והוא אמור להבליג ולהבין מאיזה מקום מגיעים כל העצבים שלך ,

יש לו רב שהוא מקשיב לו?כדאי להתקשר ולדבר איתו

מה שבטוח שצריך למצוא את הזמן שהוא מרגיש הכי בנח ולא לחוץ (זה יכול להיות בטיול ארוחה זוגית במסעדה ישיבה משותפת על שפת הים וכו')ולצאת ולדבר על זה ועל סתם דברים אחרים ולנסות להבין אחד את השני - וליועצי זוגיות יש שיטות איך לדבר על זה בצורה אוביקטיבית ונכונה.

יש לו רב, הוא בעצמו תלמיד חכם, זה חלק מהסיבה שזה כל כך נורא... זה כל כך קשה לעכל שהוא "נתפס" כל כך בעיני הסביבה, מייעץ לאנשים הדרכות נפלאות.. ואף אחד לא יודע איך הוא מתנהג לאשתו...

שיחה עם הרב שלו לא תעזור (מהיכרות איתו)

ולדבר איתו? אני קצת חוששת.... שהוא יסובב את זה יפה מאוד כמו שהוא יודע לעשות, ובסוף שוב אני לא בסדר.

אין לי מושג איך לעשות את זה כמו שצריך...

בגלל זה אני מחפשת דברים שאני יכולה לשנות בעצמי, בלי קשר אליו... בתקווה שזה יוביל אותי לעשות צעדים לקראתי בחזרה...

דבר ראשון קבלי חיבוק חזק

ודבר שני נראה שחסר לכם קצת הלבד....

אולי לשתות בערב כוס קפה ולדבר  או לצאת לכוס קפה במסעדה

אולי לצאת פעם בשבוע להליכה ביחד ולהתרענן

יש הרבה רעיונות נחמדים

מה את אומרת?

אפילו בלי שהוא ידע על זה. הוא יוכל לעזור לך ולתת עצה מנקודת מבט של איש חכם.

המליצו פה הרבה, וגם מהכרות אישית על הרב ברלינר (026526753)

ואברהם כ"ץ (0528090162).

בהצלחה יקרה!

נראה כאילו אני כתבתי

ולגופו של עניין מה שלי עוזר זה מאמנת זוגית - קאוצ'רית שאני משוחחת איתה פעם בשבוע.

השיחות הם רק איתי‚ בעלי לא מצטרף (ביינתים) ויש שינוי‚ אמנם קטן לדעתי (3 חודשים בערך), אבל זה כבר קצת יותר טוב.

אולי זה יעזור לכם.

בהצלחה רבה ומופלגה!

אנחנו גרים במקומות שונים, אז פעם בשבוע ביום ובשעה קבועה אנחנו מדברים בטלפון.

לפעמים היא בוחרת את נושא השיחה (קשור לזוגיות כמובן) ולפעמים אני אם יש איזשהו מקרה למשל שאני רוצה לדבר עליו.

אנונימית יקרה!

כאב לי מאוד לקרוא את מה שכתבת.

המצב שתארת הוא מוכר, זה בהחלט קיים.

(במיוחד אחרי לידה-יש ירידה בזוגיות - זה מוכח מחקרית!!)

קשר בין שניים הוא כמו ריקוד. לכל אחד יש תפקיד בריקוד הזה.

יש ריקוד של מאשים-מואשם. הקורבן מאשים את התוקף. הקורבן הוא המאשים.

לפי מה שתארת את המבליגה והוא מתפרץ, כלומר: את הקורבן.

יש עניין כזה, ביחסים בין-אישיים, שכאשר נכנסים למערכת כזו שלכל אחד ברור מה התפקיד של השני - כל אחד מבני הזוג ישחק את המשחק שלו, גם אם זה לא מוצדק.

יש כנראה משהו בעבר שלך (ילדותך, ימי האולפנא, הקשר של עם הורייך) שגורם לך לנטיה להיות הקורבן שצריך להוכיח שהוא בסדר וכולם נגדו. את גם מגלה אחריות כפי שכתבת: "אבל אני בכל פעם מוצאת משהו אחר "לפקשש"..". כלומר: הריב בגללך (לדעתך), או שבעלך גורם לך לחשוב כך.

עד כאן, קצת פסיכולוגיה. ועכשיו, לתכל'ס:

קשה לייעץ שלא מכירים את כל הסיפור, כלומר: איך מתחיל ומתנהל הריב. צריך איזו דוגמא מעשית. וגם לראות ולשמוע איך בעלך רואה את הדברים. אולי ההתפרצויות האלו - בזמן הריב הם פריקה של חסך אחר כלשהו שלו? למשל: אולי הוא מרגיש שכולם בחוץ מאוד מעריכים אותו כתלמיד חכם וכו' , אבל אשתו לא סומכת עליו בענייני הלכה והוא מרגיש לא מוערך (הערכה היא צורך בסיסי של גבר , בדר"כ-ראי בטור שאני כותבת במוסף "נשים" של האתר). זו רק דוגמא, יכולות להיות אפשרויות נוספות. אולי הוא מרגיש חסר בתשומת לב, את עייפה וטרודה בטיפול בתינוק, אולי זה נשמע ילדותי, אבל הוא אולי קצת "מקנא" ורוצה גם תשומת לב ממך, לפחות באותה כמות, למרות שהוא כבר "גדול"? אני מדגישה - זה לא מצדיק התפרצויות וגם לא אומר שאת האחראית הבלעדית על המצב העגום ביניכם!!

