מישהי או מישהו שהיא מחזיקה ממנו.\ממנה ושידבר איתכם ? או בזמן שהיא כן רגועה לנסות להעלות את הנושא בנחמדות כמו :"אני גמור מעייפות לא ישנתי טוב בלילה" או בואי שבי לידי על הספה אני צריך להרגיש אותך קרוב כבר הרבה זמן שלא הרגשתי ככה קצת עצוב לי בואי נדבר כדי שנוכל לדבר" אפשר לעשות זאת על כוס קפה ועוגה מפנקת שתכין במיוחד לכבוד האירוע...

אבל די בגלל שאנחנו אוהבים אחד את השני בדרך כלל ב"ה, היא לא תרצה לדבר על מה שקרה כי עכשיו כ"כ טוב לה ואם אני יתעקש זה רק יחזיר אותנו למצב לא נעים.. אנחנו יכולים לפטפט ולהנות המון ביחד אבל אני מרגיש שכל הנושא הזה נושף לי בעורף ואי אפשר אף פעם לפתוח אותו... זה קשה להביא מישהו לדבר איתה בלי שהיא רוצה, ועדיין היא מעדיפה לשמור את עצמה לעצמה במובן מסויים. יצא שדיברנו על זה כמה פעמים והיא לא מבינה למה היא צריכה לשתף אותי. יכול להיות שהיא צודקת? באמת כמו שציינתי מאז החתונה עד היום המצב משתפר מאוד ויכול להיות שזה בגלל שמתפתח אמון. (באמת בתקופת הארוסים היא אמרה לי שהיא לא מסוגלת לפתח אמון באף אחד והיא מקוה שבי היא תצליח) ובאמת לאט לאט מתפתח אבל זה כ"כ קשה לי, כי אני באמת משקיע את כולי בנושא.. שוב ממש תודה רבה

עם כל מה שאתה מרגיש..בעדינות.

ואולי אולי היא תוכל גם להעלות את מה שמפריע לה בכתב (לפעמים יותר קל)

וגם אם לא, לפחות היא תדע מה מציק לך, 

ובטח בגלל שהיא אוהבת אותך

היא תקח לתשומת ליבה...

שירחדש באמת עצה טובה שמתאימה לה אבל פעם אחת באמת היא כתבה לי מכתב של 4 עמודים, וכ"כ שמחתי.. היא אמרה לי שהיא כתבה אבל היא מתפדחת להביא לי אותו ואחרי שממש ביקשתי היא הביאה לי אותו בהבטחה שאני לא קורא אותו עד שהיא מאשרת. המכתב שרף לי את הכיס שבוע ואז היא ביקשה אותו חזרה ועד היום לא ראיתי אותו.. זה באמת מורכב כל כך ואני לא יודע איך לפתח אותנו

וגם נראה לי שאם אתה תקבל הדרכה (אולי איש מקצוע או מישהו אחר שמבין בתחום)

איך להתמודד עם מה שאתה מרגיש כלפי ההתנהגות הזאת.

זה יפחית מהרגישות שלך, ואולי גם שלה.

תנסה לדבר , ומקסימום היא תאכל אותך סתם...כל פעם טיפה ולא ישירות על הנושא אלא בעקיפין ואולי היא תתחיל להבין שזה כיף לדבר ולשתף ברגע שתוציא את זה ותגיד לה אני מבטיחה לך שתרגיש יותר טוב

בכנות - אין הרבה כאלה. כל הכבוד!

לא כל אחד היה כותב על זה בצורה הזו. כל הכבוד.

שאשה פתאום מסתגרת ולא מוכנה לדבר - זה דבר קשה. דווקא איש טוב, מטבעו ומרגש האחריות שלו, מרגיש "אשם" - אע"פ שזה כלל וכלל לא חייב להיות כך.

מובן מאליו למה אתה מרגיש עם זה "נורא". אתה רוצה יחס קרוב ונעים עם אשתך - והנה פתאום דבר כזה, ואינך תופס למה..

