כלומר זו שאלה שנובעת מנקודת הנחה.

אני לא שולל ולא מאשר, אני רק חושב מחשבה תמה.

ואולי בזמן התנ"ך אנשים חיו בצורה שהם ראו את הקודש מול העיניים - חי!

הם לא היו צריכים שיספרו להם על העולם הבא.

אגב, עוד סיבה שגורמת לי לחשוב שלא, היא שכתוב במפורש במשנה האחרונה במסכת אבות שהתכלית היא לכבודו של הקב"ה..

"כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, שנאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו."  ואומר, "ה' ימלך לעלם ועד"."

כדי שאוכל להשיב לעצמי תשובה ברורה.

לשם כך הצגתי כאן ראיה לצד אחד שרצוני לדון בה, כדי שאולי תשכילו אותי ותוסיפו חיזוק או פרכה לראיה זו.

תודה רבה.

הבא,הדברים כתובים ומועלים במפורש אצל רבותינו ורמוזים בהחלט בתורה,אולם אני לא חושב שאלו סוגיות לפורום,תראה את התגובה שכתבתי למטה

אבל א. ממליץ מ-א-וד ללמוד את "הקדמות הרמב"ם למשנה".

הרמב"ם מסביר שם את כל המושגים: תחיית המתים, גן עדן, גהינום, עולם הבא, ימות המשיח, נבואה וכו'..

בד"כ היום אנשים מרבים לטעות ולערבב בין עולם הבא, תחיית המתים, גן עדן וגיהנום, ועולם הנשמות..

אחת התשובות לשאלה למה לא מוזכר השכר לעתיד לבוא על המצוות והעבירות, היא שבאמת א"א להבין מהו..לעומת השכר בעוה"ז שכן אפשר.

אבל שוב, תלמד טוב את הקדמות הרמבם למשנה,עונה על הרבה שאלות באמונה!

ואני יודע את ההבדלים בין עולם הבא (של אחרי ימות המשיח) לגן עדן, ולעולם הנשמות...

שלא כתובים בפירוש בתנך...

מדברים ששמעתי נראה לי כך--

התורה הרי נתנה כולה אחד לא היה שום רווח בין אות לאות ובין מילה למילה

ומשה סדרה אם כן יש הרבה דברים הרמוזים בפנים שאין אנו משיגים בהם

שאלו כבר דברי רמז וסוד, אם כי יש דברים שיכולים אנו לעיין בהם בפנימייות התורה("טללי חיים" של הרב החלבן מומלץ!!)

ואת העניינים הללו מבארים לנו חזל

ואותנו ציווה בתורתו "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל"." (ספר דברים, יז).

ומסופר על רבי יוסי

ב, ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

ב, טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

ג, כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם.

אז מה קרה פה, בעצם?

אדם וחווה נבראו בגן עדן. שם הם היו אמורים להשאר, "לעבדה ולשמרה".

אך הם חטאו, ולכן המדרגה של חיים בגן עדן לא התאימה להם, והם גורשו לעולם הזה.

עולם שיש בו מגבילים לחיים הטבעיים - בזעת אפיך תאכל לחם, בעצב תלדי בנים.

התפקיד של האדם הוא לתקן את החטא - כדי שגן עדן יוכל לחזור ולהופיע פה.

כמו שהיה צריך להופיע בתחילה.

אז העולם הבא הוא לא "שכר" בשבילנו, הוא המציאות בה נוכל לחיות את החיים שלנו בשלמות. בטבעיות.

"תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון"" (ברכות ס"ד: )

(אני מניחה שבבסיס השאלה שלך עומדת שאלה אחרת... אשמח אם תכוון אותי)

כירבים אומרים שהסיבה לבריאה היא שדרך הטוב להיטיב-דהיינו שהתכלית היא שנזכה לשכר....

גן עדן אמנם מופיע בתורה כמו שאמרת אבל לא בהקשר שלשכר ועונש, לגבי המניע לשאול את השאלה, כתבתי בתגובתי האחרונה להרש.

נכון שהקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב - 

איך הגעת למסקנה שהכוונה לתת לנו שכר?

הרבה יותר פשוט לומר שהוא ברא את העולם כדי להוסיף טוב.

אבל מה זה "טוב"?

אני באמת לא בטוחה שבהכרח נושא שכר ועונש קשור לעולם הבא.

במיוחד אם מביאים בחשבון את הדעות (רס"ג? לא זוכרת) שאומרות ששכר/עונש הוא תוצאה טבעית של מעשה.

"נהמא דכיסופא"?

