חשה בדידות איומה אני לא חשה שיש דברים משותפים ביננו אף על פי שאנו לא רבים ביננו (הוא נחשב לאינטלקטואל ואני לא,אפילו שאני חכמה אך מאד סגורה ובמעגל סגור כזה שלא נותן לי להביע כמו שצריך את עצמי ) .
איך אני מפצה את עצמי אני שבורה לאור העובדה שאחי עם אישתו מאוד בקשר טוב ואני לא אז מה אתם מיעצים לי?
לא קשור ספציפית -
אך הנה מה שגורמת הודעת "כאִילו", מסוג מה שהעלתה איזו ילדה כאן לפני כמה ימים -
שלפני התייחסות להודעה "אנונימית" כזו, ישר אני חושב, שמא זו שוב ליצנית קטנה כזו...
דומני שדי דבר כזה בשביל לגרום שמי שמפרסם הודעות כנ"ל, ראוי שידע שיחסמו את הi.p שלו, באופן שלא יוכל לשלוח הודעות ממחשבו/ה]
וכעת, בהנחה שזו בעיית-אמת:
קודם כל צריך לעבוד על יכולת הביטוי העצמי, יציאה מהסגירות ; כדאי בעזרת איש/אשת מקצוע טוב/ה (פסיכולוג/ית, מטפלת).
אח"כ (וגם בינתיים) משוחחים יותר, מתענינים אחד בשני, שומעים, שואלים, מציעים - וכך נוצרים "דברים משותפים".
ולא משווים לאחרים. אם הולכים בדרך נכונה ובהתמדה - אפשר להגיע ללא-פחות מאחרים.
על הנושא הזה עצמו...
זה נושא שיחה באמת חשוב ומענין לשניכם..
תגידי לו, בעדינות, שאת מרגישה שאין מספיק נושאים משותפים בשיחות ביניכם - ומה הוא מציע. ותנסו לפתח כיוון, שאתם קובעים זמנים שבהם ממש מתענינים האחד במה שהשני עושה, ומקשיבים בכבוד-אמיתי אחד לדברי השני. מתייחסים לדברים. צריך להאמין ש"נושאים משותפים" והלך מחשבה משותף, אינם "גזירת גורל" בלבד". זה דבר שניתן ליצור ולהוציא לפעל מעומק הנפש, ע"י בנין משותף ומתמיד. ואמונה.
יש לי הרושם מתוך דברייך שיצרת אצל עצמך קצת "רגש נחיתות" ביחס לרמה שלו. זה לא טוב ולא נכון. זה טוב לפעמים שאשה מרגישה שבעלה "מעליהָ" אבל בגובה נגיש...
אז את צריכה לדעת, שחוכמה טבעית של אשה, יכולה להיות בת-שיח גם לגברים מאד אינטלקטואלים, בגלל היכולת להקשיב, להעלות רעיון ישר, וכו' וכו'. אם את מסתכלת על עצמך כלא-בעלת-רמה לשיחה, את יוצרת אינסטנקטיבית אצל השני גם תחושה כזו.
כמובן, צריך מאד להיזהר מהקצנה לצד השני. סוג של "גאוה" מלאכותית.
את צריכה, לענ"ד, לנצל את התחושה הנוכחית, כדי להיות יכולה לפנות לבעלך מתוך הערכת-אמת והתענינות אמת. אבל לדעת שיש לך מעלה טבעית גדולה.
ובקשר ל"סגירות" - תעבדי על זה: תפני באופן יזום לגבי דברים מצחיקים שפגשת וכו' - תתחילו (לא להיבהל..) לצחוק קצת ביחד.
העיקר להאמין שדברים יכולים להתפתח קמעא-קמעא. זה לא או שיש או שאין. זה שזה יכול להיות, ע"י התמדה..
את כותבת "זה לא עד כדי כך".
כדי לפנות לייעוץ לא צריך להגיע למצב קשה שאין ממנו דרך חזרה.
אז פונים לטיפול ולא ליעוץ.
יעוץ זוהי דרך שמתאימה למי שיש לו כוחות ורצון לעשות בהם שימוש, אבל צריך לקבל כלים לכך.
אל תחכי שהמצב יהיה "עד כדי כך".
נסי לשפר עוד קודם.
ונקודה חשובה, אל תשווי את עצמך לזוגות אחרים.
א) לכל אחד יש כוחות אחרים, צרכים אחרים ועוד.
ב) אף פעם אי אפשר לדעת מה באמת קורה אצל השני. אולי יש זוגות שמקנאים בכם, אתם אינכם רבים, בעלך אינטלקטואל, את חכמה, אולי זה מעורר קנאה אצל אחרים שאינם יודעים כיצד את חשה באמת.
חפשי כיצד לשפר את חייך תוך התבוננות פנימה ולא החוצה.
לא מהזוגיות הטובה של אחיך.
שראיתי אצל אחי שהיה פה כמה ימים וראיתי את ההבדל העצום ביני לבינו אז נפל לי האסימון ונשברתי!!
אני תמיד משתדלת למרות הכל ליישם מה שהוא- בעלי מבקש ולהאיר לו פנים אך זה לא זה,עם זאת אני רק בן אדם ויש לי כמה ילדים קטנים אחד אחרי השני בלי שום מסגרת וזה קשה לתמרן ולעשות בול ולהיות מרובעים שהכל יעבוד וידפוק כמו שעון !
כפי שאמרתי אני משתדלת ולכן כל כך חשוב לי שישמר הקשר ולא יהיה גרוע יותר לכן נפתחתי פה כדי להעזר ולבנות יותר!!!
אין שום חשיבות מיוחדת לשאלה אם ההודעה מתארת מצב אמיתי או שהיא פרי הדמיון.
אם הדברים הכתובים מתארים בעיה שיכולה להיות אמיתית ומשותפת לעוד אנשים - יש לה חשיבות.
עדיף כמובן שמי שכותב כאן יכתוב דברים אמיתיים אבל כל רצון להעניש את הכותב הוא סתם רוע לב.
דבר גורר דבר..
אם אין תקשורת - מנסים "לברוח",
אם בורחים - יש עוד פחות תקשורת וכו' וכו'...
ממה שנשמע מדברייך, חוסר הביטחון שלך צריך תשומת לב מיוחדת.
ככל שאת משכנעת את עצמך שאין ביניכם תקשורת, או שהוא ואת ברמות שונות כך תנציחי את המצב הזה ויותר גרוע מכך - תעמיקי ותרחיבי את הבעיה.
ככל שתגדירי לעצמך מציאות - כך המציאות תהיה.
עובדה שכשהתחתנתם היה לכם על מה לדבר (לפחות מספיק כדי להתחתן), מה שאומר שיש על מה.
גבר שמרגיש נוחוטוב בבית לא יברח מהבית ולא יתיישב מול המחשב במשך שעות. אם יהיה לו למה לצפות כשהוא חוזר הביתה הוא יתרגש כל יום לחזור הביתה. אלא מה הבעיה? הרבה גברים לא יודעים איך לנהל וליזום שיחה. אתן הנשים ניחנתן בבינה יתירה ונטלתן תשעה קבין שיחה (ולא - אני לא בא בקטע השוביניסטי). יש לכן יכולות מיוחדות שגם את יכולה להפיק מעצמך לנהל שיחה שלימה על מה שמעניין את האדם שאיתו אתן מדברות ולגלות התעניינות אמיתית באדם שמולכן.
לצורך העניין, נניח שהוא לומד פיזיקה גרעינית ולך אין מושג בכלל מה זה ולמעשה אפילו לא ממש מעניין אותך, בכל זאת יש לך יכולות מדהימות ללמוד על הנושא רק משיחות איתו. יש לך גם יכולות שזה יהיה אמין.
גם אם בהתחלה זה יראה מלאכותי לאט לאט תוכלי ליצור שיחות מעניינות.
בסופו של דבר ככל שתתענייני בבעלך, גם הוא יתחיל להתעניין בך באמת.
כל האמור אינו גורע מהחובה של בעלך לעשות את חלקו, אבל מכיוון שאת שאלת ניסיתי לעזור לך.
העיקר לחזק את האמונה בעצמך וביכולות שלך לשחזר את האהבה הטמונה שלכם.
בהצלחה
שלמה המלך אומר "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" כלומר כשאת מחייכת למישהו אפילו אם בהתחלה זה נראה לך שזה מלאכותי, זה יעבוד בסופו של דבר אם תתמידי.
העיקר לעשות את השינוי הבסיסי בתפישה. זה נראה קשה, אבל זה למעשה הרבה יותר קל ממה שזה נראה. גם אחרי זה מדובר על עבודה קשה, אבל יש הבדל בין פול גז בניוטרל לבין הרבה פחות לחץ על הגז - אבל על הילוך כזה או אחר. ברגע שנוסעים מתחילים להתקדם, אבל אם לא מעבירים להילוך ראשון לא יעזור כמה שנלחץ על הגז. אותו דבר בעבודת הזוגיות - אפשר להשקיע המון ולא להתקדם כי משקיעים באופן לא אפקטיבי, ואפשר להיות אפקטיבי. ההבדל הוא בהבנה של שינוי הגישה הבסיסית.
אם נשנה את המבט שלנו ונשקיע נכון, יידרשו הרבה פחות מאמצים על מנת להגיע לתוצאה הרצויה. צריך רק להחליט נכון, ואז גם כשיהיה קשה במעלה ההר נוכל לטפוח לעצמנו על השכם על מה שכן הצלחנו, ומזה לשאוב כוחות להמשך.
אבל כמו שאמרתי/כתבתי העיקר הוא בשינוי התפישה ויצירת התעניינות מצידך.
עוד דבר מאוד חשוב שאני רוצה להדגיש - כל מה שכתבתי מתייחס אמנם לשאלה שלך, אבל זה לא אומר שזה בגלל שהבעיה אצלך. זה רק אומר שאת מחפשת פיתרון לבעיה ולכן אני מעלה אפשרויות של מה ביכולתך לעשות. על כל פנים, יישר כח גדול על הרצון העז לקיים את הקן שהקמתם, ועל המחשבה התמידית על ביסוסו ושיגשוגו.
כולי תקווה שבעזרת ה' יהיו לך הכוחות להתמיד ולהחזיר לשניכם את האור והמבט האוהב בעיניים, ושגם בעוד עשרים שנה תוכלו לצחוק על עצמכם שאתם מתנהגים כמו זוג צעיר.
בהצלחה
אבל, הנה כאן יש הודעה - שאולי אם ניתן עצה מכוונת ואמיתית, נוכל להציל משפחה, או לפחות לעזור לה..
ואז אנחנו רואים "אנונימית", סגנון שאינו בטוח במאה אחוז של מי הוא (מלבד שגם מה שההיא כתבה - היה פשוט "מדוייק" להפליא...), ועושים חשבון: אם זו סתם איזה שישיסטית (עם כל הכבוד וההערצה כמובן לגיל מופלא זה..), אז אני אידיוט, שאני הולך לכתוב לה תשובה מעמיקה בענייני איש-ואשתו?.. ומעבר לכך: הרי משקיעים חשיבה, אמפתיה, אנרגיה, כדי לעזור. אז כל "ליצנית" רשאית לבזבז את כחותינו על זה.
ומה אם, מחמת ה"ספק", נכתוב אפילו בלי לחוש, קצת פחות ברצינות? אולי מישהו/י שמאד צריך/ה עזרה, יסבול/תסבול בגלל זה? זה דבר קל בעינייך?
אכן, כשכתבתי את ההודעה שלפני זו, אמרתי גם: גם אם זה לא היה אמיתי - זה יכול לעזור למי שנמצאת במצב דומה.. אבל צריך בכלל להגיע לחשבון כזה?.. [להזכיר: פה זה לא פורום של"מדע בידיוני".. אני מעריך שרוב האנשים הנורמליים כאן, לא היו מתייחסים אם בכותרת היה כתוב: שאלה שהומצאה ע"י נערה בת 16 ש"מתחזה" לנשואה... אז ראוי לאפשר לבני אדם להחליט למה הם רוצים לענות. אגב, לפי הכותרות להודעה ההיא ראיתי שאכן היו כאלו ש"נפלו בפח"... אינני מאמין שמי מהם באמת ענה על-דעת שלזה הוא משיב..]
ומה אם מישהו מרים טלפון למד"א בהודעת שווא? גם "זה נהנה וזה אינו חסר"? או שמא זה עלול פעם אחרת לעלות בנפשות חלילה.
לא כל מקום מתאים לבדיחות..
שצריך מאד להיזהר מהקצנה לצד השני. סוג של "גאוה" מלאכותית? אפשר הסבר מפורט יותר?
אנא באמת ענו לי אין זה מצוץ מהאצבע!! אין לי כל סיבה להמציא על מה ולמה שאמציא אין לי כל קשר לאותה אחת ולא ידוע לי על כך ובכלל כפי שהבנתי אותה ליצנית בחורה ואני אישה שחווה זאת כל יום והנערה הזאת לא יכולה לנחש מה קורה בין גבר לאישה בזמן שלא היה לה כל כוון לדבר זה ויחסים כאלו
זה מציק לי ואין כל הדבדחות פה אני גם לא אחת שיודעת לסובב אנשים!!
שלעיתים כשאומרים למישהי שהסתכלותה על עצמה כ"לא בעלת רמה" גורמת שיחושו כך גם כלפיה - היא עלולה לנהוג הפוך, בגאוה מעושה. וזה יותר מזיק. אז צריך לשים לב.
אותו דבר..
אם מדברים בנחת, ברצון טוב ובכנות - אין כל סיבה להרגיש "פחות מכובד". הרי את לא באה ב"תלונה", אלא ברצון לדבר על בעיה שהיא של שניכם. אז בהחלט יש סיכוי.
אגב, ממה שהוספת בהודעתך הקודמת (לגבי זה שאת לא קשורה למי שכתבה את ההודעה הדמיונית וכו') - רואים כמה גדול הנזק שמפרסמים הודעות-שווא כאלו, עד שנשים שענו פה, כבר לא ידעו אם להתייחס ברצינות, או לכעוס על מישהי שמנסה, כביכול, "לסדר"אותן".. ואכן - ראוי לחסום את יכולת הכתיבה לפורום למי שעושה כך [ובהיות שראיתי פה שמישהו - שאינני קורא בד"כ את הודעותיו, אך לפי כותרתו חשבתי, בטעות, שבא להצדיק את דברי, והתעניינתי... - כתב שזה "רוע לב" לרצות להעניש כך נערה שמפרסמת הודעות תיאורטיות... אז אני אומר שרוע הלב הוא לחפש מתחת לאדמה רוע-לב אצל אחרים.. מי שמוכן שהפורום פה יתמלא בהודעות פרי-הדימיון של כל הנערות המשועממות בחופש, והוא יענה על כך ברצינות כי "אין לכך חשיבות" ו"העיקר שזו בעייה שיכולה להיות אמיתית".. - בבקשה... אני מניח שהרוב המוחלט של מי שפה, פשוט יחדלו לכתוב בפורום במצב כזה - על כל ההשלכות החמורות של זה..]
למה לא להגיד את האמת הרב דן?
ים של תירוצים במקום האמת הפשוטה והיא שאתה קורא אותי בשקיקה, במסירות ובקפדנות.
בכל פעם אתה צריך להמציא תירוץ חדש למה אתה קורא את הודעותי. פעם בטעות, פעם בגלל שחשבת שאני תומך בך, פעם בגלל שחשבת שאני מתנגד לך, פעם בגלל שנלחץ לך העכבר, פעם בגלל שהתבלבלת ביני לבין מישהו אחר.
הלא כולם יודעים שאתה מקוראי הנאמנים ביותר, אין לך במה להתבייש.
צריך להתייחס בכבוד לכל אדם, ובלי קשר בכלל לזה שצריך לכבד אנשים גדולים!
[אם כי הודעתך הספציפית הזאת מתובלת גם בהומור. לא רע]
כמובן, רוב ה"תירוצים" שהמצאת פה בשמי - הם פרי דמיונך, ולא נאמרו על ידי מעולם. לצערי - גם זה לא דבר חדש...
סימן זה יהא מסור בידך - הפעמים המועטות-מאד מאד שאני פותח את הודעותיך, הן בדיוק אלה שאני מגיב ומסביר למה עשיתי זאת. מסביר - כי אני באמת לא ארד לרמה הזאת (לדוגמה: כתבת "צודק בהחלט", התפלאתי.. מה זה "חזר בתשובה"?... אז עיינתי. פנית ישירות אלי כרגע, פתחתי. את תגובתך הבאה שבוודאי תבוא, שהרי לא תיתן למישהו אחר לומר את "המילה האחרונה", לא אקרא. תהיה סמוך ובטוח. אז אתה יכול למלא אותה בשקרים והבלים - אולי מישהו אחר פה ימצא זמן לך להגיב על השטויות הללו..)
מה שברור, שהדמיונות שלך לקוחים מעצמך - שכן, אתה באמת לא מפספס אף תגובה שלי שאתה יכול להכניס בה את רוע-דיבורך ודמיונך. קורא בשקיקה. אובססיה.
אז אני מציע לך - אל תקרא את תגובותי. אני ממש אשמח בכך. ממילא אינני כותב לך. כך לא תצטרך להוציא עליהם את הבליך האוססיביים, וממילא גם אני לא אצטרך אחת ל.. לזהות ששוב שכתבת משהו שמטריח אותי להגיע למחוזות שאינני שייך אליהם כלל.
ובלשון שאתה כנראה מבין: רד מאיתנו. נמאס - כבר מזמן. את התת-רמה הזו תשאיר לעצמך ואולי לילדים בגן (כן, כן - מכירים: כעת, אתה יכול לעשות "העתק-הדבק" - הנה, תראו באיזה מילים הוא משתמש אחרי שהדבקתי לו את התואר "רב", וכו' וכו'....)
דן, אתה אדם מבוגר, אתה לא צריך לבזבז את הזמן שלך
על התנצחויות עם ילד.
בכנות, זה דיי מוריד מערכך,
שאתה ממש עונה לו בפירוט,
הוא ילדותי, שמגיב בילדותיות, ויש להתייחס אליו כמו לילדון תועה.
ואני ממליצה לך במקום לכלות זמן יקר, פשוט להתעלם מהינוקא.
לשיטתך אתה בפורום על מנת לעזור, התנצחויות עם ילד לא עוזרות לאף אחד.
עצתי היא, שבמקום לענות לילד, תקדיש את הזמן הזה לילדים שלך. (אני לא צינית בכלל!!!!)
וכשצריך עזרה באמת, נשמח כולם לעזרתך (לא צינית).
ויכוחים מתמשכים על פאות עם חבד"ניקים או מענה לכותב שמנסה להכעיס דווקא,
זה לא עזרה, זה ביטול תורה,ביטול לימוד אבא-ילדים/ות, וביטול עזרה בבית.
בהצלחה.
כנראה גם את עדין ילדה קטנה, לתשומת לב, לא מתאים לכתוב עם שגיאות כתיב!!! (מפריע ולא מפריעה)
ולגופו של ענין,
אנשים שנכנסים כאן לפורום לא מעונינים לשתף פעולה עם כל ילדה משעוממת! כתבת: "זה נהנה וזה לא חסר" את בכלל מבינה? את נהנית מלכתוב שטויות ורוצה שאנשים יתיחסו לכך ברצינות?
אז אתן באמת ילדות קטנות, ואולי, סליחה על ההגדרה, אבל גם קצת טיפשות, לכנה לחברותיכן, ספרנה להן שאתן יודעות להמציא סיפורים, אולי תקבלנה מהן את תשומת הלב שחסרה לכן.
כאן, מטרת האנשים היא אחרת לגמרי!!!
והמשפט שבודאי מרגיז יותר מהכל - אבל אין ברירה, הוא הנכון ביותר: " כשתגדלו תבינו"
ועד אז, לכנה למקומות הראויים לכן.
כשתגדלנה, תתבגרנה, תקבלנה קצת דעה וקצת הבנה, ותבנה קצת יותר את החיים שמעבר לחברות, למבחנים וכו' - אתן מוזמנות לחזור לכאן.
הוא יוצא מהבית כל היום?. ויושב שעות מול המחשב.