100 אחוז מהאחריות רובצת על כתפי שניכם.

לדעתי, טיפול זוגי הוא בהחלט אופציה. לא יודעת למה כתבת שלא. אם זה עניין כספי-אפשר להסתדר עם מישהו שעושה סטאז' בתחום ויש מומחה שמלווה אותו ועוזר לו לייעץ נכון ולא לטעות. ואז זה בחינם או כמעט בחינם.

הניסיון מראה שבעיות שלא טופלו רק הלכו וגדלו - ככל שעבר להם הפז"מ..

את מתארת את ההתפייסויות - הלא אמיתיות, אני מרגישה מדברייך שאת לא באמת מוחלת לו בלב שלם וזה מובן, כי המועקה לא טופלה מהשורש. לאישה יש צורך להתמסר כל כולה, היא לא יכולה לחיות עם "חצאי אמיתות" ולהיות בקשר עם מישהו. הקשר יהיה חזק וטוב רק אם תרגישי לגמרי אהובה ומוערכת על ידי בעלך ואוהבת אותו בלי שום סיגים וחציצות של עוגמת נפש. אם תעבדו נכון תוכלו להגיע למצב כזה של מחילה שלמה והליכה לקראת, אבל בפירוש יש כאן עבודה זוגית, כי הזוג הוא חטיבה אחת ואיך שאת מתנהגת משפיע על בעלך, ולהיפך-התנהגותו משפיעה עליך בחזרה ויכולה למשל להוריד לך את כל הרוח מהמפרשים, ולהוריד את המוטיבציה שלך להשקיע, להבליג וכו' (ואני בטוחה שלא קל לך להבליג, רק שאין לך פתרון אחר להשיג שקט ולהרגיע אותו). אם את מעוניינת להגיע למחילה בלב שלם, חייבים טיפול זוגי, כדי שאת תרגישי שגם הוא תורם למערכת ולשלום הבית. מה לעשות? אנחנו עדיין לא מלאכי השרת שיכולים רק לתת ולתת בלי לקבל, אפילו קצת, בתמורה לכל מאמצינו. אולי זה משיג שקט כלפי חוץ - אבל הלב, הלב לא שלם, וחבל.

כיוון ששניכם כבר בתוך המעגל, צריך משהו מבחוץ - שיעזור לכם לשבור את המעגל, כי המצב כעת הוא ששניכם טעונים זה על זה וצריך מישהו שיעזור לפרק את המטענים הללו בלי לפוצץ אותם. וחייבים לפרק אותם! אחרת , הם יתפוצצו, במוקדם ובמאוחר! זאת המציאות לצערינו..וככל שהפיצוץ קורה מאוחר יותר, הצברו יותר מטענים בזמן שעבר והפיצוץ מתרחש בקול רעש אדיר יותר!

אנונימית יקרה,

לא כתבתי את הכל כדי לדכא או לייאש אותך חס וחלילה,

 אלא כדי שלא יהיה מאוחר מדי לתקן - עכשיו אפשר לתקן!! ובאמת חבל גם על הילד..(אבל לכם-חבל יותר!)

אשמח גם לעזור באישי..

אני הייתי נותן צ'אנס לכך שרק את תלכי לייעוץ ותהיי ערה אם דברים משתנים בעקבות כך אך תזכרי תמיד שמגיע לך לחיות חיים שלווים ונורמאליים ושמחים עם בעל שלא אלים מילולית כלפייך. זה פוגע בנפשך, ובעתיד , מן הסתם גם בילדייך.

לא שכל הגברים מושלמים, אבל ההכרה בכך שאיננו מושלמים וההסכמה לקבל עזרה היא בסיסית.

"עדיף סוף נורא מאשר נורא בלי סוף". אני לא רומז בכך, אך לדעתי זהו הכיוון הכללי.

זה לא מצביע על שום דבר שלילי. אדרבה זה רק מוכיח שאתם רציניים ורוצים לפתור את הבעיה. 

אין זוג מושלם. אצל כולם יש חריקות - קטנות או גדולות - והעובדה שהולכים לייעוץ מוכיחה שאתם לא מטייחים אלא רוצים באמת לפתור את הבעיה.

מכירה את הפתגם: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים?

לפעמים צריך מישהו חיצוני, אובייקטיבי ומקצועי שייתן קצת סיוע לעלות על דרך המלך. זה הכול.

העבודה היא בסוף של בני הזוג בלבד. היועץ רק מנחה ומסייע, הוא לא עושה את העבודה.

