והוא אמור להבליג ולהבין מאיזה מקום מגיעים כל העצבים שלך ,

יש לו רב שהוא מקשיב לו?כדאי להתקשר ולדבר איתו

מה שבטוח שצריך למצוא את הזמן שהוא מרגיש הכי בנח ולא לחוץ (זה יכול להיות בטיול ארוחה זוגית במסעדה ישיבה משותפת על שפת הים וכו')ולצאת ולדבר על זה ועל סתם דברים אחרים ולנסות להבין אחד את השני - וליועצי זוגיות יש שיטות איך לדבר על זה בצורה אוביקטיבית ונכונה.

יש לו רב, הוא בעצמו תלמיד חכם, זה חלק מהסיבה שזה כל כך נורא... זה כל כך קשה לעכל שהוא "נתפס" כל כך בעיני הסביבה, מייעץ לאנשים הדרכות נפלאות.. ואף אחד לא יודע איך הוא מתנהג לאשתו...

שיחה עם הרב שלו לא תעזור (מהיכרות איתו)

ולדבר איתו? אני קצת חוששת.... שהוא יסובב את זה יפה מאוד כמו שהוא יודע לעשות, ובסוף שוב אני לא בסדר.

אין לי מושג איך לעשות את זה כמו שצריך...

בגלל זה אני מחפשת דברים שאני יכולה לשנות בעצמי, בלי קשר אליו... בתקווה שזה יוביל אותי לעשות צעדים לקראתי בחזרה...

דבר ראשון קבלי חיבוק חזק

ודבר שני נראה שחסר לכם קצת הלבד....

אולי לשתות בערב כוס קפה ולדבר  או לצאת לכוס קפה במסעדה

אולי לצאת פעם בשבוע להליכה ביחד ולהתרענן

יש הרבה רעיונות נחמדים

מה את אומרת?

אפילו בלי שהוא ידע על זה. הוא יוכל לעזור לך ולתת עצה מנקודת מבט של איש חכם.

המליצו פה הרבה, וגם מהכרות אישית על הרב ברלינר (026526753)

ואברהם כ"ץ (0528090162).

בהצלחה יקרה!

נראה כאילו אני כתבתי

ולגופו של עניין מה שלי עוזר זה מאמנת זוגית - קאוצ'רית שאני משוחחת איתה פעם בשבוע.

השיחות הם רק איתי‚ בעלי לא מצטרף (ביינתים) ויש שינוי‚ אמנם קטן לדעתי (3 חודשים בערך), אבל זה כבר קצת יותר טוב.

אולי זה יעזור לכם.

בהצלחה רבה ומופלגה!

אנחנו גרים במקומות שונים, אז פעם בשבוע ביום ובשעה קבועה אנחנו מדברים בטלפון.

לפעמים היא בוחרת את נושא השיחה (קשור לזוגיות כמובן) ולפעמים אני אם יש איזשהו מקרה למשל שאני רוצה לדבר עליו.

אנונימית יקרה!

כאב לי מאוד לקרוא את מה שכתבת.

המצב שתארת הוא מוכר, זה בהחלט קיים.

(במיוחד אחרי לידה-יש ירידה בזוגיות - זה מוכח מחקרית!!)

קשר בין שניים הוא כמו ריקוד. לכל אחד יש תפקיד בריקוד הזה.

יש ריקוד של מאשים-מואשם. הקורבן מאשים את התוקף. הקורבן הוא המאשים.

לפי מה שתארת את המבליגה והוא מתפרץ, כלומר: את הקורבן.

יש עניין כזה, ביחסים בין-אישיים, שכאשר נכנסים למערכת כזו שלכל אחד ברור מה התפקיד של השני - כל אחד מבני הזוג ישחק את המשחק שלו, גם אם זה לא מוצדק.

יש כנראה משהו בעבר שלך (ילדותך, ימי האולפנא, הקשר של עם הורייך) שגורם לך לנטיה להיות הקורבן שצריך להוכיח שהוא בסדר וכולם נגדו. את גם מגלה אחריות כפי שכתבת: "אבל אני בכל פעם מוצאת משהו אחר "לפקשש"..". כלומר: הריב בגללך (לדעתך), או שבעלך גורם לך לחשוב כך.

עד כאן, קצת פסיכולוגיה. ועכשיו, לתכל'ס:

קשה לייעץ שלא מכירים את כל הסיפור, כלומר: איך מתחיל ומתנהל הריב. צריך איזו דוגמא מעשית. וגם לראות ולשמוע איך בעלך רואה את הדברים. אולי ההתפרצויות האלו - בזמן הריב הם פריקה של חסך אחר כלשהו שלו? למשל: אולי הוא מרגיש שכולם בחוץ מאוד מעריכים אותו כתלמיד חכם וכו' , אבל אשתו לא סומכת עליו בענייני הלכה והוא מרגיש לא מוערך (הערכה היא צורך בסיסי של גבר , בדר"כ-ראי בטור שאני כותבת במוסף "נשים" של האתר). זו רק דוגמא, יכולות להיות אפשרויות נוספות. אולי הוא מרגיש חסר בתשומת לב, את עייפה וטרודה בטיפול בתינוק, אולי זה נשמע ילדותי, אבל הוא אולי קצת "מקנא" ורוצה גם תשומת לב ממך, לפחות באותה כמות, למרות שהוא כבר "גדול"? אני מדגישה - זה לא מצדיק התפרצויות וגם לא אומר שאת האחראית הבלעדית על המצב העגום ביניכם!!