זה נשמע ממש מצוץ כל הסיפור.. זה לא דבר שאישה פתאום נזכרת.. אלא מתייסרת בזה יום יום וזה לא עוזב אותה
ולגבי מה הבעיה בסיפור מומצא.. ? אנשים כותבים לך עיצות מהעולם שלהם ומוכנים להיפתח בבחינת איש לרעהו יעזורו.
ולא פתאום לגלות שהם נפתחו באמת ומישהו צחר מאחורי המסך.. הבנת מותק
אז יאללה לכי לעזור לאימא .. התנדבות או סתם פעילות אחרת יצירתית.. יותר יועיל לפיתוח האישיות שלך לא?
וצודקת, אני באמת ילדה קטנה... לא ניסיתי להראות גדולה..
(אף על פי, שאכתוב כניראה בשגיאות כתיב גם כשאחצה את גיל החמישים כי יש לי בעיה קטנה. . אבל זה בסדר.. את לא הראשונה..)
באמת לא חשבתי מעבר ל"אולי יש מישהו עם אותה בעיה וזה יכול לעזור לו".. ואני מתנצלת על כך..
לא התכוונתי לכתוב בצורה פוגעת וסליחה אם פגעתי בכל זאת..
אני מעריכה את המאמצים והאנרגיה שלם על כתיבת תגובות לשאלות של אנשים שאתם כלל לא מכירים.. ואני גם מבינה, אחרי התגובות לשאלתי, את הסתייגותכם מכתיבת תגובה לאנונימית שמוטל בספק אם היא רצינית..
סליחה שוב..
ומקווה שאין לי פה שגיאות.. השתדלתי לבדוק את עצמי מספר פעמים.. אם בכל זאת השתרבב, סליחה..
1.אנחנו, המגיבים, מעורבים רגשית בנושא.
גם מי שלא מגיב דואג מה יהיה עם X וכן הלאה.
אמנם לא באינטנסיביות של מי שמכיר אבל כן.
2. הקוראים/מגיבים לא רק מנסים לעזור אלא גם לומדים על העולם דרך השאלות והתשובות.
מנקודת מבט כזו, מצב פיקטיבי רק יכול להזיק לקוראים.
את הקושי הנורא במהרה.
די מרגיז כאן זה העיצות של אלו שמטיפים איפה את לא בסדר.
אני דווקא מניח שמי שכואב לו, הוא זה שמוכן להשקיע יותר, לכן, מדוע ישר להתקיפו?
ובכלל, אדם בא וצועק את כאבו, מדוע להטיף מיד?
נכון, גם לו יש מה לתקן אבל לפחות השתתפות, איזון!
ומה שלמעשה, אין לך ברירה, אלא לגשת ליעוץ. זה ברור. יש לי ניסיון דומה.
מה שאת מתארת נשמה ממש לא פשוט.
בהצלחה!
[אגב, לי דווקא נראה שהסיפור אמיתי, (לא נתקלתי ב'שירשור הנערה' שהוזכר כאן) ואם לא, אולי מישהו אחר עם סיפור דומה יעבור על השירשור ויפיק תועלת, מה כל כך נורא?]
שמישהו פה הטיף ש"את" לא בסדר...
היו נשים שחשבו שאת לא באמת "את" (בגלל התקדים מלפני זמן קצר. זו בדיוק אחת הסיבות שבגללה זה חמור, שמקשה על אנשים להתייחס באמון הראוי למי שכותבת באמת. ואי אפשר לתבוע מאנשים שלא יהיה איכפת להם אם הם כותבים ל"בעיה מומצאת", שמא תקרא גם מישהי שיש לה בעיה באמת... אנשים שרוצים לעזור, כותבים לרוב אישית, לא ל"תיאוריה")..
לא היתה על דברייך,
אלא על ההודעה שהיתה לפני כמה ימים, שעלולה להקשות להתייחס באמון ל"אנונימית" שבאמת זקוקה לעצה ולעזרה..
פעם התקשרתי לרבנית אחת להתייעץ איתה,
והיא סיפרה לי שפעם תלמידה אחרת התקשרה אליה לבכות לה על קשיים בזוגיות,
אחרי שעה - מתקשרת עוד תלמידה ובוכה לה
עד כמה קשה לה, ואיך היא לא מצליחה,
והכי קשה לה - כשהיא רואה את חברה שלה, שהזוגיות שלה כ"כ מקסימה.
והרבנית הזו אמרה לי שחבל שהתלמידה הזו לא ידעה,
שהחברה שלה, שהיא חושבת שהזוגיות שלה נהדרת -
היא זו שהתקשרה לפני שעה לבכות לה.
יש קשיים, זה הגיוני, זה טבעי,
נכון שטוב וצריך לפתור אותם,
אבל ההסתכלות על אחרים היא כל כך מחלישה,
והרבה פעמים גם לא נכונה 
בהצלחה!
יכול להיות מאד שחייבים עזרה מבחוץ כדי לחדש אותה, אבל לצורך כך צריך נכונות של שניכם, וכמובן שחייבים לדבר.
בכל אופן נראה לי שיש לך ב"ה הרבה טוב.
ונראה לי שהתמקדות בטוב יכולה להגדיל אותו.
יש סיפור על תנא או אמורא (סליחה שאני לא זוכרת את שמו) שאשתו מיררה את חייו בכוונה והוא שמח בה, כי הצליח למצוא טוב גם במצב הזה.
אני חס וחלילה לא אומרת לשמוח ברע, אלא למקד את המבט בטוב.
תנסי להכין רשימה של דברים טובים בבית שלכם.
(את יכולה להתחיל בזה שב"ה יש לך בעל וילדים, זה ממש לא מובן מאליו)
וככה גם אם כשתרצי לדבר עם בעלך תתחילי בדברים הטובים ותתמקדי בהם, אני חושבת שתוכלו לדבר בפתיחות גם על הקשיים. שזה מה שלדעתי הכי מקרב
המון סיעתא דשמיא ובהצלחה
אני מאמין שהקושי הוא לא רק ההבדל שבינכם, זאת בעיה שהולכת ומעצימה עם הזמן אם אין התערבות.
אני רוצה שכותבת השרשור תבין שגברים מטבעם מרגישים 'צמצום' בבית, הם לרב אוהבים לצאת כי זה נותן להם מרחב, והם מרגישים 'חנוקים' בבית.
אבל, ופה מגיע אבל גדול, כל גבר אמיתי יודע שמקור הכח שלו זה הבית.
אני רוצה שתשאלי את עצמך האם לרב בעלך שמח? או שתמיד הוא מלא מרירות?
האם יש לו כל הזמן טענות עלייך או שלפעמים הוא גם מפרגן?
זה מאוד משנה לקשר ולטיפול בו...
מקווה שאני עוזר אפילו במקצת.
טובים ובאמת יש אך באמת וזה רצוני לא להרגיש את הבדידות הזאת אני התחתנתי על מנת שיהיה גם קשר וזה כמעט אין חוץ מדיבורים ת/טכניים!! וזה מה שכואב!!
אך באמת שוב אני מדגישה שיש דברים טובים וזה משמח ואולי בתת מודע לכן לא הייתי שבורה הייתי בתוך בועה כזאת שזה בעלי וזהו זה אך כשרואים צד אחר של מטבע פתאום שמים לב שהבועה שהייתי עד עכשיו מנופץ כמעט כולו!
אז אין לך כבר כח להשקיע בקבלת פני בעלך בשמחה? ואז מתחילה ההתרחקות והבריחה מהבית..
אולי כדאי להכניס ילדים למסגרת אפילו לחצי יום כדי שתהיי יותר רגועה? ואז תוכלי לשפר יחסים ולהשקיע בהם
אפשר כמובן להמשיך עם המצב הקיים, ואין סיבה נראית לעין שמשהו בו ישתנה אלא רק יחמיר, וה' ישמרנו..
אבל אם פנית סימן שאת רוצה שינוי, ולכן דעי לך שזה תלוי בך. אם בעלך מנסה לברוח מהבית זה אומר שלא טוב לו בבית, אבל זה לא אומר שהוא שמח בזה שלא טוב לו!! כנראה שהוא לא מספיק מודע/ רגיש/ עם כוח כדי לנסות לפתור את הבעיה ולכן עצתי שתקחי על עצמך את הפרוייקט.
בלי רגשות שליליים, בלי מחשבות "למה אני משקיעה והוא לא?", בלי רגשות נחיתות או גאווה לחלופין.
כמו שהכיוון השלילי עלול להתגלגל הלאה כמו כדור שלג, גם הכיוון החיובי כזה. מאמץ קטן מצידך יוביל להערכה, שתוביל בע"ה למאמץ קטן מצידו וכו' וכו'.
כמובן ששווה ללכת לייעוץ בכל מקרה (מכירה זוג מבוגר שכל כמה שנים הולכים ליייעוץ, כדי לחזק את הקשר), אבל גם להתחיל עבודה עם עצמך. זה פרוייקט חייך... ואם הוא יצליח תהיי הכי מאושרת בעולם.
כדאי לך להשקיע מחשבה וכסף בתכנון של ערב כיפי, בקניית מתנה שתשמח אותו סתם ככה ושאר דברים שיתחילו לגלגל את הקשר לכיוון טוב.
זה בטח יקח לך המון כוח, אבל מה יותר חשוב מזה? כי בלי זוגיות טובה גם הילדים מפסידים הרבה.
בהצלחה. זה קשה מאוד. זה דורש מקסימום יציאה מעצמך לפעמים, אבל גם מקסימום כניסה לתוך עצמך ושיתוף אמיתי שלו עם מה שקורה בתוכך.
וה' יברך אתכם בבית שמח ומאושר.
האם בעלך מרוצה מהנשואין?
האם טוב לו אתך ורק את לא מרגישה מרוצה?
חברים לעבודה הוא נשפך בסיפורים (אפילו עם אחי הוא יותר פתוח!) .
והוא מאולץ כזה אך יחד עם זה נראה שהנישואין איתי לאחרונה נהיה יותר איתן לפי הנתונים כך שנראה אולי הוא
פשוט השלים עם זה שאני כך והוא אחרת!!
ולי זה לא פשוט כי אני רוצה קשר!!