בהצלחה יקרה!

כמו שפטריה אמרה..

אבל אם חשוב לך לעשות תהליך בעצמך - כדאי לך לדעתי להיעזר בכלי של אימון.

מאמן לא מייעץ, אלא עוזר לך למצוא בעצמך את התשובות, וזה תהליך מדהים ומעצים.

מהדברים שכתבת, נראה שהכלי יכול ממש לעזור לך.

אני לומדת עכשיו אימון דרך 'כוונה' ומכירה כמה מאמנות, אוכל לקשר אותך אליהן אם תרצי. את מוזמנת לפנות בפרטי.

|חיבוק גדול|

מותר לך "לפקשש" ולא להיות מושלמת. את ,כמו כולנו בסך הכל בת אדם.אל תרגישי אשמה בשום אופן.

יישר כח על הרצון לשפר ולבנות..

אנסה לעזור.. אינניי מתיימרת שאני יודעת כי זה נושא מורכב  ועדין, מה שאני עושה זה בגדר נסיון.

הנקודת מבט שראיתי בה את המציאות שאת מספרת, היא אולי כזו.. (אני רק מנסה)

בעלך ואת חיים במערכת יחסים הדדית.., כמו שאת רוצה לדעת שבעלך אוהב אותך.. גם הוא רוצה ודאי.

יש אנשים יותר מים- רגועים שמספיק להם אורח החיים הטבעי, ולא צריכים הפחות אמון.. מרוכזות שיתנו להם את השלוה והבטחון.. על מקומו/ה של בעלי/אשתי לגביי , ויש כאלה יותר ממוקדים, יותר אש.. שצריכים ורוצים יותר פעמים להרגיש את זה בצורה מרוכזת.. כמו תרכיז.. שהוא מרוכז אבל משפיע וצובע את כל המים(החיים היומיומיים באהבה)

ולהסבר:

כמה פעמים אמרת לו, אני אוהבת אותך.. בלי שהוא ביקש.. כמה פעמים הפתעת אותו? רק כי את אוהבת(וככה אמרת לו)  כמה פעמים נתת מעבר לנתינה יומיומית שקטה שברגע שרק היא מופיעה.. בלי אמירה עצמית פתאומית של קישור לשני, היא נראית נתינה שגרתית , רק כי אני נותנת היום כי נתתי אתמול, ולא אני נותנת היום כי אני רוצה לתת לך היום... 

הובנתי לבינתיים? מקווה..

נראה לי מעבר לכל האידאולוגיות של בעלך.. עולה בקשה אחת מתחננת.. תראי לי שאני חשוב לך. חשוב לו לדעת שהוא אצלך, בתוכך בתוך ליבך, חי , טרי מלא טל.. ולא באיזה בוידם 

תראי לי שאני מקום ראשון אצלך..

צאי מהשלווה הזו שכ"כ רגילה ומשדרת לי אדישות.. תשתגעי באהבה אליי לפחות יום אחד.. אפילו שעה.. ותתני לי את השעה הזו.. שמתי שאצא לעבודה, אעזור לך במטבח, ארגיש אותה, ואזכור שהיא ממישהי שזקוקה לי והראתה קישור אליי, ונטעה בי את התחושה, שאכן היא זקוקה לי וקשורה אליי.. ולא הפכתי להיות.. חבר בחדר שלה בפנימיה.

תנסי לתת מחמאות שורשיות שמדברות ומשדרות, איפה בעלך עומד אצלך ואיפה את נמצאת לגבי בעלך..

אתה יקר לי.. אתה יודע? (סתם ככה באמצע החיים)

פתק עם סנדוויץ.. כי חשבתי עליך.. ואתה הכל בשבילי , תתמקדי בשורשיות.

אני מאמינה שהבקשות שלו ירדו יותר.. כי הוא יהיה רווה.. רווה במים.

כמו ילד שרוצה צ'ומי.. ושהוא לא מקבל הוא נתלה על דברים סימפטומיים, אבל הוא מבקש אהבה וכשהוא ייקבל אותה, בצורה שורשית, הוא יהיה ילד טוב.. והטענות.. איכן הן?  יש לו כח סיבולת להכיל.. כי הוא אהוב. וכ"כ רצה להיות אהוב אצל אמו.

ובעצם הילד אוהב את אמא שלו, בדיוק כמו שהיא.. רק... אוהבת.. אמא תראי לי שאני באי המחובק שלך.. שאת בהריון איתי, גם אחרי שנולדתי.. נושאת אותי ונותנת לי נוכחות.

כך גם הבעל.. תראי לי אשתי , שאני אותו חתן אהוב.. ואת הכלה .. שמביטה בי ונותנת לי נוכחות, מכירה בי ופשוט רוצה אותי.. רוצה שאני אהיה חלק מהחיים שלה.

אם יש שאלות, בכיף.

(אה ויש את הספרים, חכמת נשים ובגן השלום של הרב ארוש)

זה נשמע שיש כאן כבר משבר שהעמיק, "הרבה ריבים מתמשכים", כפי שקראה לכך אנונימית.