זה ש"ברור לך שאתה אשם ברוב הפעמים" - זה באמת נוגע ללב.  כמובן, אינני מכיר את המצב אצלכם, אבל אם אתה עצמך מעיד שאתה לא מבין בד"כ מה הבעיה, וצריך "לנחש" - אז אינני יודע אם אתה באמת "אשם" ברוב הפעמים, או שמאהבתה ובאמון בה, אתה נוטה לחשוב שזה לא "סתם"..

מכל מקום, אשה - ואף אדם - אינה אמורה, בקביעות, לא להסביר מה ה"טענה" ולשתוק. זה מצב לא תקין ולא רצוי - אם לא, אולי, כשמדובר במישהו שכבר העירו לו מיליון פעם וזה ממילא לא עוזר כלום... זה כנראה לא המצב אצלכם.

נראה שאתה אדם באמת טוב, ורוצה טוב. כנראה גם אשתך טובה, כפי שקורה כשהיא "נרגעת" מהמצב - אך דומני (שוב - בזהירות, שהרי אני לא מכיר), שיש לה בעיה מסויימת בנושא.

אולי כדאי שפעם אחת, בזמו רגוע לחלוטין, "תתפוס פיקוד" (אתה הגבר במשפחה, גם אם בשיא העדינות, כראוי) ןתאמר לה, אחרי שתכין כוס תה או כד לשניכם, שאתה רוצה לשוחח איתה על משהו.

תעשה את זה בשיא הרגיעה, תגיד לה משהו בסיגנון: תראי, אני רואה שמדי פעם את "ננעלת" ומבקשת להניח לך.זה גורם לי הרגשה מאד לא טובה - כי סה"כ אני אוהב אותך ורוצה ששנינו נרגיש נעים וטוב.  אם היה משהו מסוים שהיית אומרת שמפריע לך - הייתי מוכן לבדוק בשיא הכנות: אם אני לא בסדר במשהו, אתקן. אם אחשוב שאת טועה, אסביר (גם זה חשוב. אשה צריכה להבין שלא בהכרח באמת זה כך. לפעמים חילוקים באופי שניתנים להסברה ול"הכלה"). אבל אם את לא אומרת - זו בעיה.

ואז, תציע לה שאו שהיא תסביר, או שתגשו ביחד להתייעץ, או שהיא תיגש לבד.

ותגיד לה, בעדינות: אני אכבד אותך מה שיהיה - אבל לטובתך, ולטובת המשפחה, תבדקי: אם יתברר שזה בגלל עניינים ספציפיים, נעבוד עליהם. אבל אולי פשוט יש לך קושי ב"עיכול" של דברים, וזה גורם לך לקחת "כבד" דברים לא כ"כ כבדים. אז לטובת הרגיעה שלך, כדאי לטפל בזה.

אולי היא תסכים להתייעץ, אפילו בפני עצמה עם איש מקצועי (פסיכולוג, או מישהו שמאד מבין בתחום). והעיקר - שהיא תציג בכנותאת ה"ריטואל" - כמה זמן עובר עד שהיא חוזרת לעצמה וכו'.

זה מאד חשוב להבנה במה מדובר. יתכן שדבר כזה ישפר לה מאד את איכות החיים, וממילא גם לך.

עצתי לך לבינתיים: אל תרגיש "אשם" בכלליות. תהיה שמח. תהיה נכון לעזור, לשכלל כל דבר שאתה מגיע למסקנה שצריך לשכלל. תהיה נכון לשמוע, אם יש באמת משהו רציני להשמיע  ולא "דמיונות". תהיה סבלן גם אם יש דמיונות..  תמשיך לרצות ביחס נפלא ביניכם. אבל אל תרגיש "אשם" - וגם, בשום אופן לענ"ד, אל "תפחד". אם אתה יודע משהוספציפי שאתה צריך לתקן - בבקשה. אך סתם לחשוש שאם לא תקום 15 פעם בלילה - אז היא שוב "תיסגר".. חלילה לך. אע"פ שזה באמת מאד מאד לא נעים. אבל חוששני שזה רק יעצים את התופעה

.