אני מנסה אולי ליישם את מה שהציעו לי פה להיפתח ולדבר על הנושא אך פשוט אין את המקום המתאים או שהוא שעות על המחשב והוא לא מרוכז אלי או שפשוט כבר עייף וכ' או שהוא לא בבית אז מתי האם יש לכם הצעה?
אנחנו בהחלט בכיוון.
בעלי באמת אינטלקטואל, מצוי בעולם הגדול, ולמרות שאני חכמה מאוד, (גאונת מתמטיקה של המורים), לא היה בינינו דיבור ושיתוף כל כך [נשואים 5+].
זה היה נראה חסר מוצא כי בעלי שונא בחבושים וחפירות, וזה בדיוק סוג הקשר שאני דמיינתי, והאופן היחיד של שיתוף שהכרתי, וזה רק גרם לו להתרחק ולהסתגר.
[מה שהציעו לך פה - לדבר על זה - הייתי רק אומרת לו ש"אני רוצה לדבר על זה" ואין עם מי לדבר עד סוף הערב...]
היום אני מבינה שגם הוא הרגיש בדידות, רק באופן אחר. חיפשנו אחד את השני כמו שני קווים מקבילים, כל אחד חיפש מתחת לפנס הציפיות והחוויות שלו.
למדתי שיש לו שפה אחרת, שאפשר לשתף חוויות, ושאפשר ליצור קשר מדהים בלי שעתיים של חפירות על הספה בסלון, או מכתבים כאורך הגלות.
למדתי לפתוח את הריבוע ולהקשיב. להדלק על כל רעיון שמצא חן בעיניו ולהשקיע. אף פעם לא הבטחתי לו משהו מסויים, כי לא ידעתי במה אני אוכל לעמוד. זה לא קל ההשקעה והיציאה מעצמך, אבל אחרי שאת מצליחה פעם או פעמיים זה נותן כח.
זה בטח משתנה מאחד לאחד, ולכן אני לא מביאה דוגמאות ספיציפיות, אבל העקרון הוא מדהים (ואת גרמת לי להרשם לאתר מחדש אחרי שנים שלא כתבתי).
אם את מסוגלת לשאול אותו איך הוא מדמיין את הקשר ומה יעשה לו טוב - זה הכי טוב. תגידי לו מראש שאת לא מבטיחה, שאת לא יודעת מה את יכולה, אבל שיגיד מה הוא היה רוצה. אח"כ תחשבי עם עצמך מה את מסוגלת לקחת מתוך זה. דבר אחד קטן שלא דורש ממך הרבה.
זה יכול לפתוח דלתות שלא חשבתם שהן קיימות.
שוב, זה לא שאנחנו זוג מושלם עכשיו, אבל ההבדל בין "דרך ללא מוצא" לבין "התחלה של דרך ארוכה ומשותפת" זה בדיוק ההבדל הגדול שאני מרגישה.
אולי ייעוץ יעשה את הכל יותר מהר, אבל בעלי גם ממש נגד ייעוץ והכנסה של אנשים אחרים לבוץ של הבית, ואין מה לומר, יש בזה משהו, כשמצליחים להתקדם בכוחות עצמנו, אפילו לאט, זה נותן הרגשה מיוחדת. אינטימית. ברור שאם המצב לא נראה כהולך לקראת פתרון שווה לפנות לייעוץ מקצועי, אבל אני גיליתי שאפשר בלי. בשעות צורך גדולות סיכמנו שאני אתייעץ לבד עם מי שאני רוצה.
מספיק שתסדרי את הבית יפה לפני שהוא מגיע הביתה תכיני ארוחת ערב מושקעת, תערכי יפה את הבית,
תכתבי לו פתק יפה ותגידי לו שאת רוצה להתחיל לעבוד על שינוי הקשר.
אני בטוחה שגם לא זה לא נחמד הקשר בצורה כזו, אחרת הוא לא היה בורח כל היום מהבית או למחשב.
אם לא תשבו לשוחח לא תצליחו לצאת מזה.
המפתח הוא השיח.
הרבה הצלחה!
וש-ה' יסייע לכם בבניין בית נאמן בישראל עם אהבה גדולה והרבה שמחה וזוגיות טובה!
קודם כל אני נשואה 10 שנים לא טרי אבל מרגיש כך
חשוב לדעת בנישואין תמיד יש עליות ומורדות וגם לי לאחר 5 שנים היתה לי ירידה שכמעט יכלה להסתיים בגירושים לקח לי זמן והרבה כוחות לשנות את העניין אך הכל התחיל בתאונה שהיה בעלי ןפתאום ראיתי כמה הוא חשוב לי וכמה אני אוהבת אותו ואזרתי כוח לדבר איתו על הכל היו הרבה הטחות אחד לשני ונעלבתי ונפגעתי אך תמיד זכרתי אך את ההרגשה כמה אני אוהבת אותו יש דרך ארוכה אך היא ששוה הכל גם אם צריך ללכת לייעוץ כדי זה ששוה הכל
אני תמיד זוכרת מה שאבי אמר לי אסור ללכת לישון כועסים בתקופה זו אימצתי את משפט זה לליבי ותמיד בסוף הגענו להסכמה גם אם זה לא אותו דבר והלכנו לישון רגועים (שנינו)אישה לאישה יש לנו את הכוח לוותר כדי להגיע לשלום בית גם אם קשה לך משהו בנוגע לבעלך תנסי לראות משהו חיובי בזה אני יכולה עוד להוסיף המון אך העיקר כאן זה מה שאת תחליטי תזכרי קל להתגרש חס וחלילה יותר קשה לבנות בית ולגשר על הפערים אך כשמצליחם אין יותר אושר מזה ואם אני מרגישה כך עכשיו מהיהיה עוד 10 שנים רק טוב
נ"ב: באותו תקופה שמעתי את הרב שמחה כהן אוןליין (רקצ ריך לרשום את שמו בגוגל ויש שיעורים בחינם)שממש דיבר אליי וחיזק אותי ולאחרמכן שיתפתי את בעלי כמו כן אפשר להתייעץ איתו
שיהיה לך בהצלחה ואני מאמינה אם כוח רצון ואהבה תצליחו חשוב שזה יהיה הדדי
אני נשואה 16 שנה ורק עכשיו הצלחתי לסחוב את בעלי לטיפול / יעוץ (איך שתקראו לזה) וגם זה בעקיפין יצא לפועל.
התחושות שלי היו ועדיין כמו שאת מתארת , חוסר תקשורת , בעל שבקושי נמצא ואם נמצא אז הוא במחשב ....
אני מרגישה שהטיפול בא לשקף לשנינו את תמונת המצב על מנת שנפעל ונשנה את המציאות בה אנו נמצאים .
בקיצור אם את באמת רוצה לטפל בעניין ובעלך גם בעניין אז ממש לא כדאי לחכות .
קראתי הרבה ממה שנכתב כאן ויש הרבה דברים נכונים.
עם קצת יותר נסיון אומר רק דבר אחד להתעקש על מה שנבנה לא לוותר כ"כ מהר.
בקשר לדברים מעשיים צריך גם לדעת לאפשר את הזמן של הלבד. וצריך גם להשאיר זמן של זוג.
כתבת בהתחלה אני עם ילדים , אולי את עסוקה כל הזמן עם הילדים והוא חש שאת לא איתו? רק את יכולה לענות על זה כמובן אבל זה כנקודה למחשבה .
מתי פעם אחרונה הקדשתם לעצמכם זמן לבד בלי הילדים? - סיבוב בערב להליכה - תגידי לו שאת צריכה קצת אויר ואולי תבוא איתי וכד' - הכוונה ליצור פעילות זוגית גם אם את מרגישה שאת מושכת אותו אחרייך בכוח זה בסדר.
קשר בין אנשים נבנה על ארועים משותפים וחויות משותפות.
ממבט של 20 שנות נישואים אני יכול לעבור על המון טעויות שעשיתי בחיי הנישואין אבל רק בשנים האחרונות אני יודע שאני אוהב את אישתי באמת - מה שהיה בהתחלה היה קצת לא אהבה אלא משיכה אהבה זה משהו אחר שבתוך הלב, שמתבטא בהבנה אילמת בגעגוע ביחס אמיתי אחד לשני ועוד . אני בטוח שאם רצון טוב ואמיתי תעברו את המשבר הזה [הוא לא כ"כ גדול !!!] ותמשיכו לזוגיות טובה רק צריך לעשות חוויות טובות.
מנסיוני כיועצת זוגית, ההתרחקות הזו של בני הזוג זה מזה לא נפתרת מאליה.
לצערי ישנם זוגות שנשואים 30-40 שנה (נתקלתי במקרים כאלו!) ועדיין מרגישים שהם נמצאים אחד ליד השני ולא ממש ביחד.
בדר"כ האישה יותר רגישה לעניין, לה יש יותר צורך בלשתף, אבל כשהיא מנסה ומגלה ש"אין פרטנר", היא מתייאשת ואז כאשר הבעל מתעורר זה כבר מאוחר (אבל לא מאוחר מדי, תמיד אפשר לתקן!). הוא אמנם רוצה יותר קירבה אבל כעת אישתו כבר רחוקה וייקח לו יותר מאמץ להגיע אליה (במיוחד לאור הייאוד והנסיונות הכושלים שלה בעבר להתקרב אליו - נסיונות שנדחו על ידי הבעל). לכן, קשה מאוד לעשות את הצעדים האלו, זה לקראת זה, לבד - במיוחד שאת מתארת מצב מתמשך על פני כמה שנים, נצברו הרבה מטענים בלב (גם אם הכל כלפי חוץ נראה שקט, לא כולם מחצינים את תחושת העויינות והניכור בויכוחים קולניים) וצריך "חבלן" מומחה כדי לפרק אותם בלי שיהיה פיצוץ.
בקיצור-יש כאן כדור שלג שצובר תאוצה ואם בני הזוג לא יעצרו את שגרת היומיום וויתחילו לבנות את הקירבה שחסרה, זה לא יקרה מעצמו. כמובן, לא יעזור ה"וותק" של הנישואין, אלא מה עשינו בזמן הזה, כמה עבדנו על מנת לבנות ביחד את הבית הזה!
בהצלחה רבה!!