במצב כזה, ברוב המקרים אין את הכוח הנפשי לתת, שלא לדבר על לתת מעבר לנצרך.

לכן, צריך משהו מבחוץ שלידו מדברים רגוע..

מנחה נישואין, כשמו כן הוא , רק מנחה את הזוג. בני הזוג משוחחים זה עם זה והמנחה, מנחה את השיחה ומוביל אותה למקומות בונים (בניגוד לשיחה שמתרחשת בבית ומובלת למבוי סתוי, במצב של ניכור שכזה). הפתרון הוא אצלבני הזוג, כמו באימון, מנחה הנישואין עוזר להם להאמין שוב - בטוב שיש בהם ובטוב שיש בבן זוגם.

לכן-אין חבוש מתיר עצמו מבי האסורים וצריך עזרה חיצונית.

מה שכתבת מאד יפה באופן כללי,  אבל לא הבנתי למה הסקת שזה הקושי בין האנונימי לאנונימית.

כתבתי במפורש.. שאולי.. 

באמת חיסרון כ"כ גדול,

שאת "לא מסוגלת להתווכח ולריב ולא החלטית"...  ואפילו זה שאת "מפוזרת".. 

אם כי בוודאי לכל אחד  יש תמיד דברים לעלות בהם.

לענ"ד, קודם כל את צריכה להגיד לעצמך: באופו כללי אני בסדר. יש לי את התכונות שלי והאופי שלי - זה לא רע אלא זו אני; וגם אני תמיד עם פתיחות להוסיף טוב, וגם מוכנה להקשיב לדברים שצריך לשכלל כשהם אמיתיים, אבל לא שאקבל אותם בִפְנים, בתוכי, כ"הטחת חיסרון", שמחלישה, אלא אני "מתרגמת" אותם בתוכי כאילו נאמר איזה רעיון-מקומי נכון..

כלומר - לא לפתח בתוכך תחושה של "אני לא בסדר, לא יוצלחית".. זה פשוט לא נכון. יש לך את האופי הלגיטימי שלך, יש בו דברים יפים מאד (לא להיות מסוגלת לריב - מעלה מאד גדולה..), וגם רצון לעלות עוד.

מצד שני - לא להפוך את הידיעה הזו למנוף לעוינות כלפי היחס של בעלך. כלומר: להשלים עם עצמך - אך לא בגלל זה להעצים הרגשה של עוול שנעשה לך. זה רק יקלקל יותר.

שלמות עצמית, עם ענוה. בוודאי כלפי הבעל. ענוה זה לא "סמרטוטיות" בנפש. להיפך - כמה שאדם יותר רגוע עם עצמו ביחד עם רצון פנימי להוסיף חיוב, כך הוא יכול יותר להיות עניו, כי הוא מרגיש שזה לא "מחריב" את אישיותו, אלא מנוף לעליה סבלנית. 

אחרי ה"הסכמה הפנימית" הזו עם עצמך -

יתכן שבעלך אינו מבין כ"כ את ההבדל בין איש לאשה. ודברים שהם טבעיים לאשה, הוא מפרשם במשקפיים של עצמו.

יתכן גם שהוא מאד מעונין ביחס מתמיד יותר של תחושת אהבה איתך ומצידך, ושיחה, והתענינות.. (לא שאת לא בסדר - אבל יכול להיות שהוא סובייקטיבית "צריך" יותר. בפרט שיש ילד, שאולי הוא מרגיש שאמא צריכה לזכור שהיא גם אשתי וגם אני צריך אותה...  לא בטוח - אבל יכול להיות..)

אם זה כך (אינני יודע, לא מכיר אישית, אבל אפשר לנסות. אם יעזור - מה טוב. אם לא - צריך לחפש עוד רעיונות) -

אז אולי שני דברים, לשני העניינים:

האחד - לקנות למשל, ספר "הבית היהודי" של הרב שמחה הכהן (אני לא מכיר היטב את הספר, אבל שמעתי אותו כמה פעמים בעבר ברדיו, והנושא של הבנת ההבדלים בין האיש לאשה תופס אצלו הרבה).

להגיד לבעלך, בזמן של רגיעה, משהו בסיגנון: קניתי לנו (לו "לך" - "לנו"..) את הספר הזה. לא יודעת אם כל מה שיש שם מתאים לכולם (גם אני לא  יודע; וגם, זה "ביטוח" נגד השגות של מישהו "למדן" כדי שלא יקלקלו את הריווח מהענין), אבל שמעתי שהוא מסביר טוב את ההבדלים בין איש לאשה, אז אולי זה יתרום לנו להבין יותר טוב אחד את השני, שנוכל עוד יותר לעשות טוב אחד לשני - אפילו שבוודאי יש דברים אישיים לכל בן אדם, אבל בכל זאת, יש דברים שהם יותר "כלליים" לנשים וגברים.

יש כאלה, שפתאום הבינו שהאשה זה פשוט קצת אחרת מהם..

