לבד מבחינתי זה בעיקר בלי בעלי........ זה שהיו שם יולדות נוספות לא עזר לי... הווילונות היו תמיד סגורים, וזאת שהייתה לידי ילדה כבר 10 פעמים בערך (בלי עין הרע) ורק רצתה שלא יהיו מבקרים (גם אצל אחרות). בעלי היה נכנס בשקט כדי שלא ישימו לב כי הייתי ממש בוכה לו, ואז היא הייתה אומרת לי שזה נורא מפריע לה ושנפסיק עם זה..
אני לא מאשימה אותה.. אבל הסברתי לה שזו לידה ראשונה שלי ואני משתגעת מהלבד הזה, אני ממש צריכה מישהו לידי... אחרי יומיים בערך הצעתי לה שתעבור במקומי למחלקה החדשה ואני אשאר בישנה, וככה היא הלכה ובעלי יכל יותר להיכנס... אבל "יותר" זה יחסי. כי כל פעם השומר היה בא וצועק על בעלים כאלה שניסו להסתתר... "אתה שם מאחורי הווילון!! צא החוצה!" ממש הזוי....
אם אימא שלי יכולה להיות במקום, זה גם יכול לעזור לי.. זה יהיה מצוין אפילו. אבל בלידה הקודמת היא ממש לא יכלה (וכשכן אז גירשו אותה...). והפעם אני לא בדיוק יודעת... אנחנו גרים רחוק מהם מאוד, וכולם עובדים...
(עניתי על 1 ואז ראיתי שהבנתי את זה כמו 2... אז בעצם עניתי על 2... 
)
לא בטוחה שהבנתי למה את מתכוונת ב-1. אז מנסה בכל זאת...
הרגשתי לבד מהבחינה שלפני שנייה ילדתי, ואין לי מושג איך מטפלים בתינוק.. ואני לא אוהבת את זה שהוא צריך להיות בתינוקייה, אבל אין לי אומץ לבקש ביות כי אין לי מושג איך מטפלים בו... ואני רוצה שמישהו ( = בעלי/אימא) יהיו לידי, ואני ארגיש שדואגים לי.. ואם אני רעבה/עייפה/סתם רוצה מישהו לידי אז הם ישנם... וכשהנקתי את התינוק היה נפלא, אבל ברגע שהחזרתי אותו לעריסה הוא בכה, ולא הבנתי למה.. ולא ידעתי מה קרה, ומה עשיתי לא טוב... וכשהגעתי איתו לתינוקייה על הידיים כי לא רציתי שהוא יבכה בעריסה, ורציתי לשאול אותן למה הוא בוכה, הן צעקו עלי שאני מסתובבת עם התינוק על הידיים ואמרו "קחו אותו ממנה!!!!" ו"כאן התינוק שייך לנו, לא לך..." וכאלה דברים (אגב, לא התרגשתי מזה, הייתי רגועה, וביקשתי שיעזרו לי, ובאמת אחת מהן קצת ניסתה לעזור..). אבל ההרגשה הכללית הייתה שאף אחת שם לא מבינה את הקושי שלי, ואני לבד, ואף אחד לא עוזר לי באמת... ואני לא יודעת כלום... ממש יש לי עכשיו דמעות בעיניים 
רציתי שאימא שלי תהייה, שתסביר לי דברים, שתלמד אותי... וכשרציתי להתקלח פחדתי מאוד להסתכל על עצמי ואיך אני נראית אחרי הלידה, ולא העזתי להיכנס לבד להתקלח... ואז בכיתי לאימא שלי בטלפון שאני ממש רוצה שהיא תבוא לעזור לי... והיא התעקשה נורא על יום חופש ונסעה אלי באוטובוסים, בשביל להיות שם אולי שעתיים (כי אח"כ לא מרשים... וגם כי יש לה עוד דרך ארוכה לחזור....). והשעתיים האלו עשו לי ממש טוב... אבל מיד אחרי שהיא הלכה, חזרה התחושה הזאת של הלבד....
ובאחת הפעמים שכן לקחתי אלי את התינוק, וניסיתי להרגיע אותו בעצמי כשהוא בכה, אז זאת שהייתה לידי מאחורי הוילון (עם ה-10 ילדים בלע"ה) שאלה "יש שם מישהי עם התינוק???" ואז בכלל הרגשתי שאני אימא גרועה, ואיך אני לא יודעת להרגיע את הילד שלי...
חיכיתי כבר ללכת משם, רציתי לחתום ולצאת... ועוד יש שם לילה שלישי מתנה, וזה בכלל היה עונש בשבילי... לא יצאתי כי העדפתי שהתינוק ואני נהייה במעקב.. אבל נפשית זה היה נוראי בשבילי... ממש חיכיתי לעוף משם..
וגם כל הזמן פחדתי שכשהתינוק שם בתינוקייה - מי דואג לו? ואולי הוא בוכה? הרי יש מליון תינוקות, ולא יכולים באמת להתייחס לכל מי שבוכה... ולא היה לי את מי לשלוח להעיף עליו מבט... רק רציתי לדעת שהוא רגוע וישן וכשהייתי באה, לפעמים הייתי מוצאת אותו בוכה ואף אחת לא שמה לב... והלב שלי היה נקרעעע.........
אם הכול היה אפשרי, הייתי רוצה שבעלי ואימא שלי יהיו איתי לסירוגין.... וכמובן שיביאו לי גם את הפשוש בן השנה וחצי לביה"ח שאני אנשום אותו קצת =) ובע"ה אני יודעת שבלידה הקרובה זה יהיה ביות מלא, וזה מרגיע אותי מאוד...... גם יש לי יותר ביטחון ב"ה.. אבל כל התחושה הזאת, של להיות במחלקה בין מליון יולדות - אבל לבד... משגעת אותי. אני פשוט רוצה לברוח משם עוד לפני שאני שם... אני רק מדמיינת את זה - וכבר רוצה לברוח....... =/ אני פשוט רוצה לדלג על החלק של אחרי הלידה... להיות ישר אצל ההורים בבית... אבל אני חושבת על המעקב הרפואי שצריך..........
אוי. עכשיו אני עוד יותר לחוצה מזה 
טוב בבית - אני ממש מודה לך, מה שבטוח זה שעכשיו אני יותר מבינה את עצמי ואת מה שבדיוק מציק לי..
, זה שאלות אימון (קאוצ'ינג) שיכולות לעזור לך:
). אמנם התקשיתי בהנקה, אבל סך הכל היה בסדר. ובניגוד אלייך, אני בכלל לא הבנתי למה מצפים ממני לטפל בקטנה- ילדתי, סיימתי את תפקידי, טפלו בה אתם 
(בהתחלה הייתי המומה כשקראו לי לבוא להניק אותה, רק כמה שעות אחרי הלידה. אח, משעשע להיזכר...).
ענית ש: אם הכל היה אפשרי - היית רוצה שבעלך ואמא שלך יהיו איתך לסירוגין.