"הריני מוכנה ומזומנת לקיים מצוות כיסוי ראש,

ב"ה

פאנית  תבנה לך את הפאה מהשיער שלך, וזה  גם מהודר וגם יחסוך את המשבר..

יש מספיק שינויים וקשיים בחיים-כמה שיותר מתוך שמחה יותר טוב!!ואם זה משמח אותך אז מעולה!!

זה לא זול אבל  פחות יקר מרכישת פאה חדשה..

מזל טוב ואושר רב!!

בס"ד

אם אני אלך עם פאה מהשיער שלי למה לי לשים כסוי בכלל..

איזה אבסורד

ב"ה

מצוות לא נועדו לאמלל.אם הבחורה הזו נכנסת בבאסה  ועצבות לאיזשהי מצווה,או לחיי הנשואין, זה עצוב.

אם היא לא מתחברת לפאה על רקע של טעם זה בסדר, אבל להגיד שאסור ולהעלות (מהאוב?) את הטיעונים נגד זה מדכא (תרתי משמע.) 

הרבי מליובביטש אמר לחבוש רק פאה. וגם הרבה מהחסידויות המחמירות (גור וכד').לא נראה לי שצריך לומר יותר מזה.

וכן, להעזר בשיער בתוך פאה היא דרך מעולה לשמור על השמחה והצניעות.

כמובן שיש הסברים  עמוקים ל"למה זה צנוע" ע"פ קבלה והלכה , אבל אין כאן המקום.(מי שרוצה יכול ב"לקט שכחת הפאה,הרב וולפא).

העיקר האושר.

"יען אשר ..בשמחה ובטוב לבב."..

מספיק עם הפאנאטיות הזו ב"מסוה" של סובלנות..

יש אכן הסוברים שזה אסור, ויש הסוברים שזה מותר אך כעור מבחינה מוסרית-מידותית, ויש הסוברים לכתחילה כמו שהזכרת.

ואם מישהי סבורה/מרגישה שזה לא ראוי, גם אם צריך להתאמץ עבור כך (כמו רבות בציבורנו) - אז יפה מאד. ובנימוק של "העיקר האושר" וכו' - כבר ראינו כל מיני היתרים "כאילו-חרדיים" לצורות לבוש שגם סתם אדם סביר מבין את הבעייתיות בהם. לא צריך לערבב ענין בענין.

גדולי ישראל רובם המוחלט ככולם אוסרים וכותבים כל זה דברים חמורים מאוד.עוד את מכנה את זה "מצווה"?

פיאה זה השקר הגדול ביותר שקיים.

רוב גדולי ישראל התירו ללבוש פאה, אפשר לעיין גם ברשימת המתירים ולראות יותר ממאה ועשרים פוסקי הלכה בכל הדורות שהתירו פאה.

אפשר לעיין גם כאן ולקרוא על רבים מגדולי ישראל שהעדיפו פאה על מטפחת או כובע, ולשיטתם פאה היא הכיסוי המהודר ביותר, כיון שהיא מכסה הכל, וגם באופן זה הבעל אינו מסתכל על אחרות.

ישנם פרסומים רבים בנושא שמטעים את הרבים, המפרסמים דברי שקר. וחבל מאוד.

בהתחלה ממש התכחשתי לזה שאני צריכה לשים את הדבר הזה על הראש- ופשוט לא רציתי לצאת איתו מהבית....

ואם הזמן התרגלתי....

ועכשיו קשה לדמיין את עצמי בלי

לאט לאט תתחזקי ותכסי הכל. ככה אני עושה. זה מאוד קשה על ההתחלה לשים כיסוי ראש מלא. ואני ממש מבינה אותך למרות כל התגובות פה....

בס"ד

בקושי אני מפרגנת לעצמי את ה2 אצבעות.

ככה הוא יחמיא לך כשתמדדי (או שלא, ואז תדעי אם הוא אוהב את מה שבחרת או לא).

למשל, בעלי ממש לא אוהב מטפחות מעוצבות (המוגזמות שיש היום, לא כאלה עם איזה סרט קטן), ומעדיף שאלך עם קישוטים אחרים כמו סיכות מיוחדות על המטפחת וכו'.