אם יש משהו לא סביר, אתה יכול להגיד, בשיא הנעימות והאהבה, אני מאד עייף כרגע - זה ממש קשה. אולי יותר מאוחר, אחרי שאנוח עוד קצת..  ואל "תיבהל" מ"תדהמה".  אולי זה אפילו יעזור לה להבחין בין פינוק ששני הצדדים אוהבים שהבעל נותן, לבין קצת "גלישה" ל"ניצול" של זה, בלי שהיא אפילו חושבת על כך..

כמובן, לא תאשים אותה חלילה בניצול.  היא לא עושה את זה בכוונה. אבל ההנהגה שלך במציאות עצמה, ע"י יחס נעים בלתי-מותנה מצד אחד, ועמידה רגועה לחלוטין על הסביר, אולי תעזור גם לה "להתייצב" יותר. "יצר, קטן ואשה - תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.."

נכון, לא נעים לאיש אוהב להרגיש אפילו רגע מה שאתה מרגיש - אבל אם תאמר לעצמך, כעת אני גורם שלטווח ארוך התופעה הזו תחדל, אולי יהיה לך קל יותרלהתמודד עם ה"ריחוקים" הזמניים. כמובן, את החיבוק שאח"כ תקבל באהבה. תבין שהיא מתמודדת עם בעיה. הבעיה היא כנראה לא אתה, אלא "איזון" פנימי שלה שלקיחת פרופורציות של הדברים. בעז"ה, ובסיועך, היא תצא מזה.

כמובן, זה לא סותר שתשתדל ככל האפשר, מתוך גבורה פנימית ושמחה, ולא מתוך "פחד" לשכלל גם את עצמך בכל דבר שאתה רואה לנכון ולאמיתי.

כמו שדן אמר אין לך מה להאשים את עצמך. ייתכן (ואני כותבת זאת בשיא הזהירות אבל כדאי לתת על כך את הדעת), שבעבר אשתך חוותה אירוע טרואמתי כלשהו שגורם לה להסתגרות. אם זה המצב, יש לך תפקיד מאוד חשוב, לעזור לה להגיע לטיפול אישי כדי לפתור את המשקעים של הטראומה. בהצלחה. 

נראה שלאשתך יש קושי לפתח אינטימיות, יתכן בשל משקעים מהעבר. אתה פשוט בעל נפלא ואין ספק שבעז"ה תצליחו! בהתלחה!

אבל חבל לסבול - שוה התייעצות. היא הראשונה שתרויח (גם אתה..).

אבל אם היא מסכימה - עצתי, לא  עם "משער השערות"..  שוה שיחה עם פסיכולוג מקצועי ירא שמיים, אם היא מוכנה. העיקר שהתופעה תוצג בבהירות.

אמנם אני חושב שאין תחליף לעצת איש מקצוע ששמע את המקרה אך אנסה בכ"ז להעלות כיוון מחשבה. מובן שתיקח אותו בערבון מוגבל ורק בתנאי שהדברים מתיישבים על ליבך.

אשתך אמרה לך שהיא לא מסוגלת לפתח אמון, ואתה מרגיש שיש קשר בין אמירה זו להסתגרות.

הענק לה תחושת ביטחון. תן לה לחוש שאתה אוהב אותה ולא משנה מה שיקרה/תשמע עליה וכו'

מובן שכדאי שאיש מקצוע יעזור אבל גם כבעל יש לך יכולת לבנות מחדש את תחושת האמון. אולי תנסה לשדר לה שאתה אוהב אותה לא פחות גם במצבי ההסתגרות. וכך  בתהליך שיכול אמנם לקחת זמן יבנה האמון בבני אדם.

