כולם חוששים מהמוות, אבל יש הסבורים כי מדובר באירוע רצוי ומשמח שמקדם את העולם. "המוות הוא ההמצאה הטובה ביותר של החיים", אמר סטיב ג'ובס בנאומו המפורסם באוניברסיטת סטנפורד. האמנם?
יאיר נתיב | 10:01 2012-06-07
אין דבר שאנו חוששים ממנו יותר מהמוות. פחד מוות הוא פחד משתק. אנו לא מסוגלים לחשוב עליו ולא מסוגלים לדמיין אותנו בו כמו גם את קרובינו וחברינו. אבל אם נחשוב על זה רגע ברצינות, אין כל כך ממה לחשוש. מדובר בדבר טבעי לחלוטין, שאין לנו שליטה עליו, כשמקובל לחשוב שבני אדם הם בכלל היחידים שמודעים לו. בעלי חיים מוקפים במוות כל הזמן, אך ככל הנראה לא מבינים את משמעותו. אז נכון, כשקרוב או קרובה הולכים לעולמם זה עצוב, ועל זה אין כל וויכוח. אבל מבחינה פילוסופית, יש שיאמרו שמוות הוא בעצם דבר נפלא שמקדם את העולם והחברה בדרכים רבות. מה שאנו בעצם הולכים לעשות עכשיו הוא לשכנע אתכם שמוות הוא דבר נפלא.
אף אחד לא רוצה למות. ובכל זאת – כולם מגיעים לשם. סטיב ג'ובס
צילום: רויטרס
טוען...
סטיב ג'ובס: "המוות הוא ההמצאה הטובה ביותר של החיים"
בלי המנגנון של שגרת החיים מי היה קם בבוקר? נעשה את המטלה מחר, נביא ילדים שנה הבאה, ניזום פרויקט מעניין או נכתוב ספר טוב בעשור הבא. היום רק בא לי לישון (או כל דבר מענג אחר). זמן לא חסר הרי. לפני שנביא התייחסות של הפילוסופים הבולטים שהתייחסו לנושא נבחן את דבריו של סטיב ג'ובס, המייסד של חברת אפל, שנפטר השנה בעקבות מחלת הסרטן. ג'ובס התייחס למוות בנאום שנשא מול סטודנטים, כשאמר ש"הידיעה שאהיה מת בקרוב היא הכלי החשוב ביותר שנתקלתי בו מעולם כדי לעזור לי לקבל את ההחלטות הגדולות בחיים. מכיוון שכמעט כל דבר – כל הציפיות החיצוניות, כל הגאווה, כל הפחד ממבוכה או מכישלון – כל הדברים הללו פשוט נופלים בפני המוות".
מה שג'ובס אמר באופן אינטואיטיבי נאמר בצורה דומה יחסית על ידי מרטין היידגר, פרופסור גרמני לפילוסופיה שנחשב לאחד מאבות האקזיסטנציאליזם המודרני. בדומה לפילוסופים נוספים מזרם זה, שעסק בקיום האדם, הוא אמר שהמוות הכרחי כדי כדי שלא ניתקע בשגרת יום יום משעממת וחסרת תועלת. הוא דיבר על כך שהמנגנון הזה שאנו יודעים שמתיישהו, בלי שליטתנו, יגיע יום שבו נפסיק להתקיים, מסייע לנו להגיע לקיום מוצלח ומועיל יותר. הוא גורם להכיר לנסות ולהבין את המהות האמיתית של חיינו. בלי ההבנה הזאת של המוות, לשיטתו, אנו חיים רק באופן חלקי.
.
היידגר אמר שישנם שני מצבים: חוסר מודעות לקיום ומודעות לקיום. בדרך כלל, כך חשב, איננו מודעים לקיום שלנו וזה מוביל לדרך חיים לא אותנטית. אנו עסוקים בבעיות קטנות בעבודה, וויכוחים מטופשים עם האישה וזאת במקום לעבור למצב אותנטי ולחיות באמת. להכיר בקיום שלנו. להיות מודעים לחיינו, לאחריות שלנו ובעיקר – עם כל הצער שבדבר - לחוסר המשמעות של הסיבוב שלנו כאן בעולם.
אף אחד לא רוצה למות, הוסיף ג'ובס בנאום שנשא באוניברסיטת סטנפורד, ובכל זאת – כולם מגיעים לשם. "המוות הוא ההמצאה הטובה ביותר של החיים", סיכם. לפי הפילוסופיה של ג'ובס, המוות מזיז את הישנים כדי לפנות מקום לחדשים. הוא סוכן ההתייעלות של החיים והוא זה שמבטל את הדחיינות שלנו וגורם לנו לנוע קדימה כדי להמציא וליצור, להסתכן ולא לחשוש ממעשינו. הרי גם ככה אנו כאן רק לאיזה 80 או 90 שנה (במקרה הטוב).
לכל אדם יש את המחשבות שלו בנושא, ואת ההשלכות שלהן על האופן שבו הוא חי את חייו. יש מי שבוחר להקדיש את חייו להנאה, יש את מי שבוחר מטרה מסוימת, משקיע בה וכך יוצק לחייו משמעות. ישנם פילוסופים רבים שהתייחסו לסוגייה. פילוסופים הם אנשים קודרים בדרך כלל, מחפשים דברים מוזרים כמו משמעות וסיבות לכל מה שקורה מסביבנו. הם לא תמיד מוצאים אותה, וזה דבר די מבאס מבחינתם לאור כל הזמן שהם משקיעים בחיפושים. אבל לפעמים יש לה, לפילוסופיה, כלים לתת לנו כדי להתייחס לבעיות החיים בצורה קצת שונה או עם מחשבה קצת אחרת.
עלינו לקבל את המוות כאירוע רצוי ומשמח
היידגר הסתכל על המוות באופן חיובי למדי. ארתור שופנהאואר, פילוסוף גרמני נוסף, התייחס למוות בדרך אחרת, של אדישות מסוימת. זה אמנם לא חיובי כמו לפי היידגר אבל גם לא קשה כמו שמקובל לחשוב כיום. לפי הגישה שלו, תכלית החיים היא בסופו של דבר למות. מדובר לפי גישתו (וגם לפי המציאות אותה כולנו יכולים להבין גם בעצמנו) בדבר טבעי. אתה נולד מתוך מודעות לכך שאתה מת בשלב מסוים. לכן אפשר לומר שזאת התכלית שלך. הוא אמר גם כמה שטויות על כך שהמוות הוא הקלה מבורכת מעול החיים, נתעלם מכך לרגע. מן הסתם, אדם יכול למלא את חייו באין ספור תחומים ועיסוקים – אך בסופו של דבר לכולם שותפות לאותה תכלית בסיסית – מוות.
הודה שמוות זה לא בהכרח רע. ארווין יאלום
הפסיכיאטר והסופר ארווין יאלום, שכתב בין היתר את ספרו המפורסם "כשניטשה בכה", תיאר את גישת המוות של שופנהאואר בספרו "הריפוי של שופנהאואר". יש שתי דרכים אותן הציע על מנת להתמודד עם המוות. הראשונה היא תבונה והשנייה היא אשלייה ודת. כבר לפי החלוקה אפשר לנחש מה הדרך המועדפת עליו. הוא ניתח באופן אינטלקטואלי את חרדת המוות. המוות מוכר לכולנו, וכולם בשלב כזה או אחר של חייהם נתקלים בו, אמר כשטען שאין לפחד מאי הקיום כי הוא לא מוכר לנו. האם אנו מפחדים ממנו כי הוא אכזר ורע? גם כאן טעות בידינו לפי שופרנהאואר. אי הקיום אינו דבר רע, אמר, ואפילו הוסיף: אבסורד לחשוב כך! עלינו לקבל את המוות כאירוע רצוי ומשמח. כשאנו מתים, הוא אומר, אנו חוזרים לכוח החיים שמתקיים מחוץ לגבולות הזמן. ספרו את זה לאדם לפני מותו, וזה לא כל כך ינחם אותו כנראה, אבל כמחשבה חייבים להודות שזה לא רע. אתה לא באמת מת אתה רק חוזר לכוח החיים שמחוץ לגבולות הזמן". נפלא, לא?
לוותר על הגוף אבל לא על הנשמה
סרן קירקגור, פילוסוף דני שנחשב לאבי הפילוסופיה הקיומית, אומר שהחרדה מהמוות מסייעת לנו לחוות את הטרנסצדנטלי, את העל חושי. משהו מעבר לגשמיות הרדודה שאנו חווים בחיי היום יום שלנו. זה, כשלעצמו, כבר דבר נפלא. לא? הידד לקירקגור, שבמובן זה דומה להיידגר וג'ובס ומבין שיש לנו תועלת מהמוות. מבחינתו, הבעיה המרכזית שקיימת בחיים האלה היא שיעמום. הפיתרון שלו הוא חיים בעלי מחויבות אתית, כשהוא מגיע למסקנה הזאת בעקבות תובנותיו על המוות. יש את מי שיבחרו לחיות חיי הנאה, אך במובן מסוים הם עושים זאת מאותה סיבה של קירקגור – המונוטוניות הבלתי נסבלת של הקיום, בגין ייאוש מהחיים בגלל שיום המחר זהה להיום. אז אמנם הוא לא אופטימי כמו פילוסופים אחרים, אבל גם הוא מוצא תועלת מכך שיבוא יום ולא נהיה כאן.
לפחות לא עם גוף. אפלטון, פילוסוף וותיק יותר, מוצא דרך אופטימית אחרת להסתכל על המוות. הוא חושב שהנשמה קיימת לפנינו וכנראה גם אחרינו, כך שזה בעצם רק הגוף שנשאר מאחור. לא כזה נורא, נכון? יש לא מעט אנשים שאוהבים את הנשמה שלהם אבל על הגוף היו מוכנים לוותר. סוקרטס, מורו, הוכיח זאת באחד מהדיאלוגים שלו, 'מנון', שבו הוכיח שיש ידע איתו אנו נולדים ושעובר עם הנשמה מגוף לגוף. גם הסטואיקנים הקדמונים הציעו לנו הסתכלות אמרו שמטרת החיים היא הסכמה עם הטבע. במובן זה, פרשנות אפשרית היא שמכונות הנשמה ופעולות מאריכות חיים מיותרות, ושצריך לשמוח בשמחתו של מי שהלך לעולמו באופן טבעי.
אז בסדר, לא תצאו מהכתבה הזאת עם המחשבה 'הידד, איזה יופי שאנשים מתים מדי יום'. אבל באמצעות הגישות השונות אפשר למצוא כלים קצת יותר טובים להתמודדות עם מוות, וגם זה משהו. ככל שמקדימים להשלים ולהכיר במשמעות של זמן חיינו המוגבל, אפשר גם להגיע למסקנות טובות יותר על איך למצות אותו
יאיר נתיב | 10:01 2012-06-07
אין דבר שאנו חוששים ממנו יותר מהמוות. פחד מוות הוא פחד משתק. אנו לא מסוגלים לחשוב עליו ולא מסוגלים לדמיין אותנו בו כמו גם את קרובינו וחברינו. אבל אם נחשוב על זה רגע ברצינות, אין כל כך ממה לחשוש. מדובר בדבר טבעי לחלוטין, שאין לנו שליטה עליו, כשמקובל לחשוב שבני אדם הם בכלל היחידים שמודעים לו. בעלי חיים מוקפים במוות כל הזמן, אך ככל הנראה לא מבינים את משמעותו. אז נכון, כשקרוב או קרובה הולכים לעולמם זה עצוב, ועל זה אין כל וויכוח. אבל מבחינה פילוסופית, יש שיאמרו שמוות הוא בעצם דבר נפלא שמקדם את העולם והחברה בדרכים רבות. מה שאנו בעצם הולכים לעשות עכשיו הוא לשכנע אתכם שמוות הוא דבר נפלא.
אף אחד לא רוצה למות. ובכל זאת – כולם מגיעים לשם. סטיב ג'ובס
צילום: רויטרס
טוען...
סטיב ג'ובס: "המוות הוא ההמצאה הטובה ביותר של החיים"
בלי המנגנון של שגרת החיים מי היה קם בבוקר? נעשה את המטלה מחר, נביא ילדים שנה הבאה, ניזום פרויקט מעניין או נכתוב ספר טוב בעשור הבא. היום רק בא לי לישון (או כל דבר מענג אחר). זמן לא חסר הרי. לפני שנביא התייחסות של הפילוסופים הבולטים שהתייחסו לנושא נבחן את דבריו של סטיב ג'ובס, המייסד של חברת אפל, שנפטר השנה בעקבות מחלת הסרטן. ג'ובס התייחס למוות בנאום שנשא מול סטודנטים, כשאמר ש"הידיעה שאהיה מת בקרוב היא הכלי החשוב ביותר שנתקלתי בו מעולם כדי לעזור לי לקבל את ההחלטות הגדולות בחיים. מכיוון שכמעט כל דבר – כל הציפיות החיצוניות, כל הגאווה, כל הפחד ממבוכה או מכישלון – כל הדברים הללו פשוט נופלים בפני המוות".
מה שג'ובס אמר באופן אינטואיטיבי נאמר בצורה דומה יחסית על ידי מרטין היידגר, פרופסור גרמני לפילוסופיה שנחשב לאחד מאבות האקזיסטנציאליזם המודרני. בדומה לפילוסופים נוספים מזרם זה, שעסק בקיום האדם, הוא אמר שהמוות הכרחי כדי כדי שלא ניתקע בשגרת יום יום משעממת וחסרת תועלת. הוא דיבר על כך שהמנגנון הזה שאנו יודעים שמתיישהו, בלי שליטתנו, יגיע יום שבו נפסיק להתקיים, מסייע לנו להגיע לקיום מוצלח ומועיל יותר. הוא גורם להכיר לנסות ולהבין את המהות האמיתית של חיינו. בלי ההבנה הזאת של המוות, לשיטתו, אנו חיים רק באופן חלקי.
.
היידגר אמר שישנם שני מצבים: חוסר מודעות לקיום ומודעות לקיום. בדרך כלל, כך חשב, איננו מודעים לקיום שלנו וזה מוביל לדרך חיים לא אותנטית. אנו עסוקים בבעיות קטנות בעבודה, וויכוחים מטופשים עם האישה וזאת במקום לעבור למצב אותנטי ולחיות באמת. להכיר בקיום שלנו. להיות מודעים לחיינו, לאחריות שלנו ובעיקר – עם כל הצער שבדבר - לחוסר המשמעות של הסיבוב שלנו כאן בעולם.
אף אחד לא רוצה למות, הוסיף ג'ובס בנאום שנשא באוניברסיטת סטנפורד, ובכל זאת – כולם מגיעים לשם. "המוות הוא ההמצאה הטובה ביותר של החיים", סיכם. לפי הפילוסופיה של ג'ובס, המוות מזיז את הישנים כדי לפנות מקום לחדשים. הוא סוכן ההתייעלות של החיים והוא זה שמבטל את הדחיינות שלנו וגורם לנו לנוע קדימה כדי להמציא וליצור, להסתכן ולא לחשוש ממעשינו. הרי גם ככה אנו כאן רק לאיזה 80 או 90 שנה (במקרה הטוב).
לכל אדם יש את המחשבות שלו בנושא, ואת ההשלכות שלהן על האופן שבו הוא חי את חייו. יש מי שבוחר להקדיש את חייו להנאה, יש את מי שבוחר מטרה מסוימת, משקיע בה וכך יוצק לחייו משמעות. ישנם פילוסופים רבים שהתייחסו לסוגייה. פילוסופים הם אנשים קודרים בדרך כלל, מחפשים דברים מוזרים כמו משמעות וסיבות לכל מה שקורה מסביבנו. הם לא תמיד מוצאים אותה, וזה דבר די מבאס מבחינתם לאור כל הזמן שהם משקיעים בחיפושים. אבל לפעמים יש לה, לפילוסופיה, כלים לתת לנו כדי להתייחס לבעיות החיים בצורה קצת שונה או עם מחשבה קצת אחרת.
עלינו לקבל את המוות כאירוע רצוי ומשמח
היידגר הסתכל על המוות באופן חיובי למדי. ארתור שופנהאואר, פילוסוף גרמני נוסף, התייחס למוות בדרך אחרת, של אדישות מסוימת. זה אמנם לא חיובי כמו לפי היידגר אבל גם לא קשה כמו שמקובל לחשוב כיום. לפי הגישה שלו, תכלית החיים היא בסופו של דבר למות. מדובר לפי גישתו (וגם לפי המציאות אותה כולנו יכולים להבין גם בעצמנו) בדבר טבעי. אתה נולד מתוך מודעות לכך שאתה מת בשלב מסוים. לכן אפשר לומר שזאת התכלית שלך. הוא אמר גם כמה שטויות על כך שהמוות הוא הקלה מבורכת מעול החיים, נתעלם מכך לרגע. מן הסתם, אדם יכול למלא את חייו באין ספור תחומים ועיסוקים – אך בסופו של דבר לכולם שותפות לאותה תכלית בסיסית – מוות.
הודה שמוות זה לא בהכרח רע. ארווין יאלום
הפסיכיאטר והסופר ארווין יאלום, שכתב בין היתר את ספרו המפורסם "כשניטשה בכה", תיאר את גישת המוות של שופנהאואר בספרו "הריפוי של שופנהאואר". יש שתי דרכים אותן הציע על מנת להתמודד עם המוות. הראשונה היא תבונה והשנייה היא אשלייה ודת. כבר לפי החלוקה אפשר לנחש מה הדרך המועדפת עליו. הוא ניתח באופן אינטלקטואלי את חרדת המוות. המוות מוכר לכולנו, וכולם בשלב כזה או אחר של חייהם נתקלים בו, אמר כשטען שאין לפחד מאי הקיום כי הוא לא מוכר לנו. האם אנו מפחדים ממנו כי הוא אכזר ורע? גם כאן טעות בידינו לפי שופרנהאואר. אי הקיום אינו דבר רע, אמר, ואפילו הוסיף: אבסורד לחשוב כך! עלינו לקבל את המוות כאירוע רצוי ומשמח. כשאנו מתים, הוא אומר, אנו חוזרים לכוח החיים שמתקיים מחוץ לגבולות הזמן. ספרו את זה לאדם לפני מותו, וזה לא כל כך ינחם אותו כנראה, אבל כמחשבה חייבים להודות שזה לא רע. אתה לא באמת מת אתה רק חוזר לכוח החיים שמחוץ לגבולות הזמן". נפלא, לא?
לוותר על הגוף אבל לא על הנשמה
סרן קירקגור, פילוסוף דני שנחשב לאבי הפילוסופיה הקיומית, אומר שהחרדה מהמוות מסייעת לנו לחוות את הטרנסצדנטלי, את העל חושי. משהו מעבר לגשמיות הרדודה שאנו חווים בחיי היום יום שלנו. זה, כשלעצמו, כבר דבר נפלא. לא? הידד לקירקגור, שבמובן זה דומה להיידגר וג'ובס ומבין שיש לנו תועלת מהמוות. מבחינתו, הבעיה המרכזית שקיימת בחיים האלה היא שיעמום. הפיתרון שלו הוא חיים בעלי מחויבות אתית, כשהוא מגיע למסקנה הזאת בעקבות תובנותיו על המוות. יש את מי שיבחרו לחיות חיי הנאה, אך במובן מסוים הם עושים זאת מאותה סיבה של קירקגור – המונוטוניות הבלתי נסבלת של הקיום, בגין ייאוש מהחיים בגלל שיום המחר זהה להיום. אז אמנם הוא לא אופטימי כמו פילוסופים אחרים, אבל גם הוא מוצא תועלת מכך שיבוא יום ולא נהיה כאן.
לפחות לא עם גוף. אפלטון, פילוסוף וותיק יותר, מוצא דרך אופטימית אחרת להסתכל על המוות. הוא חושב שהנשמה קיימת לפנינו וכנראה גם אחרינו, כך שזה בעצם רק הגוף שנשאר מאחור. לא כזה נורא, נכון? יש לא מעט אנשים שאוהבים את הנשמה שלהם אבל על הגוף היו מוכנים לוותר. סוקרטס, מורו, הוכיח זאת באחד מהדיאלוגים שלו, 'מנון', שבו הוכיח שיש ידע איתו אנו נולדים ושעובר עם הנשמה מגוף לגוף. גם הסטואיקנים הקדמונים הציעו לנו הסתכלות אמרו שמטרת החיים היא הסכמה עם הטבע. במובן זה, פרשנות אפשרית היא שמכונות הנשמה ופעולות מאריכות חיים מיותרות, ושצריך לשמוח בשמחתו של מי שהלך לעולמו באופן טבעי.
אז בסדר, לא תצאו מהכתבה הזאת עם המחשבה 'הידד, איזה יופי שאנשים מתים מדי יום'. אבל באמצעות הגישות השונות אפשר למצוא כלים קצת יותר טובים להתמודדות עם מוות, וגם זה משהו. ככל שמקדימים להשלים ולהכיר במשמעות של זמן חיינו המוגבל, אפשר גם להגיע למסקנות טובות יותר על איך למצות אותו
