אני יכול מקסימום להסביר עפ"י עין איה.

ונראה לי שזו הדרך (לאו דווקא הספר הזה) היותר נכונה להסביר את הסיפורים האלה - כי הגמרא רוצה ללמד אותנו משו על דמותו ותורתו, והיא רומזת על זה דרך הסיפורים.

הנה דברי מרן הרב זצ"ל בעין אי"ה שבת ח"א על המעשה >>> http://a7.org/MailAttach.aspx?act=im&f=71044&name=%u05E2%u05D9%u05DF%20%u05D0%u05D9%u05D4%20%u05E2%u05DC%20%u05E8%u05E9%u05D1%u05D9.rtf&dwn=1

זה בסדר, אני האנונימי הטוב.

___

ומאמר מעניין של הרב שמשוני ממעלה אדומים, לא קראתי כולו... לא בהכרח מסכים עם הכל...

אבל מעניין, בהחלט.

http://www.ybm.org.il/hebrew/LessonArticle.aspx?item=2569

אבל שני הקטעים שהבאת אינם מתעסקים בשאלות שהטרידו אותי...

פורץ גדר הוא ממכלי העולם - כי מנהג מסוים שבית דין/מד"א וכדו של אותו מקום קבע זה חוק, ומי שפורץ את זה בטענה ש"זה לא נוגד את ההלכה" זה סוג של מרידה בתורה, אפשר לראות משהו דומה לזה בדין "שחוטי חוץ"-דהיינו שאסור לאכול בשר אם המרא דאתר [הרב] של המקום לא מתיר אותו, הבשר הזה נחשב כטרף אף שנשטח כהלכה.

בנוגע לגל של עצמות-בגלל שהוא 'ספר' את המלכות, המהרש"T סובר שלא גורסים עשה אותו גל של עצמות.

אולי יש בזה משהו. אבל אני מתקשה לקבל את זה לאור הגמרות הבאות:

"דלמא רבי חיננא בר פפא ור' שמואל בר נחמני עברון על חד מחורשי שביעית א"ל רבי שמואל בר נחמן איישר א"ל רבי חיננא בר פפא ולא כן אולפן רבי (תהילים קכט) ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם שאסור לומר לחורשי שביעית איישר א"ל לקרות אתה יודע לדרוש אין אתה יודע ולא אמרו העוברים אלו עובדי כוכבים שעוברין מן העולם ולא אמרו לישראל ברכת ה' עליכם מה ישראל אומרת להן ברכנו אתכם בשם ה' לא דייכם שכל הברכות הבאות לעולם בזכותינו ואין אתם אומרים לנו באו וטלו לכם מן הברכות האילו ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימות וגלגוליות וארנוניות" (ירושלמי שביעית פרק ה הלכה ד)

"חד ספר הוה חשוד על פירות שמיטתה אייתוניה גבי ר' אמר לון ומה יעביד עלובא ובגי חייו הוא עבד" (ירושלמי תענית פרק ג הלכה א)

אלה סיפורים דומים, אבל שם אנחנו רואים יחס אחר לחלוטין של חכמים.

אבל לגבי החלק השני "בנוגע לגל של עצמות-בגלל שהוא 'ספר' את המלכות, המהרש"T סובר שלא גורסים עשה אותו גל של עצמות".

קודם כל, רבי יהודה בן גרים *לא * סיפר והלשין למלכות, הוא סיפר על זה לקרובים שלו ומשם זה התגלגל למלכות, יש כאן אולי רשלנות, לא משהו שמצדיק את התגובה הזאת.

ולגבי ההגהה של המהרש"א, מעניין, זה אומר שכנראה גם הוא הרגיש בקושי הזה. אבל אם אין להגהה הזאת ביסוס בכתבי יד היא חסרת משמעות. וגם אם אם נקבל אותה, איך הוא בדיוק מגיה את הגמרא? לשיטתו צריך להיות

"נפק לשוקא חזייה ליהודה בן גרים אמר עדיין יש לזה בעולם נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות", לא מסתבר, זה נשמע משפט קטוע. מה גם שזה לא "מציל" אותנו ממה שהוא אומר "עדיין יש לזה בעולם".

ושב"י היה בדרגא גבוהה לאין ערוך מהתנאים הנ"ל

והוא לא מהווה תשובה ולא חצי תשובה ולא רבע תשובה.

(ודרך אגב - רבי שמופיע במובאה ממסכת תענית זה רבי יהודה הנשיא)

ועל טיעון מופרך שכזה לא נותר לי אלא לצטט את דבריו של המהרש"ל:

"ואם היה רשב"י עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים, לא אשגחינן ביה, כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו...".

