חשה בדידות איומה אני לא חשה שיש דברים משותפים ביננו אף על פי שאנו לא רבים ביננו (הוא נחשב לאינטלקטואל ואני לא,אפילו שאני חכמה אך מאד סגורה ובמעגל סגור כזה שלא נותן לי להביע כמו שצריך את עצמי ) .
איך אני מפצה את עצמי אני שבורה לאור העובדה שאחי עם אישתו מאוד בקשר טוב ואני לא אז מה אתם מיעצים לי?
לא קשור ספציפית -
אך הנה מה שגורמת הודעת "כאִילו", מסוג מה שהעלתה איזו ילדה כאן לפני כמה ימים -
שלפני התייחסות להודעה "אנונימית" כזו, ישר אני חושב, שמא זו שוב ליצנית קטנה כזו...
דומני שדי דבר כזה בשביל לגרום שמי שמפרסם הודעות כנ"ל, ראוי שידע שיחסמו את הi.p שלו, באופן שלא יוכל לשלוח הודעות ממחשבו/ה]
וכעת, בהנחה שזו בעיית-אמת:
קודם כל צריך לעבוד על יכולת הביטוי העצמי, יציאה מהסגירות ; כדאי בעזרת איש/אשת מקצוע טוב/ה (פסיכולוג/ית, מטפלת).
אח"כ (וגם בינתיים) משוחחים יותר, מתענינים אחד בשני, שומעים, שואלים, מציעים - וכך נוצרים "דברים משותפים".
ולא משווים לאחרים. אם הולכים בדרך נכונה ובהתמדה - אפשר להגיע ללא-פחות מאחרים.
על הנושא הזה עצמו...
זה נושא שיחה באמת חשוב ומענין לשניכם..
תגידי לו, בעדינות, שאת מרגישה שאין מספיק נושאים משותפים בשיחות ביניכם - ומה הוא מציע. ותנסו לפתח כיוון, שאתם קובעים זמנים שבהם ממש מתענינים האחד במה שהשני עושה, ומקשיבים בכבוד-אמיתי אחד לדברי השני. מתייחסים לדברים. צריך להאמין ש"נושאים משותפים" והלך מחשבה משותף, אינם "גזירת גורל" בלבד". זה דבר שניתן ליצור ולהוציא לפעל מעומק הנפש, ע"י בנין משותף ומתמיד. ואמונה.
יש לי הרושם מתוך דברייך שיצרת אצל עצמך קצת "רגש נחיתות" ביחס לרמה שלו. זה לא טוב ולא נכון. זה טוב לפעמים שאשה מרגישה שבעלה "מעליהָ" אבל בגובה נגיש...
אז את צריכה לדעת, שחוכמה טבעית של אשה, יכולה להיות בת-שיח גם לגברים מאד אינטלקטואלים, בגלל היכולת להקשיב, להעלות רעיון ישר, וכו' וכו'. אם את מסתכלת על עצמך כלא-בעלת-רמה לשיחה, את יוצרת אינסטנקטיבית אצל השני גם תחושה כזו.
כמובן, צריך מאד להיזהר מהקצנה לצד השני. סוג של "גאוה" מלאכותית.
את צריכה, לענ"ד, לנצל את התחושה הנוכחית, כדי להיות יכולה לפנות לבעלך מתוך הערכת-אמת והתענינות אמת. אבל לדעת שיש לך מעלה טבעית גדולה.
ובקשר ל"סגירות" - תעבדי על זה: תפני באופן יזום לגבי דברים מצחיקים שפגשת וכו' - תתחילו (לא להיבהל..) לצחוק קצת ביחד.
העיקר להאמין שדברים יכולים להתפתח קמעא-קמעא. זה לא או שיש או שאין. זה שזה יכול להיות, ע"י התמדה..
את כותבת "זה לא עד כדי כך".
כדי לפנות לייעוץ לא צריך להגיע למצב קשה שאין ממנו דרך חזרה.
אז פונים לטיפול ולא ליעוץ.
יעוץ זוהי דרך שמתאימה למי שיש לו כוחות ורצון לעשות בהם שימוש, אבל צריך לקבל כלים לכך.
אל תחכי שהמצב יהיה "עד כדי כך".
נסי לשפר עוד קודם.
ונקודה חשובה, אל תשווי את עצמך לזוגות אחרים.
א) לכל אחד יש כוחות אחרים, צרכים אחרים ועוד.
ב) אף פעם אי אפשר לדעת מה באמת קורה אצל השני. אולי יש זוגות שמקנאים בכם, אתם אינכם רבים, בעלך אינטלקטואל, את חכמה, אולי זה מעורר קנאה אצל אחרים שאינם יודעים כיצד את חשה באמת.
חפשי כיצד לשפר את חייך תוך התבוננות פנימה ולא החוצה.
לא מהזוגיות הטובה של אחיך.
