אני יכול להעביר על הנושא שיעור של שעה לפחות עם מקורות והכל,
אבל ננסה לתמצת את זה למשהו שאפשר לקרוא, משהו על קצת הלשון:
הפסוק והקשרו:
פסוק א'. 40 יום לפני יצירת הולד וכו', משמע אנחנו מופרדים מחציינו השני, אז בעת שכן נמצא אותו "בשוב ה' את שיבת שציון" זה יהיה לנו דבר חלומי, בלתי נתפס "היינו כחולמים"
פסוק ב'. אז באמת נוכל לשבת וסוג של "לצחוק" על כל מה שעברו במסענו לקראת חיפוש המיועד. (יותר נכון נבין למה הכל קרה, ואז "שחוק פינו" יהיה באמת מלא, נכול לשמוח בלב מלא) אני רואה את הגויים בתור אלה שלא האמינו בך, שלא נתנו תקווה שתצליח.
פסוק ג'. רק לאחר שמצאנו אנחנו יכולים באמת, בפה מלא, להודות להקב"ה, לפני זה אנחנו לא יכולים להבין את כל החסד שהוא עושה איתנו או שפשוט אנחנו מבינים ולא רואים צורך להודות. (יש כאלה שלא מודים גם אחרי, אבל זאת כבר בעיה חדשה)
פסוק ד'. הערגה לחיבור, היא בסגנון הערגה של האיל על אפיקי מים (שנמצאים בנגב
)
פסוק ה'. מי שבאמת משקיע בקשרים הראשונים שלו (גם אם לא צלחו), מקבל תכונות וכחות נפש ענקיים למיועד, ואז הקשר האמיתי הוא "קצירה ברינה"
פסוק ו'. ראי ערך פסוק קודם, ונוסיף על זה שתמיד שקשה לנו אנחנו בוכים, אבל אנחנו לא מבינים שהמאמץ ברוב המקרים עוזר לנו להתפתח. "שקשה אנחנו בעליה"
אבל באמת שזה בהפשטה ועל קצה הלשון.
הרבה הצלחה 