חוסר יכולת לתת אמון יכול להגרם כתוצאה מטראומה חד פעמית או כתוצאה מבעיה  מתמשכת בסביבה שבה היא גדלה. (ואם אתה מכיר את הסביבה הזאת אתה יכול לנסות לשער. אולי אמא שלה לא בנתה בה אמון בעצמה ובעולם? וד"ל)

נסה לשדר אהבה במיוחד ברגעים הקשים בהם היא מסתגרת, כמובן בלי להעיק, אפשר למשל לתת פתק שבו תכתוב שקשה לך אבל אם זה מה שטוב לך כרגע אתה מכבד את ההרגשה שלה וגם בזמן הזה אתה כ"כ כ"כ אוהב אותה.

(קצת כמו ילד שבוחן את הוריו, האם יאהבו אותו גם כשמתנהג לא יפה?).

לא בטוח שהפיתרון הוא דוקא לדבר על זה בשלב ראשון. אם הבעיה היא עמוקה יותר כמו למשל חוסר יכולת לבנות אמון אז קודם צריך לפתור אותה ואז ממילא היא תשתוקק לדבר איתך על זה.

זה שלא פתחת את המכתב ואפילו החזרת אותו זה באמת מדהים, ואני בטוח שזה גם תרם לתחושת האמון שלה בך! (אולי אפילו היא רצתה במודע או שלא במודע לנסות אותך)

אשריך אחי!

הרבה הצלחה!

אוהב אותך אחי היקר ואשמח לשמוע ממך באישי או על גבי הפורום!

כנראה שאכן אישתך מסתגרת כי היא מפחדת להיפגע ואולי גם לפגוע. יש אנשים שמרוב שהם חוששים מתגובה חריפה של עצם הם פשוט "נעלמים".

אבל, לפעמים ההסתגרות הזו היא צעקת "הצילו" של - "עד כמה תהיה מוכן לפתוח את הדברים איתי וללכת לקראתי גם כשאני "מסוכנת לציבור"?

אני דווקא כן חושבת שצריך לשבור את ההסתגרות הזו, להראות לה בכך שהיא חשובה לך.

גם לקום 15 פעם מהמיטה זה לדעתי סוג של ניסיון עד כמה אתה אוהב אותי ומוכן להשקיע עבורי.

כנראה שאישתך לא חשה שאתה מספיק אוהב אותה- לא בהכרח באשמתך, ייתכן שבאמת היא אדם חשדן יותר , עם משקעים מהעבר, חוסר בטחון בעולם וכדו'...).

כנראה שהיא גם מפחדת משיחות "קשות". פוחדת שזה יפוצץ אתץ הקשר. אולי ראתה שהוריה רבו וזה נגמר בגירושין וחוששת מכל ריב קטן שלא תגיעו לגירושין חלילה ולכן לא רוצה לפתוח את העניין.

שבלב זה של הנישואין, שלה "ירח הדבש" כבר נגמר בדר"כ ואתם בונים את הקשר לא רק מתוך ההתלהבות והתאהבות הרומנטית ההתחלתית, אלא ע"י בנייה משותפת.

הבנייה הזו צומחתץ דווקא מתוך יציאה ממשברים ופתירה של קונפליקטים בצורה בוגרת, בלי לברוח מהם, בלי לשבור את הכלים, בלי לחשוב ש"זהו, הוא יותא לא אוהב אותי". הקושי להגיע למצב זה הוא מובן כי האמון והבטחון בקשר עוד לא מספיק חזקים וכבר בונים את הקומה השניה של האהבה - האהבה הבוגרת. זה באמת לא קל אבל אפשרי.