הדבר השני - לנסות להרבות באהבה, בתשומת לב (שוב - לא מתחושה שאת לא בסדר כיום). לא כתגובה ל"מריבה". אלא סתם. באופן עקבי. באמיתיות, לא כ"תרגיל" לצורך הענין..  תשומת לב בפנים מאירות, לשוחח, להתענין בענייניו, להקשיב. אולי כך תבנו מערכת יחסים שהיא מספיק מעניינת ו"מושכת" גם בלי הריבים..  אם באמת (אינני יודע) זו סיבה ל"מריבות" מצידו, יתכן שכך הן תלכנה ותיפסקנה.

כשתהיה אוירה (נקוה) יותר רגועה - תוכלי פעם להגיד לו, בנעימות: תראה, אני לא מושלמת, אף אחד לא מושלם. אני אבל משתדלת להוסיף טוב. אם תהיה מוכן כמה שאפשר פחות להעיר לי על מה ש"לא בסדר" וכמה שיותר למצוא את הטוב שבי ולהגיד אותו, אז במקום שההערות סתם יגרמו לי הרגשה גרועה, אני אוכל כש"אחת ל.." תעיר לי על משהו, באמת להשתדל על זה יותר. גם כי יהיה לי יותר כח ומרץ לזה, כמו כל אדם שמרגיש טוב, וגם כי זה לא יהיה הרבה מידי...  ותשתדל גם אתה, שזה יהיה הדדי. זאת אומרת אם אני פעם אומרת משהו, גם לשים לב; אם אתה רואה שזה אמיתי, אז "לקחת" את זה.

לפעמים כשיש "הגדרת מצב" כזו, שבאה כשיש אוירה חיובית, ונאמרת באופן שאינו מאיים על "מעמדו", זה יכול לעזור, גם אם באותו רגע לא יודה בכך.

ה' יעזור לכם ותצליחו.

התאור שלך מזכיר לי מצב של חברה קרובה. מערכת היחסים שם היתה דומה לזו שאת מתארת. לאחר שנות צער רבות ואינסוף מילים קשות. לאחר שהדימוי העצמי שלה הגיע לשפל היא הלכה ליעוץ- לבד.

הן עבדו על העלאת הדימוי העצמי והעצמת נקודות חוזק שלה- מחד, ומאידך- על תקשורת עם בעלה.

השינוי הגדול נוצר באחת ההתפרצויות כאשר היא ענתה לו ואמרה:

"אני מבינה שיש לך קושי עם ____________ (נושא ההתפרצות), אבל לא אוכל לשוחח איתך, לענות לך או לעשות משהו כל זמן שאתה מדבר איתי בצורה כזו! אם תרצה שנדבר על כך בצורה נעימה אחר כך- אשמח. אני מחכה שתאמר לי." היא ארגנה את הקטני שלה ויצאה מהבית לטיול יזום באופן פתאומי.

בעלה היה בשוק! הוא  לא הכיר את העצמה הזו באישתו ולא הגיב על כך.

 הוא ניסה לאחר מס' ימים לפתוח שיחה על הנושא אך כיון ששוב הרים את קולו  ודיבר בזילזול והאשמות היא ענתה בצורה דומה  לתשובתה בפעם הראשונה ונעלמה מהמקום.  לא תמיד היא יצאה מהבית אבל התנטרלה באופן מוחלט מהנושא (ורק מהנושא). לאחר נסיונות בודדים הוא התחיל לקלוט את המערכת החדשה וכמו שמישהו הגדיר זאת כאן- את הריקוד החדש. הוא למד שאם יש לו משהו להעיר לה היא לא תיקח את האאשמות עליה אלא תרצה לשמוע את הקושי הנקודתי בצורה נעימה ולראות ביחד מה אפשר לעשות. היא המשיכה ללכת ליעוץ, הוא התחיל לשתף איתה פעולה ורק לאחר עבודה של שנה הוא הצטרף אליה לכמה פגישות נוספות שנתנו לו עוד כלים.

היום הוא ממשיך להיות דמות משמעותית אך הרבה יותר נעימה, היא הפכה להיות אישה קורנת ומיוחדת בזכות עצמה (ויש בה המון המון המון) ולא רק אישתו של.. שכאבה משך שנים רבות.

אני לא יודעת אם המקרים אכן חופפים אך יתכן ותוכלי ללמוד משהו מהמקרה הזה.

חשוב לציין שלא היתה ביניהם אלימות פיזית או התעללות מכוונת מצד בעלה. אלא תגובות בוטות וחריפות מאוד- כעס גדול כמעט בלתי נשלט שכוון כלפיה.

נראה לי שיעוץ נקודתי לעצמך יעזור לך מאוד לסדר ולמצא את הטוב שיש בך, לקבל את עצמך כמו שאת ולעבוד עם הטוב שבך. וזה שאת מצליחה לשתוק ולהבליג זו כבר נקודה משמעותית מאוד!

והלואי שישרו בביתכם תמיד ההכלה, הכבוד השמחה והאהבה!