ורוב הדעות לפי הידוע לי לא מסכימות על זה ששכר ועונש הן רק תוצאה טבעית של המעשה.

(חוץ מזה-אחרי הכל, לפי אותן שיטות- הקב"ה הוא זה שברא את העולם כך שכתגובה למעשים-יהיו תוצאות רעות או טובות בהתאם)

שהשכר של המצווה, הוא זה שייקל לנו לעשות את המצוות ע"י שמבחינת גשמיותלא יהיו בעיות. וכך מסביר גם את "שכר מצווה- מצווה" שכר מצווה, להגיע בקלות לעוד מצווה..

אולי, לוידע אם לזה התכוונת.

אבל מסתדר טוב -

שכר מצווה, להגיע בקלות לעוד מצווה.

מי שבונה קשר נפשי ושייכות אל הטוב, בוודאי נמשך לשם באופן טבעי.

יותר פשוט לומר -

ה"שכר" לא צריך להיות איזה משהו שמיימי, וי בפנקס, כסא במושב גבוה יותר באמפיתאטרון שם למעלה.

השכר זה משהו טוב. 

ואיזה נפלא שיש מנגנון נפשי שגורם לטוב להופיע בעקבות מעשה טוב.

מה צריך יותר מזה.

על כך אומר הרמבם בהלכות מלכים שבימות המשיח "עולם כמנהגו נוהג". הכוונה כמנהגו הטבעי שלפני החטא.

ה"שכר" של "גן עדן" הוא הנשמה עצמה. חיי הנשמה הם שלמים ושם יש "גן עדן".

אלו רבדים של "הארה" או "התגלות" או נבואה.

אלא שב"עולם הזה" היא נעלמת ונסתרת ובימות המשיח היא מתגלה ואז מתקרבים ל"עולם הבא" הנצחי - המציאות הבאה של "שמים חדשים וארץ חדשה" "ובילע המוות לנצח" (ישעיה). כאן.

המציאות הזו כבר קוראת והאפשרות לממש את הנשמה בשלמות כבר כאן.

מציאות זו נקראת גן עדן התחתון שהוא שלב ביניים עד "עולם הבא".

נהמא דכיסופא זהו מצב בנפש לאחר השבירה והחטא. אבל ברובד הנשמה יש אהבה שאינה תלויה בדבר

וכל העניין של "לאחר המוות"  הפרטי החל רק בבית שני.

בתקופת התנך חיו את הכלל ופחות חשבו על הפרט ועתידו.

בתהלים יש ביטויים נצחיים

אם היה מוזכר העולם הבא אנשים היה חושבים שהתכלית זה העולם הבא ולא המצוות

ואז אנשים היו אומרים שהם לא עושים מצוות כי הם לא רוצים גן עדן וגם רב האנשים היו עושים מצוות מיראה

יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד):

העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה (עירובין כב א):

היום לעשותם ומחר לקבל שכרם:

וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג):

ואני קרבת אלקים לי טוב. ואומר (שם כז):

אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו', כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצות:

והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל):

פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'. השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו:

ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כענין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בענין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים וזה לשונם (חגיגה יב):

כיון שראה הקדוש ברוך הוא אור שגנזו לצדיקים, שמח, שנאמר (משלי יג):

אור צדיקים ישמח. ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צב):

אמר רבי יצחק:

מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו:

והנה על העיקר הזה העירונו זכרונם לברכה במדרש קהלת (רבה, ז) שאמרו, זה לשונם:

ראה את מעשה האלהים וגו' (קהלת ז), בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. כללו של דבר, האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא, אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא שהוא תכליתו. על כן תמצא מאמרי חכמינו ז"ל רבים כולם בסגנון אחד מדמים העולם הזה למקום וזמן ההכנה, והעולם הבא למקום המנוחה ואכילת המוכן כבר, והוא מה שאמרו, העולם הזה דומה לפרוזדור, כמו שאמרו ז"ל:

היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (ע"ז ב). מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. העולם הזה דומה ליבשה, והעולם הבא לים וכו' (ק"ר א). וכאלה רבים על זה הדרך:

ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, (תהלים צ), בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם:

ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת, זו לשונם (קהלת רבה ו):

וגם הנפש לא תמלא, משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים:

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד):

על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד. כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל אלא אדרבא מואסת בו. אם כן ודאי לא היה בורא הבורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה. אלא בריאתו של האדם, למצבו בעולם הבא היא. ועל כן ניתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד, ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו, שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו בעולם הזה, אלא אדרבא נאהב ונחמד ממנה, וזה פשוט:

והנה אחר שידענו זה, נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו ויקר העבודה אשר בידינו, כי הנה אלה הם האמצעים המביאים אותנו אל השלמות האמיתי, אשר בלעדם לא יושג כלל, ואולם ידוע כי אין התכלית מגיע אלא מכח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שימשו להגיעו. וכפי כח האמצעים ושימושם, כן יהיה התכלית הנולד מהם. וכל הפרש קטן שימצא באמצעים, תבחן תולדתו בבירור ודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם, כמו שכתבתי, וזה ברור. מעתה ודאי הוא, שהדקדוק שידקדק על ענין המצות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם, כי תולדתם נולדת בשלמות האמיתי והיקר הנצחי שאין יקר למעלה ממנו:

נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל עניני החומריות והתלוי בהם, עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא מניעה לזה, יברח ממנו כבורח מן האש, וכענין שנאמר (תהלים סג):

דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך, כיון שביאתו לעולם אינה אלא לתכלית הזה, דהיינו, להשיג את הקירבה הזאת במלטו נפשו מכל מונעיה ומפסידיה. והנה אחר שידענו והתברר אצלנו אמיתת הכלל הזה, יש לנו לחקור על פרטיו לפי מדרגותיהם מתחלת הדבר ועד סופו, כמו שסדרם רבי פינחס בן יאיר במאמר שלו שהבאנו כבר בהקדמתנו, והם:

הזהירות, הזריזות, הנקיות, הפרישות, הטהרה, החסידות, הענוה, יראת החטא, והקדושה. ועתה נבארם אחד בסיעתא דשמיא:

פעם נפגשתי עם בחורה חילוניה, ואחרי שלמדנו קצת מסל"ש, היא הציבה בפני את השאלה הכי אבסורדית שיש -

אתם הדתיים, אין לכם שום ערך בחיים האלה. הכל זה ה"עולם הבא" - מה שאחרי המוות.

(אז למה אתם יולדים כל כך הרבה ילדים...?)

אני חושבת שהשאלה הזו זועקת מאוד דווקא היום, והיא קריטית,

ולכן חשוב להתבגר מהתפיסה שאומרת שאחרי המוות נקבל שכר.

המטרה היא החיים פ-ה. שהחיים פה יהיו שלמים, אידיאליים, מלאי טוב אינסופי.

אין שכר יותר גדול וטוב מזה.

ובשביל זה צריך לעבוד קשה (ובנתיים, לצערנו, גם מתים).

"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח... אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה, כדי שיזכו לחיי העולם הבא"

שואל "עמק המלך" שם איך הרמבם כותב כזה דבר שתכלית כל עבודת ה' וימות המשיח הם העולם הבא בשביל השכר?!

והוא נשאר בתימה.

הקושיה מתחזקת פי כמה וכמה עפ"י הגר"א במשלי שאומר שיש 2 סוגי עובדי ע"ז - 1 שעובדים בשביל עולם הזה, ו1 שעובדים בשביל עולם הבא.

מהי התשובה?

שהעולם הבא שהרמבם מדבר עליו בעניין ימות המשיח, איננו עולם הבא שלאחר המוות, אלא המציאות הבאה - "שמיים חדשים וארץ חדשה" ו"בילע המוות לנצח" כדברי ישעיה הנביא.

תכלית עבודת ה' בימות המשיח, זה השכר פה, וזה ע"י גילוי הנשמה - ה"בא" שמעבר ל"זה"..

היא לא מדויקת (אינני יודע אם את לא דייקת או הוא לא דייק), כי הרמב"ם לא כותב שזו התכלית, אלא שזה היה רצון החכמים והנביאים, ור' חיים מוולוז'ין הקשה גם כן את אותה הקושיה, ותירץ שאותם אנשים באמת רצו להגיע לעולם הבא ולקבל את השכר, אבל לא מתוך אגואיזם,אלא מתוך רצון לקיים את רצון ה', שרצון ה' הוא שנהיה בעולם הבא ונקבל שכר.

דבר זה יכול לתרץ גם את הגר"א.

האפשרות שאת מציעה לאט מתאימה לניסוח של הרמב"ם-

"שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה כדי שיזכו לחיי העולם הבא",

צריך להיות-"שיזכו לחיי העולם הבא"-כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה.

הדגש של הרמבם בסופו הוא על ימות המשיח והמציאות הבאה - "ובאותו הזמן..."

זה רק חיזוק לרעיון שהתכלית היא אכן השכר (שכר במשמעותו הפשוטה) שבעולם הבא.

אמנם נכון שבפרק י"ט משמע ממנו עצמו אחרת, שהחסיד האמיתי, כל רצונו לקדש שם שמים, ולא מזכיר את ענין השכר, אבל שם הוא לא כותב במפורש שזה התכלית, וחוץ מזה - עדיין קשה מפרק ראשון.

איך אפשר להבין את זה בצורה הפשטנית,

ואיך אותם המילים בדיוק מתאימים מאוד! להבנה עמוקה יותר.

שהיא הכרחית לאור השאלה שהוספתי בסוף התגובה.

אני לא חושבת שהבאתי לך הוכחות מוצקות לכך שאני צודקת,

אני רק רוצה להביא כיוון חדש למחשבה.

אשתדל לחפש שיעורים בכיוון, אם תרצה להעמיק (בעקרון, די ברור שאפשר למצוא בערוץ מאיר).

א.זו סוגיה שצריך ללמוד בבית המדרש ולא נראה לי שכאן המקום.

ב.יש הסברים לכך.

ג.אפשר לצורך העניין גם לשאול שאלה נגדית מעניינת למה התורה לא מדברת על סוגיית השארות הנשמה כסוגיה בפני עצמה למרות שהיא רמוזה בה במפורש ? (לדוגמא ששאול בא לבקש לדבר עם שמואל -לאחר מיתתו- ואכן המציאות הזאת התקיימה) וכדומה... ולכן בודאי שיש סיבה לכל דבר ותשובה ולתורה יש גם מטרות ממוקדות שאותן היא רוצה להעלות אבל אלו סוגיות רחבות לבית המדרש.

אם אתה מתכוון ע"פ מקורות-אתץה מוזמן להביאם...

ב. אשמח לקרוא את ההסברים הללו (, אם יש לך הידע והרצון לכתוב לי, כמובן).

ג. כי כנראה זה לא מספיק חשוב...

דברים שהם עיקריים, ראוי לכתבם, הלא כן?

משום שאלו סוגיות רחבות,אני מאמין שצריך ללמוד אותם בצורה רצינית בבית המדרש,יש גם את הסכנה שאם יביאו מקורות אולי הם יהיו חלקיים,ואולי לא נבין חלק מן המקורות ובסוגיה משמעותית כזאת תשאר אצלנו מעוותת וכו' ?

למדתי על זה פעם

זה לא נכתב בבירור בתנ"ך מ-2 סיבות עיקריות-

א. בתקופת התנ"ך הדגש השוס, העניין, היה להגיע לנבואה! רק אחרי החורבן וביטול הנבואה הגיע כל העניין של לימוד התורה, פילפול והתעמקות. כשיש לך דיבור ישיר עם ה' הפרופורציות של גן עדן/עולם הבא משתנות. אתה יודע מה התפקיד שלך בעולם הזה.

ב. זה לא נכתב כי אז באלגנטיות היינו פשוט רוצים לעבור לעולם ההוא (כמו שהוכרע- טוב לא לאדם משלא נברא יותר משנברא), או שרק היינו חושבים עליו. בשביל שנתרכז בעבודה פה- זה רק רמוז.

ויש איזכור לזה בתנ"ך, בעיקר בקהלת (יב)-

  וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ׃ סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע; אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם׃ כִּי אֶת־כָּל־מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל־נֶעְלָם; אִם־טוֹב וְאִם־רָע׃

זה מה שאני מכירה. 

אחלה שאלה אגב, יפה לך.

בסיום הקללות בבראשית כתוב שהקללות , כולל המוות, הן "עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב"

נשאלת השאלה - מדוע בפסוק יש גם "אדמה" וגם "עפר"? האם זו אותה משמעות? אם כן אז למה ביטויים שונים?

תשובה:

"עד שובך אל האדמה" - זהו תיאור מצב גלות. האדמה היא א"י ["למען ירבו ימיכם... על האדמה"]

לעומת תיאור העפר שזהו תיאור פיזי של מוות.

כוונת הדיוק בפסוק: עד מתי "אל עפר תשוב" ? עד שובך אל האדמה, אל א"י. סיום הגלות. אחרית הימים. התחיה.

עפ"י רמח"ל

וכן בזוהר לגבי גלגולים עפ"י הפסוק "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת":

בגלות - "דור הולך ודור בא" - גלגולים וכו

בגאולה, בא"י - "הארץ לעולם עומדת". נצח!

שיחות הרצי"ה "ארץ ישראל" [הספר האדום. של הרב אבינר] - 2 פרקים אחרונים - "עדן העתיד"

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.