בפרט אם אתה או איש מקצוע תסבירו שככה זה אצל כולם. יש נושאים שקשה לשוחח עליהם אבל עושים זאת ויוצאים נשכרים. מהמשבר יוצאים דווקא יותר מגובשים ואוהבים. כי לומדים להכיל את בן הזוג, מתרחבים להכיל גם אותו, הלב מתרחב ואהבה מתעצמת. יש גם סיפוק בלהנות מפרי העבודה, מאווירת הפיוס שנוצרה. כך שזה לא נורא וגם טבעי ונורמלי לשבת לדבר. גם כשקשה להעלות את הנושא. גם כשהנושא כואב - אתה לא מוותר על אישתך, על הקירבה אליה, ומוכיח לה שאפשר ומותר גם לריב, להתעצבן ולא להסכים ובלבד שיש ביניכם תקשורת  כי ההתעלמות, האדישות, הן יותר גרועות ממצב של ריב (כשרבים - מתייחסים בכל זאת זה לזה).

מקווה שהועלתי..

שרית

אחרי החתונה לא הייתי מסוגלת לדבר מולו על דברים שפגעו בי, הוא ידע הוא ראה וגם שאל אבל לא הייתי מסוגלת לענות.

לפעמים הייתי מחזיקה אצלי דברים במשך חודשים ושנים ולא היה עוזר גם אם הוא היה שואל אותי מאה אלף פעמים.

היום ב"ה אני מעיזה יותר לדבר ויש תקשורת יותר טובה, אבל לפעמים אני לא מרגישה נוח לדבר איתו אז אני שולחת לו הודעה כתובה בפלאפון.

תנסה להציע לה לפחות שהיא תכתוב לך על פתק או בהודעת אס אם אס את מה שמפריעה לה כשאתה לא בבית, אולי היא תוכל לכתוב ולבטא את עצמה בכתיבה במקום בדיבור מולך.

א, ב"ה!!!!!!!!! שיש מקום שאפשר לפרוק בו דברים באנונימיות ומקבלים תשובות חכמות

לעניין, באמת כמו שהרבה שיערו לא עלינו אבא שלה נרצח שהיא הייתה ילדה קטנה וגם לי מאוד נראה שיש קשר חזק לעניין. גם אמא שלה אומרת שהיא לקחה את זה הכי קשה.. אבל אני מרגיש שכמה שאני מנסה לפתח אמון בסופו של דבר יש מקום שבו היא מפחדת (מאוד) לתת לזרים להיכנס, אולי בגלל חוסר ביטחון עצמי, או שהיא מפחדת מרחמים מוגזמים, ולכן היא מפתחת קצת רתיעה מאמון מלא כי זה עלול לפתוח לה את המקומות האלה. ואני גם יודע שיש פעמים שהיא מדחיקה דברים כדי שאני לא יפגע ובאמת שאני מעריך את זה מאוד אבל אני גם מרגיש שההתפרצות הבאה תהיה רק יותר חזקה. אם מישהו חושב שיש לו רעיון איך אני יכול לשפר את המצב אשמח מאוד..

אני כל כך רוצה..

תודה רבה

אולי תגיד לה משהו בסיגנון:

אני כל כך אוהב אותך וכ"כ רוצה שיהיה לך טוב, שפשוט כואב לי שאת מרגישה צורך מידי פעם "להיסגר".

בטח זה לא נעים לך. גם לי לא הכי..

סה"כ, עברת אירוע לא פשוט בילדות, ועלית מזה הרבה.

אז בואי - תגשי למישהו שיעזור לך להיפטר מ"שאריות" שאולי מפריעות. זו לא בושה, הרבה עושים את זה וזה יכול לעזור. אולי פסיכולוג שהוא אנושי, אדם, עם ערכים ויראת שמיים. למה שתסבלי..  אני מוכן ללכת יחד איתך אם תרצי..

יתכן, למשל, שבגלל איבוד האדם הכ"כ קרוב, היא מפחדת קצת לפתח קשר קרוב שמא, חלילה, תאבד עוד פעם...

קשה לדעת.

אבל כדאי מאד לנסות ייעוץ פסיכולוגי אמיתי, מ"בן אדם", לענ"ד.

ויתכן שבסופו של דבר, בגלל שהיא דווקא מאד צריכה מבפנים את האדם הקרוב שגם יפצה אותה על מה שאיבדה - אז כאשר זה ייפתר ויהיה אמון עמוק, הקשר יהיה יותר עמוק מ"סתם"...

נקוה, בעז"ה.

האמון הנפלא שלך, והרצון הטוב הנפלא שלך - הם מפתח מאד גדול. אל תתייאש מהם.

לא ראית לפני החתונה שזו בחורה בעייתית?

או שאולי אז היא התנהגה אחרת.

ראית מה זה? אחרי החתונה מתגלים דברים.....

משונה- אבל קורה..

נמאס כבר האמירות האלה.. נישואין זה לא לשבת על ערסל ולאכול במבה כל היום.. זו עבודה ועבודה הכי כייפית.

מה הקטע שלך? אתה חי בהווליווד? ששם הכל סרט?

נשמע שהחיים שלך לא דבש עם אשתך, ואם כן אז רק כי אתם בקושי מתראים, כי עם צורת חיים כמו שאתה מציע, אי אפשר להתקדם

סליחה על הבוטות, אבל הגזמנו , לא? עיוות כזה? תתמודד קודם אתה עם יכולת הכלה.. ואז תייעץ.

סליחה מראש.. אבל זה היה דורש מחאה.

אבל זה ממש הפריע לי- מי את שתשפטי אותו?

לך זה מפריע שהוא חושב כך, סבבה תפתחי את העניין.. תשמעי ת'צד שלו!

זה כולה מחשב, את לא באמת שומעת את הטון והצורה בה זה נאמר!

לא יאומן..

אשרי הבחור הצדיק, שמבין את אשתו היקרה, שעברה דבר נורא שכזה, ורואה את הטוב שבה -

ומחפש איך לרומם את שניהם.

כדאי ללמוד ממנו,

במקום "ללמד" אותו..

הטרחניות והמשמימות שלך.

בכל מקרה, נראה לי שחשוב שהבחור יענה לשאלה, מה בכל זאת גרם לכך שהם התחתנו.

אם הוא יבין את שרש העניין, יכול להיות שמשם גם יבוא הפתח לפתרון הבעיות שהוא מציג לנו כאן.

אני שומר את פי מלנבלו ולהשיב לך כראוי לך, על צורת כתיבתך זו. 

עיין בדבריה של אורה.

[ואל דאגה - אני לא כותב עבורך, אלא עבור אנשים לא מעטים המעוניינים בכך; וכנראה השקפתם על "תגובות" אלה שונה משלך - בדיוק כפי ששונה השקפתם לגבי צורת הכתיבה שלך על אשה לבעלה ולהיפך..]

ואל תספר לנו כעת שכתבת את השאלה כדי "לעזור לו" "שיבין את שורש הענין"....

אתה פשוט אדם שמתבטא כאן בצורה חסרת אחריות, לא פעם ראשונה שאתה "מקשה" על אנשים למה בכלל התחתנו...

מוטב תדיר רגליך מכאן - או שתפתח פורום חדש: "הפורום לסכסוך והטלת שנאה בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו".

אני מבטיח לך שלא אכנס לשם. תוכל לכתוב לכולם את תגובתך הקבועה "למה בכלל התחתנת איתו/ה".. 

אמנם, הסברת פעם שאתה כותב בגלל דברים שראית פעם באיזה מקום על יחס בין איש לאשה - זה לא אומר שאתה צריך לעשות השתדלויות כאלה להריסת שלום-בית בישראל.

בכל פעם שאני מתקשה להרדם אני נכנס לכאן וקורא את אחת ההרצאות שלך ונרדם משעמום.

אנחנו הגברים בקושי 10% מהפורום ומצליחים לריב כ"כ הרבה

לא חבל?