אשרייך!!איזה מקסים.
התחושה שעולה לי למקרא דברייך היא של הרבה חוסר אונים, ייאוש, וחוסר תקווה.
מנסיוני, כנשואה קרוב לשלושים שנה, אנו קודם כל צריכות להאמין בעצמנו. לדעת שיש אפשרות לשינוי, אפשרות להגיע וליצור מצב אחר. ובוודאי במקרה שלך, שבו אין מריבות אלא רק התרחקות.
אז קודם כל שבי עם עצמך, תשנני לעצמך את המטרה. תהיי בטוחה שאת רוצה להגיע אליה. ואח"כ תקחי את העצות הקטנות שעלו פה ושקיבלת בטח מעוד אנשים, תעלי אותן על הכתב. תבדקי מה מתאים לך בכל שלב ובכל תקופה ותנסי ליישם. כל פעם עוד משהו קטן. לא הלך, מנסים משהו אחר. מתאים ? טוב. לא מתאים? מנסים משהו אחר, או שחוזרים לנסות שוב בצורה אחרת.
דברי אתו על זה. דברי אתו על מה חשוב לך. דברי אתו על שאת רוצה לראות אותו שמח. אל תטיחי בו שהוא בורח. פשוט תרצי להיות אתו, ותראי שגם הוא ירצה להיות אתך.
והכי חשוב, לעולם אל תתייאשי! אל תניחי לחייך להמשיך בצורה שאת לא מרוצה מהם. תשאפי לשינוי והוא בא יבוא.
1. מה השדר שאת מקבלת מבעלך? שדר של אהבה? שדר של "אני יותר חכם ממך"? שדר של הערכה? זלזול?
2. האם יש לכם נושאי שיחה משותפים? את מרגישה שיש לך עם מי לדבר, לחלוק, להתייעץ?
3. איך מתנהל סדר היום בבית ביניכם? מה האווירה היומיומית?
לא נעים אבל הקשר לפי מה שקראתי נמצא במצב של אדישות מצידו ומרמור מופנם מצידדך, המצב הזה צריך להשתנות צריך לגרום לו לרצות לעבוד על הזוגיות ולך לגרום לדבר.
את צריכה להוציא את כל מה שאת מרגישה , לריב איתו , לא לתת לו לשבת במחשב , אולי גם לא לתפקד כרגיל, לא לכבס לא לשתוף כלים לא לטפל בילדים, שביתות קטנות ולהתחיל להוציא את כל המוגלה שאתם נמנעים מלהוציא ברגע שיהיו עצבים אף אחד כבר לא יהיה אדיש אלא יהיה רצון לשינוי ואז תוכלו ללכת לטיפול.
המצב הזה שבו הוא מתעלם ממך הוא סוג של אלימות פאסיבית. הגיע הזמם לפעול בהתאם.
ירידה לצורך עליה. אל תחשבי שהעליה תגיע לפני שהוא יבין שהמצב הנ"ל לא יכול להמשך.
כל עוד הוא יהיה אדיש ואת תמשיכי להפנים את המרמור שלך ולשרות בעצבונך לבדך הוא ימשיך לברוח למחשב. אין שום דבר שיגרום לו לעבוד.
כשמנקים תבית מוציאים את הלכלוך, קודם כל.
אבל זה עלול להוביל למצב בלתי הפיך. מילים שנאמרות בכעס, באשמה, בציניות לפעמים הורסות לטווח הארוך, גם אחרי שמשלימים ומתפייסים.
וברור שכל פעולה שמגיעה מנקודת מבט של: "אני מסכנה ואתה רשע" אין לה הרבה כוחות של בניין, ולהפך.
אין לי בעייה לריב, זה טוב לפעמים לריב, אבל בזהירות ובמחשבה על עתיד טוב. בלי להפיל את כל האשמה עליו, בלי התלהמות, בלי ציניות חותכת בבשר החי.
[ואני מנסה לא להתעצבן - אבל אני מתנגדת לגמרי לכל מה שכתבה אנונימית+, זו לא אלימות, גם הוא במצוקה, את באה לעזור לו, לכם, ולא לעצמך. ושביתות בבית מעולם לא עזרו ולא בנו בטווח הארוך, זה לא פוליטיקה! ומה יקרה אם הוא לא יבין מזה מה שאת רוצה שהוא יבין? ואם הוא ישבות בחזרה? איזה בניין יהיה פה? ולמשפט האחרון הייתי אומרת - תזהרי שלא להוציא את בעלך מהבית ביחד עם המים המלוכלכים!]
מה שאת מציעה - עם כל ההבנה לרצון הטוב -הוא דבר מסוכן מאד.
את משולה לאדם שמציע ניתוח כולל, עם סיכונים גדולים, טרם איבחון והכרת הפציינט.
לא מציעים דבר כזה ללא הכרה מקרוב, ללא ידיעה וודאית שסיכוייו גדולים מסיכוניו וכו'.
ההיפך הגמור, לדעתי:
אכן, לומר לו ערב אחד: אני חייבת לדבר איתך על משהו חשוב. אני לא רוצה שזה יהיה "אגב" המחשב, וגם לא כשאתה עייף. תקבע זמן למחר, ונדבר. על זה אפשר לעמוד. ואז - או שמהסקרנות יעזוב הכל וירצה כעת, או שתקבעו זמן.
בזמן הזה, תשוחחחו על הענין. לא בתלונות ומריבות וטענות, אבל בהסברה ברורה שחייבים שיהיו זמנים שמדברים, שמקשיבים זה לזה, שמטפחים את הקשר. יתכן שהוא קצת "מכור" למחשב. אז צריך לקבוע שבזמנים הללו אין מחשב ברקע.
לנסות קודם בנועם. לא לשבור מה שכבר יש.
ענ"ד.
א. עצת " לכו לטיפול" לא ממש רלוונטית כאן כיוון שהבעל לא מודע ובעיקר נמצא בלופ אדיש.
ב. היא מחדדת את האדישות על ידי חוסר שיתוף, כנראה ששיתפה והדבר לא הועיל ולכן כיום נמנעת מלשתף, מסתגרת ומפנימה..
לריב או לשבות אלו אינם מעשים קיצוניים. אלא בבחינת עם נבר תתנבר עם תמים תתמם. לא ייעצתי מילים קשות או סריטות עמוקות מספיק בריב שיעורר את ההרמוניה המדומה, אני בטוחה שכל אחד יודע את המינונים המתאימים לו ולבת/ן זוגו.
להזכיר לכל הדוסים, גם העולם שלנו נברא משבירת כלים. יש עניין.
(אלימות פאסיבית- כמים הפנים לפנים.. הבעל יודע וחש את אשתו ומרגיש מה עובר עליה , התעלמות מאדם שחי במחיצתך תוך כדי התעלמות מהצורך הבסיסי ביותר שלו והוא דיבור ושיחה ושיתוף, הוא שווה ערך לאישה שמתעלמת ביודעין מצרכיו המיניים של בעלה , או מצורכי אכילה של תינוקה. נקודה.
אלימות היא מילה קשה, אך גם התעלמות. ומבשרך לא תתעלם. לא בכדי זו אחת ההנחיות הרציניות.)
כל קשר ל"דוסים"...
כידוע, לא פוסקים הלכה עפ"י הסוד (ואת ה"כלים" הקב"ה שבר.. הוא הכיר היטב את המציאות שברא..).
"לריב או לשבות" - הם לדעתי כן מעשים קיצוניים, כשהם נעשים במכוון.
גם "עין טובה" זה דבר ששייך להנהגה נכונה. ואני נוטה להניח דווקא שאין כאן כלל "יודע וחש את אשתו ומרגיש מה שעובר עליה... התעלמות ביודעין".. להערכתי, הוא לא יודע ולא חש.. וההזדמנות ליידע אותו, לשוחח על זה, לראות אולי יתעורר ליבו הטוב, היא דווקא מתוך שיחה, מתוך שיחות. ושיחה והתחשבות ונכונות להרגיש מה עובר עליה, לא יבואו בשום אופן מתוך משהו כחני או מפגין. ההיפך: באופן נורמלי, הוא כבר לא ישמע אותה כך. והיא רוצה את הקשר ואת הקירבה. צריך לעזור לה. לא לתקוע אותה במסלול שלא תדע איך לנווט בו צעד אחד אחרי ש"יתפוצץ".
מי יקח אחריות אם כתוצאה מהצעה כזו (שאני דווקא מבין את ה"ראש" ממנו היא באה, את "הרעיון", אבל לא מסכים איתו שלא במקרים ממש קיצוניים ומיוחדים שמכירים היטב את פרטיהם), הבעל יתרחק עוד יותר, וח"ו הכל יתפרק?.. האם את תוכלי להגיד "בשמה", "אז לא צריך"?.... היא כן צריכה.
אין מה לעשות: לעיתים הדרך הקצרה היא הארוכה. ובוודאי שקודם כל מנסים להבריא עם מזון בריא, טרם כדורים קשים, טרם ניתוחים מסוכנים וכו'...
אפשר פשוט להטביע לו את המחשב...
או להוריד לו אצבע, עצה של בעלי..
מאז שהטבעתי לו את הפאלפון עלינו על דרך המלך... 
סטיגדיש!
אבל ברצינות לא נעים לי להפנות את "חינוך תורני בדרך חיובית" לתרבות השקר והנכר, אבל הייתי ממליצה במצבים כאלו לקרוא את הספר " למה גברים אוהבים ביצ'יות" בבחינת חכמה בגויים תאמין..
תרגישי בנוח -
את יכולה להפנות להיכן שאת רוצה..
וכי בגלל שם האתר שלי - את צריכה לסבול?....
ובכל זאת, אני מעדיף לקחת את תובנותי בעניינים אלו ממקורות אחרים, וגם מעיון וממה שנראה לי כשכל ישר, הרגשה ישרה, וגם ניסיון.
והם אומרים לי, את הדברים שכתבתי לדעתי לעיל.
וטוב שכולם רוצים לעזור..
[אגב, היתה כאן מישהי שהתייעצה לגבי קושי עם שירות צבאי ממושך... אולי אפשר "למכור" לה את הרעיון שלכם - ולהציע לה להטביע לו את הרובה...]