ד"א, כששניכם תדעו איזה סגנון את אוהבת הוא יוכל גם להפתיע אותך ולקנות לך מתנות...

לפני שהתארסת היית מודדת מטפחות ואהבת את זה? כי הרגשת שזה "נשואה". הרגשה אמיתית ופנימית וטבעית.

כעת, כשאת עומדת להגיע לזה בפעל, עולה הענין שהוא "קטן" יחסית לזה, אבל מורגש בגלל התיזמון. זה "מלחיץ", שינוי כזה, וזה "בלי בחירה" - אי אפשר אח"כ להוריד.. ואם לא יהיה יפה...   ובעצם - כעת כן יפה..

זה דבר טבעי - שלפני דבר גדול, אדם חש את העיקר. כשמגיע בפעל - אז הוא מרגיש גם את הדברים הקטנים יותר, אבל בגלל שהם קורים, הם מוחשיים..

אז אולי צריך לחזור אל התחושה שמקודם. אל הערך של הדבר. תנסי אולי "להיות רגע" בדמיון מה שלפני כן, כשניסית את זה ושמחת. זה יחזיר לך קצת את התחושה של הזהות של הדבר הזה עם הנישואין.

תתבונני קצת בערך: מצוה של התורה, ושאדם זר לא יראה אותך כך כשאת כבר אשתו של בעלך.

תגידי לעצמך - בדיוק כמו שכתבת - "השיער שלי ארוך חלק ובאמת יפה..", זה כשאני רווקה והולכת כך בחוץ. נחמד לי. אבל דווקא בגלל זה, כשאני נשואה לבעלי - מה פתאום? מה אני, רווקה? שכולם יראו?..

ומי יודע? אולי תגלי שבעצם, כשאת עומדת לפני השינוי הכללי ב"סטאטוס", לא רק בענין זה, אז קצת קשה לך לעכל אותו..  מרווקה "בחוץ" אל תוך ה"בית". מחייב..  וכשתתבונני בענין - אז תראי שבאמת ה"כלליות" האמיתית, החופש האמיתי - הוא דווקא מתוך ההתרכזות בבית פנימה. מתוך הבנין עם הבעל בתוך הבית, נבנית שייכות עמוקה בהרבה אל כל הסביבה. ממש חלק מבנין העולם, מבנין עם ישראל. ואז, אולי כבר לא יהיה בכלל שום חשק ללכת כך שלא בבית; את תחפשי את מה שמראה עלייך שאת קודם כל "פנימה"... זה יהיה לך הכי יפה.

[ולא חייבים "להיפרד" טוטאלית: יש אז בתוך הבית את האיש שחוות דעתו על מראך אמורה להיות חשובה מאד בעינייך..]

לא היה קשה.

השיער שלי הולך עכשיו לתכליתו.. סוף כל סוף..

אני אוהבת לטפח את השיער

ואוהבת לעשות לבעלי תסרוקות ,עם כל מיני דברים שלא העזתי לעשות בתור רווקה... כמו סיכות של כלות 

ולפעמים תסרוקות רגילות אבל ביותר חופשיות ולא כמו רווקה שאז היו דיני צניעות אם זה היה בולט מידי

ולפעמים סתם נותנת לשיער את המרחב שלו בקרקע הטבעית לו (בית)

כבר אין לי רצון שעוד יראו את השיער שלי, הוא יפה ויקר לי מידי בשביל שימוש זוטר של עוד כמה שיתנו לו ציון במרחבי העולם.

אני באמת רוצה שרק הוא יראה  ופשוט ישאב ממני את היופי.. 

אני מרגישה שהשיער שלי יותר ממומש.

שאני מגעה הביתה הכיסויראש עובר לארון . וברור לי שזה לא צריך להיות ככה אבל אני נמצאת עכשיו בתהליכים כי זהו אני אמא לילדה גדולה בת 4 וחצי חכמולוגית שיש לה שאלות על כל דבר ופה גדול . אז החלטתי לעשות צעד לפניה ולפני שהיא תספר לכל העולם ואישתו איך אמא מתלבשת ומה היא שמה על הראש אני ,יחזיר לעצמי את הכיסוי למרות שממש קשה לי . והיא כבר אמרה לי אמא אני מסתרקת כמוך ועושה קוקו כמוך והיא עושה לי כל מיני תסרוקות בשיער...

