה בניסים גלויים, אך ביציאת מצריים הקב"ה הרבה בנסים גלויים. ריה"ל בכוזרי (מאמר שני, סוף פיסקה ב’) מסביר שזה דווקא מפני שהיה לע"י ספק באמונה שהקב"ה עשה להם ניסים, בניגוד לאבות – שהקב"ה לא עשה להם נסים – והם האמינו בה’ בלב שלם.
ובכן המטרה של הניסים היא לחזק את האדם באמונה: אחת המשמעויות של המילה נס, זה דגל גבוה כפי שקוראים בפרשת חוקת "עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך, וראה אותו וחי” (במדבר כא, ח). על הפסוק הזה, מסבירים במסכת ראש השנה (משנה ח, פרק ג), שבזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, הם משעבדים את לבם לאבינו שבשמיים. מצב האמונה של העם היה כ"כ ירוד – מעין פיקוח נפש הדוחה את השבת – ולכן הקב"ה נאלץ לעשות נסים כמו קריעת ים סוף והורדת המן.
בסוף פרשתנו, במלחמת עמלק, אנו רואים הנהגה אלוקית שונה: אין ניסים גלויים, אלא רואים את העם יוצא להילחם: “והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק” (שמות יז, יא). הנס כאן (מלשון דגל) הוא משה רבנו: היו מסתכלים על ידיו למעלה ומפנים את לבם לאבינו שבשמיים ומנצחים במלחמה.
ישנה מחלוקת מפורסמת על איך ייבנה בית המקדש: רש"י סובר שהוא ירד שלם ומשוכלל מן השמיים והרמב"ם סובר שהוא ייבנה בידי אדם. הרב אביגדור נבנצל שליט"א מתרץ בצורה מפתיעה: אם ישראל זכו יש נחת לקב"ה במעשה ידיהם, ייבנה בידיים שלמטה ואם לא זכו אז הוא ייבנה בידי שמיים. אם ישראל לא זכו, אמונתנו ומעשינו ירודים אז בהגיע קץ הימים, לא תהיה ברירה אחרת לקב"ה מלהתגלות ולבנותו בעצמו. אבל אם ישראל זכו שזה אומר שאם הצלחנו להגיע לאמונה שלמה של האבות, ו ואםמעשנו ראויים אז עצם מעשה ידיהם של הצדיקים ישקף למטה מעשה ידיו של הקב"ה למעלה.
שבת שלום!