לא עזרתם לי , אם כי התקפתם אותי בסגנון " אנחנו אחלה דוסים ויודעים יפה להגיד לכי לטיפול" או " תדברו זה אחלה" כאילו לא חשבת על זה לבד..
לפעמים זה לא את זה פשוט הפורום הקבוצתי שקצת כל אחד לקח לעצמו תפקיד והוא פשוט מגלם אותו בכל נושא, אחד הוא ה"טוב והמטיב" השני הוא ה"עליון מוסרי" השלישי הוא ה" מתנגד" תצאו מזה , נראה לי שבעיקר המקום של הפורום הוא להיות יצירתיים ומכילים לבעיות ולא מתנשאים.
לכי לטיפול זה הכי נכון אבל זה מה זה פאסה..
גרואו אפ!
כל אחד אומר מה שהוא חושב, כי הוא באמת מתענין ורוצה לעזור?..
ומטבע הדברים - יש לאנשים גישות בחיים, שמן הסתם יש להן איזה "מכנה משותף" אם בודקים בהרבה הודעות. אבל יש להניח שאף אחד מהם לא "לקח על עצמו" תפקיד כזה וכזה, אלא זה סגנונו האמיתי..
[ואולי ה"התנשאות" היא דווקא קצת בהודעתך, ש"מחליטה" שכולם פה פשוט "שחקנים בהצגה" בגלל "הפורום הקבוצתי" ואינם "יצירתיים ומכילים" אלא מתנשאים (חוץ ממך, שהעדפת לא להזדהות) ?... כל אחד רשאי לנסות לעזור כמיטב רצונו הטוב. לאף אחד כאן אין "בעלות" על היצירתיות וההכלה.. מה גם שבסוף את עצמך אמרת "לכי לטיפול הכי נכון..". ומי אומר שעצותייך היו "יצירתיות", דווקא לענ"ד היה בהן יותר חשש להריסה מאשר ל"יצירה"..].
ודומני, מהודעתה הפשוטה, שהמתייעצת דווקא היתה מאד מרוצה מההשתדלויות השונות שעשו כאן. אז מה המטרה? לעזור לה? או "לעזור" למי שחושב איך היא היתה אמורה להגיב להצעות?...
האם בעלך מכיר את הכינוי שבחרת לעצמך "רוצה גאולה נאו"?
אם כן, (ובעצם, גם אם לא), האם נראה לך שתוכלי להציע לו לקרוא את השרשור שמתחיל כאנונימית, ובהמשך - עם הכינוי שלך?
כפי שאת מכירה אותו, כאשר הוא יקרא את השאלות שלך, את המצוקות שלך ואת הרצון העז שלך לשנות דברים בזוגיות,
האם הוא ישאר אדיש?
יכעס?
יזלזל?
ימשיך הלאה בלי תגובה?
או אולי זו תהיה ההזדמנות שלכם להעלות את הנושא על השולחן לדיון פתוח?
לא כאן המקום להרחיב אבל יש עניין נרחב שנסקר בספרות המקצועית ונקרא תפקידים בקבוצה..
"סגנונו האישי של כל אחד" זה לא ממש אמיתי כיוון שכפי שנסקר בספרים המקצועים תוכל לקראות כי כאשר תפקיד אחד יהיה תפוס אותו אחד שרגיל מפורמים שונים להתנהגות מסוימת יתפוס תפקיד חדש , רק בגלל שהוא כבר תפוס.. פסיכולוגיה חברתית זה קצת ארוך ומורכב.. בט צ'רסט מי אוקי?
אני לא חושבת שמישהו בפורום צריך להזדהות או לכתוב את שמו, או מתחת לשמו לכתוב איזה סטטוס תורני ( מה פרויד היה אומר על זה ? או סתם מישהו שעיניו בראשו) זה בדיוק מה שמוביל אנשים ל"כתיבה דוסית" לכתיבה של מה שהכי ישמע טוב ומה שהחברה מצפה שתשמיע בהקשרים התרבותיים שלך. אני חושבת שבן אדם שנמצא בפורום וכל פעם הוא נותן תשובה "מוארת" זה מראה על הרבה ביקורת חברתית שהוא מפעיל על עצמו על מנת להיות בעל תפקיד העליונות המוסרית. הייתי ממליצה לך ספציפית לפי מה שקראתי בתגובות שלך לנסות לתת תגובות בצורה אנונימית.. לך תדע זה יכול לשחחר לך תצ'אקרות לגמרי.
סליחה על הישירות אבל נראה לי שאתה צריך איזה טיול להודו דחוף לפנים.
וחזרה לענייננו , אני מקווה שהיא נעזרה בכל התשובות ותדע לעשות את המינונים המתאימים לה ולבן זוגה.
בסדנת 'פנים בפנים' של אילן והילה יפרח המקסימים. הסדנאות מתקיימות מדי פעם בבית מאיר בבית ההארחה רמות שפירא. מומלץ בחום לכל זוג שרוצה לשפר את יכולת השיחה וההקשבה שלו זה לזו וזו לזה!
אשמח להמלצות על תחתונים.
אני לא מוצא משהו שהוא באמת נח ואני סובל מזה מאוד
תודה
אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)
לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים
אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,
זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.
לפני כמעט עשור נחתתי כאן, על חופי הפורום הזה (בשם אחר, כמובן). הגעתי חבול ומותש אחרי שנים של זוגיות מורכבת. שפכתי כאן את הלב ואת החששות הגדולים מפירוק החבילה, וזכיתי להרבה תגובות - חלקן תמכו, חלקן האשימו, אבל כולן נתנו לי חומר למחשבה.
היום, תודה לה', אני נמצא במקום שונה לחלוטין. מקום בריא יותר, בטוח יותר, כזה שגם יודע לחייך.
אמנם המון זמן לא כתבתי כאן, אבל מפעם לפעם אני מציץ ורואה שהשאלות, הלבטים והקשיים בפורום חוזרים על עצמם לאורך השנים. זה גרם לי לרצות לעצור לרגע ולשתף אתכם בכמה תובנות שנולדו מתוך המסע האישי שלי ומפיקחון של זמן. אולי הן יתנו נקודת מבט חדשה למי שהנפש שלו סוערת עכשיו ומחפשת מנוחה:
1. יש אהבה בבית? תילחמו עליה בשיניים אם יש ביניכם את הבסיס הזה, את האהבה והרצון ההדדי - אל תוותרו בקלות. זוגיות היא דבר מאתגר, ויש בה תקופות מעצבנות ושוחקות, אבל אם הלב במקום הנכון - תילחמו. זה שווה את זה, ובפער עצום מהאלטרנטיבות. לא צריך לספר לכם על כאלו שלא שפר עליהם גורלם ומוצאים את עצמם מזדקנים לבד. בקיצור, אם זכיתם ויש לכם עוגן של אהבה אמיתית ביד, שווה לעשות הכל כדי לשמור עליו ולהצמיח אותו מחדש.
2. טיפול זוגי צריך תשתית, הוא לא קוסמות (יש מילה כזאת? או שכותבים "קסם"?) טיפול זוגי הוא כלי מדהים, אבל הוא דורש ששני הצדדים יגיעו עם רצון פנימי ואהבה בסיסית שעוד קיימת (ורק אתם, עמוק בפנים, יודעים את האמת). חבל לבזבז שנים יקרות ואנרגיות על טיפולים ארוכים רק כדי "לסמן וי" או כדי להרגיע את המצפון. כשאין תשתית רגשית מינימלית, הטיפול לפעמים הופך להנשמה מלאכותית שרק מאריכה את הסבל. אם בוחרים ללכת לטיפול - תגיעו כדי לעבוד באמת, ולא כדי לעבוד על עצמכם.
3. אל תחיו את החיים שאחרים מציירים לכם כשאתם מקבלים החלטות לגבי עתיד הבית שלכם, תוודאו שאתם עושים את זה מהסיבות הפנימיות שלכם, ולא בגלל "מה יגידו" - ההורים, השכנים, החברה או הקהילה. לרצות את הסביבה זה אולי נוח לרגע, אבל בסוף היום, מי שהולך לישון במיטה הזו ומתעורר למציאות הזו מדי בוקר זה אתם. הבחירות שלכם - בין אם להשקיע בתוך הבית ולבנות מחדש, ובין אם לחשב מסלול מחדש - צריכות להגיע מתוך הבנה עמוקה של מה שנכון לכם, ולא מתוך תכתיבים ופחדים מהסביבה.
4. מבחן הילדים: מה הם לומדים מהזוגיות שלכם? המשפט "נשארים ביחד בגלל הילדים" הוא משפט שקל להיאחז בו, אבל כדאי לזכור שהילדים שלנו לומדים מאיתנו איך זוגיות אמורה להיראות. אם אתם מתלבטים לגבי העתיד, תשאלו את עצמכם שאלה אחת פשוטה: אם הילדים שלכם היו גדלים ומגיעים בדיוק למצב הזוגי שבו אתם נמצאים היום - מה הייתם מייעצים להם לעשות? האם הייתם אומרים להם שיש כאן בסיס משפחתי יציב ששווה להילחם עליו, לעשות שינוי ולהשתפר למענו? או שהייתם מאחלים להם מציאות אחרת? התשובה לשאלה הזו תעזור לכם להבין איפה המצפן שלכם עומד.
5. גם השיקול הכלכלי או המשפחתי הוא לגיטימי - רק תהיו כנים לפעמים אנשים בוחרים להישאר יחד מתוך שיקולים פרקטיים לחלוטין - בין אם זה החשש מקריסה כלכלית, ובין אם זו הבחירה המודעת לשמור על המסגרת המשפחתית הקיימת למרות הכל. זו בחירה אנושית, מציאותית והגיונית לחלוטין, ואין מה להתבייש בה. אבל אם זו הסיבה שלכם - תהיו כנים עם עצמכם. כשמפסיקים לקרוא לזה "גזירת גורל רומנטית" ומבינים שזו בחירה מודעת שלכם לגורלכם, קל יותר לחיות איתה בשלום ובפחות מרירות.
אני כותב את הדברים לא כדי להטיף, ולא כדי לדחוף אף אחד לשום כיוון. חזרתי רק כדי להזכיר למי שמתמודדים עכשיו עם אתגרי החיים ומורכבויות בזוגיות, שהחיים קצרים מדי בשביל להעביר אותם על "אוטומט" של הישרדות רגשית. לבחור בעצמכם זה אומר לקחת אחריות על האושר שלכם – בין אם זה אומר לעשות מהפך פנימי ולהשקיע בקשר ב-100% אנרגיה, ובין אם זה אומר לבחור בדרך אחרת. בסוף, כשאתם שלמים ומדויקים עם עצמכם, זה לטובת כולם.
מאחל לכולכם שלווה, בהירות ובחירות נכונות.
בעלי ואני נשואים מעל עשור, אפשר להגיד שבעשור הזה בנינו את עצמנו מכל הבחינות - משפחה ברוכה, לימודים, קריירות, בניית בית, באמת נשאבנו לכל זה מאוד, וזה באמת מאוד מתאים לאופי שלנו. אבל בדבר אחד פחות השקענו וזה הזוגיות שלנו, ב"ה אני לא מתחרטת ואנחנו אוהבים ומסתדרים יפה סה"כ בכל התחומים.
אבל אני מרגישה שחסר לי קצת בניית הזוגיות, אני עובדת עם זוגות שאני לפעמים מוצאת את עצמי מקנאה בקשר שלהם, איך מסתכלים אחד על השני בעיניים, איך יש בינהם אהבה פשוטה ואמיתית כזאת (נמצאת ברגעים מאוד אישיים של זוגות אז זה משהו שקולטים ואי אפשר לזייף, כמובן שוראה גם זוגות שאין לה את זה..), כבוד מאוד גדול, הערכה. מרגישה שלא בנינו את זה מספיק.
בעלי לא טיפוס חברתי במיוחד, והוא די מסתדר עם עצמו, כמעט ואין לו צורך בשיחות מעבר לשוטף הרגיל, וגם זה לא חובה אם לא יוצא. שיחות עומק בכלל הוא בחיים לא יזום, כשאני יוזמת זה מביך ומכביד עליו.
אני גם טיפוס סגור ומופנם אבל כשאני נפתחת ומרגישה שמתעניינים בי אני זורמת ונפתחת.
היו לי הרבה אכזבות בקשר עד שלמדתי להבין שזה לא אישי והוא פחות צריך את זה, וגם למדתי להכיר את עצמי שגם לי קשה לקלף את הקליפות, ואין ספק שהיה לי חלום על בעל משפחתי וחם, שיפתח את נימי נשמתי ונגדל יחד.. בפועל זה לא קרה וכנראה לא יקרה, אבל אני בטוחה שאפשר יותר להוציא מהזוגיות שלנו ואני רוצה לנסות אבל לא יודעת איך.
כי אני בעצמי מתקשה, והוא מרוצה מהמצב ולא צריך יותר מזה (למרות שלדעתי הוא לא מכיר משהו אחר וגם הוא מלא בחומות ומגננות אבל ניחא 😏).
טיפול זוגי היינו לאחר שכנועים רבים לא הרגשתי שעזר יותר מדי, טיפול אישי גם הייתי ולא ראיתי ישועות בתחום הזה.
תוהה אם יש פה זוגות שחוו דברים דומים ומצאו דרך לפרוץ את המחסומים, קחו בחשבון שמדובר פה בשני אנשים "כבדים", אז שיחות, כרטיסי שיח למינהם כנראה פחות יעבדו, אבל לא אכפת לי לשמוע .
אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.
לצאת סתם לסיבוב ולדבר
לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.
אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.
ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.
הלוואי ותצליחי
מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.
אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.
זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.
אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).
מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.
הלוואי
אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?
זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק
הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום
כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.
ברוך ה
כל הכבוד לשניכם
ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?
גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?
אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות?
כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.
נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.
ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.
וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.
אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.
כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.
אז בתור צעד ראשון -
שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!
והוא הסכים - מעולה!
ואפילו תמך ברעיון - מעולה!
ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,
אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.
לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.
צעד אחר צעד.
התקרבות אחר התקרבות.
לאט לאט ובהדרגתיות.
אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )
וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".
או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".
כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.
אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.
ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...
לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.
וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.
אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.
ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?
אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?
ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני
וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו
והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,
ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.
כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,
אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת
אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!
מגיע לכם את זה כ"כ!
בהצלחה רבה 
אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן
ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.
ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס.
והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.
קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.
זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.
אבל לקבוע.
לשריין.
להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.
ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.
לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.
למשל:
אחרי שקבענו מרחב זוגי
* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".
* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.
* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.
כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.
* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.
לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי
וכל דבר דומה שאוהבים.
* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.
אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.
* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.
למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.
* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )
* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.
* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"
* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.
חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.
לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח.
לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,
לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,
מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),
מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,
מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה
ומתחילים.
באמת צעד צעד.
ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.
אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.
לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.
על הקורס של יוני אנטמן.
זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).
הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.
היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.
בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).
לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.
אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.
קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.
אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.
בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.
כלומר -
לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.
לדוגמה:
-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.
(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).
- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.
(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)
- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם.
(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)
ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.
ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.
אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?
את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?
למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.
את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.
זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה
זה קצת בידיים שלנו.
זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג
זו ה'נשמה' של הקשר.
הוא לא מבין למה צריך
אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.
וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.
את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.
אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'
גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.
הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.
אבל אילו חיים אלו?
אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?
ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.
וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍
כל מילה זהבנגמרו לי השמותיש לי אחות שרוצה לקנות דירה, ולנו ב"ה יש יכולת לסייע לה.
בררתי איתה איזו דירה היא מעוניינת לקנות, וראיתי שמדובר בנכס מאוד בעייתי, שמידיעה גמורה (עסקאות בסביבה, שומה והכרת הנכס) שווה כמה מאות אלפים פחות מהמחיר הדרוש.
אוסיף לכך שהיא תצטרך משכנתא גדולה עבור הדירה הזו, שתלווה אותה בהחזרים די חונקים ל-30 שנה.
העלתי בפניה את כל הבעיות הקיימות בדירה, אך היא באופן לא רציונלי מתעקשת לקנות דווקא אותה.
גם כשביקשתי ממנה שתסביר לי איך הדירה בכלל משרתת את המטרה לשמה היא קונה אותה, היא לא ידעה לענות לי.
תהיתי לעצמי, האם אני בתור אח שדואג ורוצה בטובת אחותי, ראוי שאציב תנאי - העזרה הכספית תינתן רק עבור עסקה סבירה שאינה בזבוז כספים עצום.
הצדדים:
מצד אחד, כאח, מקומי לעזור ולתמוך, ואין מקומי לחנך.
מצד שני, אם אני מסייע לה ב-X כסף, והיא תלך על הנכס הזה ותפסיד בגללו 5X כסף, יוצא שלא סייעתי לה, אלא ההיפך, עודדתי אותה לעשות את הפעולה שגרמה לה להפסד גדול.
מה דעתכם נכון לעשות בסיטואציה?
בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.
אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.
באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...
כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...
הייתי מפרידה בין שני הדברים.
העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.
ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.
בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.
אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.
בטח לא להחזיק אותה בתנאים.
(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)
ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה.
ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה
אני לא הייתי נותן במקרה כזה
אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק
אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.
מוצא נכס
חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו
לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק
אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא
ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.
אפשרות נוספת.
לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.
הבעיות עם זה
1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.
2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי
אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.
ואתה לא חותם עיסקה.
ולא משלם כלום.
באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.
כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא
וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)
ואין שום קשר לאישור עקוני.
אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי
אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת
יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.
ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.
והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי
לא היית מבצע את העסקה?
קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.
אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.
לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.
הלכתי אליו למשרד.
אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.
ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)
אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה
שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות
לימים הכרתי שמאי אחר.
הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת
למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.
יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.
כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות
עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.
כלל לחיים.
כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.
אבל מסכים איתך
אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת
ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.
אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה
ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.
ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים
בסיכון גבוה שלא יוחזר
כי מי שיש לו להחזיר
אין לו בעיה להלוות מבנק
אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם
לא רק בגלל ההפסד הכספי
אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו
בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)
תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.
זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.
אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר.
כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.
וזה ממש משמעותי.
שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.
בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר
כמובן שלא מלווים לכל אחד.
רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר
תודה לכל העונים
כמה הבהרות:
1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.
2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)
3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה
לעזור ככה לאחים.
חלום!
זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.
זה השקעה שאתה מבצע מכספך,
זכותך להחליט הם לתת או לא.
וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.
נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?
הגיוני שכן
אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?
או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?
קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.
במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…
והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…
קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף.
את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.
דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.
אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.
אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.
גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?
אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.
אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.
אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.
יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה, מפני שיש גם טעם אישי
אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..
באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..
שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .
תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..
ומה זה אומר עלינו כזוג?
ומה אם פשוט נמאס לי מכל הריבים האלה?
או מכל הריחוק הזה?
או מכל הקושי הזה?
יצא לי להתבונן בחג השבועות האחרון במגילת רות,
ובקריאה הזו קפצו לי לעין המילים "ודבקה בה".
לפני הרי מתואר שגם עורפה וגם רות הלכו עם נעמי
אבל נתקלו שוב ושוב באתגר או סירוב או שימת המציאות כפי שהיא על כל קשייה ומורכבויותיה שהציבה בפניהן נעמי - ובעוד עורפה בחרה לחזור אחורה, על רות כתוב: "ודבקה בה".
ובעצם התבוננות על זה הביאה אותי לחשוב שדבקות מובילה לחיים, דבקות יוצרת חיים.
הרי בזכות אותה הדבקות נוצר אפילו המשיח שלנו! חיים. גאולה. בזכות הדבקות הזו. בזכות הלא לוותר הזה.
וגם במקום אחר בספר בראשית ששם נאמר "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" - ורש"י מפרש בילדים, ופירושים אחרים מפרשים גם באחד ממש באיחוד הנשמתי והגופני והכולל כולו. כלומר יש כאן עוד דבקות שמובילה לחיים. גם להמשך החיים (ילדים) וגם לאיכות החיים עצמם ושמחת החיים שזה הביחד והאחדות של הזוג.