שראיתי אצל אחי שהיה פה כמה ימים וראיתי את ההבדל העצום ביני לבינו אז נפל לי האסימון ונשברתי!!
אני תמיד משתדלת למרות הכל ליישם מה שהוא- בעלי מבקש ולהאיר לו פנים אך זה לא זה,עם זאת אני רק בן אדם ויש לי כמה ילדים קטנים אחד אחרי השני בלי שום מסגרת וזה קשה לתמרן ולעשות בול ולהיות מרובעים שהכל יעבוד וידפוק כמו שעון !
כפי שאמרתי אני משתדלת ולכן כל כך חשוב לי שישמר הקשר ולא יהיה גרוע יותר לכן נפתחתי פה כדי להעזר ולבנות יותר!!!
אין שום חשיבות מיוחדת לשאלה אם ההודעה מתארת מצב אמיתי או שהיא פרי הדמיון.
אם הדברים הכתובים מתארים בעיה שיכולה להיות אמיתית ומשותפת לעוד אנשים - יש לה חשיבות.
עדיף כמובן שמי שכותב כאן יכתוב דברים אמיתיים אבל כל רצון להעניש את הכותב הוא סתם רוע לב.
דבר גורר דבר..
אם אין תקשורת - מנסים "לברוח",
אם בורחים - יש עוד פחות תקשורת וכו' וכו'...
ממה שנשמע מדברייך, חוסר הביטחון שלך צריך תשומת לב מיוחדת.
ככל שאת משכנעת את עצמך שאין ביניכם תקשורת, או שהוא ואת ברמות שונות כך תנציחי את המצב הזה ויותר גרוע מכך - תעמיקי ותרחיבי את הבעיה.
ככל שתגדירי לעצמך מציאות - כך המציאות תהיה.
עובדה שכשהתחתנתם היה לכם על מה לדבר (לפחות מספיק כדי להתחתן), מה שאומר שיש על מה.
גבר שמרגיש נוחוטוב בבית לא יברח מהבית ולא יתיישב מול המחשב במשך שעות. אם יהיה לו למה לצפות כשהוא חוזר הביתה הוא יתרגש כל יום לחזור הביתה. אלא מה הבעיה? הרבה גברים לא יודעים איך לנהל וליזום שיחה. אתן הנשים ניחנתן בבינה יתירה ונטלתן תשעה קבין שיחה (ולא - אני לא בא בקטע השוביניסטי). יש לכן יכולות מיוחדות שגם את יכולה להפיק מעצמך לנהל שיחה שלימה על מה שמעניין את האדם שאיתו אתן מדברות ולגלות התעניינות אמיתית באדם שמולכן.
לצורך העניין, נניח שהוא לומד פיזיקה גרעינית ולך אין מושג בכלל מה זה ולמעשה אפילו לא ממש מעניין אותך, בכל זאת יש לך יכולות מדהימות ללמוד על הנושא רק משיחות איתו. יש לך גם יכולות שזה יהיה אמין.
גם אם בהתחלה זה יראה מלאכותי לאט לאט תוכלי ליצור שיחות מעניינות.
בסופו של דבר ככל שתתענייני בבעלך, גם הוא יתחיל להתעניין בך באמת.
כל האמור אינו גורע מהחובה של בעלך לעשות את חלקו, אבל מכיוון שאת שאלת ניסיתי לעזור לך.
העיקר לחזק את האמונה בעצמך וביכולות שלך לשחזר את האהבה הטמונה שלכם.
בהצלחה
שלמה המלך אומר "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" כלומר כשאת מחייכת למישהו אפילו אם בהתחלה זה נראה לך שזה מלאכותי, זה יעבוד בסופו של דבר אם תתמידי.
העיקר לעשות את השינוי הבסיסי בתפישה. זה נראה קשה, אבל זה למעשה הרבה יותר קל ממה שזה נראה. גם אחרי זה מדובר על עבודה קשה, אבל יש הבדל בין פול גז בניוטרל לבין הרבה פחות לחץ על הגז - אבל על הילוך כזה או אחר. ברגע שנוסעים מתחילים להתקדם, אבל אם לא מעבירים להילוך ראשון לא יעזור כמה שנלחץ על הגז. אותו דבר בעבודת הזוגיות - אפשר להשקיע המון ולא להתקדם כי משקיעים באופן לא אפקטיבי, ואפשר להיות אפקטיבי. ההבדל הוא בהבנה של שינוי הגישה הבסיסית.
אם נשנה את המבט שלנו ונשקיע נכון, יידרשו הרבה פחות מאמצים על מנת להגיע לתוצאה הרצויה. צריך רק להחליט נכון, ואז גם כשיהיה קשה במעלה ההר נוכל לטפוח לעצמנו על השכם על מה שכן הצלחנו, ומזה לשאוב כוחות להמשך.
אבל כמו שאמרתי/כתבתי העיקר הוא בשינוי התפישה ויצירת התעניינות מצידך.
עוד דבר מאוד חשוב שאני רוצה להדגיש - כל מה שכתבתי מתייחס אמנם לשאלה שלך, אבל זה לא אומר שזה בגלל שהבעיה אצלך. זה רק אומר שאת מחפשת פיתרון לבעיה ולכן אני מעלה אפשרויות של מה ביכולתך לעשות. על כל פנים, יישר כח גדול על הרצון העז לקיים את הקן שהקמתם, ועל המחשבה התמידית על ביסוסו ושיגשוגו.
כולי תקווה שבעזרת ה' יהיו לך הכוחות להתמיד ולהחזיר לשניכם את האור והמבט האוהב בעיניים, ושגם בעוד עשרים שנה תוכלו לצחוק על עצמכם שאתם מתנהגים כמו זוג צעיר.
בהצלחה
אבל, הנה כאן יש הודעה - שאולי אם ניתן עצה מכוונת ואמיתית, נוכל להציל משפחה, או לפחות לעזור לה..
ואז אנחנו רואים "אנונימית", סגנון שאינו בטוח במאה אחוז של מי הוא (מלבד שגם מה שההיא כתבה - היה פשוט "מדוייק" להפליא...), ועושים חשבון: אם זו סתם איזה שישיסטית (עם כל הכבוד וההערצה כמובן לגיל מופלא זה..), אז אני אידיוט, שאני הולך לכתוב לה תשובה מעמיקה בענייני איש-ואשתו?.. ומעבר לכך: הרי משקיעים חשיבה, אמפתיה, אנרגיה, כדי לעזור. אז כל "ליצנית" רשאית לבזבז את כחותינו על זה.
ומה אם, מחמת ה"ספק", נכתוב אפילו בלי לחוש, קצת פחות ברצינות? אולי מישהו/י שמאד צריך/ה עזרה, יסבול/תסבול בגלל זה? זה דבר קל בעינייך?
אכן, כשכתבתי את ההודעה שלפני זו, אמרתי גם: גם אם זה לא היה אמיתי - זה יכול לעזור למי שנמצאת במצב דומה.. אבל צריך בכלל להגיע לחשבון כזה?.. [להזכיר: פה זה לא פורום של"מדע בידיוני".. אני מעריך שרוב האנשים הנורמליים כאן, לא היו מתייחסים אם בכותרת היה כתוב: שאלה שהומצאה ע"י נערה בת 16 ש"מתחזה" לנשואה... אז ראוי לאפשר לבני אדם להחליט למה הם רוצים לענות. אגב, לפי הכותרות להודעה ההיא ראיתי שאכן היו כאלו ש"נפלו בפח"... אינני מאמין שמי מהם באמת ענה על-דעת שלזה הוא משיב..]
ומה אם מישהו מרים טלפון למד"א בהודעת שווא? גם "זה נהנה וזה אינו חסר"? או שמא זה עלול פעם אחרת לעלות בנפשות חלילה.
לא כל מקום מתאים לבדיחות..
שצריך מאד להיזהר מהקצנה לצד השני. סוג של "גאוה" מלאכותית? אפשר הסבר מפורט יותר?
אנא באמת ענו לי אין זה מצוץ מהאצבע!! אין לי כל סיבה להמציא על מה ולמה שאמציא אין לי כל קשר לאותה אחת ולא ידוע לי על כך ובכלל כפי שהבנתי אותה ליצנית בחורה ואני אישה שחווה זאת כל יום והנערה הזאת לא יכולה לנחש מה קורה בין גבר לאישה בזמן שלא היה לה כל כוון לדבר זה ויחסים כאלו
זה מציק לי ואין כל הדבדחות פה אני גם לא אחת שיודעת לסובב אנשים!!
שלעיתים כשאומרים למישהי שהסתכלותה על עצמה כ"לא בעלת רמה" גורמת שיחושו כך גם כלפיה - היא עלולה לנהוג הפוך, בגאוה מעושה. וזה יותר מזיק. אז צריך לשים לב.
אותו דבר..
אם מדברים בנחת, ברצון טוב ובכנות - אין כל סיבה להרגיש "פחות מכובד". הרי את לא באה ב"תלונה", אלא ברצון לדבר על בעיה שהיא של שניכם. אז בהחלט יש סיכוי.
אגב, ממה שהוספת בהודעתך הקודמת (לגבי זה שאת לא קשורה למי שכתבה את ההודעה הדמיונית וכו') - רואים כמה גדול הנזק שמפרסמים הודעות-שווא כאלו, עד שנשים שענו פה, כבר לא ידעו אם להתייחס ברצינות, או לכעוס על מישהי שמנסה, כביכול, "לסדר"אותן".. ואכן - ראוי לחסום את יכולת הכתיבה לפורום למי שעושה כך [ובהיות שראיתי פה שמישהו - שאינני קורא בד"כ את הודעותיו, אך לפי כותרתו חשבתי, בטעות, שבא להצדיק את דברי, והתעניינתי... - כתב שזה "רוע לב" לרצות להעניש כך נערה שמפרסמת הודעות תיאורטיות... אז אני אומר שרוע הלב הוא לחפש מתחת לאדמה רוע-לב אצל אחרים.. מי שמוכן שהפורום פה יתמלא בהודעות פרי-הדימיון של כל הנערות המשועממות בחופש, והוא יענה על כך ברצינות כי "אין לכך חשיבות" ו"העיקר שזו בעייה שיכולה להיות אמיתית".. - בבקשה... אני מניח שהרוב המוחלט של מי שפה, פשוט יחדלו לכתוב בפורום במצב כזה - על כל ההשלכות החמורות של זה..]
למה לא להגיד את האמת הרב דן?
ים של תירוצים במקום האמת הפשוטה והיא שאתה קורא אותי בשקיקה, במסירות ובקפדנות.
בכל פעם אתה צריך להמציא תירוץ חדש למה אתה קורא את הודעותי. פעם בטעות, פעם בגלל שחשבת שאני תומך בך, פעם בגלל שחשבת שאני מתנגד לך, פעם בגלל שנלחץ לך העכבר, פעם בגלל שהתבלבלת ביני לבין מישהו אחר.
הלא כולם יודעים שאתה מקוראי הנאמנים ביותר, אין לך במה להתבייש.
צריך להתייחס בכבוד לכל אדם, ובלי קשר בכלל לזה שצריך לכבד אנשים גדולים!
[אם כי הודעתך הספציפית הזאת מתובלת גם בהומור. לא רע]
כמובן, רוב ה"תירוצים" שהמצאת פה בשמי - הם פרי דמיונך, ולא נאמרו על ידי מעולם. לצערי - גם זה לא דבר חדש...
סימן זה יהא מסור בידך - הפעמים המועטות-מאד מאד שאני פותח את הודעותיך, הן בדיוק אלה שאני מגיב ומסביר למה עשיתי זאת. מסביר - כי אני באמת לא ארד לרמה הזאת (לדוגמה: כתבת "צודק בהחלט", התפלאתי.. מה זה "חזר בתשובה"?... אז עיינתי. פנית ישירות אלי כרגע, פתחתי. את תגובתך הבאה שבוודאי תבוא, שהרי לא תיתן למישהו אחר לומר את "המילה האחרונה", לא אקרא. תהיה סמוך ובטוח. אז אתה יכול למלא אותה בשקרים והבלים - אולי מישהו אחר פה ימצא זמן לך להגיב על השטויות הללו..)
מה שברור, שהדמיונות שלך לקוחים מעצמך - שכן, אתה באמת לא מפספס אף תגובה שלי שאתה יכול להכניס בה את רוע-דיבורך ודמיונך. קורא בשקיקה. אובססיה.
אז אני מציע לך - אל תקרא את תגובותי. אני ממש אשמח בכך. ממילא אינני כותב לך. כך לא תצטרך להוציא עליהם את הבליך האוססיביים, וממילא גם אני לא אצטרך אחת ל.. לזהות ששוב שכתבת משהו שמטריח אותי להגיע למחוזות שאינני שייך אליהם כלל.
ובלשון שאתה כנראה מבין: רד מאיתנו. נמאס - כבר מזמן. את התת-רמה הזו תשאיר לעצמך ואולי לילדים בגן (כן, כן - מכירים: כעת, אתה יכול לעשות "העתק-הדבק" - הנה, תראו באיזה מילים הוא משתמש אחרי שהדבקתי לו את התואר "רב", וכו' וכו'....)
דן, אתה אדם מבוגר, אתה לא צריך לבזבז את הזמן שלך
על התנצחויות עם ילד.
בכנות, זה דיי מוריד מערכך,
שאתה ממש עונה לו בפירוט,
הוא ילדותי, שמגיב בילדותיות, ויש להתייחס אליו כמו לילדון תועה.
ואני ממליצה לך במקום לכלות זמן יקר, פשוט להתעלם מהינוקא.
לשיטתך אתה בפורום על מנת לעזור, התנצחויות עם ילד לא עוזרות לאף אחד.
עצתי היא, שבמקום לענות לילד, תקדיש את הזמן הזה לילדים שלך. (אני לא צינית בכלל!!!!)
וכשצריך עזרה באמת, נשמח כולם לעזרתך (לא צינית).
ויכוחים מתמשכים על פאות עם חבד"ניקים או מענה לכותב שמנסה להכעיס דווקא,
זה לא עזרה, זה ביטול תורה,ביטול לימוד אבא-ילדים/ות, וביטול עזרה בבית.
בהצלחה.
כנראה גם את עדין ילדה קטנה, לתשומת לב, לא מתאים לכתוב עם שגיאות כתיב!!! (מפריע ולא מפריעה)
ולגופו של ענין,
אנשים שנכנסים כאן לפורום לא מעונינים לשתף פעולה עם כל ילדה משעוממת! כתבת: "זה נהנה וזה לא חסר" את בכלל מבינה? את נהנית מלכתוב שטויות ורוצה שאנשים יתיחסו לכך ברצינות?
אז אתן באמת ילדות קטנות, ואולי, סליחה על ההגדרה, אבל גם קצת טיפשות, לכנה לחברותיכן, ספרנה להן שאתן יודעות להמציא סיפורים, אולי תקבלנה מהן את תשומת הלב שחסרה לכן.
כאן, מטרת האנשים היא אחרת לגמרי!!!
והמשפט שבודאי מרגיז יותר מהכל - אבל אין ברירה, הוא הנכון ביותר: " כשתגדלו תבינו"
ועד אז, לכנה למקומות הראויים לכן.
כשתגדלנה, תתבגרנה, תקבלנה קצת דעה וקצת הבנה, ותבנה קצת יותר את החיים שמעבר לחברות, למבחנים וכו' - אתן מוזמנות לחזור לכאן.
הוא יוצא מהבית כל היום?. ויושב שעות מול המחשב.
זה נשמע ממש מצוץ כל הסיפור.. זה לא דבר שאישה פתאום נזכרת.. אלא מתייסרת בזה יום יום וזה לא עוזב אותה
ולגבי מה הבעיה בסיפור מומצא.. ? אנשים כותבים לך עיצות מהעולם שלהם ומוכנים להיפתח בבחינת איש לרעהו יעזורו.
ולא פתאום לגלות שהם נפתחו באמת ומישהו צחר מאחורי המסך.. הבנת מותק
אז יאללה לכי לעזור לאימא .. התנדבות או סתם פעילות אחרת יצירתית.. יותר יועיל לפיתוח האישיות שלך לא?
וצודקת, אני באמת ילדה קטנה... לא ניסיתי להראות גדולה..
(אף על פי, שאכתוב כניראה בשגיאות כתיב גם כשאחצה את גיל החמישים כי יש לי בעיה קטנה. . אבל זה בסדר.. את לא הראשונה..)
באמת לא חשבתי מעבר ל"אולי יש מישהו עם אותה בעיה וזה יכול לעזור לו".. ואני מתנצלת על כך..
לא התכוונתי לכתוב בצורה פוגעת וסליחה אם פגעתי בכל זאת..
אני מעריכה את המאמצים והאנרגיה שלם על כתיבת תגובות לשאלות של אנשים שאתם כלל לא מכירים.. ואני גם מבינה, אחרי התגובות לשאלתי, את הסתייגותכם מכתיבת תגובה לאנונימית שמוטל בספק אם היא רצינית..
סליחה שוב..
ומקווה שאין לי פה שגיאות.. השתדלתי לבדוק את עצמי מספר פעמים.. אם בכל זאת השתרבב, סליחה..
1.אנחנו, המגיבים, מעורבים רגשית בנושא.
גם מי שלא מגיב דואג מה יהיה עם X וכן הלאה.
אמנם לא באינטנסיביות של מי שמכיר אבל כן.
2. הקוראים/מגיבים לא רק מנסים לעזור אלא גם לומדים על העולם דרך השאלות והתשובות.
מנקודת מבט כזו, מצב פיקטיבי רק יכול להזיק לקוראים.
את הקושי הנורא במהרה.
די מרגיז כאן זה העיצות של אלו שמטיפים איפה את לא בסדר.
אני דווקא מניח שמי שכואב לו, הוא זה שמוכן להשקיע יותר, לכן, מדוע ישר להתקיפו?
ובכלל, אדם בא וצועק את כאבו, מדוע להטיף מיד?
נכון, גם לו יש מה לתקן אבל לפחות השתתפות, איזון!
ומה שלמעשה, אין לך ברירה, אלא לגשת ליעוץ. זה ברור. יש לי ניסיון דומה.
מה שאת מתארת נשמה ממש לא פשוט.
בהצלחה!
[אגב, לי דווקא נראה שהסיפור אמיתי, (לא נתקלתי ב'שירשור הנערה' שהוזכר כאן) ואם לא, אולי מישהו אחר עם סיפור דומה יעבור על השירשור ויפיק תועלת, מה כל כך נורא?]
שמישהו פה הטיף ש"את" לא בסדר...
