אני יכול מקסימום להסביר עפ"י עין איה.

ונראה לי שזו הדרך (לאו דווקא הספר הזה) היותר נכונה להסביר את הסיפורים האלה - כי הגמרא רוצה ללמד אותנו משו על דמותו ותורתו, והיא רומזת על זה דרך הסיפורים.

הנה דברי מרן הרב זצ"ל בעין אי"ה שבת ח"א על המעשה >>> http://a7.org/MailAttach.aspx?act=im&f=71044&name=%u05E2%u05D9%u05DF%20%u05D0%u05D9%u05D4%20%u05E2%u05DC%20%u05E8%u05E9%u05D1%u05D9.rtf&dwn=1

זה בסדר, אני האנונימי הטוב.

___

ומאמר מעניין של הרב שמשוני ממעלה אדומים, לא קראתי כולו... לא בהכרח מסכים עם הכל...

אבל מעניין, בהחלט.

http://www.ybm.org.il/hebrew/LessonArticle.aspx?item=2569

אבל שני הקטעים שהבאת אינם מתעסקים בשאלות שהטרידו אותי...

פורץ גדר הוא ממכלי העולם - כי מנהג מסוים שבית דין/מד"א וכדו של אותו מקום קבע זה חוק, ומי שפורץ את זה בטענה ש"זה לא נוגד את ההלכה" זה סוג של מרידה בתורה, אפשר לראות משהו דומה לזה בדין "שחוטי חוץ"-דהיינו שאסור לאכול בשר אם המרא דאתר [הרב] של המקום לא מתיר אותו, הבשר הזה נחשב כטרף אף שנשטח כהלכה.

בנוגע לגל של עצמות-בגלל שהוא 'ספר' את המלכות, המהרש"T סובר שלא גורסים עשה אותו גל של עצמות.

אולי יש בזה משהו. אבל אני מתקשה לקבל את זה לאור הגמרות הבאות:

"דלמא רבי חיננא בר פפא ור' שמואל בר נחמני עברון על חד מחורשי שביעית א"ל רבי שמואל בר נחמן איישר א"ל רבי חיננא בר פפא ולא כן אולפן רבי (תהילים קכט) ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם שאסור לומר לחורשי שביעית איישר א"ל לקרות אתה יודע לדרוש אין אתה יודע ולא אמרו העוברים אלו עובדי כוכבים שעוברין מן העולם ולא אמרו לישראל ברכת ה' עליכם מה ישראל אומרת להן ברכנו אתכם בשם ה' לא דייכם שכל הברכות הבאות לעולם בזכותינו ואין אתם אומרים לנו באו וטלו לכם מן הברכות האילו ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימות וגלגוליות וארנוניות" (ירושלמי שביעית פרק ה הלכה ד)

"חד ספר הוה חשוד על פירות שמיטתה אייתוניה גבי ר' אמר לון ומה יעביד עלובא ובגי חייו הוא עבד" (ירושלמי תענית פרק ג הלכה א)

אלה סיפורים דומים, אבל שם אנחנו רואים יחס אחר לחלוטין של חכמים.

אבל לגבי החלק השני "בנוגע לגל של עצמות-בגלל שהוא 'ספר' את המלכות, המהרש"T סובר שלא גורסים עשה אותו גל של עצמות".

קודם כל, רבי יהודה בן גרים *לא * סיפר והלשין למלכות, הוא סיפר על זה לקרובים שלו ומשם זה התגלגל למלכות, יש כאן אולי רשלנות, לא משהו שמצדיק את התגובה הזאת.

ולגבי ההגהה של המהרש"א, מעניין, זה אומר שכנראה גם הוא הרגיש בקושי הזה. אבל אם אין להגהה הזאת ביסוס בכתבי יד היא חסרת משמעות. וגם אם אם נקבל אותה, איך הוא בדיוק מגיה את הגמרא? לשיטתו צריך להיות

"נפק לשוקא חזייה ליהודה בן גרים אמר עדיין יש לזה בעולם נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות", לא מסתבר, זה נשמע משפט קטוע. מה גם שזה לא "מציל" אותנו ממה שהוא אומר "עדיין יש לזה בעולם".

ושב"י היה בדרגא גבוהה לאין ערוך מהתנאים הנ"ל

והוא לא מהווה תשובה ולא חצי תשובה ולא רבע תשובה.

(ודרך אגב - רבי שמופיע במובאה ממסכת תענית זה רבי יהודה הנשיא)

ועל טיעון מופרך שכזה לא נותר לי אלא לצטט את דבריו של המהרש"ל:

"ואם היה רשב"י עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים, לא אשגחינן ביה, כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו...".