מחילה מכבודך (ואני מעריך את זה שהתייחסת לשאלה שלי), אבל אם לא היה לך מה להשיב עדיף היה לומר "איני יודע", אולי יש בכלל חילוק בין המקרים ואי אפשר להשוות, אבל להגיד שאין מקום להשוות כי רשב"י היה גדול לאין ערוך, נשמע לי פשוט הזוי לשמוע טיעון כזה מבן תורה...

ובגלל זה הדרגא שלו היא נעלית באין ערוך מכל התנאים האחרים עד שנאמר על רשב"י שביום הסתלקותו הוא התאחד עם ה' "בי אחידנא", דבר שלא נאמר על כל אחד, ובגלל זה גם יום ההלולא שלו הוא שונה מכל הימי הללוא אחרים, מכיון שביום ההלולא של רשב"י מתעוררת עבודתו שהיא גילוי סודות פנימיות התורה הכי נעלים, ומכיון שכך זה יום שמחה מאוד גדולה.

זה לא שאני מזלזל באחרים.

צריך ללמוד חסידות להבין זאת לעומק, מי שירצה אני יביא לו מראי מקומת באישי

מי צריך שתתלהב בכלל, חתיכת מטומטם שכמוך.

התורה היא לא עקומה כמו שאתה עושה ממנה.

מובטחני שניסית כמיטב יכולתך.

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1720909

ה"התאחד עם ה'  "  זה הפיכת בן אדם לאלו-ה ץ וזה כפירה ועבודה זרה כמו שהרב עובדיה אומר.

אדם יורד לעולם לתקן את העולמות שלו בעיקרון שהוא יסיים הוא יעבור לתקן את העולמות שלו בעולם הבא.

(לפי הרב חרל"פ לפחות) רשב"י הוא היחיד(כן! הרב חרל"פ כותב אפילו לא משה רבינו או אנשי כנסת הגדולה הרב חרל"פ כותב שהיו יותר גדולים אבל לא זכו לז) שזה לסיים לתקן את כל העולמות כולל עולם האצילות שאותו זכה לסיים בל"ג בעומר ולכן הוא ניפטר כי הוא באמת ניפטר מהעולם אבל כי הוא פשוט סיים את העבודה בו, ולכן רק על מותו עושים הילולה כי היא כלכך שמחה!

(מי מרום על פרשות בהר בחוקתי- זה מחובר, לא זוכר לצערי איזה מאמר, אבל זה ממש בסוף אותו המאמר)

סח לי ר"מ באחת הישיבות של ציבורנו הק', תלמיד של הגאון הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל, ראש ישיבת כרם ביבנה: "פעם אחת שלח אותי הראשיבה [= הרב גולדוויכט זצ"ל] עם חבילת ספרים לכולל אחד באחת מערי הק'. הייתי צריך למסור את חבילת הספרים ליהודי קשיש אחד, שלומד באותו כולל. הגעתי לאותו יהודי וראיתי מהי גדלות של תורה. ראיתי יהודים כמותו בכולל ההוא ובכוללים אחרים, ששמים את חלק מ'גדולי הדור' של היום בכיס הקטן!" עכ"ל.

אותו יהודי שוקד יומם ולילה על התורה, לא נע ולא זע. לומד שלא על מנת ללמד. מתגדל שלא ע"מ לגדל. מתקדש שלא ע"מ לקדש. כמותו היה רבה"ק זי"ע. במערה למד והתקדש, התעלה ונהיה מרכבה לשכינה ממש. מה אתה מצפה ממנו? שלא יזדעזע ויתכרכם למראה דבר שאיננו במדרגתו? האש האלקית שבוערת בו מציתה את האינסטינקט ואת מנגנון ההגנה העצמית ויוצאת החוצה בצורה גסה וקשה, בצורה של הפיכת אדם לגל עצמות. יש כאלה שיכנו תורה כזו כתורה מנותקת מהעם ומן המציאות, אבל זה רק מקנאה. מקנאה באדם שהצליח בתנאים הקשים של אותם זמנים להגיע למדרגה כזו בעבודת ד'. תורתו לא מנותקת מהעם, תורתו מגנה על העם. אש כזו של תורה שבוערת בדור, מנחה אותו כמו עמוד האש. תורתו גם לא מנותקת מהמציאות, מכיוון שלאותו תנא אלקי המציאות אפשרה את החיים הללו. בהתקדשות הלכאורה פרטית שלו, הוא משפיע גם משפיע קדושה על הכלל (אמנם בגרמא, אבל משפיע). זה היה רשב"י הק'.