גודל מעלת קישוט האשה לבעלה, מובא במקורות רבים:

בגמ' במסכת שבת (כה איתא, "מאי ותזנח משלום נפשי, אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת. נשיתי טובה... רבי אבא אמר: זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים".

ובספר אורחות חיים (חלק ב', הלכות כתובות) לרבי אהרן הכהן מלוניל (מהראשונים בתקופת הרשב"א), כתב על גמ' זו: "דרשו רז"ל על פסוק נשיתי טובה, "זו מטה נאה ואשה מקושטת לתלמיד חכם". פירוש, כדי שלא יתאוה לאחרת לפי שיצרו גדול משאר בני אדם, כמו שאמרו רז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, לפי שיצר הרע מתגרה בו כל היום להחטיאו. נראה מזו שאסור לת"ח להניח לאשתו שתתנוול אפילו בימי אבלה, כדי שלא תתגנה בעיניו, שמא יכופנו יצרו להתאוות לאשה אחרת. דומיא לדההיא דאמרו רז"ל, אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה וכו', וזו נמי אסורה כדי שלא תתגנה ותביא בעלה לידי מכשול תאוה. וכן בכל אשת איש, אלא צריך להשמר יותר לתלמיד חכם".

וכן כתב הגאון רבי אליעזר פאפו זצ"ל בספר "פלא יועץ" (בערך "יופי"), וזה לשונו: "כתיב שקר החן והבל היופי… אבל אם מוצא יופי ויראת ה' במקום אחד, בוודאי שיבחר ויקרב גם את היופי, שהרי אמרו (כתובות נט "אין אשה אלא ליופי..." וראוי לכל אדם להשתדל לקחת לבניו נשים יפות, כדי שלא יתנו עיניהם באחרת. וכן מטעם זה ילביש את אשתו ויקנה לה תכשיטין ביותר ממה שיש לו, כדי שתמצא חן בעיניו ולא יתן עיניו באחרת".

וכן כתב בספר "דרושי רבי משה מאימראן" (דף ר"ל), להגאון המקובל רבי משה מאימראן זצ"ל, מחכמי מקנאס שבמרוקו, וזה לשונו: "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. בפרשת חוקת פירש רש"י שלל, ביזת מלבוש ותכשיטין. ויובן ע"פ מה שאמרו בפרק ג' דתענית, אבא חלקיה... כי מטא למתא נפקא דביתהו לאפיה כי מקשטא. ויהיב טעמא התם, כדי שלא ליתן עיניו באשה אחרת. ולכן אמר שאשת חיל זו, בטח בה לב בעלה, שהיו עיניו ולבו בה כל הימים, ולא עלתה על לבו אשה אחרת מעולם, אלא בטח בה לבו שלא היה מהרהר בזולתה, יען כי "שלל" שהם התכשיטין, "לא יחסר", אינו מחסר לה שום תכשיט וקישוט, וכיון דמקשטא לאפיה, לא יהיב דעתא אלא עליה".

וכן כתב בהגהות יעב"ץ למסכת יבמות (סג הנדפסים בסוף המסכת, וזה לשונו: "אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפליים. קמ"ל שלא ישא כעורה... כדי שלא יתן עיניו באשת חבירו. היינו דסמיך ליה "העלם עיניך מאשת חן פן תלכד במצודתה וכו', מאן דעבד הא עבד הא".

ובספר "אור החיים" על התורה, להגאון הקדוש רבי חיים בן עטר זצ"ל, בפרשת ויצא, עה"פ "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה", כתב לפרש זאת ע"פ הגמ' בשבת (כה שתלמיד חכם צריך שתהיה לו אשה נאה כנגד יצר הרע, והתורה באה ללמד לאדם דעת לקחת אשה נאה.

השיער ישאר, זה לא שאת עומדת לעשות קרחת (אני מניחה שאת לא מהחסידויות האלה...)

צריך להתרגל למראה השונה, אבל כנראה שאת מאלו שכן מתאימה להן מטפחת, עובדה שאהבת את זה בעבר.

והשיער ישאר שם מתחת, ובעלך יוכל לראות אותו, וגם את.

