ערב טוב אביגיל - נעצבתי לקרוא את ההודעה שלך

יש לי כמה מחשבות, אבל אני רוצה לסייג ולומר - חשוב מאוד! כל מה שאני כותבת נכון אך ורק ובתנאי שאין כאן מקרה של אלימות במשפחה, חלילה! שאת לא סובלת מאלימות פיזית או נפשית או מילולית בשום פנים ואופן! אני צריכה שתבטיחי לי, שאם יש כאן מצב של אלימות, כל מה שאני כותבת בכלל בכלל לא מתאים, ואפילו מסוכן!

אבל אם המצב הוא "סתם" עצוב ומסובך, ואין אלימות, חלילה, אז אולי תוכלי למצוא תועלת בדברים שלי.

את כותב שהוא לא רוצה ייעוץ זוגי. אני חושבת שיכול להיות שהוא מרגיש ממך לחץ גדול עליו להשתנות, ושהוא לא מצליח להפריד בין השאיפה שלך לשנות בתחום הדת, ובתחום היחסים ביניכם. אני חושבת ומקווה ומאמינה, שאם לאורך זמן תצליחי להוריד ממנו לחץ לשנות ולהשתנות, הוא ירגיש יותר בנח וירצה בייעוץ זוגי.

ובאמת, אולי תרצי לברר בינך ובין עצמך מהי הבעיה ביותר בוערת: מצב הדת, או היחסים ביניכם? מה יותר דחוף לך לשנות? חשוב לך יותר להפוך אותו ליותר דתי, או שחשוב לך יותר להכניס ביניכם שמחה וטוב? אני לא שופטת לשום כיוון, רק רוצה שלך עצמך יהיה ברור במה את מטפלת עכשיו.

אני חושבת שעד שהוא ירצה ייעוץ זוגי, אין כל מניעה שאת תתחילי בייעוץ לבדך! אני בטוחה שתראו תועלת ושינוי לטובה גם אם את תתחילי בייעוץ לבדך. אם תורידי ממנו לחץ בנושא הדת (תכלס, את לא אמא שלו, ואת לא רוצה שהוא יראה בך אמא, אלא אישה), ואם הוא יראה שהקשר ביניכם כל כך חשוב לך, עד כדי כך שאת הולכת לייעוץ אפילו בלעדיו, לאורך זמן, ואם הוא יראה שהייעוץ עובד (והוא יעבוד!), ושהאווירה משתפרת, אז בסופו של דבר הוא יתרצה ויצטרף אליך. אני מאמינה שהוא פשוט במצב מתגונן, מפני ההתקפה הכוללת עליו. אני לא שופטת אותך, אלא רק מתארת לך איך ייתכן שהדברים נראים מנקודת מבטו.

חשוב לי שתדעי שהמון זוגות עוברים תקופה ראשונה קשה מאוד, ועוד אחרי שנולד תינוק. זה קורה המון! קחי נשימה עמוקה ותנסי לראות את האופק בע"ה!

ואני ממש לא התכוונתי שזה ישמע אם יש אלימות כל שהי..בעלי הוא אדם עדין מאוד מעולם לא צעק או הרים את הקול...העובדים שלו בכלל לא יודעים איך הוא כשהוא מתעצבן...אז זה בכלל לא שייך!!!! הבעיה היא שהוא זה שרוצה רמה דתית גבוהה וגם אני..אבל הוא לא במקום הזה אני חושבת..הוא ביקש ממני כיסויי ראש מלא ובגדים הרבה יותר צנועים זה בא ממנו הוא רוצה שירים יהודיים בבית וסיפורי חסידים שאני יספר לתינוק אבל פיו וליבו אינם שווים!! זה התסכול!

בנושא עם הרבה פרטים ונושא מורכב מפחיד ליגוע אבל אנסה קצת..

בכל התיאור שלך יש פירוט מאוד גדול על תוצאות .. לא קם .. לא מצליח וכו'

ומה עם הרצון שלו? ניסית לבדוק ,שם האדם.

ולאן הפנים שלו? קדימה או אחורה?

אם קדימה.. או לפחות היה ככה(הגיוני שנחסם קצת עם נוגדנים של שחרור לעומת העצבים עליו)

אז זה מצוין הרב ארוש אומר שאם גבר רוצה האשה צריכה לשמוח , יש כאלה שלא רוצים.

אם בקיצור יש לו רצון נסי את להשקיע כדי שיזכור בכלל מה זה הקשר היפה שלכם..  והנשמה תשלוט בבית

ולאט לאט כווני אותו לשם ע"י שתראי לו איך נעימות הקשר שלכם כ"כ צריכה אותו שם.. ואת תפקידו כגבר.

בעבודה כזו צריך הרבה ענווה  וארך רוח.. ענווה להבין שקשר אמיתי מכיל את שניכם

ושהאושר נמצא בקשר הגרעיני שלכם מי שאתם באמת, פחות בתוצאה הסופית .

אלא באחד שלכם שכולל את שניכם ואומר שלפעמים צריך לעבור עם השני תהליך וזה גם עבודת ה' , לא רק לקום לתפילה בזמן אלא להיות מחובר לתפילה.. אולי זה הזמן שלכם לעבור תהליך משותף של התקרבות בעלך למהות התפילה.. (לא כל מי שהולך מחובר) ואת עזר לו.. לחייך , להאיר ולהעיר ולהבין שגם בתהליך יש עבודת ה' וזה גם סוג של מטרה .. צמחנו. וביחד.

וארך רוח כי זה לוקח זמן. ולפעמים מתים ללחוץ על הגז.. אבל זה לא הדרך . אלא ללכת איתו יד ביד (יש ספר אהבה של הרב גינזבורג שער הרחמים)

נטיית גבר ליפול למובן מאליו אחור באחור , וכמובן אם האשה צועקת עליו.. אז יש מצב שלא מעניין אותו כבר ליל טבילה , כי הוא רוצה לפגוש רוך של אשה ומתוך זה גוף.. הוא רוצה אהבה.

זה שבעלך לא ידע שאת בדיכאון.. אחדש לך שגברים לא רואים מה שאנחנו בטוחות שצריך לראות.. ראייה מתחת לפני השטח מה קורה בליבו של השני - אמפטיה זה חזק אצל נשים, גברים צריכים לימוד לזה.. אישה חוה- חויה

חושפת בהם את זה אבל בשביל זה צריך לחשוף.

תראי קשר בין בחורי ישיבה לבין עצמם וקשר של בנות. איפה יותר חיים את הלב של השני.

ולגבי הלילה , יש אנשים שהם אנשי לילה , וזה לא דבר רע זה עמוק.. לילה זמן מסוגל  רק אפשר לנתב על מה לנצל את הלילה.

הרב יהושוע שפירא אומר שלא משנה כמה הוא עייף, שמגיע הלילה הוא מתעורר, לא יכול ללכת לישון מוקדם.

תציעי לו שיהיה ער בלילה וילך ותיקין ואז ילך לישון, אבל שוב צריך להציע בענוה ומאיך שכתבתי.

אני גם בן אדם של לילה.. לילה זה זמן עמוק.. בעלי נשאר איתי הרבה, ואנו מנצלים לזמן איכות ושיחות טובות. ואם זה מגיע לבוקר הוא הולך ותיקין.. ואז משלים שינה.. והולך לעבודה . ואנחנו רק נהנים מזה

בקיצור תנסי להסתכל על בעלך שניה בלי רשימת תוצאות.. נסי להכיר אותו, את תכונותיו והעיקר את רצונו. נסי לראות את הטוב שלו שוב מעיניו.. הוא זקוק לך.

אשמח לעזור אם תרצי

תוסיפי למה שכתבתי.. 

בשביל השלמת העניין..

שתנסי בנוסף להכל לראות מה הוא כן נותן.. דברים שאת צריכה ובהם הוא מבטא חיבור לה' , אלייך ואליו..

כגון: רצון, יציאה לפרנס, שלום מחוייך אם יש, וכו' ושדרכם את מקבלת את רצונו לקשר עם ה', איתך ועם האני הפנימי שלו.

כי זה מעל הפופיק שלי לגמרי.

וחוזרת אחרי יוקטינה כל מה שרשמה בהתחלה, בעיקר.

תלכי את לייעוץ. תעשי את מעשה.

גברים מצפים שאנחינו נקבל אותם כמו שהם, שנחשוב שהם מושלמים, גיבורים, חכמים, ברגע שהם מרגישים שאנחנו מרוצות מהם, אז הם פתוחים לשינוי. לפני זה לא. ואם הם מרגישים מותקפים, הם התבצרו בעמדתם עוד יותר. בדוק.

קודם כל שחררי. לא רוצה בית כנסת, לא צריך. הכל מאת השם, גם זה.

תלכי לייעוץ דחוף. לא לוותר כל כך מהר. ולא לחכות עוד קצת, את גם ככה על הסף. התחתנת איתו מסיבות טובות, אני בטוחה, ואחת מהם כי הקב"ה רצה בכך, האמיני בטוב.

אני בטוחה שעם הייעוץ ועם התמיכה מצדך, למרות הכל, הוא יחזור להיות חבר שלך. חבר שאוהב, חבר שנותן בבית, חבר שמגדל את הבן שלו.

כרגע הוא בטח מרגיש מותקף, לא אהוב, לא בטוח, לא רצוי, ולכן הוא בבית.

ואני רוצה להגיד לך, אני יודעת שזה לא פשוט. אני כואבת את כאבך. להרגיש מוות בלב זה דבר נורא (אני גם יודעת, נישואין קודמים) ורוצה להגיד לך, תלחמי. אם הוא איש טוב, תלחמי. במערכת אחרת זה לא אומר שלא יהיו קשיים, אין דבר כזה. נישואין זה הקושי הכי גדול של חיינו.

אני לא יודעת אם עזרתי, רק מתחננת לנפשך ולביתך ולתינוק, לכי לייעוץ. אני לא מאמינה שמשהו פה יכול להחליף יעעוץ מקצועי אמיתי.

יש לו ייצר בעבודת השם? נו לכולנו לא?

אני כל היום בבית ונמצאת במחשב כל הזמן במקום ללמוד. זה לא ייצר?

יש כאלה שהייצר שלהם במשהו אחד יש במשהו אחר. תאמיני לי כל אחד הייצר גובה ממנו משהו. גם אני ובעלי רוצים בית חרדי, אז אומר שאנחנו חיים במושלמות? לא. נקודה. וזה קשה, אבל זה העולם. אני בטוחה שגם צלך יש בעיות עם הייצר, כמו לכולם. נסי לחשוב במה הייצר שלך מפיל אותך כל פעם, ותביני שמול זה, ואולי אפילו יותר, בעלך מתמודד יום יום.

הוא מצווה גם, אז הייצר גדול יותר.

תגידי לעצמך בלב כל פעם שהוא קם ושם תפילין, יש כאלה שלא שמים בכלל, מעטף בציצית, יש כאלה שאין להם ציצית כלל, והקידוש ב4? תעשי לבד לפני, את יכולה ולא חייבת לחכות לו.

מאמי שוב. אין לי כוונה לתקוף. אני פשוט רוצה להראות לך איך להגיע לעמק השווה איתו, ומשם לעלות. הוא לא יעלה איתך כל עוד הוא מרגיש שאת מעליו ומבקרת אותו - למרות שכל הצדק איתך - לגמרי - ממש צודקת, אבל חכמת נשים בנתה ביתה. אנחנו צריכות להיות חכמות בבניין הבית.

ושוב, ייעוץ ייעוץ ייעוץ.

אני לא משפילה אותו ולא צועקת עליו ולא גורמת לו להבין שאני יותר טובה ממנו! אני אומרת את כל המגרעות שלי וכל פעם אומרת לו שאני מוכנה לעבוד קשה כדי לשנות את הדברים שהוא לא מרוצה מהם!!! אויודעת גם שזה מפריע לו אבל איך אני יכולה?? אני יודעת מה היצר שלי! אני מבולגנת ברמות ומייצרת כל הזמן בלגן אבל אני ממש כל היום עם התינוק שלי לא מוצאת זמן לאכול לנוח איך אני יכולה לתקתק גם את הבית??!

אני כ"כ מבינה אותך. יש לך הסתכלות רחבה על עצמך ועל החיים.

לא לכך התכוונתי. אני רק אומרת שכך הוא רואה את זה. גם אם תגידי לו המון כמה את טועה, הוא ישמע רק כמה הוא טועה. ככה  זה.

ומאמי, תפסיקי לחשוב מה את אמורה לעשות בבית לפי מחשבתך ותעשי רק מה שאת יכולה לעשות או שתגיעי להתמוטטות.

את אחרי מצב נפשי לא פשוט, והגוף מגיב בהתאם. להוריד הילוך מהר.

כוונתי בכל מה שכתבתי היא, שקודם כל תטפלי בעצמך, דחוף, וזה גם דרך ייעוץ טוב, דרכו תוכלי לטפל גם בזוגיות כמובן, ואחד תלוי בשני.

לא באתי לתקוף חס ושלום. אני דווקא כ"כ מבינה אותך, ואני מדברת מתוך הכאב ההבנה, לא ממקום שופט, מה חשבת לי אין מה לעבוד בנישואין?

ועוד איך. וגם אני לומדת לשחרר, כמה שיותר, זה קשה כי יש לי רצון לשנות (כל אישה היא ככה) אבל השינוי יגיע אם אני יהיה מספיק חכמה לשתוק (ולדעת לדבר בדרך הנכונה) ולחבק ולתמוך. אך ורק כך.

לא יודעת כמה כוחות נפשיים יש בך כרגע. כמה את מוכנה ומה את יכולה לעשות. בגלל זה אני אומרת שהייעוץ הוא חשוב במקרה הזה פי אלף מאחרים שקראתי פה. ולו רק בגלל הדיכאון שהיה לך.

מאמי. אני מחבקת אותך, אם תרשי לי, את עוברת דברים קשים ומרים.

את יכולה להפוך את זה לפיסגה של חייך. או לתת לזה להתפוגג, באמת, שזה תלוי בך יקירתי.

חשבת לקחת מטפלת לילד לכמה שעות ביום על מנת שתוכלי קצת לנוח וקצת לטפל בעצמך?

כשתהיי קצת יותר פנויה תוכלי לחשוב בצורה יותר רגועה ולהחליט לאין מועדות פנייך.

הבעיה היא לא מטפלת הבעיה היא חמורה יותר אצל שנינו! בפנים!

נכון, אולי מטפלת לא תוכל לעזור לקשר הזוגי שלכם( מי יודע..)

אבל בהחלט תוכל לתת לך אוויר לנשום, ישוב הדעת, זמן לסדר את הבית ולאכול ארוחות נורמליות ואז להתחיל לחשוב בנחת מה את עושה בחייך וכן לנהל שיחה רגועה ונורמלית (אולי?!) עם בעלך וגם אם לאר תדברי איתו יהיה לך רווח נקי ןלעצמך.

בהצלחה ממש!!!

ויעוץ זוגי בהחלט ניתן להתחיל לבד.

בס"ד

לעניות דעתי.

את חייבת לפעול באופן המיידי ביותר כדי לשנות את המצב! אסור שהמצב יישאר כמו שהוא כי הוא רק ממרר לך את החיים עוד יותר וזה פוגע בך.

אני חושב שאת הזוגיות ניתן להציל  באופן חיצוני ולא מתוך הבית. כמו שאומרים "אם מוחמד לא מגיע להר ההר יגיע למוחמד".

הכוונה באופן חיצוני הוא לדבר עם גורם חיצוני כדוגמת: חבר טוב מאוד שלו, אמא שלו וכו'...

אני הייתי ממליץ ללכת לדבר דווקא עם אמא שלו כדי שהיא תעזור לך וכך גם כל משפחתו, שפשוט יעמידו אותו במקום!

את חייבת לפתוח בפניה את הלב לומר לה "בנך עושה כך וכך וזאת הסיבה שאין לנו זוגיות טובה" ותראי איך היא תגיב... כמובן שהיא תצודד עם בנה אך את חייבת להגיד לה שאת רוצה חיים טובים וארוכים עם בנה אך במציאות שאתם נמצאים בה אין מצב שתחיו בצורה כזאת ולכן את חייבת את העזרה שלה ושל המשפחה כדי לשנות זאת.

כמובן שעליך להתפלל לפני בורא עולם שיעזור לך ואני בטוח שהוא ישמע לביתו היקרה!

זאת הדעה שלי אך יכול להיות שישנם דרכים אחרות עליך לברר אותם כמה שיותר מהר ואסור לך למרוח את המצב שאת נמצאת בו עכשיו. את חייבת לפעול ומהר! בהצלחה ושה' יהיה בעזרך! = להרגעה.

אני רוצה להוסיף על מה שכתבתי שכמובן שכל הפעולה הזא תיהיה דיסקרטית כדי שהבעל לא יידע שהאישה היא זו שהובילה לזה כדי לא ליצור ריבים מיותרים אחרים. כל זאת בתנאי שהמשפחה שלו באמת תשמור על כך אך אם לא כל העצה שלי נופלת.

לא מערבים משפחה בזוגיות זה עלול להרוס הכל אם את רוצה להציל את החיי נישואין שלך אל תערבי אותם. אפילו אם הם מקסימים וכיף לדבר איתם. את יודעת איך זה הולך ברגע שתגידי משהו רע על הבן שלה היא ישר תתקוף אמא זו אמא ועוד אומרים שאמהות יותר קשורות לבנים. כנ"ל לגבי משפחתך אל תערבי. תחשבי רגע אםהמצב ישתפר בע"ה והוא יחזור להיות בעל מדהים והוא יבוא להורים שלך אחרי שיש להם עליו סטיגמות ישנות שקשה לצאת מהם איך תהיה ההרגשה שלו? יש לכם בעיה תנסו להתמודד לבד , לא לערב משפחה. תלכו לייעוץ ודרך אגב את יכולה ללכת לבד ,תעשי ארוחת מפנקת ותנצלש'י אותה או טיול או אולי תארגני לכם איזה צימר או משהו לגבי הילד את יכולה להביא מטפלת את יודעת גם כמה שאת אוהבת אותו להיות צמוד לאמא 24 שעות סביב השעון זה מעיק. בזמן הזה את יכולה לעשות משהו שאת אוהבת ללכת לבריכה או ריקודים או לסדר את הבית לבשל וכו'. לגבי התפילות אני מאמינה שאם לא תעירי לו הוא בסוף יראה שירדת ממנו והוא יתחיל לקום לבד הרי אמרת שהוא רוצה בית תורני אז יש לו משהו בפנים שכן רוצה את זה. לגבי האינטרנט תחזירי לו את זה ותסבירי לו שאת מחזירה את זה כי את סומכת עליו לא בביקורתיות פשוט תגידי לו שהוא בא הביתה שאת רוצה שלא ילךישר למחשב תגדירי לו זמן אולי שעה ואת השעה הזאת תנצלשי לטובת הקשר שלו עם הילד תביאי את הילד לסלון ופשוט תעשו משהו בנוכחותו שירה שאופס יש לי גם ילד איזה כיף לי...

הדברים מזכירים לי מעט את עצמי..

ראשית, יש תקווה!

שנית, אמנם אנחנו כאן לא "פורום מקצועי" לטפל בבעיות שעולות כפי שתארת, אנסה להביע את דעתי.

אני מבין אותך, ואת בפירוש לא מתארת מצב פשוט. כל הכבוד לך על ההתמודדות עד כאן, ויתן לך ה' כוחות להמשיך להתמודד בהמשך.

היות ואני מבין מדברייך, שלא באמת את חושבת על גירושין כפתרון, אני מרשה לעצמי להציע - כי לעת עתה תתרכזי בפעולות שאת צריכה לעשות כדי לשפר את המצב, ותתעלמי מפעולות שהוא צריך לבצע, והיות ש: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", כאשר הוא ירגיש כי את פועלת לשיפור הקשר ממילא יתעורר בו הרצון לבצע את חלקו. כך גם בייעוץ, אם את מרגישה שייעוץ יעזור לך, לכי לייעוץ גם אם הוא לא בא איתך.

בשביל מי הוא משקיע את עצמו בעבודה? כמה הוא יקח איתו אחרי 120? אני יכול להעריך כי הוא משקיע הכל בשביל משפחתו- אשתו וילדיו, "אביגיל25" הילד ובעז"ה עוד כמה בהמשך.. 

ושוב, אי אפשר להתעלם מהכאב הגדול שאת חשה כעת, העם איתך.

ה' ימלא חסרונך, ויתן לך הכוחות המתאימים. וכמובן תרגישי בנח לפרוק כאן גם אם את לא ממש מבקשת עצות ( ותתדעי להתעלם גם מעצות [או חלק מהן] המחלישות).

ניסית לפנות לרב שלו שיש לו השפעה עליו?

בציבור שלנו יש המון אנשי מקצוע שיכולים לעזור,

אשמח לכוון אותך..

בהצלחה רבה ותתפללי ..

באמת נשמע מאד לא נעים.

אפשר אולי לנסות לעזור, וה' יעזור:

א. נראה מדברייך שחלק מהדברים נובעים מבעיות שלו, חלק פשוט ממבנה אופי שלו, חלק מדברים שאינו מודע להם, וחלק - מדברים שאת לא מודעת להם ביחס אליו או לגבר בכלל, וביחס לציפיותייך ממנו.

ב. קודם כל, הייתי מציע להתחיל ממה שמפריע לך בדברים שאין טעם שיפריעו לך:

לגבי התפילה שלו בבוקר, בית כנסת בשבת וכד'.. הצער שלך מובן. אבל זה לא תפקיד שלך. תחליטי שזה לא עניינך לגמרי. ומה איכפת לך "מה יאמרו" במשפחה. יכול להיות אדם שבאמת רוצה בטוב וירא שמיים, ויש לו "חולשה" בנושא הזה. כל כעס והבעת תסכול כליו בעניינים האלו לא תורמים לכך כלום.  אדם שלא קם בזמן - יעשה את זה רק מתוך שמחה. זה יוכל לבוא רק אם תחליטי שזה לגמרי לא עניינך. אז עם הזמן, ואם המצב ישתפר, יתכן שגם זה ישתפר. תעזבי את זה לגמרי - זה בינו לבין הקב"ה.

ג. אולי תחליטי שאת לוקחת אותו עם האופי שלו, כמו שהוא, במה שנוגע לעצמו (שעות שינה, עבודה). היעד צריך להיות קודם כל שיפור הקשר ביניכם. זה לא יבוא אם את מלאת ביקורת לגביו. אפילו ביקורת מובנת. את צריכה לענ"ד להתנתק מ"הדמות שבדמיון" של הבעל שקם לתפילה, אומר דברי תורה וכו'.  אבל באמת. להגיד לעצמך - אני לא צריכה "להוכיח" לאף אחד שיש לי בעל כזה וכזה. המגמה שלי כעת היא לנסות למצוא את הטוב שבו, בתקוה שזה יביא גם לפתיחות שלו כלפי, ונוכל לשפר את היחס וההתחשבות בינינו, ולדבר גלוי ללא חשש.

מתוך זה, אולי יצמחו גם עוד דברים.

ד.את אומרת: "הוא לא שם לב שאני בדיכאון".. "הוא לא הפנים שהוא אבא".. "הוא לא מסוגל להיות איתו יותר מרבע שעה".. "הוא לא חושב שיש בעיה"..

אני חושב שאת באמת צודקת...  הבעיה שאת לא מודעת לכך, לענ"ד, שזה אצל לא מעט גברים, וכלל לא מרוע או מרצון רע.  הוא באמת לא הבחין במצב הרוח שלך - יתכן שהוא "סלחן", לא מקפיד על זה ולא מתעסק עם זה. אומר, טוב, יש לה מצב רוח - יעבור.. הוא לא מבין מה המשמעות של זה. באמת לא מבין.   הוא באמת לא הפנים שהוא אבא ומה זה; נכון. אשה יולדת, היא כמעט לא יכולה שלא להפנים. הוא עוד לא עשה את ה"סווטיץ' "..  "הוא לא מסוגל להיות איתו" - נכון. אולי הוא קצת "היפר", בעבודה מענין; עם התינוק משתגע...

כל אלו דברים שתוצאותיהם רעות, אבל אינם באים מרוע.

לאור מה שכתבת עליו, גם בהודעה שבהמשך, נראה לענ"ד שיש לכם סיכוי; אבל אני חושב שזה צריך להתחיל ממך.

למה? קודם כל, כי באמת חלק מהדברים באים מכך שאת מצפה ל"דמות אחרת" וזה לא נכון. אם הוא יהיה בעל טוב ונפלא, משוחח איתך, ועם שאיפות טובות לבית של תורה, אז לא עניינך אם יקום לתפילה או לא - זה יהיה מצוין..

אבל כדי להגיע לדבר כזה (בעזרת ה'..) - צריך להגיע לדיבור ביניכם. וכדי להגיע לדיבור ביניכם, הוא צריך לחוש שאת מעריכה את הטוב שבו. בלי זה - לא תהיה לו מוטיבציה לתקן.  ובהיות שאת זו שחשה, בצדק, בבעיה - כדאי שאת "תתחילי" בנסיון התיקון:

ה. כנ"ל - תסתכלי, בינך לבינך, מה הטוב שבו: עדין, לא מרים קול, מפרנס, רוצה בית תורני, לא רוצה לריב עם אשתו וכו'. ממש תתבונני בזה. תתעלמי מכל השאר. תעריכי אותו על זה.

ו. אחר כך - תכיני לו משהו טעים, תנוחי לפני כן, ותאמרי לו בצורה הכי רגועה שהכנת לו ארוחת ערב/צהריים טובה (כשהתינוק ישן), ושאת רוצה לשוחח איתו על משהו חשוב.

תגידי לו שאת מאד מעריכה כל מיני דברים טובים אצלו. תגידי את זה מהלב. ותפרטי.

אח"כ תגידי לו שהיית מאד רוצה שיחזור היחס של האהבה ביניכם, כמו שהיה בהתחלה.

תאמרי לו שאת מבינה שיש דברים שאת צריכה לשפר ותשמחי אם בהזדמנות הוא יגיד לך מה הוא חושב שאת צריכה - אם הוא חושב, ואת תשתדלי.

ותאמרי לו - אני תפסתי עם הזמן, שיש דברים שאשה היתה רוצה מבעלה והיא חושבת שהוא אמור לדעת את זה לבד - אבל הוא לא יודע. מאיפה הוא ידע שזה חשוב לה..  אז אני רוצה להגיד לך כמה דברים כאלה: אף אחד לא בתור "תלונה" - הכל בתור בקשה אם אתה יכול ללכת לקראתי בחלק מהם. ושתגיד לי במה.

ואז תקחי את הדברים שהכי חשובים לך, והכי מציאותיים מבחינתו [אל תבקשי שלא יקום מאוחר, עי זה לא יקרה. הוא כך - בינתיים תכבדי את זה.  יכול להיות שעם הזמן יהיה לו כ"כ נעים לראות אותך בבוקר - שזה עצמו יהיה מוטיבציה לקום בזמן].

למשל, תקחי שני דברים דחופים: תגידי שמאד קשה לך להיות כל הזמן עם התינוק (יש גברים שבכלל לא יודעים את זה), ואם הוא מוכן זמן קבוע ביום להיות איתו. תגידי לו שזה גם טוב שכך הוא יתרגל לקשר עם הבן שלכם. והילד יתרגל אליו. ותשוחחו על זה: אולי הוא יגיד שהוא יוצא מוקדם - אז תשאלי מה דעתו שזה יהיה בימים שהוא יוצא בצהריים.  תשאלי אותו גם אם יש לו רעיון בשבילך, איך תוכלי קצת לנוח חוץ מהזמן שהוא ישמור עליו, כי את חייבת את זה את ממש עייפה.  תסבירי לו שזה קצת דומה למה שהעבודה שלו מעייפת אותו והוא צריך לנוח - גם זה מעייף. את חייבת קצת זמן למנוחה, ולעצמך.

ואז אולי הוא יציע לשלם ל"בייביסיטר".. תגידי תודה מעומק הלב - ותלכי על ההצעה הזאת. כל יום שעתיים בייביסיטר - כל העולם נראה אחרת... תקראי, תנוחי, וכו'.

אח"כ תגידי לו עוד משהו, שהיית רוצה לספר לו מה עברת עם הלידה. תגידי ששמת לב איך הוא בא הרבה לבקר, אבל לא הספקת (לא "אתה לא התעניינת".. אני מניח שבכלל לא ידע במה הוא אמור להתענין..) לספר לו. אם הוא מוכן לשמוע - זה חשוב לך לשתף אותו.. תסבירי לו שבשביל אשה לשתף - זה חיוני.. אם הוא מוכן להקשיב, אבל באמת..

ז. אם הניסיון הזה יצליח - תודי לו מעומק הלב. תגידי כמה שימח אותך לדבר איתו. 

ח. בשלב הבא, שיחה הבאה, תשאלי אם יש משהו שהוא היה רוצה שתשפרי כדי להנעים את ה"ביחד" שלכם.

ט. עם הזמן - תדברו גם על אפשרות של שינוי שעות העבודה כדי שיחזור מוקדם יותר. תסבירי לו שאת מאד צריכה את זה. ושזה חשוב כדי שייבנה יחס טוב ביניכם. וכך גם הילד בעתיד יוכל לראות יחס כזה, וזה יעזור גם לו לבנות בעז"ה בית טוב..

י. וכן הלאה....  הכלל: לנסות לראות קודם, מהלב, את הטוב שבו, ללא טענות כלל. אח"כ לדבר, כנ"ל, מתוך אמון שיש לכך סיכוי. ללהתחיל מדברים קטנים. לדאוג שתהיה לך מנוחה. ובהדרגה, מתוך בניית אמון, להתרגל לשוחח על דברים שרוצים לשפר. ללא "תביעות" וטרוניות. עם נכונות הדדית. ולא להיות ה"משגיח" שלו במובן הדתי. ולהאמין בכנות שאיפותיו.  בעל שמרגיש את הערכת אשתו ואהבתה - יותר סיכוי שירצה על בסיס זה, לעשות גם בעצמו בכיוון.

אביגיל יקרה, את מעלה עניין רציני וכבד. הפתרון לא האיתנו כאן!! את חייבת למצוא אדם מקצועי, שתרגישי נוח כדי שיעזור לך! אל תשארי במצב הזה. את צעירה וכל החיים לפנייך. רק אדם חיצוני, מקצועי יוכל לכוון אותך בצורה שתוביל לפתרון הנכון. העזרי באנשים שיתנו לך עיצות שמקדמות אותך ואת בעלך, עיצות שמכוונות לטוב.

אז בקצרה:

גדלתי בבית עם הורים כאלו. במילה אחת: זוועה. אמא אומללה ולא שמחה, חסרת בטחון ושקועה בעצמה ובכאבה האישי ובכל מה שהוא עשה ועושה לה. כן, הם עדיין ביחד. מי שיראה אותנו מבחוץ יחשוב שאנחנו משפחה נורמטיבית לחלוטין, הרי אחרי הכל החיצוניות הכי חשובה, לא (מזכיר לי ששנתיים אחרי הנישואין כשאמא שלי בכתה להורים שלה ואמרה שהיא רוצה להתגרש הם אמרו לה שלא תעיז לעשות להם כאלו בושות)

רציתי להאיר בפנייך את הצד של הילדים. חשבי על איך יראו חיי הילדים בבית כזה. מנסיון אישי- לא פאן בכלל. גדלנו במסגרת שלא באמת מקנה לילדים דוגמא טובה לתבנית נישואין טובה ואמיתית וכולנו ביקרנו את יועץ הנישואין בתכיפות אחרי נישואינו כדי לקבל מושג אמיתי על החיים הזוגיים. 

בניגוד לכל זה אני ממש לא ממליצה לחתוך את הקשר באופן מיידי.  מה שכן, בניגוד לנאמר מעלי, בשום אופן אל תפני לחמותך או משפחה שלו או חברים וכו' וכו'! זה רק יהרוס עוד יותר ויפגע באמון וכו'. אני אישת גם יכולה לספר שבתור ילדה זה היה לא נעים שכל המשפחה יודעת על האבא המטורלל שלי שמאמלל את אמא שלי. 

בכל אופן, רשימת עשה שבעיני היא צריכה להיות מיידית:

בואי נתחיל במישור האישי:

*מסגרת לילד שתאפשר לך ולילד אוורור אחד מהשני. זה ממש נחוץ!!

*טיפול פסיכולוגי בשבילך, ואני ממש לא רומזת שיש לך בעיה. נשמע שאת בודדה עד כאב וזקוקה לשיחות קבועות עם מישהו. הקופה מסבסדת. מה גם שנשמע שעברת חוויה נוראית בלידה. 

*תתחילי ללכת לייעוץ נישואין לבד. 

אם אחרי כל זה אין שיפור, תציבי לו אולטימטום. או שאתה מתחיל טיפול בעצמך ומצטרף לטיפול זוגי או שתגיד ביי ביי. 

ואגב, גם אני נשואה לבעל עסק ושלא באשמתו נקלענו גם אנחנו לסיטואציות דומות אבל בעלי עבד על עצמו ושינה המון ואני מצדיעה לו! ולכן, רציתי לומר לך שכל, אבל כל מה שכתבתי בא מנסיון אישי (כולל המטפלת והפסיכולוגית וגם הייעוץ נישואין). 

המון בהצלחה, ואם את צריכה אוזן קשבת, אני כאן. 

שלום אביגיל.

יש כמה דברים שתוכלי לעשות, אמנם כנראה שהם לא יפתרו את הבעיה אבל אולי הם יתנו לך מרחב נשימה.

-קחי מטפלת לכמה שעות ביום!

-הבעל לא מתפלל? לא קם לתפילה? שלום בית הרבה יותר חשוב מתפילה! אל תתרגשי מזה!

-הוא גם לא אומר דברי תורה? בודאי ששלום בית גם יותר חשוב מדבר תורה בסעודת שבת!

-אמרת שבעלך מדבר על כך שהוא רוצה בית של תורה ומרגיז אותך שפיו וליבו אינם שוים.

אולי פיו וליבו שוים אבל משום מה קשה לו להביע את זה כרגע במעשים? זה קורה! וזה נהדר שיש לו שאיפות, גם אם עכשיו הוא לא מסוגל להוציא אותן לפועל!

אחרי כל זה, המציאות שתארת מחייבת התיעצות אם יועץ נישואים מומחה!

ולשאלתך-אולי צריך להתגרש וזהו- יש מצבים שבהם הזוג נשוי באופן רשמי אך בעצם כבר התגרש גרושים אמוציונליים.

במצבים מסויימים גירושים הם הפיתרון, אך אך ורק אחרי שהתיעצת עם מומחה אמיתי בשיחה פנים אל פנים ומיצית את כל האפשרויות, וגם אז בע"ה אפשר לבנות אח"כ חיים מאושרים וטובים!

ובהחלט יכול להיות שלאחר טיפול יסודי תצליחי לבנות חיים מאושרים גם עם בעלך ולא תצטרכו להגיע לגירושים.

דבר אחד ברור-ככה אי אפשר להמשיך!

אנא! עשי חסד לעצמך ולמשפחתך ולכי לטיפול זוגי אצל יועץ מומחה! (כן, לבד!)

אני יכול להמליץ לך על הרב משה ברלינר ואברהם כ"ץ.

הרבה הצלחה!

ובע"ה עוד תגיעי אל האושר והאהבה!

נשמע מהתגובות שלכם שזה אשמתי..אני לא חושבת ככה!..הפסקתי להעיר לבעלי..בשבת בבוקר אני לא מציקה לו הוא ממשיך לישון ..מישהו כתב מקודם שהוא לא ירגיש נעים שאני ערה ומחכה כל הבוקר אבל זה לא מזיז לו!! הוא ממשיך לישון עד הצהריים ואני בנתיים שומרת על התינוק או מטיילת איתו בחוץ. ואני לא חושבת שאני צריכה לעשות קידוש ולאכול לבד גם ככה אנחנו בנתק אז להוסיף???...עוד דבר- המלצתם כעל אברהם כ"ץ היינו אצלו לפני החתונה הספיק לבעלי 3 פגישות בשביל להבין שזה לא עוזר ושאנחנו נסתדר גם בלי ייעוץ אני מצידי רציתי כל הזמן..מה רע בהדרכה וליווי?..הצעתם לי להכין ארוחה ולדבר איתו- אי אפשר לדבר איתו! אני מתחילה והוא משנה נושא הוא מדחיק אין לי עם מי לדבר ובאמת שאני מוכנה לעשות הכללל כדי שזה יצליח אבל כבר שנה וחצי אני מנסה! שנה וחצי ואין תקשורת נכונה..וזה באמת כמו שאנחנו כבר גרושים, רק שותפים לדירה לא יותר..היום אני נוסעת להורים ובעלי יצטרף ביום שישי הוא יצא בבוקר ואמרתי לו אתה לא אומר שלום לבן שלך?.." הוא לא מבין בכלל מה זה שלום"...עניתי לו שזה לא משנה בכלל! בשבילך תגיד לו שלום 3 ימים הוא לא הולך לראות אותו לא חיבוק ולא נשיקה..והתינוק שלי הוא מקסים ומתוק כל כך אני לא מבינה למה הוא לא מראה לו אהבה..אני נותנת לתינוק שלי חום ואהבה בשביל שניים וזה עצוב שזה ככה.. כמו שאמרתי בעלי הוא אדם מקסים ועדין ומתחשב..כל פעם שאני םוגשת אנשים שמכירים אותו-רק דברים טובים אני שומעת עליו!!!! ובלב אני שואלת את עצמי למה זה לא נראה בבית?..הוא עד כדי כך סובל איתי שהוא לא מחייך בבית? אומרים לי איזה מצחיק הוא וכל היום הוא מחייך ומבסוט אז למה בבית הוא לא ככה?...אין שלום מחוייך זה שלום קריר ...לפעמים אני מרגישה שיש לו לב של אבן!!!  למה הוא לא מראה רגשות לא מדבר על התחושות שלו?? הכל אצלו כל כך מחושב ומה שיש לו בראש זה רק עסקים!!!!! לא רוצה לדבר על עסקים וכשאני מתחילה לדבר על משהו אחר ואני עושה את זה בצורה עדינה לא באה אליו בהאשמות ובלי שום תלונות הוא לא רוצה לדבר! משתתק...הוא קשוח אני יודעת..גם אבא שלו כל הזמן אומר את זה עליו...אבל בכל הקשיחות הזאת אני יודעת שגם לו יש רגשות וגם הוא חושב ומרגיש אני יודעת פשוט קשה לו להביע את עצמו הוא חסום ריגשית חשבתי שאחרי החתונה אני יצליח לפתוח אותו טיפה אבל קרה ההפך!! אני נחסמתי...ואים מצב לדבר עם השוויגער..ממש ממש לא...! אני יכולה לדבר עם אבא שלו יכול להיות שהוא יאפס אותו קצת אבל אני לעולם לא יעשה את זה אם לבעלי יש בעיה עם זה ואני יודעת שזה יפריע לו...לפעמים בא לי פשוט ללכת לרבי ולספר הכל!!!!!1...אבל זה לא מציאותי אני יודעת...

דוקא מאד מציאותי ואולי גם הדבר הנכון לעשות. או דמות אחרת בעלת השפעה עליו. הייתי חושב, אולי גם לתת לו לקרא מה שאת כותבת כאן, אולי סתם להשאיר את המחשב פתוח על הדף הזה בטעות..

ושוב,

"נשמע מהתגובות שלכם שזה אשמתי.."  אף אחד לא חושב שזו אשמתך!! ולמרות שזה לא אשמתך יש לך היכולת לשפר את מצבך.

בהצלחה!

כי באמת אף אחד לא מאשים אותך. כי את באמת לא אשמה!!!! 

כתבתי לך: אם אין שיתוף פעולה, לכי לבד, אם גם זה לא עוזר אז שיגיד שלום. את בטח יודעת שהחיים ככה הם לא סוכריה על מקל. ואגב, כשכתבתי לך ללכת לפסיכולוגית זה באמת כי את לא אשמה, אלא כי החיים במחיצת גבר כזה ובצורה כזאת פשוט "שורטים" וחבל. 

אל תזניחי. ברור שצריך כוחות לקום ולאסוף את עצמך, אבל את חייבת למענך ולמען הילד שלך לעשות את זה. תאמיני לי שבקצב הזה בסוף לא תמצאי בך את הכוח אפילו לקום ולעזוב את הבית. (מכירה את זה, כבר אמרתי?) 

אביגיל יקרה

ממש ממש כואב לי לקרוא מה שכתבת, ונשמע שמאוד עצוב לך. המצב הזה לא יכול להימשך

קראתי חלק מהתגובות, אמרו לך דברים נכונים וא-ל תחשבי שזו אשמתך. זה מעצבן אותי לקרוא אותך כותבת את צמד המילים האלה. יש לך בן זוג שלא מתפקד לא כבעל ולא כאבא, וגם אם לך עדיין אין את הכלים לפנות אל ליבו ומחשבותיו, זה לא אשמתך והמצב חייב להשתנות!

ברור שאני לא מקצועית והאידיאל היה שתלכו ליעוץ, כי זה יעזור בצורה מדהימה ויש לכם תקוה להיות זוג יונים (מניסיון), אבל כרגע הוא לא מוכן לחשוב על זה אפילו וחשוב שתדעי כמה דברים ותתני להם לגיטימיות:

לדעתי כרגע לא משנה מה יותר מפריע לך, מצב הדת, תפילות, יחסו אליך, לילד, לבית.. הכל מתסתכם בכך שהזוגיות שלכם כרגע במשבר (עבורך בכל אופן). 

נכון שמטפלת לכמה שעות תעזור, אבל בטח שלא יפתור את הבעיה ויתן מין אישור למצב להימשך ואפילו לקבל לגיטימציה.

אין שום שום שום הצדקה שאת "תתקתקי" בית ותדאגי לארוחות לבן אדם שמתנהג כמו שתיארת. נכון שהוא גבר, והוא אולי לא שם לב שהיית בדיכאון, ונכון שהוא לא מתכוון לרע, ונכון שאין לא מוטיבציה לקום מוקדם והוא עובד קשה וכו'. זה לא הופך את זה למוצדק. הוא צריך לעבור שינוי, את צריכה לעבור שינוי וזאת עובדה.

אני מאוד מסכימה עם העצות שנתנו לך פה לשנות את הגישה שלך אליו שתשמע בעיניו פחות "מאשימה", יחד עם זאת זה לא יספיק כדי לחולל את השינוי בצורה משמעותית לצערי.

אני לא רוצה חלילה לדחוף אותך החוצה ותאמיני לי שאני ממש מנסה להחזיק את הנישואים שלי עם הראש מעל המים וכמה זה קשה, אך אני עדיין לא מוכנה לוותר, אבל הוא חייב להבין נחרצות שאם לא תלכו לטיפול, הזוגיות הזאת לא תדע לצאת מהמשבר בו היא נמצאת ואת לא מוכנה ורוצה את זה בשבילכם ובטח שלא בשביל הילדים בעתיד. 

חשוב מאוד להבין את הרקע שלו, איך הוא גדל, מה הוא עבר בחיים, איך היה לפני החתונה. אני אפילו לא נכנסת לזה כי זה משהו שרק איש מקצוע יוכל לעשות.

אמרת שהייתם אצל מטפל ואחרי 3 פגישות הוא ירד מזה. לדעתי שווה גם להשקיע במציאת המטפל הנכון עבור שניכם.

אנחנו הלכנו בהתחלה למטפלת שממש לא התאימה לנו, ירדנו מזה ולא ויתרתי, המשכתי לחפש והגעתי להכי טובה שהייתי יכולה לדמיין לעצמי ב"ה.

רק ניסו לייעץ לך איך לנסות "להתחיל מהסוף"..  כלומר, לשנות הסתכלות בצורה כזו (למרות שיש סיבות טובות להסתכלות שלך ולצער שלך), שהוא ירגיש הערכה אמיתית, מקובל ולא "מואשם", ואז אולי יוכל בהדרגה "להיפתח" גם בבית, מתוך אמון במה שיקרה כתוצאה מזה.

זה תהליך של בניית אמון.

ברור שאת מנסה לעשות הכל - השאלה רק אם את עושה את זה באופן שמתאים ל"פציינט" הזה..

אולי באמת כדאי שתתייעצי מקרוב, צעד אחר צעד, ותראי אם זז משהו.

אני מתנצל אם ככה הבנת ממני.

התרשמתי שגם אף אחד מהאחרים לא האשים אותך.

להפך! נשמע שאת עושה מאמצים גדולים כדי לשנות את המצב.

כל מה שכתבתי (ולדעתי גם האחרים) זה עצות קטנות איך אפשר להקל במקצת ואת הלחץ. ודאי וודאי שאין בהן כדי לפתור את הבעיה.

אמרת שהיית כבר אצל אברהם כ"ץ ובעלך לא הסכים להמשיך.

אז תמשיכי בעצמך! בלי בעלך! עדיף לבוא לבד מאשר לבוא ביחד כשאחד הצדדים לא משתף פעולה באופן מוצהר! (וזה מניסיון...).

אני בטוח שיהיה לו מה להגיד לך ועצות טובות ומקצועיות כיצד להתקדם! (או ליועץ מומחה אחר אם לא נוח לך איתו. אני אישית מחזיק ממנו מאוד! ושמעתי מהרבה רבנים שמאוד מחזיקים ממנו.)

אמרת שאולי תפני לרבי. אני מציע לך לחשוב על זה טוב. אם הרבי לא איש מקצוע והוא לא ירד לעומקו של עניין לא בטוח שהוא יוכל לעזור ואולי גם יוכל להזיק.

קודם כל אני רוצה לומר לך שהרבה גברים לא מתחברים לתינוקות עד שהם מתחילים לדבר.

ויש לי 11 אחים ועד שהם דיברו אבא שלי פשוט פחד מהם...

דבר שני אני לא יודעת איפה אתם גרים

אבל יש בכפר סבא זוג שמפעיל מכון שנקרא "שכינה ביניהם" לא בעל ואישה אבל עובדים יחד.

מ ד ה י מ י ם!!

אני יכולה להעיד שהם הצילו לי את הבית!!

והמצב ממש לא היה רחוק ממה שתיארת.

ודבר שלישי, תתחילי את הבוקר בתפילה!!זה עושה מצב רוח לכל היום!!

דבר אשון רציתי להגיד לך שאני מעריצה אותך על שאת איתו!  על האמונה שלך! על שאת מנסה לשנות ולקדם את הבית שלכם!

ודבר נוסף שלא ראיתי שאף אחד הזכיר זה (ואני מנסה להתנסח בעדינות) שאולי כדאי לשקול לתקופה הקרובה למנוע הריון עד שהדברים יתבארו.

ובהצלחה. את נשמעת אישה מדהימה. 

רציתי לומר לך תודה, תודה מכל הלב.

תודה שבזכותך ראיתי כמה אהבה יש בעם ישראל.

אהבה בלי לדעת מי את אפילו. סתם מישהי שמספרת סיפור כל-כך עצוב, ולכולנו זה ממש כואב. אנחנו איתך שם, כואבים את כאבך.

זה מדהים כמה חשוב לסתם אנשים שלא מכירים אותך לחזק ולתמוך, לתת עצות מתוך המון מחשבה הקשבה ואהבה!

אז באמת תודה ותדעי שבאמת כולנו (זה באמת בולט מכל מה שכולם כתבו!) מאוד אוהבים אותך וכואבים את כאבך בשיא עוצמתו!

את חשובה ויקרה לנו מאוד מאוד!

מקוה שתצליחי לקבל את האהבה שלנו ממרחקים, ושזה ייתן לך כח לקום ולהתעודד.

מחזיקים לך אצבעות, מאמינים בך עד הסוף ובטוחים שעוד נכונו לך ימים של הרבה הרבה אור!

בעזרתו יתברך

אני ממש בוכה ובוכה רק מלקרוא את הסבל. לא משנה מי אשם לא משנה אם יש לך חלק אם הוא מתגונן או שאת מקסימה ורעיה נאמנה והבעיה היא רק בו. בפועל יש כאן סבל לאישה יהודיה טהורה וצדיקה ואני בוכה. הלב והעיניים שלי בוכים יחד איתך.

אין לי די כוחות נפש כדי לעזור לך. אני יכולה לומר לך שאם אכן יש לכם "רבי" כפי שכתבת זה אומר שאתם חסידים ואולי אוכל למצוא לך איזה יועץ או יועצת מתאימים שיוכלו להושיע אותך. אולי אנחנו אפילו מאותה חסידות.

בכל אופן,  צריך לדעת שלא כל האדמו"רים מבינים בנושאים של זוגיות ופסיכולוגיה. חשוב מאוד לדעת למי הולכים כדי שלא להחמיר את המצב.

בכל אופן אני אומרת לך שגם אני עברתי תקופות לא קלות וב"ה השתפר.

אני מאחלת לך שבע"ה עוד יבואו ימים טובים ותראו אחד בשני רק טוב ותשמחו ותרוו נחת מכם ומכל יוצ"ח. 

אבל אני חושב שאפשר לתקן את המצב ובגדול

עצות מעשיות לעניות דעתי

1) להתעלם לגמרי מהכשלון הרוחני שלו להפגין הערכה בנקודות הטובות שלו (דואג, מפרנס, עובד קשה ועיקר העיקרים יש לו רצון טוב אע"פ שהוא לא מצליח לממש אותו) וכן לטפל בבית כמה שאפשר אע"פ שיש תינוק ולא צריכים להבריק חלונות וכו' אבל לפחות שהבית יראה כבית.

2) נראה שאתם לא מתקשרים, את חייבת בכל מחיר לבקש - לדרוש - להתחנן לזמן איכות שתוכלו לדבר. כל מניפולציה ריגשית כשרה ע"מ להגיע למטרה נעלה זו. 

את בתקופה מאוד רגישה, הורמונים שלך משתוללים ואולי את עדיין חווה דיכאון אחר הלידה. דברי אתו! תגידי לו שעצוב לך, שאת צריכה אותו. דברי אל הלב שלו וכן תרבי בתפילות עליך ועליו ובע"ה הכל יתקדם.

תודה על התמיכה  באמת...

אחרי השבת החלטתי לשקול לעזוב את הבית לתקופה...יכול להיות שזה רק יחמיר את המצב אני לא יודעת..אבל אני חייבת לנשום!!!!!!!!! אין לי אוויר!

טיפול בהחלט יכול לעזור אני יודעת אבל לא חושבת שזה יגרום לי להרגיש רגשות חיוביים כלפי בעלי..כפי  שכבר ציינתי אין רגשות יותר..בטח לא רגשות  הערכה ואהבה..לצערי...

אין בי את הכוחות כרגע לענות לך. בכל מקרה רק רציתי לומר שמדבריך נשמע שיש עוד סיכוי.

רק רציתי להזהיר שאולי לעזוב את הבית לתקופה זה לא טוב, למקרה שחס וחלילה בסוף תתגרשי (פעם גלשתי בפורום ומשהי אמרה שהיא תעזוב וכמה גרושות הזהירו אותה- קשור לכל מיני דינים שאני לא מכירה)

יכול להיות שזה לא נכון מה שאמרתי אבל כדאי להתייעץ עם משהו חכם שמבין, רב או רבנית שיש להם ניסיון.

את מתוקה ובהצלחה!!!!!

שאת (בטוב) אומרת - לדעתי בצדק - שיש לה,

הוא בכך שהיא תשנה לגמרי את נקודת המבט (וזה לא קשור ל"אשמה"..).

אבל בשביל זה היא כנראה ממש חייבת לעבוד כמה זמן עם ייעוץ טוב צמוד. כי היא מאד "בתוך" ההסתכלות שכבר סיגלה לה (שוב - לא משנה מה ההצדקה..).

ה' יעזור. כמה חשוב למצות את הסיכוי..

ואגב - אם אינני טועה בהרבה; לענ"ד - אם היא תפנה ישירות לבעלה ותבקש לסוע לתקופת התאווררות מסוימת, הוא יסכים ברצון. לא צריך "לברוח" בשביל זה.

ואם אפשר "לנשום" בהסכמה" - למה לעשות זאת בלי הסכמה?..

היא לא מוכרחה לבקש רשות..

העניין הוא שהראשון שעוזב את הבית מפסיד בענייני גירושין (שבעז"ה יש סיכוי שימנעו במקרה הזה).

אם רוצים שיהיה עוד טיפה יותר סיכוי, ואם היא מוכרחה (מובן) "לנשום" ורק כך היא יכולה לעשות זאת - אז וודאי עדיף בהסכמה. פחות נושא לחיכוך.

ב. היא לא התכוונה "לעזוב" אלא ללכת לזמן מה ולחזור.

ג. זו באמת הנקודה השולית במה שכתבתי. העיקר - אם היא תנסה את ההתחלה.

ואני לא יודעת איך פונים לנושא כזה מורכב..

ואולי אני גם לא צריכה.

רק שהסיפור שלך הזכיר לי סיפור שקראתי ב"אנשים מספרים על עצמם".

[אני לא ממש זוכרת את הסיפור במדוייק, אבל את הפואנטה- זוכרת מאוד. יש לציין שהסיפור הוא אמיתי!]

הבעל התנהג בדיוק בצורה הזו.. האישה גידלה לבד 6 ילדים בערך... ובאיזה שלב נמאס לה והם התגרשו..

לאחר זמן מה - הבעל התחתן בשנית.

קצת הלם, מי תרצה כזה בעל, די כלומניק, לא קם בבוקר, לא מתפקד כאבא...

ובכ"ז.. התחתן!

באירועים המשפחתיים פה ושם יצא לה לפגוש את אשתו השניה, אישה מיוחדת ונעימה לבריות.

לאט לאט - היא שמה לב שחל בבעלה לשעבר שינוי עצום, הוא מצא עבודה (במקרה של הסיפור, הוא לא היה יציב בכלל בעבודתו, והחליף בערך כל חודשיים, עד שנעשה מובטל לאורך זמן) והתמיד בה מעל לשנה, נראה שמח ועזר לטפל בילדיו החדשים. את המזונות שילם בזמן, לפתע - הוא נהיה גבר! הגבר המושלם!

כל הזמן ניסתה להבין איך היה אפשר להפוך כזה לא יוצלח, לבעל משמח ואבא טוב.

היא החליטה לברר את העניין..

באחד מימי החופש, יצאה גיבורת הסיפור לפארק עם ילדיה, ופגשה שם את אשתו הנוכחית של בעלה על שפת האגם שבפארק.. הבעל והילדים שטו בנהר בסירת פדלים (או משהו כזה) ששכרו שם.

התחילה שיחת נימוסין כלשהיא, שלאט לאט גלשה למקומות יותר אינטימיים

כשלפתע שאלה הגרושה את האישה הנוכחית איך גרמה לבעלה לקום מהמיטה בבקרים ואיך התחתנה איתו למרות היותו לא יוצלח שכזה וכו'.

השניה הסתכלה עליה בתדהמה.. ואמרה לה שנכון שבהתחלה הוא לא קם בבקרים ונשאר בבית בדכאון כל היום..

אבל היא ריחמה עליו, והבינה שהוא אחרי משבר של גירושין ויש מזונות לשלם וקשה מאוד לרצות לקום ככה בבוקר

כל עזרה קטנה או מעשה קטן שעשה, הודתה לו מקרב לב, בהתחשב במצבו הנפשי הלא פשוט.

הודתה לו על ששם נייר טואלט במקום גליל שנגמר בשירותים, הודתה לו כשקם מוקדם מן הרגיל, גם אם מדובר ב12 בצהריים. (בקיצור - הודתה לו ושמחה על כל פעולה טיפשית אפשרית, כך זה היה נשמע לגרושתו..)

בין לבין - בתוך השיחה, האישה מריעה לילדים ולבעל כאשר הם מתקרבים אל הצד שבו עמדו עם הסירה.

ומיודעתינו הגרושה נשארת לה במחשבותיה..

ירדו הילדים והאבא מהסירה והאישה הנוכחית מביאה לכולם מגבות ומחמיאה לאב "איך נהגת כל כך יפה, איזה גבר חזק אתה..."

לגרושה זה נשמע כל כך טיפשי להחמיא לאבא על נהיגה בסירת פדאלים או מנוע...

אבל היא ישנה על זה טוב טוב בלילה..

והבינה שהיא יכולה להתחתן שוב, עם כל גבר קיים, כיון שהאמון והמחמאות של האישה - הן אלו שמשנות ומשפיעות על הגבר.

והכל שאלה של עין טובה.

חשוב לי להבהיר - שאין פה אשמה בך, על מה שעשית או לא עשית ולא אשמה שאת יצרת את המצב הקיים! כי זה לא נכון...

יש פה אמירה אחרת  שיש לך את הכוחות לשנות את המציאות הזו!!

כמובן, אין לי מושג בכל המורכבות הגדולה, ומן הסתם יש כאן גם עצות אחרות שאומרות לך לנוח קודם, לפני שאת מכניסה את עצמך לפרוייקט כזה.

אני גם מאמינה שאת עצמך מלאה בכעסים ובפגיעות שצברת, ולכן כדאי איכשהוא לנקז אותם

כי בטח קשה מאוד להסתכל אך ורק על הדברים הטובים כשעמוסים בכל השאר...

בכל אופן -

אני מתפללת לה' שינחה אותך לדרך הנכונה לך, לילדך ולבעלך

וישכין שכינתו בתוך ביתכם, וישרה שלום,אהבה, אחוה ורעות!!

בעז"ה - כל התרעומת ומצבור הכעסים והפגיעות ייעלמו כלא היו, ותחזרו לאהבה איתנה וגדולה, הרבה הרבה יותר מבחתונתכם!

באהבה גדולה!

אני...

הגירושין זה באמת הפתרון היחיד...

כולם התעלמו מזה, אבל בואי נגיד שזה מוזר שהוא נשאר בעבודה עד שעה מאוחרת כזו, לא??...

נשמה, אני הייתי חושדת... הרי לא הגיוני כל היחס הזה,

עם כל הכאב שבדבר, אולי הוא עם אחרת? מישהי מהעבודה?

אני הייתי עוקבת אחריו!

בכל מקרה, בהצלחה בהחלטה שלך!

שה' יאיר את דרכך... 

יודעת על המצב המשפחתי. 

וזה ממש לא הפיתרון היחיד!! 

להתגרש זה לא דבר פשוט. 

אולי תפני אליו ויתכן והוא יסכים איכשהו להביא לך את השמות של האנשים מהסיפור, אולי מפגש עם מישהי שעברה משהו דומה זה יעזור..

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