השאלה היא אם לא כדאי לנסות קודם בלי זה,

בתקוה שלא יצטרכו לזה,

ובאמיתיות.

דבר כזה גם עלול "לגלוש" - כל מקרה לגופו.

וגם כשעושים - זה צריך להיות עם רצון גדול להגיע לתקשור פנימי, אמיתי; ולא להיסחף אחרי חווית ה"עוצמה".. זה לא יעד...

על הברור המעמיק ועל הניתוח הקולע, כרגיל...

הקדמה: לא קראתי את התגובות האחרות אז אין לי מושג לאן השרשור הולך.

אני מצטטת פה כמה משפטים שלך שמדאיגים אותי לגבי המקום הנפשי שלך כרגע-

"הוא מתנהג אליי בצורה מחרידה, שקשה לי להסתכל אליו אחר כך. אחרי כל ריב שאנחנו משלימים והוא אומר לי שהוא אוהב אותי אני פשוט לא מסוגלת להאמין לו."

"אני יודעת שממנו כבר שום דבר לא יבוא"

"כמו שהוא מפציר בי בכל פעם מחדש "(להשתנות)

אף אחד לא מסוגל לחיות ככה, כשכל שניה הוא לא יוצלח, כשהוא תמיד עושה משהו לא בסדר...

"רק- בבקשה לא להגיד לי לדבר איתו"

אני עושה איזשהו סיכום למצב שלך כפי שאני ראיתי אותו- (תקני אותי אם אני טועה) אתם אוהבים אחד את השני, יש המון רגעים טובים (ב"ה!) אבל-

בעלך לפעמים (כל כמה זמן?) מתנהג בצורה שאיננה מקובלת עליך (מה בדיוק הוא עושה? צועק? שובר? חו"ח פוגע פיזית? משפיל? מעליב? חשוב לדעת כדי להבין את התמונה המלאה). לא רק שהצורה שהוא מתנהג לא מקובלת עליך אלא גם הסיבה להתנהגות שלו לא נראית לך.  איכשהו נוצר מצב שאת אשמה בהמון דברים ואת מרגישה שאלו דברים שלא תמיד יש לך שליטה עליהם. לכן את במילכוד, את מפחדת מהתגובות שלו ומצד שני התנהגות שבעיניך היא "נורמלית" מביאה אותו להתפוצץ.

זה מקום פנימי מאד קשה של חוסר אונים. ויותר קשה לי שאת כבר משלימה עם זה שהוא לא יוכל להשתנות. על אף שלפי ההודעה שלך נראה שהוא עובר גבולות באופן קיצוני.

והכי קשה לי זה שהוא מפציר בך להשתנות- כלומר הוא לא כלכך תולה בתגובות שלו את הבעיה אלא בהתנהגות שלך שלפי מה שאת תיארת היא יחסית נורמלית.

כמה שאלות:

כשהוא מפייס אותך האם הוא מתנצל על ההתנהגות שלו או רק אומר שהוא אוהב אותך (כמו שציינת)?

איך הזוגיות של ההורים של בעלך?

האם את רואה התנהגות כמו שלו רווחת אצל אחרים במשפחה, כמו אחיןם וכ'?

למה אתם לא יכולים  ללכת לטיפול זוגי? (זה מה שאתם צריכים חמודה)

האם ההתנהגות הקיצונית שלו הייתה לעיני אנשים אחרים פעם? אם כן איך הם הגיבו?

לדעתי דווקא חשוב לשתף (בידיעת בעלך) משהו חיצוני שבעלך מעריך במצב הזה. כדי שזה לא יהיה רק "הסוד הקטן שלו" כמו שאת מתארת. אולי זה קצת יזיז אותו לכיווןן של שינוי . בעיני השינוי הראשון שצריך לעשות זה בתודעה- צריך לעבוד ביחד. את צודקת שאת מחפשת דברים לעשות לבד,וזה אכן עוזר, אבל לדעתי מאד היה משפר את המצב אם בעלך לפחות היה מודע שמה שהוא עושה זה לא בסדר. ואז התחושה הפנימית שלך לפחות תהיה שאת בסדר ואת לא לא יוצלחית ואת לא אשמה בכל דבר והחוסר אונים שנכנסת אליך קצת ירד.לכן חשוב משהו חיצוני.

עדיף כמובן מטפל או יועץ אבל אם זה לא בא בחשבון משהו שהוא מכיר, ששניכים סומכים עליו ושהמטרה הראשונית היא רק לשקף את המצב ולהבין שדרוש שינוי גם מהצד שלו .(כי אני מבינה שהוא דוחף לשינוי מהצד שלך בעיקר)

אולי אני אוסיף אח"כ עוד כמה דברים.

בהצלחה

דברי חיזוק.. אולי זה יעזור.. 

לגבי העניין של תחושותייך: שהוא "מתפוצץ" עלייך כמובן לשתף אותו ולספר על כך..