מחילה מכבודך (ואני מעריך את זה שהתייחסת לשאלה שלי), אבל אם לא היה לך מה להשיב עדיף היה לומר "איני יודע", אולי יש בכלל חילוק בין המקרים ואי אפשר להשוות, אבל להגיד שאין מקום להשוות כי רשב"י היה גדול לאין ערוך, נשמע לי פשוט הזוי לשמוע טיעון כזה מבן תורה...

ובגלל זה הדרגא שלו היא נעלית באין ערוך מכל התנאים האחרים עד שנאמר על רשב"י שביום הסתלקותו הוא התאחד עם ה' "בי אחידנא", דבר שלא נאמר על כל אחד, ובגלל זה גם יום ההלולא שלו הוא שונה מכל הימי הללוא אחרים, מכיון שביום ההלולא של רשב"י מתעוררת עבודתו שהיא גילוי סודות פנימיות התורה הכי נעלים, ומכיון שכך זה יום שמחה מאוד גדולה.

זה לא שאני מזלזל באחרים.

צריך ללמוד חסידות להבין זאת לעומק, מי שירצה אני יביא לו מראי מקומת באישי

מי צריך שתתלהב בכלל, חתיכת מטומטם שכמוך.

התורה היא לא עקומה כמו שאתה עושה ממנה.

מובטחני שניסית כמיטב יכולתך.

http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1720909

ה"התאחד עם ה'  "  זה הפיכת בן אדם לאלו-ה ץ וזה כפירה ועבודה זרה כמו שהרב עובדיה אומר.

אדם יורד לעולם לתקן את העולמות שלו בעיקרון שהוא יסיים הוא יעבור לתקן את העולמות שלו בעולם הבא.

(לפי הרב חרל"פ לפחות) רשב"י הוא היחיד(כן! הרב חרל"פ כותב אפילו לא משה רבינו או אנשי כנסת הגדולה הרב חרל"פ כותב שהיו יותר גדולים אבל לא זכו לז) שזה לסיים לתקן את כל העולמות כולל עולם האצילות שאותו זכה לסיים בל"ג בעומר ולכן הוא ניפטר כי הוא באמת ניפטר מהעולם אבל כי הוא פשוט סיים את העבודה בו, ולכן רק על מותו עושים הילולה כי היא כלכך שמחה!

(מי מרום על פרשות בהר בחוקתי- זה מחובר, לא זוכר לצערי איזה מאמר, אבל זה ממש בסוף אותו המאמר)

סח לי ר"מ באחת הישיבות של ציבורנו הק', תלמיד של הגאון הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל, ראש ישיבת כרם ביבנה: "פעם אחת שלח אותי הראשיבה [= הרב גולדוויכט זצ"ל] עם חבילת ספרים לכולל אחד באחת מערי הק'. הייתי צריך למסור את חבילת הספרים ליהודי קשיש אחד, שלומד באותו כולל. הגעתי לאותו יהודי וראיתי מהי גדלות של תורה. ראיתי יהודים כמותו בכולל ההוא ובכוללים אחרים, ששמים את חלק מ'גדולי הדור' של היום בכיס הקטן!" עכ"ל.

אותו יהודי שוקד יומם ולילה על התורה, לא נע ולא זע. לומד שלא על מנת ללמד. מתגדל שלא ע"מ לגדל. מתקדש שלא ע"מ לקדש. כמותו היה רבה"ק זי"ע. במערה למד והתקדש, התעלה ונהיה מרכבה לשכינה ממש. מה אתה מצפה ממנו? שלא יזדעזע ויתכרכם למראה דבר שאיננו במדרגתו? האש האלקית שבוערת בו מציתה את האינסטינקט ואת מנגנון ההגנה העצמית ויוצאת החוצה בצורה גסה וקשה, בצורה של הפיכת אדם לגל עצמות. יש כאלה שיכנו תורה כזו כתורה מנותקת מהעם ומן המציאות, אבל זה רק מקנאה. מקנאה באדם שהצליח בתנאים הקשים של אותם זמנים להגיע למדרגה כזו בעבודת ד'. תורתו לא מנותקת מהעם, תורתו מגנה על העם. אש כזו של תורה שבוערת בדור, מנחה אותו כמו עמוד האש. תורתו גם לא מנותקת מהמציאות, מכיוון שלאותו תנא אלקי המציאות אפשרה את החיים הללו. בהתקדשות הלכאורה פרטית שלו, הוא משפיע גם משפיע קדושה על הכלל (אמנם בגרמא, אבל משפיע). זה היה רשב"י הק'.