היו נשים שחשבו שאת לא באמת "את" (בגלל התקדים מלפני זמן קצר. זו בדיוק אחת הסיבות שבגללה זה חמור, שמקשה על אנשים להתייחס באמון הראוי למי שכותבת באמת. ואי אפשר לתבוע מאנשים שלא יהיה איכפת להם אם הם כותבים ל"בעיה מומצאת", שמא תקרא גם מישהי שיש לה בעיה באמת... אנשים שרוצים לעזור, כותבים לרוב אישית, לא ל"תיאוריה")..
לא היתה על דברייך,
אלא על ההודעה שהיתה לפני כמה ימים, שעלולה להקשות להתייחס באמון ל"אנונימית" שבאמת זקוקה לעצה ולעזרה..
פעם התקשרתי לרבנית אחת להתייעץ איתה,
והיא סיפרה לי שפעם תלמידה אחרת התקשרה אליה לבכות לה על קשיים בזוגיות,
אחרי שעה - מתקשרת עוד תלמידה ובוכה לה
עד כמה קשה לה, ואיך היא לא מצליחה,
והכי קשה לה - כשהיא רואה את חברה שלה, שהזוגיות שלה כ"כ מקסימה.
והרבנית הזו אמרה לי שחבל שהתלמידה הזו לא ידעה,
שהחברה שלה, שהיא חושבת שהזוגיות שלה נהדרת -
היא זו שהתקשרה לפני שעה לבכות לה.
יש קשיים, זה הגיוני, זה טבעי,
נכון שטוב וצריך לפתור אותם,
אבל ההסתכלות על אחרים היא כל כך מחלישה,
והרבה פעמים גם לא נכונה 
בהצלחה!
יכול להיות מאד שחייבים עזרה מבחוץ כדי לחדש אותה, אבל לצורך כך צריך נכונות של שניכם, וכמובן שחייבים לדבר.
בכל אופן נראה לי שיש לך ב"ה הרבה טוב.
ונראה לי שהתמקדות בטוב יכולה להגדיל אותו.
יש סיפור על תנא או אמורא (סליחה שאני לא זוכרת את שמו) שאשתו מיררה את חייו בכוונה והוא שמח בה, כי הצליח למצוא טוב גם במצב הזה.
אני חס וחלילה לא אומרת לשמוח ברע, אלא למקד את המבט בטוב.
תנסי להכין רשימה של דברים טובים בבית שלכם.
(את יכולה להתחיל בזה שב"ה יש לך בעל וילדים, זה ממש לא מובן מאליו)
וככה גם אם כשתרצי לדבר עם בעלך תתחילי בדברים הטובים ותתמקדי בהם, אני חושבת שתוכלו לדבר בפתיחות גם על הקשיים. שזה מה שלדעתי הכי מקרב
המון סיעתא דשמיא ובהצלחה
אני מאמין שהקושי הוא לא רק ההבדל שבינכם, זאת בעיה שהולכת ומעצימה עם הזמן אם אין התערבות.
אני רוצה שכותבת השרשור תבין שגברים מטבעם מרגישים 'צמצום' בבית, הם לרב אוהבים לצאת כי זה נותן להם מרחב, והם מרגישים 'חנוקים' בבית.
אבל, ופה מגיע אבל גדול, כל גבר אמיתי יודע שמקור הכח שלו זה הבית.
אני רוצה שתשאלי את עצמך האם לרב בעלך שמח? או שתמיד הוא מלא מרירות?
האם יש לו כל הזמן טענות עלייך או שלפעמים הוא גם מפרגן?
זה מאוד משנה לקשר ולטיפול בו...
מקווה שאני עוזר אפילו במקצת.
טובים ובאמת יש אך באמת וזה רצוני לא להרגיש את הבדידות הזאת אני התחתנתי על מנת שיהיה גם קשר וזה כמעט אין חוץ מדיבורים ת/טכניים!! וזה מה שכואב!!
אך באמת שוב אני מדגישה שיש דברים טובים וזה משמח ואולי בתת מודע לכן לא הייתי שבורה הייתי בתוך בועה כזאת שזה בעלי וזהו זה אך כשרואים צד אחר של מטבע פתאום שמים לב שהבועה שהייתי עד עכשיו מנופץ כמעט כולו!
אז אין לך כבר כח להשקיע בקבלת פני בעלך בשמחה? ואז מתחילה ההתרחקות והבריחה מהבית..
אולי כדאי להכניס ילדים למסגרת אפילו לחצי יום כדי שתהיי יותר רגועה? ואז תוכלי לשפר יחסים ולהשקיע בהם
אפשר כמובן להמשיך עם המצב הקיים, ואין סיבה נראית לעין שמשהו בו ישתנה אלא רק יחמיר, וה' ישמרנו..
אבל אם פנית סימן שאת רוצה שינוי, ולכן דעי לך שזה תלוי בך. אם בעלך מנסה לברוח מהבית זה אומר שלא טוב לו בבית, אבל זה לא אומר שהוא שמח בזה שלא טוב לו!! כנראה שהוא לא מספיק מודע/ רגיש/ עם כוח כדי לנסות לפתור את הבעיה ולכן עצתי שתקחי על עצמך את הפרוייקט.
בלי רגשות שליליים, בלי מחשבות "למה אני משקיעה והוא לא?", בלי רגשות נחיתות או גאווה לחלופין.
כמו שהכיוון השלילי עלול להתגלגל הלאה כמו כדור שלג, גם הכיוון החיובי כזה. מאמץ קטן מצידך יוביל להערכה, שתוביל בע"ה למאמץ קטן מצידו וכו' וכו'.
כמובן ששווה ללכת לייעוץ בכל מקרה (מכירה זוג מבוגר שכל כמה שנים הולכים ליייעוץ, כדי לחזק את הקשר), אבל גם להתחיל עבודה עם עצמך. זה פרוייקט חייך... ואם הוא יצליח תהיי הכי מאושרת בעולם.
כדאי לך להשקיע מחשבה וכסף בתכנון של ערב כיפי, בקניית מתנה שתשמח אותו סתם ככה ושאר דברים שיתחילו לגלגל את הקשר לכיוון טוב.
זה בטח יקח לך המון כוח, אבל מה יותר חשוב מזה? כי בלי זוגיות טובה גם הילדים מפסידים הרבה.
בהצלחה. זה קשה מאוד. זה דורש מקסימום יציאה מעצמך לפעמים, אבל גם מקסימום כניסה לתוך עצמך ושיתוף אמיתי שלו עם מה שקורה בתוכך.
וה' יברך אתכם בבית שמח ומאושר.
האם בעלך מרוצה מהנשואין?
האם טוב לו אתך ורק את לא מרגישה מרוצה?
חברים לעבודה הוא נשפך בסיפורים (אפילו עם אחי הוא יותר פתוח!) .
והוא מאולץ כזה אך יחד עם זה נראה שהנישואין איתי לאחרונה נהיה יותר איתן לפי הנתונים כך שנראה אולי הוא
פשוט השלים עם זה שאני כך והוא אחרת!!
ולי זה לא פשוט כי אני רוצה קשר!!
אני מנסה אולי ליישם את מה שהציעו לי פה להיפתח ולדבר על הנושא אך פשוט אין את המקום המתאים או שהוא שעות על המחשב והוא לא מרוכז אלי או שפשוט כבר עייף וכ' או שהוא לא בבית אז מתי האם יש לכם הצעה?
אנחנו בהחלט בכיוון.
בעלי באמת אינטלקטואל, מצוי בעולם הגדול, ולמרות שאני חכמה מאוד, (גאונת מתמטיקה של המורים), לא היה בינינו דיבור ושיתוף כל כך [נשואים 5+].
זה היה נראה חסר מוצא כי בעלי שונא בחבושים וחפירות, וזה בדיוק סוג הקשר שאני דמיינתי, והאופן היחיד של שיתוף שהכרתי, וזה רק גרם לו להתרחק ולהסתגר.
[מה שהציעו לך פה - לדבר על זה - הייתי רק אומרת לו ש"אני רוצה לדבר על זה" ואין עם מי לדבר עד סוף הערב...]
היום אני מבינה שגם הוא הרגיש בדידות, רק באופן אחר. חיפשנו אחד את השני כמו שני קווים מקבילים, כל אחד חיפש מתחת לפנס הציפיות והחוויות שלו.
למדתי שיש לו שפה אחרת, שאפשר לשתף חוויות, ושאפשר ליצור קשר מדהים בלי שעתיים של חפירות על הספה בסלון, או מכתבים כאורך הגלות.
למדתי לפתוח את הריבוע ולהקשיב. להדלק על כל רעיון שמצא חן בעיניו ולהשקיע. אף פעם לא הבטחתי לו משהו מסויים, כי לא ידעתי במה אני אוכל לעמוד. זה לא קל ההשקעה והיציאה מעצמך, אבל אחרי שאת מצליחה פעם או פעמיים זה נותן כח.
זה בטח משתנה מאחד לאחד, ולכן אני לא מביאה דוגמאות ספיציפיות, אבל העקרון הוא מדהים (ואת גרמת לי להרשם לאתר מחדש אחרי שנים שלא כתבתי).
אם את מסוגלת לשאול אותו איך הוא מדמיין את הקשר ומה יעשה לו טוב - זה הכי טוב. תגידי לו מראש שאת לא מבטיחה, שאת לא יודעת מה את יכולה, אבל שיגיד מה הוא היה רוצה. אח"כ תחשבי עם עצמך מה את מסוגלת לקחת מתוך זה. דבר אחד קטן שלא דורש ממך הרבה.
זה יכול לפתוח דלתות שלא חשבתם שהן קיימות.