החליטו בינכם: מה קורה כשאתם רוצים לדבר על משהו בוער. החליטו שזו תהיה העבודה שלכם בנתיים: כשרוצים מאוד לדבר ולשפוך את הלב עושים זאת רק בחלוף הבערה הפנימית ואז מתפנים גם להכיל את דברי הצד השני וגם להשמיע את שלנו בצורה נהירה וטובה.. זו עבודה, לא תמיד פשוטה אבל משתלמת ומועילה לכל הנפשות הנמצאות בבית

ה"טיפ" הזה יוכל להועיל לכם גם בנוגע לכך שאת אומנם מבליגה אבל מאידך מסתובבת עם תחושות קשות...

כי אומנם אתם לא מנהלים שדה קרב בשעת כעס ומעדיפים להבליג לרגע ולהצניע את תחושתיכם, אך בחלוף הכעס- אתם מדברים על שמטריד אתכם בגילוי לב..

בהצלחה רבה , שתזכו ל "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.."

מה פשר האהבה הזו אליו?

זו שתלויה בדבר?

האם אנחנו לא אוהבים את מי שאיתנו למרות טעויותיו (המודעות והבלתי מודעות) ומגרעותיו?

אם בעלה מתעלל בה, משפיל אותה, מציק לה, מתעלם מדבריה, צועק עליה ורומס אותה - ראוי שנבין למה היא מתכוונת כשהיא אומרת שהיא אוהבת אותו.

אהבה לזולת אינה דבר המובן מאליו, היא בהחלט תלויה בדבר.

אני לומדת המון מהתגובות ומההצעות.

לאחר מחשבה אני חושבת שחלק גדול מהעניין זה שבאמת אולי הוא מרגיש שאני לא מספיק מתייחסת אליו..

אני רוצה להוסיף- אחרי שקראתי את התגובות הבנתי שזה נשמע רע יותר ממה שזה כנראה. יש לי המון סיבות לאהוב את בעלי, הקשר שלנו הוא בהרבה מובנים עמוק וחזק בצורה יוצאת דופן, עברנו המון דברים משמעותיים ביחד. אנחנו לא נמצאים במצב כזה כל הזמן.

בעלי בהחלט מסוגל להשתנות, ואני שמה לב לכך שהוא משתנה (הוא אכן השתפר והתקדם מאוד במישור הזה, אני זוקפת את זה בעיקר לזכות ההשקעה שלו בלימוד תורה), אבל אני לא מתכוונת להגיד לו מה הוא צריך לעשות או איך להשתנות (בעיקר בגלל שהאופי שלנו כל כך שונה, אני אפילו לא יודעת מה לייעץ לו).

בשביל זה ביקשתי שיעזרו לי להסתכל מנקודת מבט אחרת (כמו שהרבה מהמגיבים באמת עשו, ותודה לכם על כך!!).

אני לא רואה טעם בינתיים בלדבר עם מישהו חיצוני, לא כי אני נגד, אלא כי אני מרגישה שטרם עשיתי את מה שביכולתי לבד, וזו בדיוק העזרה שביקשתי. ברור לי שזה מצב שלא יכול להימשך לנצח, ולכן אם גם בזה אראה שאני נכשלת- כנראה זה באמת מה שנעשה, לפחות אני. (בקשר לצעדים כמו לצאת מהבית וכו'- מהיכרות עמוקה ונסיון לעשות דברים בסגנון- זה לא עובד).

אני אנסה גם למקד את עצמי לא רק לעניין היומיום, אלא לעניין הריבים- חלק ממה שקורה זה שכשהוא מתעצבן הוא מודע מאוד לזה שהוא לא מתנהג בצורה נאותה, הוא ממש מבקש ממני לעזור לו, ואני פשוט לא מצליחה למצוא מילים נכונות. הוא אדם מאוד פרקטי ולכן זקוק לעזרה פרקטית, פתרונות מהותיים ומציאותיים, ולי קשה לפעמים לספק אותם, בעיקר בריב, אבל אני מרגישה שאני חייבת לו את זה. לא מסיבה רעה, אלא כי אני אשתו, ואני רוצה לתמוך בו. שוב- עצות יתקבלו בברכה.

עוד משהו שאני חייבת לציין- כשאמרתי שאני "לא יוצלחית" וכו', זה לא מה שאני באמת חושבת, אלא זה איך שהוא גורם לי להרגיש. אני יודעת שהוא לא מתכוון למה שהוא אומר כשאנחנו רבים (ולכן חלק מזה פשוט חולף מעליי..) אלא מנסה להתייחס לביקורת האמיתית, פשוט זו ביקורת שקשה לי לשנות, וכן, אני סופגת הרבה ביקורת. אולי מה שיעזור זה באמת לנסות להתייחס אליו ביותר חיבה.

תודה רבה! אשמח למי שימשיך להגיב כי העצות פה תורמות המון...

על כך שהוא מודע כשהוא מתעצבן וממש מבקש לעזור ואת לא מוצאת מילים נכונות -

א. מאד חביב לראות את צורת ההסתכלות וה"פירגון" שלך.

ב. נוסף על מה שהצעתי מקודם, בכללי, אולי עוד משהו ספציפית למצב המתואר (מתוך הנחה שהכוונה שממש כשמתפתחת המריבה הוא רוצה שתעזרי לבעיה שהוא מודע לה) - תִראי אם זה מתאים לכם: כשמתחיל להתפתח "ריב" כזה, תקחי נשימה עמוקה, ותגידי לו בשיא הכנות והחיבה שאת יכולה, ממש בלשון של בקשה ואם אפשר - עם קצת חיוך: אני מכינה לך כוס תה, ובוא ניקח כמה דקות, שאני אוכל להתייחס למה שאתה אומר בצורה עניינית וטובה; וגם לך אולי בינתיים יהיה יותר קל לסדר את הדברים בנחת. שיצאו לנו דברים טובים מהשיחות האלה.

כך לא "דחית" אותו לגמרי, אבל החיבה, עם ההתקררות בתה החם - יוכלו אולי לתת אוירה טובה יותר, לשניכם.

אני מבינה אותך מצוין.

גם לי היו תקופות שלא יכולתי להאמין לבעלי שהוא אכן אוהב אותי. אבל היום למפרע כאשר נודע לי בצורה מדוייקת יותר את סוג הבעיה של בעלי אני יודעת שהוא לא היה אשם בכלל ואני לומדת איך לחיות עם זה והוא גם מחלים ב"ה.

אני יכולה לומר לך דבר אחד, ההתפרצויות שלו הם לא בגללך ולא בגלל מה שאת אמרת, או עשית או איך שאת נראית ולבושה וכדומה.

ההתפרצות שלו זה נובע מהקושי שלו, מהבעיות שלו, מחוסר הסיפוק שלו, מהגישות ומהחולשות שלו. את יכולה להישאר רגועה ולא להתרגש ולא להילחץ, אלא לרחם עליו שהוא שוב בהתקף של מצוקה וקושי ותנסי להתפלל למענו ולהביט בצד של חוסר האונים שהוא נמצא בו.

פשוט אל תקשיבי למילים שיוצאות מהפה שלו נגדך, כי זה לא רלוונטי. האיש לא מפוקס באותם רגעים.

אני יכולה אולי לנסות ולעזור לך ביתר פרטים או לנסות לאבחן את סוג הבעיה שלו באישי או בטלפון. יתכן ומדובר בבעיה משותפת זהה.  

בכל אופן שולחת לך חיבוק עמוק ומתפללת שהשם יכוון אתכם בדרך הנכונה והמועילה במהירות.

מצבך מאוד נוגע לליבי ואני יכולה לומר לך שאפשר להחלים מהמצב הזה ובסוף הוא גם ירצה בע"ה ללכת לטיפול. בינתיים תשמרי בקנאות על הזוגיות שלכם, אל תתני לחלק החולה שבו לפגוע בזוגיות שלכם ואל תתני לאחרים במשפחה להתערב. אפשר וחשוב להיעזר אבל אך ורק באנשי מקצוע מנוסים בתחום הזה.

שבוע טוב ומבורך !!

הוא ממש רוצה לשלוט בעצמו ולא הולך לו.

הוא גם מחפש פתרונות מעשיים והוא אדם פרקטי שאוהב דברים ברורים.

יכול להיות.. תקחי בערבון מוגבל כי לא ראיתי את בעלך מעולם,

שיש לו הפרעות קשב וריכוז שגורמות לו "לקפוץ" מכל דבר ומצד שני הוא מרגיש בטוח כאשר

דורשים ממנו דברים מוגדרים.

אולי כדאי לנסות ולהיכנס חראש שלו ולהציע לו דברים מוגדרים.

למשל, אם הוא חושב שאת עקרת בית לא טובה, לתמלל את ה במילים לציפיה פרקטית שלו ממך, למשל: אני מצפה שכאשר אגיע הביתה הכיור יהיה ריק-כל הכלים יהיו שטופים והרצפה מטואטאת.

אותו הדבר הפוך - תגדירי את ציפיותיך ממנו לפרטים פרקטיים ומדוייקים.

למשל, אני מצפה שתקדיש לי זמן לשוחח עימי - הגדירי שעה מדוייקת.

כאשר הציפיות ברורות, יש יותר סדר והבעל (וגם האישה וגם נכון לגבי ילדים) מרגיש יותר מוגן, בטוח , שלו ורגוע וכך אני מקווה שיהיו פחות התפרצויות.

מה דעתך?

נראה לך שזה קשב וריכוז?

נראה לך שאתם מסוגלים לנהל שיחה כזו על הציפיות ביניכם?

אשמח לשמוע תגובות.

שרית.

ההגדרה של אלימות היא לא פיזית או וכו היא אדם שטועה ומתחרט ומתנצל ושוב טועה ... מוזר כי כולנו טועים, אבל אני גם מרגישה ככה- סוג של יאוש למרות הדברים הטובים שישד, כי הקושי כשהוא מגיע הוא נוראי.

תקני אותי...

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