מהצד השני ישנם ת"ח אחרים. ת"ח שלומדים ומלמדים. ת"ח שמתקדשים ומקדשים. ת"ח שנשמותיהם כל כולן קודש ללמד את עמ"י. מטבע הדברים יש בהם פחות כוחות ופחות תורה, מכיוון שהם לא עוסקים תמיד רק בעבודתם את ד'. 

יש גם סוג שלישי. הסוג השלישי מופיע בגאולה. משה רבנו ע"ה חי בדור של גאולה, שחווה על בשרו אידאה ישראלית כה גדולה. כל כולו היה קודש לעמ"י, נשמה כללית שנשתלה באותו דור. נשמה שעליה מספרת הגמ' בתענית (ט.) ש"כיון דלרבים הוא בעי - כרבים דמי". לכאורה הוא כמו הסוג השני. אולם מי יכול להגיד על משה רבנו שיש בו פחות תורה מאלה שלא מסרו את נפשם לעמ"י כמוהו? נאמר עליו שהוא עבד ד', מדרגה כ"כ גבוהה בעבודת ד'. 

התה"ח מהסוג השלישי, מהסוג הגאולי - לא נפגע בגלל מסירות נפשו לאומה בעבודתו הפרטית לכאורה את ד'.

דוגמה מצוינת לכך נמצא אצל מרן הרב קוק זצ"ל. הרב היה איש שחי בדור גאולה, אמנם רק התחלתה אולם גאולה. מצד אחד מסר את נפשו לאומה, ומצד שני עבודתו את ד' היתה כ"כ גבוהה. פלא פלאים.

בגלות אנו צריכים את שני הסוגים הראשונים, ולעומת זאת בגאולה אנו מוצאים את שניהם בת"ח אחד כה גדול ואידאלי.

האמת, לא הצלחתי לכתוב ביותר קצר מזה בלי לאבד את הרעיון.

כמה שאלות:

מאיפה משמע שיש ביקורת בגמרא על גישתו של רשב"י?

וגם ההוא סבא – הסיבה למותו היא הרבה יותר חמורא מחילול השם, זוהי אמירה שאין להחלטה של ישיבת גדולי הדור ערך של תורה, זה מיעוט ערכה של התורה – ובמיוחד בעיני העם. לכן צריך לסתום אמירה זו למען לא תפשט אל כל העם ותגרום לו ירידה שיהיה קשה לעצור אותה.

הכל עפ"י הבנה שלי את דברי הרב בעין איה שבת א' פרק ב', פס' רסא-רסג, רצ-רצא. השטויות עלי.

ועם קצת תוספת חשובה עפ"י הרב טאו ב'לאמונת עתנו' י' (מומלץ מאד, יש שם המון יסודות חשובים.)

רשב"י ובנו - הם שני דמויות שלא חיות את העולם מהצד ההווי שלו, הם חיות את העולם במציאות היותר אידיאלית שלו , מבט ששייך לנצח, למוחלט (ולא סתם הם לא 'ראשי המדברים' – כי הם פשוט שייכים למציאות אחרת, 'עולם הבאית'). הקדושה הישראלית הייתה קשורה בנפשו מהצד היותר שלם ומרומם, לא כפי המציאות, אלא כפי המדרגה שאליה עומדים עמ"י להתעלות, מהצד של הקשר האלוקי עם כנס"י.

ומתוך זה מפריע להם כל דבר שיוצא מתוך רעיון בלתי טהור לגמרי, אפילו אם נראה במבט ראשוני וחיצוני שזה דבר טוב - השורש הורס את הכל, גם זה הופעה של הרשעה. ההבדל בין ישראל לעמים בהיר להם בצורה חדה וחותכת. והמחאה שלהם חזקה שלא מסתנוורת מהרושם החיצוני של כל התיקונים. (וזהו מבטה של כנס"י. קובץ ז' קמו', אוה"ק ג' קפח')

בגלל המדרגה האידיאלית שאותה חיו –  מאוחר יותר - כל מקום שנתנו עיניהם נשרף, כי הוא לא עמד בפרמטרים שלהם, והתיקון היחיד הוא כילוי ובניין מחדש. עד שהם יצאו מהמערה אחרי השנה הנוספת עם תובנות אחרות בהנהגת הקב"ה את העולם בהווה.

