למה אנחנו רוצים בית מקדש?

הרוב לא יודעים לענות עליה!

עצוב, אבל אמיתי...

אבל לא פותרת אותך מלענות עליה ועל האחרות...

אבל היא מתחילה משם. א"א לדלג על שלבים

האם אנחנו מתקדמים משם, או נשארים תקועים.

אולי ככה יותר נוח לנו?

השאלה היא האם התחלנו להתכוון (ולהתכוונן) בכלל.

אם התחלת, את יכולה להתקדם.

אם לא התחלת, גם זה שיהיה לך נח לא יעזור לך

ואיך עושים את זה?

איך מגיעים להרגשת החוסר?

"להתכוון" - אני מתכוון לצאת מעצמנו.

אם כל הגדולים (חז"ל) אומרים שהגאווה היא המידה הרעה ביותר - אז נתחיל בה.

מה זה אומר?

אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל. לא מוכנים להקשיב למה שאחרים אומרים. אנחנו תמיד אומרים "איך נרגיש שחסר אם אנחנו לא יודעים שחסר"?? אז חז"ל אומרים שהתשובה פשוטה.

אומרים לך שחסר - תאמין. אחר כך תבדוק מה, איך ולמה (אממ, כמה דומה לנעשה ונשמע).

עכשיו, אתה מאמין שחסר? מצויין. תתחיל לרצות. לרצות מה בדיוק? פה כבר אפשר לחלק. לא בטוח שהשאלה היא "מה?" - אלא "איך?". איך אני רוצה את זה, עד כמה. 

אני מזכיר את זה בברכה? בתפילה? זה כבר טוב. הכנסתי את זה לראש. עכשיו זה יותר חשוב לי. זה אומר שאני הולך לעשות עם זה משהו. וזה אומר שאני הולך לשכנע אחרים שיעשו גם הם עם זה משהו.

אין לי עוד כח להאריך. גם ככה חפרתי כמו שלא חפרתי בחיים. 

צריך גם ללמוד על הנושא הזה , כדי להיות מוכנים אליו באמיתי בעז"ה שיבנה ביהמ"ק .

בכל דבר.

במיוחד בדרך ארץ.

במיוחד כשהכי קשה לנו.

לדעת לוותר על הנוחות של בשביל אחרים. להתחשב באחרים.

לשמח אנשים.

להשתדל הכי בעולם לא לפגוע בשום אדם!! ואם פגעת לעשות את ההשתדלות המירבית בכדי שזה יסתדר...

להרגיש את הכאב של אחרים ולנסות לעזור להם.

זה במובן של דרך ארץ.

יראת שמים זה הבעיה של כל אחד עם עצמו והקב''ה. אבל "ואהבת" זה נוגע לאחרים. לכן צריך השתדלות מיוחדת!!

עד כמה יש מקום לעיסוק בבית המקדש עצמו - לימוד עליו ועל הקרבנות לפרטים, תפירת בגדים, עלייה להר הבית, (וסיבוב שערים לדוגמה)

עד כמה לא צריך להתעסק בזה, אלא רק בעבודה אישית על עצמנו

או עבודה עם העם.

העבודה העצמית ועם העם.

תפירת הבגדים והכנת הכלים זה הטפל.

צריך להבדיל בין עיקר לטפל!

איך אנחנו, אני, אתה, הוא... עושים את זה?

בכלל בחיים

ואיך בחיי היום יום?

איך מביאים את עמ"י ואת עצמנו למקום שבית המקדש חסר לנו?

איך מגיעים למצב שנבכה, כפשוטו, על בית המקדש?

סליחה על החפירות...

מסבירים למה צריך! ואולי גם למה חייבים..

כשמתעסקים בדברים הכאילו קטנים

הלב מתעורר לרצון ותשוקה גדולה למקדש

וככה עובדים על זה גם ברוחניות..

כשהדבר מרוחק ורק מדברים על זה זה פחות בוער בנו הרצון הזה..

דמיינו רגע לעצמכם,

קונים עגל, סוחבים אותו לבית המקדש, בהוראת הכהן אתם סומכים ידיכם על ראשו ומתוודים על החטאים שלכם, עד כאן בסדר...

ואז, הכהן לוקח מאכלת גדולה, שוחט את הפר, דם ניתז לכל עבר, את חלקו הוא מצליח לאגור בכוס, ולזרוק אותו על ארבע פינות המזבח, לאחר מכן תולים את הפר מרגליו על מתלה שנמצא ליד המזבח.. מפשיטים אותו, מנתחים אותו, ומעלים את כל האברים (אם מדובר בשעיר חטאת אז רק חלק קטן מהם) למזבח, והכל נשרף..