וגם בתפילה ששם נאמר: "ודבקנו במצוותיך" ואנו לומדים על התורה הקדושה ש"עץ *חיים* היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". וגם אם העץ מתנדנד ברוח - אנחנו מחזיקים. דבקים. בתורה. במצוות. באתגרים שהחיים מזמנים לנו.
ועוד מקור שעלה לי בהקשר הזה הוא "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם *חיים* כולכם היום" - שוב דבקות שמובילה לחיים!
זה פשוט מדהים.
כמה הדבקות מובילה לחיים
כמה להמשיך, לדבוק, להתמיד, לא לוותר יכול להוביל אותנו לחיים.
לדבוק בטוב כמובן.
* ודבקה בה - לדבוק בטוב. רות ראתה בנעמי את הטוב ודבקה בטוב הזה. "באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוקייך אלוקיי" - זה הטוב. ה' אלוקי ישראל ולהיות חלק מעם ישראל ולהיות עם חמותי הטובה - זה הטוב עבורי ובו אני דבקה.
* ודבק באשתו - לדבוק בטוב שבאשתי. לדבוק בטוב שבבעלי. לדבוק באשתי עצמה. לא לוותר עליה. לדבוק באישי עצמו. לא לוותר עליו.
לדבוק ולהתכוונן אליה ולהשקיע בה כמה שאני רק יכול. לדבוק ולהתכוונן אליו ולהשקיע בו כל מה שאני יכולה.
* ואתם הדבקים בה' אלוקיכם - לדבוק כמובן בקב"ה שבידו הכל וממנו הכל ומקור כל החיים וכל הטובה וכל הברכה.
* ודבקנו במצוותיך - לדבוק בטוב שבמצוות ובתורה. יש טוב ויש רע ובחרת בחיים - לבחור בטוב.
ואפשר ללמוד מזה גם על הזוגיות שלנו ועל ההורות שלנו - ולזכור שמעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,
יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:
הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר – כל אלה באים *רק* אחרי ההשקעה. רק אחרי הדבקות. רק אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.
למשל,
לא דומה אהבה לתינוק בן יום
לאהבה לילד בן שנתיים
לאהבה לאותו הילד בן 10
ככל שהילד גדל,
ככל שנשקיע בו יותר - יותר נאהב אותו.
כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.
אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב כשהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעצמת אפילו עוד יותר!
אותו רעיון גם עם בני זוג,
בהתחלה יכולה להיות אהבה, חיבה, התרגשות וכו'
ופוטנציאל הצמיחה של האהבה עצמה הוא עצום
אחרי שנה עוד יותר
אחרי 10 שנים עוד יותר
ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.
וגם אם קשה לנו עכשיו -
הרי אם נלך אחורה למקומות שחווינו קשיים בחיים הרבה פעמים נוכל לראות שאם לא היינו חווים את כל הקשיים האלה, את כל המשברים והרע שעברנו - לא היינו באותו מקום שאנחנו עכשיו. וכל אחד ואחת ומה שזה אומר עבורם.
כך גם אם אנו עוברים עכשיו קשיים בזוגיות שלנו - נוכל להגיע דווקא מהם ומתוכם גם לכמויות של *טוב* גדול אפילו עוד יותר בינינו.
כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,
לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.
וזה נכון לכל תחום בחיים - אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים - לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפתח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, לפתח ולהרחיב עוד את כוחות הנפש שלו, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע.
אז דווקא אחרי ריב או אתגר או קושי זוגי - אם נצליח לעבור דרכו, בתוכו וממנו נכון -
או אז נוכל גם לגלות את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,
מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!
מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי.
אז אם יש קשיים ואנחנו חושבים אולי להרים ידיים?
רגע!
לומר לעצמנו - רגע, בעצם עדיין אין לנו מושג עוד כמה טוב נוכל לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד יום, עוד חודש, עוד שנה ועוד 20 שנים.
אז ננסה לאפשר לעצמנו את אותה השקעה והתמדה, את אותה דבקות, את אותו לימוד, וב"ה לזכות לטוב עמוק וחזק עוד יותר.
ובעצם אם חושבים על זה אז גם בהורות, גם בזוגיות, גם במיניות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל - המתמיד זוכה! לגמרי זוכה ❤️
קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:
אשתי, תודה שחיכית.
היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.
זה משהו לחגוג יום הולדת 80.
לא בא ברגל...
וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.
ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?
המחשבה עלייך.
המחשבה על כך שחיכית לי.
את חיכית.
חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.
וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!
חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו
או לא להאמין.
לבחור
אם להישאר
או להיפרד
אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",
או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.
ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.
את בחרת בנו.
כל פעם מחדש.
את בחרת לחכות.
את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,
את ידעת מבפנים, שזה יגיע,
שאנחנו נעבור את זה.
וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,
שאמר לך להילחם
שאמר לך לחכות.
זמן.
כמה כמה שהוא משאב חשוב.
ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת
כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול
כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול
כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול
כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,
שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?
ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?
ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?
ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?
ומה היה קורה אם היינו נפרדים?
בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?
אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.
על מה הייתי יכול לפספס
על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי
על המשפחה המדהימה שבנינו
על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות
ושרים לנו שירים
ומחברים לנו ברכות
וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!
אתם!
אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?
אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל
ושוב נפל
ושוב קם
ושוב
ושוב
אנחנו מודל להערצה!
ממנו שואבים!
והאמת? אני מבין אותם.
תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!
תראי כמה אהבה יש בינינו
כמה עוצמות
כמה חוויות
כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.
כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.
ואיזה מזל שחיכית לי
ואיזה מזל שהאמנת בי
ואיזה מזל שלא וויתרת
ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר
ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך
ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,
ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -
אנחנו עדיין בדרך!
וכמה בהמשכה השמים צלולים
והשמש מאירה
והחיים מחייכים
וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה,
במורד הגבעה,
בהמשך הדרך הזו.
ואת, שחיכית,
וידעת
והאמנת
ובחרת
ואהבת
ללא תנאים
לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.
תודה.
את לא יודעת עד כמה תודה.
תודה שחיכית.
בעקבות בלת"ם שמיד צץ,
אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:
@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.
וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.
אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן.
ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).
ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤
כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד
בפעם הבאה שאני אגיע עם הבן שלי לבית החולים,
ואתם תעשו לו הרדמה מלאה,
ותבדקו אותו,
ותעירו אותו,
ותגידו לי לתת לו לאכול כדי שתוכלו לשחרר אותו,
ואני אתן לו כריך עם ממרח תמרים שהבאתי מהבית,
והוא ישמח כי הוא אוהב כריכים עם ממרח תמרים,
ואת תגידי לו ''למה אתה אוכל כריך עם ממרח תמרים ולא עם שוקולד?''
ואז הוא יצרח
וישכב על הריצפה
וירביץ לקיר
ויזעק שהוא רוצה כריך עם שוקולד
ולא עם ממרח תמרים
אז...
אני אכניס אותך לתוך הכריך שלו
שמעת אותי?
מתכון לכריך אחיות:
מצרכים:
שתי פרוסות לחם גדולות
2 כפות ממרח תמרים
אחות חסרת טאקט
6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה
הכנה:
לוקחים אחות חסרת טאקט
ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים
מטפטפים דמעות לתוך עיניה
עוטפים בלחם
לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים
עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות
חזק ביותר!
משהאחרונהאז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.
אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.
מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.
זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.
ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות
ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣
מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.
גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.
קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.
חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.
וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿
זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?
זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.
אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים...
זאת לא השאלה עם טקאט
אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.
ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.
לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות
אז נכון.
זאת לא שאלה עם טאקט
מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם
לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.
אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'
זאת שאלה לגטימית?
הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב.
אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.
וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.
לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.
אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.
זה אכן חסר טאקט..
אבל לא בעוצמות שאתה מתאר
אולי אחרי הרדמה זה אחרת
את התמרים,
זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.
וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות, ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.
רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!
בין לא יאכל
לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.
שבכל המקרים זו הערה מיותרת
וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.
חד משמעית הערה מיותרת
אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.
לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים
זה כמו שתשאל ילד בן 3
למה תפוח ולא סוכריה?
בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש
על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)
וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.
שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏
למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?
זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,
וזה אחרי
חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט
ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור
אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת
האם היא צריכה להאמר? לא
האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא
לא משנה מה הרקע.
ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.
אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.
אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..
למה הוא אוכל x ולא y,
כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,
זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.
כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות.
ואני חש התנשאות לא נעימה...
בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..
כאילו לא עשתה מספיק נזק
שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך
ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏
שלום חברים,
ברור לי שזה אוף טופיק אבל פשוט כאן יחסית פעיל לעומת פורום חיסכון וצריכה.
אני שואף להקים יחד עם חבר גמח הלוואות בקהילה העירונית שלי.
אשמח מאוד להתייעץ עם מישהו שעוסק או בעל נסיון בעניין.
ברכת השם עליכם.
עוד לא נשואה אבל רלוונטי גם לי.
ראיתי שמדברים הרבה שבשביל זוגיות בריאה ונכונה האשה צריכה לסמוך על הגבר שלה ולהישען עליו ולא להיכנס לדמות האימהית שמבררת כל הזמן אם הוא ביצע את המטלות שלו, ומזכירה לו מה לעשות...
השאלה שלי אבל איך-
איך אפשר לסמוך עליו אם הוא באמת לא מבצע את המשימות שלו? איך אפשר להישען כשטכנית מה שהוא צריך לעשות לא קורה...?
בעיקר: בעל או אישה, לא אמורים להיות הבוס/ מפקד זה של זה.
אמורים להבין את הסטנדרטים ולראות איך כל אחד נותן את המקסימום ידע ויכולת שלו לטובת הבית (וכאן מגיעים דבריך: כדאי לבחור מראש מישהו/י שיכול לתת את מה שאני צריך)