מהצד השני ישנם ת"ח אחרים. ת"ח שלומדים ומלמדים. ת"ח שמתקדשים ומקדשים. ת"ח שנשמותיהם כל כולן קודש ללמד את עמ"י. מטבע הדברים יש בהם פחות כוחות ופחות תורה, מכיוון שהם לא עוסקים תמיד רק בעבודתם את ד'. 

יש גם סוג שלישי. הסוג השלישי מופיע בגאולה. משה רבנו ע"ה חי בדור של גאולה, שחווה על בשרו אידאה ישראלית כה גדולה. כל כולו היה קודש לעמ"י, נשמה כללית שנשתלה באותו דור. נשמה שעליה מספרת הגמ' בתענית (ט.) ש"כיון דלרבים הוא בעי - כרבים דמי". לכאורה הוא כמו הסוג השני. אולם מי יכול להגיד על משה רבנו שיש בו פחות תורה מאלה שלא מסרו את נפשם לעמ"י כמוהו? נאמר עליו שהוא עבד ד', מדרגה כ"כ גבוהה בעבודת ד'. 

התה"ח מהסוג השלישי, מהסוג הגאולי - לא נפגע בגלל מסירות נפשו לאומה בעבודתו הפרטית לכאורה את ד'.

דוגמה מצוינת לכך נמצא אצל מרן הרב קוק זצ"ל. הרב היה איש שחי בדור גאולה, אמנם רק התחלתה אולם גאולה. מצד אחד מסר את נפשו לאומה, ומצד שני עבודתו את ד' היתה כ"כ גבוהה. פלא פלאים.

בגלות אנו צריכים את שני הסוגים הראשונים, ולעומת זאת בגאולה אנו מוצאים את שניהם בת"ח אחד כה גדול ואידאלי.

האמת, לא הצלחתי לכתוב ביותר קצר מזה בלי לאבד את הרעיון.

כמה שאלות:

מאיפה משמע שיש ביקורת בגמרא על גישתו של רשב"י?

וגם ההוא סבא – הסיבה למותו היא הרבה יותר חמורא מחילול השם, זוהי אמירה שאין להחלטה של ישיבת גדולי הדור ערך של תורה, זה מיעוט ערכה של התורה – ובמיוחד בעיני העם. לכן צריך לסתום אמירה זו למען לא תפשט אל כל העם ותגרום לו ירידה שיהיה קשה לעצור אותה.

הכל עפ"י הבנה שלי את דברי הרב בעין איה שבת א' פרק ב', פס' רסא-רסג, רצ-רצא. השטויות עלי.

ועם קצת תוספת חשובה עפ"י הרב טאו ב'לאמונת עתנו' י' (מומלץ מאד, יש שם המון יסודות חשובים.)

רשב"י ובנו - הם שני דמויות שלא חיות את העולם מהצד ההווי שלו, הם חיות את העולם במציאות היותר אידיאלית שלו , מבט ששייך לנצח, למוחלט (ולא סתם הם לא 'ראשי המדברים' – כי הם פשוט שייכים למציאות אחרת, 'עולם הבאית'). הקדושה הישראלית הייתה קשורה בנפשו מהצד היותר שלם ומרומם, לא כפי המציאות, אלא כפי המדרגה שאליה עומדים עמ"י להתעלות, מהצד של הקשר האלוקי עם כנס"י.

ומתוך זה מפריע להם כל דבר שיוצא מתוך רעיון בלתי טהור לגמרי, אפילו אם נראה במבט ראשוני וחיצוני שזה דבר טוב - השורש הורס את הכל, גם זה הופעה של הרשעה. ההבדל בין ישראל לעמים בהיר להם בצורה חדה וחותכת. והמחאה שלהם חזקה שלא מסתנוורת מהרושם החיצוני של כל התיקונים. (וזהו מבטה של כנס"י. קובץ ז' קמו', אוה"ק ג' קפח')

בגלל המדרגה האידיאלית שאותה חיו –  מאוחר יותר - כל מקום שנתנו עיניהם נשרף, כי הוא לא עמד בפרמטרים שלהם, והתיקון היחיד הוא כילוי ובניין מחדש. עד שהם יצאו מהמערה אחרי השנה הנוספת עם תובנות אחרות בהנהגת הקב"ה את העולם בהווה.