ולא עלה בדעתי להיסחף אחרי העברת הענין מהערה שלי על התוכן, לפסים של נסיונות "לפגוע" אישית, בצורה שלכל היותר פוגעת בכותבה..    ואין כל מקום ל"השוואה".

[אני מניח שגם על זה תבוא תגובה.. מבהיר הפעם מראש - אינני קורא דברים כאלה, וגם לא אגיב עליהם. אם זה מענין מישהו - יוכל לראות היטב איך התגלגלו הדברים, ואיך הפך זעזוע מובן מכתיבת גנאי על אשה כאובה, לבעלה - לחירוף חסר קשר וטעם על "תגובות משמימות"...  ב"ה, בזכות ה"תגובות" הללו, זכינו לעזור לכמה וכמה אנשים, הן בגלוי והן ב"אישי", שפנו דווקא בגללן...]

לדוגמא: תנסה להיזכר בדברים שאהבת אצלה ושהובילו אותך להתחתן איתה. ומתוך נקודות החוזק שלה וההבנה שיש אהבה ורצון לחיות ביחד להגיע למסקנה שכדאי לשפר את התקשורת הזוגית.

קודם כל, אפתח ואומר שאתה נשמע בעל עדין ואוהב, סימפתי ורגיש ומאוד רוצה לעזור לאישתך.

אשריה שזכתה בך.

קראתי והופתעתי לראות את מה שכתבת לגבי המכתב שהיא נתנה לך ולא קראת אותו. זה מעשה אצילי שמראה שהאמון שלה בך בהחלט ראוי! היא נתנה לך אותו אבל ביקשה שלא תפתח עד שתקבל ממנה אישור, ואכן עשית זאת וזה נהדר!!!

אתה ראוי להערכה אדירה על מעשה זה. כל הכבוד לך.

ראיתי לנכון להוסיף את דעתי כי היא שונה ממה שאחרים כתבו כאן.

אבהיר ואומר שאיני פסיכולוגית ואיני מטפלת, אני אישה עם הרבה נסיון חיים. לצערי ולשמחתי גם יחד.

אישה שמסתגרת כך, ומסרבת לספר על בעיותיה ועל פחדיה ותחושותיה- מצד אחד בורחת מעימות, מפחדת לפגוע, ומצד שני מפחדת מאוד להיפגע.

כשקראתי אותך בהתחלה חשבתי לעצמי שמן סתם היא עברה דברים בילדותה שגרמו לה לסוג התנהגות מסתגר, שזה דפוס שהתקבע אצלה לאורך זמן ושזה לא מגיע רק מולך.

אחרי שראיתי שכתבת שאביה נרצח- הדברים התבררו לי כנכונים.

אשתך חוותה פגיעה חזקה בדמות האב, בגיל מאוד קטן. זה דבר שקשה מאוד להתגבר עליו אם אין תמיכה נפשית נכונה בגיל צעיר.

בלי קשר לאיבוד האב- דרכו של עולם שכאשר אישה מתחתנת היא מחפשת פחות או יותר דמות שדומה לאביה. גם אם במודע היא תחפש דמות רחוקה ממנו- הרי שבתת המודע שלה היא תמצא דברים דומים לו.

אשתך איבדה את אביה בגיל צעיר ויש לה חסך גדול בדמות אב.

לא פלא שקשה לה לתת אמון בך, כבעל. קשה לה ההימצאות שלך יחד איתה, זה עלול להחזיר אותה אחורה לימי ילדותה, לימים שבהם היא כל כך היתה רוצה לחוות דמות אב. לימים שבהם היא כל כך רגישה ורק רוצה את אבא שלה חזרה.

אני ממליצה לך להיות לה סוג של אבא מכיל ותומך.

אני יודעת שיהיו פה שיגידו שזה לא נשמע להם רעיון טוב, כי אתה בעל ולא אבא.

אני מציעה לך, מידיעה פנימית אמיתית, להיות לה תומך ומכיל ואוהב. לנסות לא לצפות ליותר מדי כרגע, ולהבין שהיא נמצאת במקום קשה מבחינה נפשית, בעיבוד רגשי של חוויות ילדות חסרות אבא.

הדבר היחיד שאני חושבת שכדאי שתדחף אותה אליו- זה טיפול פסיכולוגי עם אישה. פסיכולוגית.

אני חושבת שחשוב מאוד שהיא תלך לטיפול ותעבד את קשייה המוקדמים עם אובדן אביה, שמשליכים על קשייה הנוכחיים להיות איתך, לשתף אותך בקשייה ולהיות אישה לך.

אדון יקר, להסכים ללכת לטיפול זה דורש המון אומץ.

וכדי להמשיך טיפול (זה מציף המון קשיים שהמון פעמים רוצים להסתיר)- צריך כוח רצון חזק מאוד. פנימי.

לכן העבודה שלך כאן לדעתי היא לגרום לה להבין בתוך עצמה שהיא זקוקה לטיפול כדי לעזור לעצמה.

ולגרום לה להבין שהיא רוצה טיפול. ולגרום לה לרצות בטיפול כך שגם כשקשה היא תמשיך ללכת אליו.

זה קשה מאוד. ואני חושבת שזו העבודה שמרכזית שלך כרגע.

אני מאמינה שביכולתך לעשות את זה, התרשמתי שיש בך הרבה רגישות אליה והרבה רצון טוב.

בלי לחץ, בהרבה אהבה וסבלנות. אלה תהליכים שלוקחים זמן- והם משתלמים בסוף.

הרבה הצלחה, איש יקר. אני חושבת שהאהבה שלך אליה היא הפיתרון. היא ההתחלה והיא האמצע והיא הסוף. היא המקום אליו היא יכולה לחזור ברגעים קשים- ולקבל בו תמיכה ועידוד על מה שהיא. בלי שיפוט ובלי ביקורת. ועם המון אמון שמתפתח.

הרבה הצלחה, 

מתחדשת.

ומעוררים מחשבה (כמובן, קשה לדעת בדיוק את ה"דקויות" שבראש האשה. יתכן כדברייך. יתכן קצת אחרת).

רק לא הבנתי מדוע "דעתך שונה ממה שכתבו אחרים".

זה באמת מה שהציעו לה כמה וכמה - לגרום לרצות ללכת לטיפול פסיכולוגי,

באמת כדי לעזור בעיבוד הדברים וכו'.

יישר כחך. שיהיה לך רק ניסיון חיים טוב מעתה והלאה.

ויישר כח לך ולשאר הדוברים החכמים והמחכימים.

וואו בוא נרגיע , חבר. אכלת אותו בלי מלח.

הוא נשמע אוהב אותה, והיא נשמעת מתוקה

נפלת עליו ביום בהיר, הוא  איתה כי הוא אוהב אותה, וזה נשמע מכל אות אצלו 

לשים את הקלפים על השולחן בצורה הכי ברורה.

כמובן שתדברו שהיא רגועה ואתם לא ממהרים ובכבוד וכו וכו, אבל חייבים לדבר על זה.

לשום אשה לא יהיה קל לשמוע שבעלה עושה לפעמים דברים כי הוא מפחד מהתגובות שלה....

גם אני מצטרף לקודמיי וחושב שהגיע הזמן לקחת את רעייתך לשיחת עומק

באוירה נינוחה, אולי תוך כדי חופשה יזומה.

נשמע שאתם שניכם אנשים בוגרים, מבינים, רוחשי אמון ומגיע לכם חיי זוגיות מלאים ועשירים, הרבה יותר ממה שאתה מתאר כאן

עצור, ותשקיע כדי להבין אחת ולתמיד במה מדובר.

[ואל תופתע לגלות דברים שמעולם לא העזת לשער]

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