סתם טיפים לגבי כיסויי ראש, לדעתי לא כדאי להתפרע בקניות לפני החתונה, כי עדיין לא יודעים מה 'יושב' טוב, מה נוח, מה מחליק, עם מה את מסתבכת בקשירה וכו'.

אני קניתי ממש מעט לפני החתונה, וקיבלתי עוד כמה מחברה נשואה (אלו שהיא פחות משתמשת בהן, מסיבות שונות) ורק אחרי ש'התאפסתי' על העניין קניתי לי עוד כמה.

אני יודעת שיש בנות שהשיקול שלהן הוא שאח"כ יהיה יותר מסובך לקנות, כי עכשיו זה נכלל בקניות לחתונה וזה מההורים, אבל לדעתי זה שיקול לא כ"כ נכון.

מצטרפת לטיפ של לקנות קצת.

אני קניתי ממש אחת שתיים מכל סוג\סגנון ומה שאחרי כמה זמן הרגיש לי הכי טוב ונוח קניתי יותר.

ועדיין- יש לי כמה מטפחות שאני לבשתי אולי פעמיים מאז החתונה...

ולגבי הקושי- אין לי הרבה מה לייעץ, לי עדיין קשה, גם חצי שנה אחרי בא לי כמעט כל בוקר לוותר על הדבר הזה ולצאת החוצה עם השיער הטבעי והיפה שלי.. 

מתרגלים לאט לאט..

מה שכן הכיסוי ראש הופך את המראה להרבה יותר אצילי ומסודר.

מנסיון אנשים גם מתייחסים אוטומטית יותר בכבוד.

בחנויות מטפחות אני אף פעם לא מוצאת את עצמי- לכי למכירות ביתיות של מטפחות מעוצבות.

אני הכי אוהבת את העיצובים של אביה ששון- אני פשוט מכורה!!

שמעתי שגם הדס טובה ויש עוד מלא מלא מטפחות  מעוצבות ממש יפות ואת כולן אפשר למצוא דרך הפייסבוק.

אם איןלך זמן להגיע למכירה את יכולה ליצור אין קשר והן שולחות גם בדואר .

בהצלחה !

היית יכולה גם אז ללבוש מטפחת יפה מעוצבת, לא?

זה היה צריך להיעשות כבר מזמן.. ברגע שזוהתה כאן ה"הצפה" מחדש של הקישורים לענין...

ויישר כח לADMIN שמצא זמן תוך עבודתו, לשלוח לי הודעת-התנצלות על כך שהיה צריך בתוך ה"מחיקה", למחוק גם את ה"תגובות המושקעות" כנגד התופעה..

למי זה מפריע?

אם לא יתייחסו לזה יותר מדי ברצינות זה יגווע בעצמו.

לא צריך לצנזר דברים כאלה.

אם מישהו חשב שאני נגד - טעה. אני בסך הכל רציתי לאזן את התמונה.

כבר נמאס מההצפה בעד נגד פאות פה.

על משבר השיער לא קל להתגבר תמיד!לא רק לפני החתונה .שיער זה דבר שמאוד מוסיף ליופי ולשם כך או אסור.לכן עליך לזכור את המטרה לשמה את מכסה את השיער.

אחת המטרות העיקריות שמחזקות אותי כל הזמן זה ששיער הוא פשוט משהו שישמר לבעלי ,את שמה כיסוי ראש על מנת שידעו ויבינו שאת נשואה וידעו שאין אפשרות סתם כך כל בן לדבר איתך,להתחיל איתך זה מונע הרבה עוגמת נפש בנישואים ומחשבות מיותרות על בנים אחרים ,שהרבה פעמים אחרי החתונה את יכולה לכעוס על בעלך ומישהו יבוא לדבר איתך ואת יכולה להתחיל לחשוב מחשבות (שלעולם לא היית חושבת ביום שלא היית כועסת עליו)ובשביל מה?!תמנעי את זה!

חוץ מזה שיש היום כיסויי ראש מהממים שיכולים רק להוסיף

ותפסיקו לעטוף את זה במילים מתיפיפות!

אין לזה שום מקור אמיתי בתורה וכולן רק סובלות מזה!!

עובדה לכו תבדקו כמה שירשורים כאלה כבר היו ואיך כולן ישר מזדהות עם הפותחת...ואני עוד לא הכרתי אישה אחת שלא קשה לה עם זה (אפילו רק לפעמים)

אבל את מי זה מעניין בעצם?! רעות חמודה את סובלת ותסבלי בשם הצניעות והתורה כי מצוות לא בוחרים ולא עושים רק מה שנוח וטוב לנו...ובלה בלה..או בקיצור את פשוט תסבלי בכלמקרה, אז עדיף לך להאמין בכל השטויות שכתבו קודם. בהצלחה!

(יאלללה להרוג אותי!  |מצחצחת חרבות|  )

כל מה שכתבו שאת רק לבעלך וכל זה...אז מה עם בעלך באמת? מה הוא לא רק שלך?

למה את זה לאף אחד אין אפשרות לדעת, וכל בחורה ברחוב יכולה להתחיל איתו\לדבר איתו?

ואל תגידו טבעת....או שבנות לא מתחילות עם בנים כבר שמענו את התירוצים האלה.

בעלך בעיקרון לא רק שלך!

ולעומת זה - את רק שלו!!

וכל נסיון להשוות בין איש לאישה סופו להכשל מכיון שהם שונים בתכלית.

נכון שיש הרבה משותף, אי אפשר להתעלם מהשוני. ד"א יש גם הרבה משותף בין האדם לשאר היונקים..

וצדקת שעלינו לעשות רצון ה' מעצם רצונו יתברך, ועם זה יש מעלה בכך שגם נרצה לעשות כך ונבין.

אחד הדברים שמיוחדים לאישה סוטה זה 'פריעת שיער ראשה' נראה לי שזה מהתורה..

הלוו מה קורה?

מקור אמיתי לגמרי בתורה. זו הלכה פשוטה לגמרי שצריך לכסות את הראש. אז לפחות אל תתיימרי להיות מומחית בהלכה...

ב. תפסיקי לדבר בשם "כולן" (את יודעת את ההסבר למה על אחד הבנים בהגדה כתוב "כי יאמרו אליכם בניכם", בלשון רבים.. כי הוא תמיד מדבר "בשם הרוב"... לא כדאי לך להיות שייכת לסוג הזה. אמרי את דעתך האישית..)

אני הכרתי ומכיר, נשים רבות שטוב להן מאד עם זה (והתירוץ שגם "אפילו לפעמים" זה נקרא קשה, אינו תירוץ. מלבד מה שגם זה לא נכון לגביהן. מה הקשר? גם עם ילדים קשה לפעמים...  אז לא רוצים ילדים? ובאופן הכי טבעי?)

ג. אני ראיתי בשירשורים שנפתחו כאן, לא ש"כולן ישר מזדהות".. אדרבה, ראיתי רבות בדיוק ההיפך. וגם אלו ש"מזדהות", זה לא פעם מהנטיה הטבעית בכל שירשור כמעט, לגלות אמפטיה לפותח השירשור ולהבינו. וגם ב"מזדהות" באמת, יש המרגישות גם את הצד של הקושי וגם את הצד של הנועם והיופי. ויש כאלו שסתם קשה, ויש כאלה שדיברו על התרגלות. זה, מלבד כאלו שיש להן עוד דברים לעשות חוץ מלכתוב כאן בשירשורים.

ואגב - גם התרגלות, זו לא תמיד "אין ברירה". לעיתים רגילים לרובד מסוים, חיצוני יותר, ועם הזמן מתרגלים לחוש יופי פנימי יותר. זה אגב, קורה כמעט לכל איש טוב ביחס לאשתו. אחרת הוא היה מרגיש מאד לא טוב עם ה"דגם המיושן" בגיל מסוים, שכבר לא כ"כ יפה. מן הסתם לפי גישתך, כל אלו שאומרים ש"כעת היא יפה בעיניהם יותר מאי פעם" - זה "בלה בלה בלה.. השטויות שלהם".. בסדר - אולי תבקשי מבעלך שיהיה "אמיתי" כשקצת תתבגרי ויגיד לך שאת בעצם מכוערת בעיניו.. את הרי לא "מאמינה" ב"שטויות האלה" שיופי תלוי בתחושות עדינות של קירבה פנימית לענין.   מן הסתם, גם ליצחק שלֵיו, שכתב שיר על כך שאשתו היתה הכי יפה בעיניו כשהיתה הולכת עם ה"בטן" של ההריון את לא מאמינה.. את הרי רציונאלית... מה נעשה? יש הרבה גברים שטעמם שונה..

ד. ואכן, הרבה דברים בחיים - כולל יופי - זה בדיוק לפי הגישה הפנימית והשתקפותה. וכך גם לצד השני - כולל  השטויות שאת כתבת כאן (ואני עוד עדִין: אין לי מילים יותר מעודנות לסיגנון הזול והשחצני שלך, שיודע ש"עדיף לך להאמין בכל השטויות שכתבו קודם".. דהיינו, כל מה שכתבו אחרת מדעתי - הוא בכלל לא דעה. לא נכתב באמת. סתם שטויות.    פשוט מגעיל). וניכר שדברייך באים ממרירות אישית שלך, שאינה רק בתחום זה ("את סובלת ותסבלי בשם הצניעות והתורה"...), השאלה רק למה הכותבת התמה צריכה לסבול מזה. יש מספיק פורומים באינטרנט ששם מילים כאלו על התורה מתקבלות באופן טבעי... לצערנו הרב.

ה. וש"מצוות לא עושים רק מה שנוח לנו" - זה לא "בלה בלה בלה", כלשונך הדלה.  זו אמת פשוטה. ולא רק "מצוות". גם שירות צבאי, גם תשלום מיסים, גם לפעמים טיפול בילדים, ועוד הרבה דברים.  יש ערכים בחיים, ששווים להתאמץ בשבילם.  אבל אדם חכם, ולא אכול-מרירות, משתדל לעיין היטב בטוב שבערכם הכללי, עד שפעמים רבות הוא מרגיש אותו גם בכל פרט מפרטי המאמץ.  גם יכולה להיות אמא שתסביר כמה להחליף חיתולים זה מסריח וסבל, ו"אל תאמיני בכל השטויות שיסבירו לך.." ויכולה להיות אמא שמרוב חמלתה על ילדה והשמחה בו, כמעט שאינה מרגישה בריח. וגם אם מרגישה - אז מה.. ענין של גישה לחיים..

אך האמת היא - שבנושא הצניעות זו באמת הרגשה נעלה ועדינה, ויפה, שהרבה זוכות לה. בוודאות גמורה. ובהיות שלא כולן חוץ ממך שקרניות - אז מוטב שתאמיני לדבריהן - לא פחות ממה שאת רוצה שיאמינו לדברייך על תחושותייך.

ומי  שחיה בצורה כזו, שה"סבל" ממראה חיצוני - אפילו אם הוא קיים אצלה - הוא גדול ללא השוואה כלל, לשמחה הפנימית מחיים ערכיים על פי דרכה של תורה, אז היא באמת מסכנה.  הפלא - שאינה יכולה אפילו להאמין שיש אנשים שבכנות "נוח וטוב להם" לקיים תורה ומצוות, בגלל הגודל שבהם, אפילו לפני שהתחילו לחשוב על היופי שבהם. ק"ו שאינה יכולה לתפוס שזה באמת יפה להם..

אז אם את כ"כ מרגישה סובלת "בשם התורה והצניעות" - אל תגידי את זה בשם אחרים.. את יכולה ללכת גם כמו על חוף הים (הרי יש כאלה שאומרות שגם זה "יפה" ולמה לסבול בשם הצניעות והמצוות ובלה-בלה-בלה..) וכמו כל מיני כאלו שסובורת שגם ברחוב חשוב לא לכסות לא רק את השערות, וכמובן - את "יכולה" גם בלי כיסוי ראש, ומה שאת רוצה - ותרגישי "יפה" עד הגג... רק אל תתפלאי שפעם אחת, סתם פרחח מהרחוב - שכבר גמר להתפעל מדברים כאלה - יגיד: "איזה זולה"...  (היה פעם מילואימניק לא-דתי מת"א בחברון, שראה את הנשים שם - בסיגנון ה"סובל" בעינייך - ואמר בהתפעלות, ביחס למקום בו הוא "רגיל": "שם הכל כ"כ זול...")

וביחס ל"יאללה" שלך בסוף: אם היית כותבת רק מה שכתבת בתחילה - הייתי עונה רק על עצם הענין. למרות טעויותייך בהלכה. 

אף אחד לא "יהרוג אותך" כי את כותבת לא כדעתו או כידיעתו.  אבל כשכותבים בסיגנון של "שטויות" על כל מה שאחרים ביטאו באופן שניכר לגמרי שמבטא אמת פנימית ויפה - אל תתפלאי לקבל באותה מטבע חזרה.

בס"ד

קראתי את התגובה הזו אתמול מאוחר, ולא היה לי זמן ומחשבה פנויה מספיק להגיב.

ח"ח.

המוזרה, הפתעת אותי, אבל נו מילא, זה לא שאנחנו באמת מכירות.

דן כתב בבהירות את כל מה שרציתי לכתוב.

כדאי שתקחי את זה לתשומת ליבך, ויש לי חשש שאם ככה את מרגישה בצניעות, אז אולי זה קשור לעוד הרבה דברים שקשורים להלכה, והייתי מציעה לך להיות קצת יותר אמיתית. לא טוב לך, אל תהיי, לא עם כיסוי ראש ולא שום דבר שגורם לך ככה להרגיש. השם אוהב אמיתיות. לא צביעות. אבל אם תרצי, באמת תרצי, וכלי תמיד למצוא את כל היופי שבתורה ובהלכה, זה שם, מחכה לכל מי שרוצה לקרוא וללמוד.

ולחמודה המתלבטת. כשבאים לעשות מצווה כ"כ יקרה תמיד יצר הרע בא לבלבל. לא צריך להתרגש. אני מרגישה מהתגובות שלך שבוודאי את רוצה כיסוי ואת הולכת עפ"י ההלכה, ואשרייך מתוקה. כמו שכתבו מעליי, זה שומר על הבעל, על הילדים, על בחורי ישראל, ומן הסתם כמו כל מצווה, על העולם כולו. אין יקר יותר לשם מהצניעות של בת ישראל היקרה שלו. ולכן הבלבול והקושי, ככול שמצווה יקרה יותר כך הקושי גדול יותר, זה כדי שנוכל לעבור אותו, ולקבל שכר יותר גדול.

ואני לדוגמא, מאוד אוהבת את הכיסוי ראש, אין יום שיער רע, אני יכולה לעשות בשיער מה בא לי, להיות מיוחדת רק לבעלי, ולדעתי, זה פשוט אביזר אופנה כ"כ מגניב ומוסיף שאני נהנהת מכל רגע שאני בוחר כיסוי בבוקר, או שאני קונה כאלה. היום יש כ,כ יפים ומיוחדים, עם מלא סיכות ופרחים ושטיות, אח, בשבילי זה תענוג.

גם לי היו את אותן הרגשות בדיוק!

כשהייתי בתיכון ובשלב הדייטים וקשרתי סתם כדי לראות איך אני אראה- ממש היה יפה לי ואהבתי איך שזה נראה. ובאירוסין הכל התהפך!  עד כדי כך שבשבת כלה שלי כולן רצו לראות את המטפחות שקניתי והתחילו להתקשקש איתן, לקשור לעצמן ולבקש שאקשור ולא הסכמתי בשום פנים ואופן! חשבתי שזה ממש מכוער לי.

התבכיינתי למדריכת כלות שלי על זה, והיא לימדה אותי שיש דבר כזה שנקרא "ברכת כלה".

באירוסין באמת זה לא מסתדר והתקופה העמוסה הזו נותנת את אותותיה בכל...

ויצר הרע מנסה גם שם להכשיל את בנות ישראל, אם זה בהחלטות אחרות לגבי היקף הכיסוי, אם זה להכנס למצווה בעצבות או בחוסר שביעות רצון וכו'...

אך אחרי החתונה, ברכת כלה שוכנת על הכלה,היא טהורה וזכה, קורנת כולה

 וזה נראה עליה מהמם ובדיוק איך שהיא רצתה!

את תראי את זה עליך, כלה קדושה!

טיפ נוסף, לפעמים כדאי ללכת עם חברה טובה שתאזן איתך קצת את מנגנון הלחץ... "אימלה כיסוי! אני צריכה לדפוק לכולם חשבון, והכל יושב נורא!" 

http://www.kisuirosh.co.il/

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..