יהודה בן גרים - התקופה היא לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, הרומאים שולטים ומדכאים כל נסיון של חירות ועצמאות ישראלית. יש בולשת בכל איזור יהודי לשמוע מה היהודים מדברים, ואף אחד לא מעיז לדבר משו נגד הרומאים. כל מי שלב יהודי בקרבו יודע שצריך להזהר מכל דיבור שיביא לידי סכנה. זו לא שמירה שכלית, אלא זו שמירה טבעית שחקוקה בנפש היהודית.

יהודה בן גרים הלך וסיפר לתלמידיהם או לאביו ואימו. בפשט, אין פה שום בעיה, הוא סיפר לפי תומו ובשגגה הדברים התגלגלו להם עד המלכות.

אבל, שגגה יוצאת בגלל שלא מתייחסים לנושא במספיק זהירות, שהנושא לא קנוי בנפש בקניין טבעי. זהירות לא נובעת מתוך מחשבה והכרה, אלא מתחושה טבעית, מקניין נפשי – שמגיעה אחרי ההבנה השכלית.

והוא כבן למשפחה של גרים, חסרה בנפשו אהבת האומה הטבעית, התחושה הישראלית הטבעית. טבעו נשאר חומרי עד שכל המושכלות שלמד וחפץ בהם לא חיו בקרבו - ולכן לא הייתה לו את הזהירות הנדרשת והוא סיפר את מה ששמע. (ברור לכולם שדברי רשב"י הם לא דברי פוליטיקאי שמפטפטים עליהם – זה דברים עליונים שנובעים ממקום קדוש ונשגב, רוה"ק)

למרות שתכל'ס בזכותו של יהודה בן גרים יצאה בעקיפין ברכה לעולם – בכל אופן הוא גרם לעיכוב הופעת האור.

 'הארת הטבעיות הישראלית' היא עיקר מפעלו של רשב"י, להשיב את האומה להכרת עצמה האמיתית והטהורה, הקשר לטוב האלוקי וההשפעה שלו בעולם, הערך הפנימי של ישראל. נוכחותו של יהודה בן גרים (בטבעיותו החומרית המנוגדת לטבעיות החיים הישראלית, שעדיין לא נטהרה מטומאת גויותה) הייתה יכולה להיות גורם משפיע לרעה על כל הבניין הרוחני של רשב"י, עקב זה שהוא היה בעל כשרונות והשפעה חשובה, ובדיבוריו הוא גורם לטשטוש הערך הפנימי של האומה -  ולכן נתן בו את עיניו והפך אותו לגל של עצמות. ריקבון הבשר וייבוש העצמות הם בעצם ביטול הטבע הגויי הגס.

(אפשר לעיין גם בקובץ ב', מו')

וגם לי עלתה קצת השאלה הזו.. סה"כ באמת בסופו של דבר, אין לנו הרבה מקרים למשל שפסקו הלכה כמו רשב"י (ובדירוג של הרכעה בהלכה הוא בין האחרונים- עירובין מו.)- ואולי כן אפשר לומר שחז"ל לא ניסו לכוון את המון העם לשאוף להיות כדמותו. יש משהו מאוד קשה בדמות של רשב"י. 

אבל ברשב"י באמת יש משהו מיוחד, גם אם לא מסכימים או יכולים להזדהות עם מהלך חייו, ככה נראה לי . וגם בו יש צדדים ממש מתוקים- (למשל המדרש בשה"ש רבא- לא זוכרת את המקור בדיוק, עם הזוג שרצה להתגרש...). אולי אפשר לומר שרשב"י עצמו עבר איזשהו תהליך של התרככות, למשל ביציאה השניה מהמערה עם האיש עם שני ההדסים (נכון שזו תמונה כל כך פשוטה ומקסימה?), ולמשל הסימון קברים- זה ממש חזק, דווקא רשב"י (!) מסמן את הגבול בין החיות למוות.

יש בו גם משהו ממש פנימי, שזה מדהים. (בפסיקות הלכה שלו יש המון המון דגש על הכוונה)- הוא חושף אותנו לרובד אחר במציאות... שהוא תובע ודורש המון, ולא- אני לא חושבת שיש בסופו"ש דרישה מכולנו לחיות ככה תמיד- אבל יש חשיבות לדמותו של רשב"י, למה שהיא חושפת אותנו אליו. (שמעתי ממישהי מקסימה- שרשב"י גרם לנו להיות מודעים לתורת הסוד- כמו הים, שאנחנו לא נמצאים שם 24/7, ולא באמת יכולים לחיות שם- אבל כיף לנו לצלול לשם מדי פעם ולדעת שיש עולם שלם שמתרחש מתחת..). 

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום