הרחנו ריח ממש מסריח וקלטנו שהיא מתה!!

(והיא הייתה חולה אז אבא שלי דחף אותה עם מקל לתוך קופסא ואין לי מושג איפה הוא שם את הקופסא, אני מניחה שליד הפח ברחוב)

זיקית ענקית שאמא שלי נגעה בה... היה סיפור.

שועל בחצר.

תנים מפה עד השמים.

תיקנים.

עכבישים בגודל של כף יד.

לא כולל שרצים למניהם...

ג'ונגל!!

שכחתי לומר שהסתובב גם טווס

ויש חיות שלא סופרים, כמו החרקים, המעופפים והחתולים...

כל פעם חשבנו שמישהו מתנדנד בנדנדה שלנו

היינו משתגעים מהיללות!!!

כבר נכנעו ליללות {לפחות בחורף}

ואמא שלי בעצמה נותנת להם אוכל....

החיות מחמד: פעם היה אוגר...אפילו 2..אבל הם ז"ל..

עכשיו יש ארנב השותק לשם "וניל"

והיו בשפע כן ימותו...עכברים, חולדות,ג'וקים...

נמלים בשפע...

יתושים...

ושממיות....

בס"ד ובהשתדלותי

*קיבלה דג זהב, אבל הוא התפגר

*הביאה חתולה שנדרסה בסופו של דבר

בלי קשר, זוג דרורים בנה את קינו בצמוד למרפסת שלנו, אבל עפ"י השמועה בעקבות החתולה הנ"ל הם נטשו את הקן. כמו כן, ממש לאחרונה, צוצלת ובן זוגה בנו קן על אדן החלון שלנו ודגרו שם על ביצה. אבל עורבים גרשו אותם ולקחו את הביצה.

וכמובן, כל הנמלים, פרפרים, עכבישים, מקקים ושממיות שעברו אצלנו....

ברווזים.

כל אלה (ואולי עוד) גידלנו.

והתנחלו מרבי רגליים שחורים מגעילים, עכבישים נמלים למניהם חזירי בר מסתובבים לפעמים בחצר וכו'

מאיפה זה בא לכם?!

אגב, מה קרה לחתימה היפה שלך?

אבל איזה מסכנים ,היה לי טושים מיוחדים שנושפים בהם ואז יוצא מלא צבע..וצבעתי את האפרוחים שלי הם היו בצבע כחול...וחברות שלי לא הבינו איך הם כחולים....איזה צער בעלי חיים חח

ל"ביקור"- וזה סיוט כי חוץ מהסכנה שבדבר הם גם הורסים הרבה פעמים חלקים מהגינה...

ובוצע נסיון לראות אן ניתן לעבור את מגבלת התווים בחתימה, מסתבר שאפשר (החתימה שלי, שם שם)

אני הבאתי מרצוני תרנגולות ועיזים...

בתוך הבית נכנסו מאות סוגים של ג'וקים מעופפים- תלוי העונה.. עקרבים, נדלים, עקרבים שחורים, עקבישים, גרבילים, עכברים, חתולות,עקרבודים,ציפורים, חיפושיות למינהם, נמלים, שממיות(שאותם אסור להוציא...)

בשעות הבוקר הרבה פעמים מסתובבים צבאים בקרבת הבית, לפעמים גם בתוך המרפסת....

בלילות חזירי בר..

ובכל שעות היממה כלבים משוטטים שנחים לנו בפרגולה או שהם במרדפים אחרי התרנגולות...

עכשיו אני מבינה למה אנשים פה לא ישנים בלילות...

כי אני לחיות אף פעם לא התרגלתי.

כל פעם סצנות חדשות

כי אם הוא אומר שמתרגלים לחיות אין סיבה שיהיה ער בשעה כזאת. (כי אחרת אין בתשובתו לענות על הטענה)

אז ככל הנראה כוונתו היא שמתרגלים ללילות ללא שינה...

אבל, עם יד על הלב, החיות זו לא הסיבה היחידה, נכון?

אז ללא יד על הלב

אני ער עכשיו כי אני במשבר מוצ"ש או משהו דומה

וכל פעם שיראו ג'וק יהיה את אותם צווחות כאילו מישו רודף אחריכם עם סכין....

עליכן לא דיברתי, אני חוזר בי!!

ואנחנו הגברים לא מתרגלים לצעקות האלה, תמיד נקפוץ בבהלה כאילו אתם הולכות למות..

טוב, מה שנכון נכון

סתם שתדע - רוב הפעמים שצחקו עלי על זה, 

כשהתקרבו - הם הבינו אותי ובעצמם קפצו אחורה

יכול להיות שכבר סיפרתי..

דודה שלי היא מנהלת תיכון בסמינר, והיה לה פגישה עם נציגים של משרד החינוך בענייני הסמינר

פתאום היא קולטת עכבר רץ לו להנהתו בתוך החדר,

בלי להתבלבל היא קפצה ונעמדה על השולחן בצווחות....

ותכלס גם נשים יכולות להתרגל, הפעם היחידה שאני זוכר את אשתי נבהלת מחיה, זה היה כשעכברוש רץ לה על המיטה באמצע הלילה....(והיא חיה עם כל החיות שכתבתי לעיל...)

א. איזה 5/6 כלבים [לא ביחד!]

ב. תוכים

ג. ארנבות

ד. אוגרים

ה. שרקנים

ו. אפרוחים

ז. ברווזים
ח. דגים [היחידים שקיימים מאז...לא מעט שנים ועד היום..]

ומנהסתם שכחתי עוד..

כל אלה- בתוך הבית.

וגם פעם אחת היה נחש..

ומי בכלל סופר נמלים וחיות מספריים?! וכמובן לעזעזאל עם היתושים

שבוע טוב.

וחוצמזה היו לנו:

ארנבת (יהי זכרה ברוך)
אוגרים (שחילקנו לכל מי שהסכים לקחת)
שני תוכים, צ'יפופו ופופו, שקפאו מקור בלילה חורפי אחד
גורי חתולים גוססים, שכמעט אף פעם לא הצלחתי להציל

דגים, המוני דגים, ותמיד דגי האוסקר כיסחו לכל השאר את הצורה

ואפילו נחש מים אחד, שהתאבד אחרי יממה אחת אצלנו.

וזהו לבינתיים, כי די התיאשנו מלבקש מאמא כלב...
(או חתול או נמר או ברדלס. אבל נתחיל עם כלב)

משפחת נדלים בחצר, קיץ שעבר עקרב שחיכה לפני הדלת לומר בוקר טוב.

ביום-יום יש לנו בבית:

תוכים (נשארה אחת...)

אוגרים (היו 20 ומשהו, נשארו 3...)

היו פעם דגים...

ידוע שהבית שלנו נראה כמו פינת ליטוף

וחוצמיזה שפעם אמא שלי עבדה במקום שהיא הייתה צריכה לשמור בבית כל מיני חיות (איגואנה, דביבון, נחש, ועוד....),

אבל הסיפור שאני הכי זוכרת הוא הגוזל שבקע לנו במרפסת:

היה לנו תריס תקוע במרפסת, אז איזה יונה קלטה את זה,

בנתה לה שם קן,

מסתבר שהטילה ביצים,

וגוזל אחד שבקע נפל ישר לפתח המרפסת שלנו...

(תאמינו לי, זה לא מראה מלבב...הילד שמצא אותו שאל אותי "מה זה, ג'וק?")

אחותי החובבת-חיות העניקה לו את השם הנצחי "צ'ופ", האכילה אותו בטפטפת, ועד הבוקר הוא מת ונקבר בבית הקברות לחיות של אחותי, בגבעות שמעבר לבית...

מישהו עקב עד הסוף? שכוייח!

(אה, לא שמתי לב לניסוח, אבל בעיקרון מדובר על הבית של אמא שלי, הסיפורים עוד טריים...כרגע אני מגדלת פה רק את בעלי...)

בתור בת לאבא חובב חיות ולאמא ששונאת, איכשהו עברו אצלנו המון חיות מכל מני סוגים- אבל עפו מהר מאד.

• אבא שלי תמיד היה מוצא בחוץ צבים וקיפודים ומביא לנו אותם בקרטון שנגדל.
• כל מני חלזונות שניסינו להאכיל 
• תולעים שמצאנו על עץ תות, והחלטנו שנעשה מהם משי (זה לא עבד..)
• גורי חתולים שנולדו לנו בגינה
• ואפילו פעם פעם לפני שנים רבות היה לנו חמוס לכמה ימים (הוא היה של חבר של אבא שלי)
• ארנבות
• אפרוחים- המון. (ותרנגול אחד) 
• שני ברווזים (שנאכלו בסופו של דבר אחר כבוד)
• אוגרים (שדוקא שרדו די יפה)
• גוזל אחד מסכן שמצאנו וגידלנו עד שעף
• דג זהב מסכן שמת מבדידות

אלו החיות שגידלנו מטיפחנו, חוצמזה, בגלל שאנחנו קומה ראשונה ליד ואדי אז תמיד יש המון ג'וקים מכל מני צבעים וסוגים, ציפורים שמקננות במרפסת, זיקיות, נדלים, חתולות שממליטות בגינה, קיפודים שנכנסים הביתה בלי לדפוק, נמלים, וכל מני כאלו..

ועדיין משומה יש לי חלום לגדל צ'ינצ'ילה, ולברדור..

היה גדי, וטלה במרפסת 

ודגי קרפיון באמבטיה

(שניהם היו לקצת זמן, בערך עד שאמא חזרה הביתה, תתארו את ההמשך לבד )

לא, זה היה ללא רשות אמא

זה אבא אחראי 

בכללי די גדלתי עם חיות, 

לא אצלנו בבית

לסבתא וסבא היה גן חיות שלם מאחורי הבית

כבשים, עזים, סוסים, תרנגולות, אווזים

אפילו כלב שאוכל מלפפונים היה להם

ילדות שלא נשכחת 

- ארנבים

- מלא דגים, לכל אחד סיפור משלו.

- אפרוחים

- צבים

- חיות מספריים...

עם כל הסיפורים ששמעתי על עורבים.. עדיף לא להתעסק איתם...

החיה היחידה שגידלתי הייתה בתמונה.. וגם זה לא בידיוק

אני וחיות לא חברים טובים במיוחד....

הפכנו יחד את הגדר שהוא בנה בשבילם לחלקת גידולים: ערוגות של סלק, צנוניות, בצלים, תירס וכו

וחוץ מיזה:

- בשלבים שונים של החיים, 4 כלבים (הכי הרבה החזיק עצמון, 9 שנים. חצי אמסטף חצי פינצ'ר)

- 2 חתולים (אחד מבינהם היה גור ששרט את אח שלי ואמא רצתה לחשוף כסף וטרחה לקחת אותו למסגור - עשו לו מסגור אצלנו בבית, ואחרי עשרה ימים לא רצו להפרד ממנו.. לכו תבינו)

- דגים בבריכת פלסטיק לקיץ על הדשא עד שהכלב שיחק איתם

- אפרוחים שהפכו למשפחת תרנגולות שלימה שהסתובבה לנו בין הרגליים במשך שנה

- אוגר סיבירי שאמא איימה לטגן אם לא אעלים אותו והוא באמת נעלם

ונראה לי שזהו.

בס"ד בר"ה

תמיד אהבתי חיות, ובתור ילד (בן 6 בערך) גידלתי 2 אפרוחים (אפילו לימדתי אותם לעוף ), עד שגדלו והפכו ת'בית, אז ההורים החליטו שזה לא המקום שלהם, הם הביאו איזה אח של שכנה שלקח אותם למקום שיש בו הרבה חיות, נראה לי שזה היה לבית שלו...ביום שהוא לקח אותם הייתי נראה ככה >>> (רק עם ידיים ורגליים )

יום אחד טיילתי להנאתי בעיר, פתאום עיניי קלטו חנות חיות, ואיך לא...חייבים להיכנס!!
הייתי קטנצ'יק והיה לי איזה 10 שקל (קבוטה של כסף לילד בגילי ) שאלתי ת'מוכר מה עולה 10 שקל, והוא אמר ברווז!! אז קניתי ....ומהר מאוד הוא מת (באמת שאני לא יודע למה )

ובעתיד בע"ה, יהיה לי בחווה שלי את כל סוגי החיות...תגידו אמן

עריכה: גם תוכים היה לנו, אבל הם היו יותר של אחי מאשר שלי, עד שגם מהם ההורים שלי התייאשו

על חווה שלמה

הייתי בת 14 פעורה שבהתקף עצבים הלכה לעשות פירסינג בטבור, חנות לפני הייתה חנות בע"ח והתאהבתי באוגר (בהחלט השקעה טובה יותר לכסף)

בס"ד בר"ה

ומה בסוף? ויתרת על הפירסינג??

עריכה: אשרייך!!!

הרבה יותר יפה.. בטח פחדתי מהתגובות הדוסיות של הסביבה)

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?

זה לא מעיין רציני, אבל מקום מוצל ונעים עם זרימה של מים. 

סטף

עין לימון

מול עין חמד יש מעיין חמוד מאוד. זה מצד ימין של הכביש אם באים מירושלים

אם צריך עוד פרטים בשמחה

נכנסים לבית נקופה נדמה לי [המושב מעל מחלף חמד] הולכים ישר עד סוף היישוב עוברים את השער הולכים קצת בשביל ומגיעים.

לק"י

אתה נכנס אליה, ולוחץ על כפתור תגובה.

(פשוט הגבת לי כמה פעמים בטעות).

קו 150 לעמינדב (נראה לי שאני זוכר את מספר הקו) מגיע כמה דקות הליכה מתחילת המסלול ויש אוטובוס או רכבת קלה להדסה עין כרם.

אני חושב שיש גם מים בעין חנדק.

עין לבן הוא כרבע שעה-חצי שעה הליכה מהחניון של הגן החיות התנכי.

שביל הדסה באזור היער ליד עין כרם, מניח שזה נגיש גם בקלות, לא זוכר מאיפה בדיוק נכנסים.

טיול בסגנון אחר יכול להיות על חומות העיר העתיקה וזה גם קל להגיע בתחבורה ציבורית.

אפשר גם להסתובב ביער ירושלים מתוך קרית יובל.

אם יוצאים מירושלים יש את נחל חלילים (המים במעיין שם לא באמת ראויים לכניסה אבל הטיול יפה) שמתחיל מתוך מבשרת, לדעתי בערך 20 דקות הליכה מקניון הראל ואולי יש תחנה קרובה יותר.

האזור ליד מטע מאוד יפה אבל זה הליכה מהתחנה בכניסה למטע (עין גרס, עין מטע - הם בכיוונים שונים).

אזור בר גיורא, ח'ירבת עיתאב ועין חוד, אזור ממש יפה, מניח שיש אוטובוסים לא רחוקים משם.

הסטף נגיש בתחבורה ציבורית, עם מלא מדרגות.

יש הרבה מאוד אנשים בחופש. לא תמיד זה מתאים האווירה.

אבל יש הרבה בריכות [לפחות חמש] כך שתמיד אפשר למצוא משהו יותר מתאים