יהודה בן גרים - התקופה היא לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, הרומאים שולטים ומדכאים כל נסיון של חירות ועצמאות ישראלית. יש בולשת בכל איזור יהודי לשמוע מה היהודים מדברים, ואף אחד לא מעיז לדבר משו נגד הרומאים. כל מי שלב יהודי בקרבו יודע שצריך להזהר מכל דיבור שיביא לידי סכנה. זו לא שמירה שכלית, אלא זו שמירה טבעית שחקוקה בנפש היהודית.

יהודה בן גרים הלך וסיפר לתלמידיהם או לאביו ואימו. בפשט, אין פה שום בעיה, הוא סיפר לפי תומו ובשגגה הדברים התגלגלו להם עד המלכות.

אבל, שגגה יוצאת בגלל שלא מתייחסים לנושא במספיק זהירות, שהנושא לא קנוי בנפש בקניין טבעי. זהירות לא נובעת מתוך מחשבה והכרה, אלא מתחושה טבעית, מקניין נפשי – שמגיעה אחרי ההבנה השכלית.

והוא כבן למשפחה של גרים, חסרה בנפשו אהבת האומה הטבעית, התחושה הישראלית הטבעית. טבעו נשאר חומרי עד שכל המושכלות שלמד וחפץ בהם לא חיו בקרבו - ולכן לא הייתה לו את הזהירות הנדרשת והוא סיפר את מה ששמע. (ברור לכולם שדברי רשב"י הם לא דברי פוליטיקאי שמפטפטים עליהם – זה דברים עליונים שנובעים ממקום קדוש ונשגב, רוה"ק)

למרות שתכל'ס בזכותו של יהודה בן גרים יצאה בעקיפין ברכה לעולם – בכל אופן הוא גרם לעיכוב הופעת האור.

 'הארת הטבעיות הישראלית' היא עיקר מפעלו של רשב"י, להשיב את האומה להכרת עצמה האמיתית והטהורה, הקשר לטוב האלוקי וההשפעה שלו בעולם, הערך הפנימי של ישראל. נוכחותו של יהודה בן גרים (בטבעיותו החומרית המנוגדת לטבעיות החיים הישראלית, שעדיין לא נטהרה מטומאת גויותה) הייתה יכולה להיות גורם משפיע לרעה על כל הבניין הרוחני של רשב"י, עקב זה שהוא היה בעל כשרונות והשפעה חשובה, ובדיבוריו הוא גורם לטשטוש הערך הפנימי של האומה -  ולכן נתן בו את עיניו והפך אותו לגל של עצמות. ריקבון הבשר וייבוש העצמות הם בעצם ביטול הטבע הגויי הגס.

(אפשר לעיין גם בקובץ ב', מו')

וגם לי עלתה קצת השאלה הזו.. סה"כ באמת בסופו של דבר, אין לנו הרבה מקרים למשל שפסקו הלכה כמו רשב"י (ובדירוג של הרכעה בהלכה הוא בין האחרונים- עירובין מו.)- ואולי כן אפשר לומר שחז"ל לא ניסו לכוון את המון העם לשאוף להיות כדמותו. יש משהו מאוד קשה בדמות של רשב"י. 

אבל ברשב"י באמת יש משהו מיוחד, גם אם לא מסכימים או יכולים להזדהות עם מהלך חייו, ככה נראה לי . וגם בו יש צדדים ממש מתוקים- (למשל המדרש בשה"ש רבא- לא זוכרת את המקור בדיוק, עם הזוג שרצה להתגרש...). אולי אפשר לומר שרשב"י עצמו עבר איזשהו תהליך של התרככות, למשל ביציאה השניה מהמערה עם האיש עם שני ההדסים (נכון שזו תמונה כל כך פשוטה ומקסימה?), ולמשל הסימון קברים- זה ממש חזק, דווקא רשב"י (!) מסמן את הגבול בין החיות למוות.

יש בו גם משהו ממש פנימי, שזה מדהים. (בפסיקות הלכה שלו יש המון המון דגש על הכוונה)- הוא חושף אותנו לרובד אחר במציאות... שהוא תובע ודורש המון, ולא- אני לא חושבת שיש בסופו"ש דרישה מכולנו לחיות ככה תמיד- אבל יש חשיבות לדמותו של רשב"י, למה שהיא חושפת אותנו אליו. (שמעתי ממישהי מקסימה- שרשב"י גרם לנו להיות מודעים לתורת הסוד- כמו הים, שאנחנו לא נמצאים שם 24/7, ולא באמת יכולים לחיות שם- אבל כיף לנו לצלול לשם מדי פעם ולדעת שיש עולם שלם שמתרחש מתחת..). 

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו