יום שישי האחרון, דקה לפני שבת.
אני מסתכל על התיק האדום בחרדה: "איפה העיתונים?". חמש דקות של חיפוש העלו חרס. העיתונים כנראה נשכחו באוטובוס, ואין שום אפשרות לפתוח את תא המטען שלו בשבת.
עכשיו אני שבת שלמה עם כ-90 בנות מדרשה ("נשמת"), 12 צדיקים (צוות המדרשה) ועוד כמה בעלים של בנות מ"נשמת" שאין לי כל קשר אליהם - ובלי עיתונים.
טוב, הולכים למנחה.
בית הכנסת המאולתר במקום הסתבר כאוהל. באתי עוד מהבית מנוזל בכמויות מסחריות אבל מסתבר שהאבק שבאוהל הזה הפך את השהיה בו בעיניי לבלתי אפשרית. את תפילות השבת אם ככה עשיתי מחוץ לאוהל.
בשבת בבוקר גיליתי שאין לי אפילו שרידי עלונים משבוע שעבר, אז מצאתי את עצמי בתפילה מטייל הלוך-ושוב ליד הכניסה לאוהל ב"כ ומחלק את זמני בין קינוח האף (חיסלתי כמויות אדירות של טישו) לבין לתת לעיניים שלי לשוטט על הילדים המשחקים ברחבה.
חדר האוכל לא היה אוהל אבל גם הוא גרם לעיניים דומעות ולנזלת חריפה, אבל במילא לא היה לי יותר מדי מה לאכול.
לא רציתילהרוס לצדיקה את שבת המדרשה אז בעיקר מצאתי את עצמי ישן והרבה (22:30-8:40, 10:30-11:45, 14:00-17:30 ועוד כמה נסיונות כושלים), הולך אנה-ואנא כארי בסוגר ובעיקר השיעמום מקיף אותי מכל עבר - תופעה שאני לא רגיל אליה ובטח שלא בשבוע האחרון.
תודה רבה לש. וט. שנתנו לי את "ישראל היום" שהיה להם, ושבוע טוב, פורה ויעיל לכולנו.
(למי שתהה - לא ירדנו לנחל אל-על, רציתי אבל לצדיקה לא היה כח)
זה לא דוקטורט אבל אם כבר מעניין אם כך למה הוא מגיב מאנונימיי? או שהוא מגיב מאנונימי רק בקללות חח ואז אני מבין אותו
יש לך זיכרון צילומי לניקים …