כל זה אומר לכם משהו? יעורר בכם איזו תחושה?

כנראה שלא.

בוודאי לא מה שזה עורר למי שהקריב קורבן לפני אלפי שנים בבית המקדש הראשון והשני...

למה?

כי היום אין לנו תחושה טבעית של צורך בעבודת האל בצורה כזו..

לפי חז"ל אנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר עבודה זרה, ויחד איתו את התחושה הזו... (שניהם באים מאותו שורש, אלא שהניתוב של הכח הופך אחד מהם לחיובי ואחד מהם לשלילי...)

עד שהתחושה הזו לא חוזרת, לא נרגיש צורך אמיתי בעבודת הקרבנות, זה המצב..

ולכן, וגם בגלל עוד מליון סיבות אחרות, אנו די רחוקים מלחשוב על זה, רק בצורה נוסטלגית, אך לא ממשית.

כמובן שלא דיברתי על כל הדברים שמעוררים קונוטציות של מקדש וגאולה: אחדות, אהבת חינם, קיום מצוות וכו'.. בזה בוודאי שיש צורך להתמיד ולהשתפר...

אני באמת  רוצה מקדש...

לעסוק הרבה בענייני המקדש, סיבוב שערים, לגברים גם עליה להר הבית, ולכסוף ולהתפלל....

שמחה שמישהו כאן בכיוון שלי...

זה חלק מהעניין...

ואני לא יודע איפה את ככה שאני לא ממש בכיוון...

נמאס לי מדיבורים "גבוהים" על כלליות, ושזה יבוא מהעם, ומהממשלה.

ושצריך קודם חינוך, וכו'.

אני מרגישה שלפעמים זו התחמקות.

לא נוח לנו בית מקדש שישנה לנו את כל צורת החיים.

לא נוח להאבק.

אז עוסקים בדיבורים. 

אני חושבת שהתעסקות ממשית תעורר בנו את הרצון וגם בעם.

לדוגמה - פגשתי חילונים שהמנורה של מכון המקדש 'עשתה להם את זה'. זה עורר בהם רצון!

לראות עשייה. 

**חבל שלחשוב על המקדש זה משחק... זה צריך להיות מציאות!

לרצות ולפעול לבית מקדש- זה כל מה שמקרב את הגאולה השלמה.

בית מקדש זה לא משהו עצמאי, והרצון והפעולה זה ביטוי של משהו הרבה יותר רחב... בית המקדש הגשמי יבנה שניתן לה' לשכון בתוכנו בגלוי- בלבבי משכן אבנה.

כל רצון, מחשבה, ומעשה טוב של יהודי מקרבים את הגאולה, כל מה שמוסיף טוב בעולם, כל גילוי של רצון ה' וקבלת עול, כל תפילה, כל לימוד, וגם כל פעולה של חול שמכוונת לקודש.

העניין זה רק לעורר את זה, ובאמת לכוון את עצמנו למודעות.... 

צריך פשוט לפקוח את העיניים ולראות שהכל מתקדם לקראת הגאולה.....!

שנזכה באמת לרצות גאולה. אני חושבת שכל אדם שמחכה לזיווג שלו, יכול להרגיש קצת מה זה לרצות משיח פרטי שיושיע אותך מהלבד שלך, וצריך לחשוב שבדיוק כמו שכל אחד ואחת רוצים וצריכים את המושיע שלהם, כך עם ישראל כעם כבר רוצה ומחכה כל כך הרבה למשיח ולגאולה, צריך פשוט להתבונן בזה......

וגם צריך להבין מה יהיה בגאולה בשביל לדעת למה אנחנו רוצים אותה- בגאולה יהיה פשוט מעין עולם הבא, מי שחווה חוויה רוחנית כלשהיא של קרבת אלוקים מיוחדת- כמו תפילה ממש מעוררת, או לימוד מאד מחיה, ירגיש את האור המתוק הזה של ה', ולא ירצה להתנתק מזה, ולחזור לעולם המעשי...

מי שמבין על מה אני מדברת- אז זה גאולה, המתיקות והאור של ה' יהיו פשוט גלויים ממש, בלי כל מאמץ מצידנו... מציאות מופלאה כל כך......

הלוואי בקרוב ממש!!!

ואת האמת, אני זוכרת שבתקופת התיכון, הגענו למסקנה עם כמה חברות, שלצערנו הרב אנחנו לא באמת מצפים לישועה..

זה נכון שבשנים האחרונות המודעות למקדש עלתה יותר, אבל בפועל אנחנו לא באמת יודעים ומבינים למה אנחנו כ"כ מצפים ונכספים..

ןלעשות מעשים בפועל?
לפעמים זה נראה לי כאילו אני עובדת על עצמי.. הרי איזה דברים אני (בתור בת) יכולה לעשות לטובת העניין?
אולי רק לנסות יותר להעמיק ולהבין את גודל החסר שיש לנו כשאין מקדש,

כי סתם ככה, בשיגרה הרציפה, כמה זה חסר לנו?

אבל נראה לי שבעיקר כשמביטים על המציאות במבט לאומי, אז החסר והניתוק ממקום שיהפוך את עמ"י ליחדה אחת, מתעצם ביותר ואז אפשר לראות בעין ברורה יותר עד כמה אנחנו צריכים מקדש במהרה!

אמן!

עצה טובה לעניין היא אולי ללמוד קצת חב"ד.... בחב"ד נוהגים לדבר כל הזמן סביב גאולה ואז המודעות עולה מאד בעניין.... ונכון זה עבודה... אנו צריכים לעשות השתדלות, ולבקש מה' שבאמת יזכה אותנו לזה..... 

פשוט ראיתי את הנושא של הדיון בדף הראשי ורק אז ראיתי שזה בפורום למעל גיל 20...

אז מרשים לי להגיב משו קצר?

היא הכינה ליומולדת שלה תופי מרים קטנים שבתוכם

הדפס של המדרש על כך שביציאת מצרים היה לנשים תופים 

ואז כתוב משהו בסגנון של "שיהיה כי לקבל פניו של משיח..."

והיא חילקה אותם לאנשים ולי בדר"כ יש אחד בתיק.

נכון,זה סמלי וזה נשמע טפשי אבל זה מזכיר.

יש באותו כיוון אנשים שקונים בגידם ללבוד לבית המקדש.ושוב זה נשמע טפשי

אבל זה מזכיר לך שתמיד זה יכול לקרות וצריך להמשיך להשתדל ולהאמין.

(וכמו שכבר אמרו,זה מתחיל בשינוי התפיסה שלנו ואח"כ יגיעו מעשים.)

רעיון יפיפה!

מה אפשר לעשות בפועל- תיקון המידות.

כמו שהרב שרקי אמר באחד מהשיעורים, צריך לבנות את בית המקדש בפנים ואז הוא גם יבנה בע"ה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?

זה לא מעיין רציני, אבל מקום מוצל ונעים עם זרימה של מים. 

סטף

עין לימון

מול עין חמד יש מעיין חמוד מאוד. זה מצד ימין של הכביש אם באים מירושלים

אם צריך עוד פרטים בשמחה

נכנסים לבית נקופה נדמה לי [המושב מעל מחלף חמד] הולכים ישר עד סוף היישוב עוברים את השער הולכים קצת בשביל ומגיעים.

לק"י

אתה נכנס אליה, ולוחץ על כפתור תגובה.

(פשוט הגבת לי כמה פעמים בטעות).

קו 150 לעמינדב (נראה לי שאני זוכר את מספר הקו) מגיע כמה דקות הליכה מתחילת המסלול ויש אוטובוס או רכבת קלה להדסה עין כרם.

אני חושב שיש גם מים בעין חנדק.

עין לבן הוא כרבע שעה-חצי שעה הליכה מהחניון של הגן החיות התנכי.

שביל הדסה באזור היער ליד עין כרם, מניח שזה נגיש גם בקלות, לא זוכר מאיפה בדיוק נכנסים.

טיול בסגנון אחר יכול להיות על חומות העיר העתיקה וזה גם קל להגיע בתחבורה ציבורית.

אפשר גם להסתובב ביער ירושלים מתוך קרית יובל.

אם יוצאים מירושלים יש את נחל חלילים (המים במעיין שם לא באמת ראויים לכניסה אבל הטיול יפה) שמתחיל מתוך מבשרת, לדעתי בערך 20 דקות הליכה מקניון הראל ואולי יש תחנה קרובה יותר.

האזור ליד מטע מאוד יפה אבל זה הליכה מהתחנה בכניסה למטע (עין גרס, עין מטע - הם בכיוונים שונים).

אזור בר גיורא, ח'ירבת עיתאב ועין חוד, אזור ממש יפה, מניח שיש אוטובוסים לא רחוקים משם.

הסטף נגיש בתחבורה ציבורית, עם מלא מדרגות.

יש הרבה מאוד אנשים בחופש. לא תמיד זה מתאים האווירה.

אבל יש הרבה בריכות [לפחות חמש] כך שתמיד אפשר למצוא משהו יותר מתאים