100 אחוז מהאחריות רובצת על כתפי שניכם.

לדעתי, טיפול זוגי הוא בהחלט אופציה. לא יודעת למה כתבת שלא. אם זה עניין כספי-אפשר להסתדר עם מישהו שעושה סטאז' בתחום ויש מומחה שמלווה אותו ועוזר לו לייעץ נכון ולא לטעות. ואז זה בחינם או כמעט בחינם.

הניסיון מראה שבעיות שלא טופלו רק הלכו וגדלו - ככל שעבר להם הפז"מ..

את מתארת את ההתפייסויות - הלא אמיתיות, אני מרגישה מדברייך שאת לא באמת מוחלת לו בלב שלם וזה מובן, כי המועקה לא טופלה מהשורש. לאישה יש צורך להתמסר כל כולה, היא לא יכולה לחיות עם "חצאי אמיתות" ולהיות בקשר עם מישהו. הקשר יהיה חזק וטוב רק אם תרגישי לגמרי אהובה ומוערכת על ידי בעלך ואוהבת אותו בלי שום סיגים וחציצות של עוגמת נפש. אם תעבדו נכון תוכלו להגיע למצב כזה של מחילה שלמה והליכה לקראת, אבל בפירוש יש כאן עבודה זוגית, כי הזוג הוא חטיבה אחת ואיך שאת מתנהגת משפיע על בעלך, ולהיפך-התנהגותו משפיעה עליך בחזרה ויכולה למשל להוריד לך את כל הרוח מהמפרשים, ולהוריד את המוטיבציה שלך להשקיע, להבליג וכו' (ואני בטוחה שלא קל לך להבליג, רק שאין לך פתרון אחר להשיג שקט ולהרגיע אותו). אם את מעוניינת להגיע למחילה בלב שלם, חייבים טיפול זוגי, כדי שאת תרגישי שגם הוא תורם למערכת ולשלום הבית. מה לעשות? אנחנו עדיין לא מלאכי השרת שיכולים רק לתת ולתת בלי לקבל, אפילו קצת, בתמורה לכל מאמצינו. אולי זה משיג שקט כלפי חוץ - אבל הלב, הלב לא שלם, וחבל.

כיוון ששניכם כבר בתוך המעגל, צריך משהו מבחוץ - שיעזור לכם לשבור את המעגל, כי המצב כעת הוא ששניכם טעונים זה על זה וצריך מישהו שיעזור לפרק את המטענים הללו בלי לפוצץ אותם. וחייבים לפרק אותם! אחרת , הם יתפוצצו, במוקדם ובמאוחר! זאת המציאות לצערינו..וככל שהפיצוץ קורה מאוחר יותר, הצברו יותר מטענים בזמן שעבר והפיצוץ מתרחש בקול רעש אדיר יותר!

אנונימית יקרה,

לא כתבתי את הכל כדי לדכא או לייאש אותך חס וחלילה,

 אלא כדי שלא יהיה מאוחר מדי לתקן - עכשיו אפשר לתקן!! ובאמת חבל גם על הילד..(אבל לכם-חבל יותר!)

אשמח גם לעזור באישי..

אני הייתי נותן צ'אנס לכך שרק את תלכי לייעוץ ותהיי ערה אם דברים משתנים בעקבות כך אך תזכרי תמיד שמגיע לך לחיות חיים שלווים ונורמאליים ושמחים עם בעל שלא אלים מילולית כלפייך. זה פוגע בנפשך, ובעתיד , מן הסתם גם בילדייך.

לא שכל הגברים מושלמים, אבל ההכרה בכך שאיננו מושלמים וההסכמה לקבל עזרה היא בסיסית.

"עדיף סוף נורא מאשר נורא בלי סוף". אני לא רומז בכך, אך לדעתי זהו הכיוון הכללי.

זה לא מצביע על שום דבר שלילי. אדרבה זה רק מוכיח שאתם רציניים ורוצים לפתור את הבעיה. 

אין זוג מושלם. אצל כולם יש חריקות - קטנות או גדולות - והעובדה שהולכים לייעוץ מוכיחה שאתם לא מטייחים אלא רוצים באמת לפתור את הבעיה.

מכירה את הפתגם: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים?

לפעמים צריך מישהו חיצוני, אובייקטיבי ומקצועי שייתן קצת סיוע לעלות על דרך המלך. זה הכול.

העבודה היא בסוף של בני הזוג בלבד. היועץ רק מנחה ומסייע, הוא לא עושה את העבודה.

בהצלחה יקרה!

כמו שפטריה אמרה..

אבל אם חשוב לך לעשות תהליך בעצמך - כדאי לך לדעתי להיעזר בכלי של אימון.

מאמן לא מייעץ, אלא עוזר לך למצוא בעצמך את התשובות, וזה תהליך מדהים ומעצים.

מהדברים שכתבת, נראה שהכלי יכול ממש לעזור לך.

אני לומדת עכשיו אימון דרך 'כוונה' ומכירה כמה מאמנות, אוכל לקשר אותך אליהן אם תרצי. את מוזמנת לפנות בפרטי.

|חיבוק גדול|

מותר לך "לפקשש" ולא להיות מושלמת. את ,כמו כולנו בסך הכל בת אדם.אל תרגישי אשמה בשום אופן.

יישר כח על הרצון לשפר ולבנות..

אנסה לעזור.. אינניי מתיימרת שאני יודעת כי זה נושא מורכב  ועדין, מה שאני עושה זה בגדר נסיון.

הנקודת מבט שראיתי בה את המציאות שאת מספרת, היא אולי כזו.. (אני רק מנסה)

בעלך ואת חיים במערכת יחסים הדדית.., כמו שאת רוצה לדעת שבעלך אוהב אותך.. גם הוא רוצה ודאי.

יש אנשים יותר מים- רגועים שמספיק להם אורח החיים הטבעי, ולא צריכים הפחות אמון.. מרוכזות שיתנו להם את השלוה והבטחון.. על מקומו/ה של בעלי/אשתי לגביי , ויש כאלה יותר ממוקדים, יותר אש.. שצריכים ורוצים יותר פעמים להרגיש את זה בצורה מרוכזת.. כמו תרכיז.. שהוא מרוכז אבל משפיע וצובע את כל המים(החיים היומיומיים באהבה)

ולהסבר:

כמה פעמים אמרת לו, אני אוהבת אותך.. בלי שהוא ביקש.. כמה פעמים הפתעת אותו? רק כי את אוהבת(וככה אמרת לו)  כמה פעמים נתת מעבר לנתינה יומיומית שקטה שברגע שרק היא מופיעה.. בלי אמירה עצמית פתאומית של קישור לשני, היא נראית נתינה שגרתית , רק כי אני נותנת היום כי נתתי אתמול, ולא אני נותנת היום כי אני רוצה לתת לך היום... 

הובנתי לבינתיים? מקווה..

נראה לי מעבר לכל האידאולוגיות של בעלך.. עולה בקשה אחת מתחננת.. תראי לי שאני חשוב לך. חשוב לו לדעת שהוא אצלך, בתוכך בתוך ליבך, חי , טרי מלא טל.. ולא באיזה בוידם 

תראי לי שאני מקום ראשון אצלך..

צאי מהשלווה הזו שכ"כ רגילה ומשדרת לי אדישות.. תשתגעי באהבה אליי לפחות יום אחד.. אפילו שעה.. ותתני לי את השעה הזו.. שמתי שאצא לעבודה, אעזור לך במטבח, ארגיש אותה, ואזכור שהיא ממישהי שזקוקה לי והראתה קישור אליי, ונטעה בי את התחושה, שאכן היא זקוקה לי וקשורה אליי.. ולא הפכתי להיות.. חבר בחדר שלה בפנימיה.

תנסי לתת מחמאות שורשיות שמדברות ומשדרות, איפה בעלך עומד אצלך ואיפה את נמצאת לגבי בעלך..

אתה יקר לי.. אתה יודע? (סתם ככה באמצע החיים)

פתק עם סנדוויץ.. כי חשבתי עליך.. ואתה הכל בשבילי , תתמקדי בשורשיות.

אני מאמינה שהבקשות שלו ירדו יותר.. כי הוא יהיה רווה.. רווה במים.

כמו ילד שרוצה צ'ומי.. ושהוא לא מקבל הוא נתלה על דברים סימפטומיים, אבל הוא מבקש אהבה וכשהוא ייקבל אותה, בצורה שורשית, הוא יהיה ילד טוב.. והטענות.. איכן הן?  יש לו כח סיבולת להכיל.. כי הוא אהוב. וכ"כ רצה להיות אהוב אצל אמו.

ובעצם הילד אוהב את אמא שלו, בדיוק כמו שהיא.. רק... אוהבת.. אמא תראי לי שאני באי המחובק שלך.. שאת בהריון איתי, גם אחרי שנולדתי.. נושאת אותי ונותנת לי נוכחות.

כך גם הבעל.. תראי לי אשתי , שאני אותו חתן אהוב.. ואת הכלה .. שמביטה בי ונותנת לי נוכחות, מכירה בי ופשוט רוצה אותי.. רוצה שאני אהיה חלק מהחיים שלה.

אם יש שאלות, בכיף.

(אה ויש את הספרים, חכמת נשים ובגן השלום של הרב ארוש)

זה נשמע שיש כאן כבר משבר שהעמיק, "הרבה ריבים מתמשכים", כפי שקראה לכך אנונימית.

במצב כזה, ברוב המקרים אין את הכוח הנפשי לתת, שלא לדבר על לתת מעבר לנצרך.

לכן, צריך משהו מבחוץ שלידו מדברים רגוע..

מנחה נישואין, כשמו כן הוא , רק מנחה את הזוג. בני הזוג משוחחים זה עם זה והמנחה, מנחה את השיחה ומוביל אותה למקומות בונים (בניגוד לשיחה שמתרחשת בבית ומובלת למבוי סתוי, במצב של ניכור שכזה). הפתרון הוא אצלבני הזוג, כמו באימון, מנחה הנישואין עוזר להם להאמין שוב - בטוב שיש בהם ובטוב שיש בבן זוגם.

לכן-אין חבוש מתיר עצמו מבי האסורים וצריך עזרה חיצונית.

מה שכתבת מאד יפה באופן כללי,  אבל לא הבנתי למה הסקת שזה הקושי בין האנונימי לאנונימית.

כתבתי במפורש.. שאולי.. 

באמת חיסרון כ"כ גדול,

שאת "לא מסוגלת להתווכח ולריב ולא החלטית"...  ואפילו זה שאת "מפוזרת".. 

אם כי בוודאי לכל אחד  יש תמיד דברים לעלות בהם.

לענ"ד, קודם כל את צריכה להגיד לעצמך: באופו כללי אני בסדר. יש לי את התכונות שלי והאופי שלי - זה לא רע אלא זו אני; וגם אני תמיד עם פתיחות להוסיף טוב, וגם מוכנה להקשיב לדברים שצריך לשכלל כשהם אמיתיים, אבל לא שאקבל אותם בִפְנים, בתוכי, כ"הטחת חיסרון", שמחלישה, אלא אני "מתרגמת" אותם בתוכי כאילו נאמר איזה רעיון-מקומי נכון..

כלומר - לא לפתח בתוכך תחושה של "אני לא בסדר, לא יוצלחית".. זה פשוט לא נכון. יש לך את האופי הלגיטימי שלך, יש בו דברים יפים מאד (לא להיות מסוגלת לריב - מעלה מאד גדולה..), וגם רצון לעלות עוד.

מצד שני - לא להפוך את הידיעה הזו למנוף לעוינות כלפי היחס של בעלך. כלומר: להשלים עם עצמך - אך לא בגלל זה להעצים הרגשה של עוול שנעשה לך. זה רק יקלקל יותר.

שלמות עצמית, עם ענוה. בוודאי כלפי הבעל. ענוה זה לא "סמרטוטיות" בנפש. להיפך - כמה שאדם יותר רגוע עם עצמו ביחד עם רצון פנימי להוסיף חיוב, כך הוא יכול יותר להיות עניו, כי הוא מרגיש שזה לא "מחריב" את אישיותו, אלא מנוף לעליה סבלנית. 

אחרי ה"הסכמה הפנימית" הזו עם עצמך -

יתכן שבעלך אינו מבין כ"כ את ההבדל בין איש לאשה. ודברים שהם טבעיים לאשה, הוא מפרשם במשקפיים של עצמו.

יתכן גם שהוא מאד מעונין ביחס מתמיד יותר של תחושת אהבה איתך ומצידך, ושיחה, והתענינות.. (לא שאת לא בסדר - אבל יכול להיות שהוא סובייקטיבית "צריך" יותר. בפרט שיש ילד, שאולי הוא מרגיש שאמא צריכה לזכור שהיא גם אשתי וגם אני צריך אותה...  לא בטוח - אבל יכול להיות..)

אם זה כך (אינני יודע, לא מכיר אישית, אבל אפשר לנסות. אם יעזור - מה טוב. אם לא - צריך לחפש עוד רעיונות) -

אז אולי שני דברים, לשני העניינים:

האחד - לקנות למשל, ספר "הבית היהודי" של הרב שמחה הכהן (אני לא מכיר היטב את הספר, אבל שמעתי אותו כמה פעמים בעבר ברדיו, והנושא של הבנת ההבדלים בין האיש לאשה תופס אצלו הרבה).

להגיד לבעלך, בזמן של רגיעה, משהו בסיגנון: קניתי לנו (לו "לך" - "לנו"..) את הספר הזה. לא יודעת אם כל מה שיש שם מתאים לכולם (גם אני לא  יודע; וגם, זה "ביטוח" נגד השגות של מישהו "למדן" כדי שלא יקלקלו את הריווח מהענין), אבל שמעתי שהוא מסביר טוב את ההבדלים בין איש לאשה, אז אולי זה יתרום לנו להבין יותר טוב אחד את השני, שנוכל עוד יותר לעשות טוב אחד לשני - אפילו שבוודאי יש דברים אישיים לכל בן אדם, אבל בכל זאת, יש דברים שהם יותר "כלליים" לנשים וגברים.

יש כאלה, שפתאום הבינו שהאשה זה פשוט קצת אחרת מהם..

הדבר השני - לנסות להרבות באהבה, בתשומת לב (שוב - לא מתחושה שאת לא בסדר כיום). לא כתגובה ל"מריבה". אלא סתם. באופן עקבי. באמיתיות, לא כ"תרגיל" לצורך הענין..  תשומת לב בפנים מאירות, לשוחח, להתענין בענייניו, להקשיב. אולי כך תבנו מערכת יחסים שהיא מספיק מעניינת ו"מושכת" גם בלי הריבים..  אם באמת (אינני יודע) זו סיבה ל"מריבות" מצידו, יתכן שכך הן תלכנה ותיפסקנה.

כשתהיה אוירה (נקוה) יותר רגועה - תוכלי פעם להגיד לו, בנעימות: תראה, אני לא מושלמת, אף אחד לא מושלם. אני אבל משתדלת להוסיף טוב. אם תהיה מוכן כמה שאפשר פחות להעיר לי על מה ש"לא בסדר" וכמה שיותר למצוא את הטוב שבי ולהגיד אותו, אז במקום שההערות סתם יגרמו לי הרגשה גרועה, אני אוכל כש"אחת ל.." תעיר לי על משהו, באמת להשתדל על זה יותר. גם כי יהיה לי יותר כח ומרץ לזה, כמו כל אדם שמרגיש טוב, וגם כי זה לא יהיה הרבה מידי...  ותשתדל גם אתה, שזה יהיה הדדי. זאת אומרת אם אני פעם אומרת משהו, גם לשים לב; אם אתה רואה שזה אמיתי, אז "לקחת" את זה.

לפעמים כשיש "הגדרת מצב" כזו, שבאה כשיש אוירה חיובית, ונאמרת באופן שאינו מאיים על "מעמדו", זה יכול לעזור, גם אם באותו רגע לא יודה בכך.

ה' יעזור לכם ותצליחו.

התאור שלך מזכיר לי מצב של חברה קרובה. מערכת היחסים שם היתה דומה לזו שאת מתארת. לאחר שנות צער רבות ואינסוף מילים קשות. לאחר שהדימוי העצמי שלה הגיע לשפל היא הלכה ליעוץ- לבד.

הן עבדו על העלאת הדימוי העצמי והעצמת נקודות חוזק שלה- מחד, ומאידך- על תקשורת עם בעלה.

השינוי הגדול נוצר באחת ההתפרצויות כאשר היא ענתה לו ואמרה:

"אני מבינה שיש לך קושי עם ____________ (נושא ההתפרצות), אבל לא אוכל לשוחח איתך, לענות לך או לעשות משהו כל זמן שאתה מדבר איתי בצורה כזו! אם תרצה שנדבר על כך בצורה נעימה אחר כך- אשמח. אני מחכה שתאמר לי." היא ארגנה את הקטני שלה ויצאה מהבית לטיול יזום באופן פתאומי.

בעלה היה בשוק! הוא  לא הכיר את העצמה הזו באישתו ולא הגיב על כך.

 הוא ניסה לאחר מס' ימים לפתוח שיחה על הנושא אך כיון ששוב הרים את קולו  ודיבר בזילזול והאשמות היא ענתה בצורה דומה  לתשובתה בפעם הראשונה ונעלמה מהמקום.  לא תמיד היא יצאה מהבית אבל התנטרלה באופן מוחלט מהנושא (ורק מהנושא). לאחר נסיונות בודדים הוא התחיל לקלוט את המערכת החדשה וכמו שמישהו הגדיר זאת כאן- את הריקוד החדש. הוא למד שאם יש לו משהו להעיר לה היא לא תיקח את האאשמות עליה אלא תרצה לשמוע את הקושי הנקודתי בצורה נעימה ולראות ביחד מה אפשר לעשות. היא המשיכה ללכת ליעוץ, הוא התחיל לשתף איתה פעולה ורק לאחר עבודה של שנה הוא הצטרף אליה לכמה פגישות נוספות שנתנו לו עוד כלים.

היום הוא ממשיך להיות דמות משמעותית אך הרבה יותר נעימה, היא הפכה להיות אישה קורנת ומיוחדת בזכות עצמה (ויש בה המון המון המון) ולא רק אישתו של.. שכאבה משך שנים רבות.

אני לא יודעת אם המקרים אכן חופפים אך יתכן ותוכלי ללמוד משהו מהמקרה הזה.

חשוב לציין שלא היתה ביניהם אלימות פיזית או התעללות מכוונת מצד בעלה. אלא תגובות בוטות וחריפות מאוד- כעס גדול כמעט בלתי נשלט שכוון כלפיה.

נראה לי שיעוץ נקודתי לעצמך יעזור לך מאוד לסדר ולמצא את הטוב שיש בך, לקבל את עצמך כמו שאת ולעבוד עם הטוב שבך. וזה שאת מצליחה לשתוק ולהבליג זו כבר נקודה משמעותית מאוד!

והלואי שישרו בביתכם תמיד ההכלה, הכבוד השמחה והאהבה!

השאלה היא אם לא כדאי לנסות קודם בלי זה,

בתקוה שלא יצטרכו לזה,

ובאמיתיות.

דבר כזה גם עלול "לגלוש" - כל מקרה לגופו.

וגם כשעושים - זה צריך להיות עם רצון גדול להגיע לתקשור פנימי, אמיתי; ולא להיסחף אחרי חווית ה"עוצמה".. זה לא יעד...

על הברור המעמיק ועל הניתוח הקולע, כרגיל...

הקדמה: לא קראתי את התגובות האחרות אז אין לי מושג לאן השרשור הולך.

אני מצטטת פה כמה משפטים שלך שמדאיגים אותי לגבי המקום הנפשי שלך כרגע-

"הוא מתנהג אליי בצורה מחרידה, שקשה לי להסתכל אליו אחר כך. אחרי כל ריב שאנחנו משלימים והוא אומר לי שהוא אוהב אותי אני פשוט לא מסוגלת להאמין לו."

"אני יודעת שממנו כבר שום דבר לא יבוא"

"כמו שהוא מפציר בי בכל פעם מחדש "(להשתנות)

אף אחד לא מסוגל לחיות ככה, כשכל שניה הוא לא יוצלח, כשהוא תמיד עושה משהו לא בסדר...

"רק- בבקשה לא להגיד לי לדבר איתו"

אני עושה איזשהו סיכום למצב שלך כפי שאני ראיתי אותו- (תקני אותי אם אני טועה) אתם אוהבים אחד את השני, יש המון רגעים טובים (ב"ה!) אבל-

בעלך לפעמים (כל כמה זמן?) מתנהג בצורה שאיננה מקובלת עליך (מה בדיוק הוא עושה? צועק? שובר? חו"ח פוגע פיזית? משפיל? מעליב? חשוב לדעת כדי להבין את התמונה המלאה). לא רק שהצורה שהוא מתנהג לא מקובלת עליך אלא גם הסיבה להתנהגות שלו לא נראית לך.  איכשהו נוצר מצב שאת אשמה בהמון דברים ואת מרגישה שאלו דברים שלא תמיד יש לך שליטה עליהם. לכן את במילכוד, את מפחדת מהתגובות שלו ומצד שני התנהגות שבעיניך היא "נורמלית" מביאה אותו להתפוצץ.

זה מקום פנימי מאד קשה של חוסר אונים. ויותר קשה לי שאת כבר משלימה עם זה שהוא לא יוכל להשתנות. על אף שלפי ההודעה שלך נראה שהוא עובר גבולות באופן קיצוני.

והכי קשה לי זה שהוא מפציר בך להשתנות- כלומר הוא לא כלכך תולה בתגובות שלו את הבעיה אלא בהתנהגות שלך שלפי מה שאת תיארת היא יחסית נורמלית.

כמה שאלות:

כשהוא מפייס אותך האם הוא מתנצל על ההתנהגות שלו או רק אומר שהוא אוהב אותך (כמו שציינת)?

איך הזוגיות של ההורים של בעלך?

האם את רואה התנהגות כמו שלו רווחת אצל אחרים במשפחה, כמו אחיןם וכ'?

למה אתם לא יכולים  ללכת לטיפול זוגי? (זה מה שאתם צריכים חמודה)

האם ההתנהגות הקיצונית שלו הייתה לעיני אנשים אחרים פעם? אם כן איך הם הגיבו?

לדעתי דווקא חשוב לשתף (בידיעת בעלך) משהו חיצוני שבעלך מעריך במצב הזה. כדי שזה לא יהיה רק "הסוד הקטן שלו" כמו שאת מתארת. אולי זה קצת יזיז אותו לכיווןן של שינוי . בעיני השינוי הראשון שצריך לעשות זה בתודעה- צריך לעבוד ביחד. את צודקת שאת מחפשת דברים לעשות לבד,וזה אכן עוזר, אבל לדעתי מאד היה משפר את המצב אם בעלך לפחות היה מודע שמה שהוא עושה זה לא בסדר. ואז התחושה הפנימית שלך לפחות תהיה שאת בסדר ואת לא לא יוצלחית ואת לא אשמה בכל דבר והחוסר אונים שנכנסת אליך קצת ירד.לכן חשוב משהו חיצוני.

עדיף כמובן מטפל או יועץ אבל אם זה לא בא בחשבון משהו שהוא מכיר, ששניכים סומכים עליו ושהמטרה הראשונית היא רק לשקף את המצב ולהבין שדרוש שינוי גם מהצד שלו .(כי אני מבינה שהוא דוחף לשינוי מהצד שלך בעיקר)

אולי אני אוסיף אח"כ עוד כמה דברים.

בהצלחה

דברי חיזוק.. אולי זה יעזור.. 

לגבי העניין של תחושותייך: שהוא "מתפוצץ" עלייך כמובן לשתף אותו ולספר על כך..

החליטו בינכם: מה קורה כשאתם רוצים לדבר על משהו בוער. החליטו שזו תהיה העבודה שלכם בנתיים: כשרוצים מאוד לדבר ולשפוך את הלב עושים זאת רק בחלוף הבערה הפנימית ואז מתפנים גם להכיל את דברי הצד השני וגם להשמיע את שלנו בצורה נהירה וטובה.. זו עבודה, לא תמיד פשוטה אבל משתלמת ומועילה לכל הנפשות הנמצאות בבית

ה"טיפ" הזה יוכל להועיל לכם גם בנוגע לכך שאת אומנם מבליגה אבל מאידך מסתובבת עם תחושות קשות...

כי אומנם אתם לא מנהלים שדה קרב בשעת כעס ומעדיפים להבליג לרגע ולהצניע את תחושתיכם, אך בחלוף הכעס- אתם מדברים על שמטריד אתכם בגילוי לב..

בהצלחה רבה , שתזכו ל "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.."

מה פשר האהבה הזו אליו?

זו שתלויה בדבר?

האם אנחנו לא אוהבים את מי שאיתנו למרות טעויותיו (המודעות והבלתי מודעות) ומגרעותיו?

אם בעלה מתעלל בה, משפיל אותה, מציק לה, מתעלם מדבריה, צועק עליה ורומס אותה - ראוי שנבין למה היא מתכוונת כשהיא אומרת שהיא אוהבת אותו.

אהבה לזולת אינה דבר המובן מאליו, היא בהחלט תלויה בדבר.

אני לומדת המון מהתגובות ומההצעות.

לאחר מחשבה אני חושבת שחלק גדול מהעניין זה שבאמת אולי הוא מרגיש שאני לא מספיק מתייחסת אליו..

אני רוצה להוסיף- אחרי שקראתי את התגובות הבנתי שזה נשמע רע יותר ממה שזה כנראה. יש לי המון סיבות לאהוב את בעלי, הקשר שלנו הוא בהרבה מובנים עמוק וחזק בצורה יוצאת דופן, עברנו המון דברים משמעותיים ביחד. אנחנו לא נמצאים במצב כזה כל הזמן.

בעלי בהחלט מסוגל להשתנות, ואני שמה לב לכך שהוא משתנה (הוא אכן השתפר והתקדם מאוד במישור הזה, אני זוקפת את זה בעיקר לזכות ההשקעה שלו בלימוד תורה), אבל אני לא מתכוונת להגיד לו מה הוא צריך לעשות או איך להשתנות (בעיקר בגלל שהאופי שלנו כל כך שונה, אני אפילו לא יודעת מה לייעץ לו).

בשביל זה ביקשתי שיעזרו לי להסתכל מנקודת מבט אחרת (כמו שהרבה מהמגיבים באמת עשו, ותודה לכם על כך!!).

אני לא רואה טעם בינתיים בלדבר עם מישהו חיצוני, לא כי אני נגד, אלא כי אני מרגישה שטרם עשיתי את מה שביכולתי לבד, וזו בדיוק העזרה שביקשתי. ברור לי שזה מצב שלא יכול להימשך לנצח, ולכן אם גם בזה אראה שאני נכשלת- כנראה זה באמת מה שנעשה, לפחות אני. (בקשר לצעדים כמו לצאת מהבית וכו'- מהיכרות עמוקה ונסיון לעשות דברים בסגנון- זה לא עובד).

אני אנסה גם למקד את עצמי לא רק לעניין היומיום, אלא לעניין הריבים- חלק ממה שקורה זה שכשהוא מתעצבן הוא מודע מאוד לזה שהוא לא מתנהג בצורה נאותה, הוא ממש מבקש ממני לעזור לו, ואני פשוט לא מצליחה למצוא מילים נכונות. הוא אדם מאוד פרקטי ולכן זקוק לעזרה פרקטית, פתרונות מהותיים ומציאותיים, ולי קשה לפעמים לספק אותם, בעיקר בריב, אבל אני מרגישה שאני חייבת לו את זה. לא מסיבה רעה, אלא כי אני אשתו, ואני רוצה לתמוך בו. שוב- עצות יתקבלו בברכה.

עוד משהו שאני חייבת לציין- כשאמרתי שאני "לא יוצלחית" וכו', זה לא מה שאני באמת חושבת, אלא זה איך שהוא גורם לי להרגיש. אני יודעת שהוא לא מתכוון למה שהוא אומר כשאנחנו רבים (ולכן חלק מזה פשוט חולף מעליי..) אלא מנסה להתייחס לביקורת האמיתית, פשוט זו ביקורת שקשה לי לשנות, וכן, אני סופגת הרבה ביקורת. אולי מה שיעזור זה באמת לנסות להתייחס אליו ביותר חיבה.

תודה רבה! אשמח למי שימשיך להגיב כי העצות פה תורמות המון...

על כך שהוא מודע כשהוא מתעצבן וממש מבקש לעזור ואת לא מוצאת מילים נכונות -

א. מאד חביב לראות את צורת ההסתכלות וה"פירגון" שלך.

ב. נוסף על מה שהצעתי מקודם, בכללי, אולי עוד משהו ספציפית למצב המתואר (מתוך הנחה שהכוונה שממש כשמתפתחת המריבה הוא רוצה שתעזרי לבעיה שהוא מודע לה) - תִראי אם זה מתאים לכם: כשמתחיל להתפתח "ריב" כזה, תקחי נשימה עמוקה, ותגידי לו בשיא הכנות והחיבה שאת יכולה, ממש בלשון של בקשה ואם אפשר - עם קצת חיוך: אני מכינה לך כוס תה, ובוא ניקח כמה דקות, שאני אוכל להתייחס למה שאתה אומר בצורה עניינית וטובה; וגם לך אולי בינתיים יהיה יותר קל לסדר את הדברים בנחת. שיצאו לנו דברים טובים מהשיחות האלה.

כך לא "דחית" אותו לגמרי, אבל החיבה, עם ההתקררות בתה החם - יוכלו אולי לתת אוירה טובה יותר, לשניכם.

אני מבינה אותך מצוין.

גם לי היו תקופות שלא יכולתי להאמין לבעלי שהוא אכן אוהב אותי. אבל היום למפרע כאשר נודע לי בצורה מדוייקת יותר את סוג הבעיה של בעלי אני יודעת שהוא לא היה אשם בכלל ואני לומדת איך לחיות עם זה והוא גם מחלים ב"ה.

אני יכולה לומר לך דבר אחד, ההתפרצויות שלו הם לא בגללך ולא בגלל מה שאת אמרת, או עשית או איך שאת נראית ולבושה וכדומה.

ההתפרצות שלו זה נובע מהקושי שלו, מהבעיות שלו, מחוסר הסיפוק שלו, מהגישות ומהחולשות שלו. את יכולה להישאר רגועה ולא להתרגש ולא להילחץ, אלא לרחם עליו שהוא שוב בהתקף של מצוקה וקושי ותנסי להתפלל למענו ולהביט בצד של חוסר האונים שהוא נמצא בו.

פשוט אל תקשיבי למילים שיוצאות מהפה שלו נגדך, כי זה לא רלוונטי. האיש לא מפוקס באותם רגעים.

אני יכולה אולי לנסות ולעזור לך ביתר פרטים או לנסות לאבחן את סוג הבעיה שלו באישי או בטלפון. יתכן ומדובר בבעיה משותפת זהה.  

בכל אופן שולחת לך חיבוק עמוק ומתפללת שהשם יכוון אתכם בדרך הנכונה והמועילה במהירות.

מצבך מאוד נוגע לליבי ואני יכולה לומר לך שאפשר להחלים מהמצב הזה ובסוף הוא גם ירצה בע"ה ללכת לטיפול. בינתיים תשמרי בקנאות על הזוגיות שלכם, אל תתני לחלק החולה שבו לפגוע בזוגיות שלכם ואל תתני לאחרים במשפחה להתערב. אפשר וחשוב להיעזר אבל אך ורק באנשי מקצוע מנוסים בתחום הזה.

שבוע טוב ומבורך !!

הוא ממש רוצה לשלוט בעצמו ולא הולך לו.

הוא גם מחפש פתרונות מעשיים והוא אדם פרקטי שאוהב דברים ברורים.

יכול להיות.. תקחי בערבון מוגבל כי לא ראיתי את בעלך מעולם,

שיש לו הפרעות קשב וריכוז שגורמות לו "לקפוץ" מכל דבר ומצד שני הוא מרגיש בטוח כאשר

דורשים ממנו דברים מוגדרים.

אולי כדאי לנסות ולהיכנס חראש שלו ולהציע לו דברים מוגדרים.

למשל, אם הוא חושב שאת עקרת בית לא טובה, לתמלל את ה במילים לציפיה פרקטית שלו ממך, למשל: אני מצפה שכאשר אגיע הביתה הכיור יהיה ריק-כל הכלים יהיו שטופים והרצפה מטואטאת.

אותו הדבר הפוך - תגדירי את ציפיותיך ממנו לפרטים פרקטיים ומדוייקים.

למשל, אני מצפה שתקדיש לי זמן לשוחח עימי - הגדירי שעה מדוייקת.

כאשר הציפיות ברורות, יש יותר סדר והבעל (וגם האישה וגם נכון לגבי ילדים) מרגיש יותר מוגן, בטוח , שלו ורגוע וכך אני מקווה שיהיו פחות התפרצויות.

מה דעתך?

נראה לך שזה קשב וריכוז?

נראה לך שאתם מסוגלים לנהל שיחה כזו על הציפיות ביניכם?

אשמח לשמוע תגובות.

שרית.

ההגדרה של אלימות היא לא פיזית או וכו היא אדם שטועה ומתחרט ומתנצל ושוב טועה ... מוזר כי כולנו טועים, אבל אני גם מרגישה ככה- סוג של יאוש למרות הדברים הטובים שישד, כי הקושי כשהוא מגיע הוא נוראי.

תקני אותי...

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?