שוב, זה לא שאנחנו זוג מושלם עכשיו, אבל ההבדל בין "דרך ללא מוצא" לבין "התחלה של דרך ארוכה ומשותפת" זה בדיוק ההבדל הגדול שאני מרגישה.
אולי ייעוץ יעשה את הכל יותר מהר, אבל בעלי גם ממש נגד ייעוץ והכנסה של אנשים אחרים לבוץ של הבית, ואין מה לומר, יש בזה משהו, כשמצליחים להתקדם בכוחות עצמנו, אפילו לאט, זה נותן הרגשה מיוחדת. אינטימית. ברור שאם המצב לא נראה כהולך לקראת פתרון שווה לפנות לייעוץ מקצועי, אבל אני גיליתי שאפשר בלי. בשעות צורך גדולות סיכמנו שאני אתייעץ לבד עם מי שאני רוצה.
מספיק שתסדרי את הבית יפה לפני שהוא מגיע הביתה תכיני ארוחת ערב מושקעת, תערכי יפה את הבית,
תכתבי לו פתק יפה ותגידי לו שאת רוצה להתחיל לעבוד על שינוי הקשר.
אני בטוחה שגם לא זה לא נחמד הקשר בצורה כזו, אחרת הוא לא היה בורח כל היום מהבית או למחשב.
אם לא תשבו לשוחח לא תצליחו לצאת מזה.
המפתח הוא השיח.
הרבה הצלחה!
וש-ה' יסייע לכם בבניין בית נאמן בישראל עם אהבה גדולה והרבה שמחה וזוגיות טובה!
קודם כל אני נשואה 10 שנים לא טרי אבל מרגיש כך
חשוב לדעת בנישואין תמיד יש עליות ומורדות וגם לי לאחר 5 שנים היתה לי ירידה שכמעט יכלה להסתיים בגירושים לקח לי זמן והרבה כוחות לשנות את העניין אך הכל התחיל בתאונה שהיה בעלי ןפתאום ראיתי כמה הוא חשוב לי וכמה אני אוהבת אותו ואזרתי כוח לדבר איתו על הכל היו הרבה הטחות אחד לשני ונעלבתי ונפגעתי אך תמיד זכרתי אך את ההרגשה כמה אני אוהבת אותו יש דרך ארוכה אך היא ששוה הכל גם אם צריך ללכת לייעוץ כדי זה ששוה הכל
אני תמיד זוכרת מה שאבי אמר לי אסור ללכת לישון כועסים בתקופה זו אימצתי את משפט זה לליבי ותמיד בסוף הגענו להסכמה גם אם זה לא אותו דבר והלכנו לישון רגועים (שנינו)אישה לאישה יש לנו את הכוח לוותר כדי להגיע לשלום בית גם אם קשה לך משהו בנוגע לבעלך תנסי לראות משהו חיובי בזה אני יכולה עוד להוסיף המון אך העיקר כאן זה מה שאת תחליטי תזכרי קל להתגרש חס וחלילה יותר קשה לבנות בית ולגשר על הפערים אך כשמצליחם אין יותר אושר מזה ואם אני מרגישה כך עכשיו מהיהיה עוד 10 שנים רק טוב
נ"ב: באותו תקופה שמעתי את הרב שמחה כהן אוןליין (רקצ ריך לרשום את שמו בגוגל ויש שיעורים בחינם)שממש דיבר אליי וחיזק אותי ולאחרמכן שיתפתי את בעלי כמו כן אפשר להתייעץ איתו
שיהיה לך בהצלחה ואני מאמינה אם כוח רצון ואהבה תצליחו חשוב שזה יהיה הדדי
אני נשואה 16 שנה ורק עכשיו הצלחתי לסחוב את בעלי לטיפול / יעוץ (איך שתקראו לזה) וגם זה בעקיפין יצא לפועל.
התחושות שלי היו ועדיין כמו שאת מתארת , חוסר תקשורת , בעל שבקושי נמצא ואם נמצא אז הוא במחשב ....
אני מרגישה שהטיפול בא לשקף לשנינו את תמונת המצב על מנת שנפעל ונשנה את המציאות בה אנו נמצאים .
בקיצור אם את באמת רוצה לטפל בעניין ובעלך גם בעניין אז ממש לא כדאי לחכות .
קראתי הרבה ממה שנכתב כאן ויש הרבה דברים נכונים.
עם קצת יותר נסיון אומר רק דבר אחד להתעקש על מה שנבנה לא לוותר כ"כ מהר.
בקשר לדברים מעשיים צריך גם לדעת לאפשר את הזמן של הלבד. וצריך גם להשאיר זמן של זוג.
כתבת בהתחלה אני עם ילדים , אולי את עסוקה כל הזמן עם הילדים והוא חש שאת לא איתו? רק את יכולה לענות על זה כמובן אבל זה כנקודה למחשבה .
מתי פעם אחרונה הקדשתם לעצמכם זמן לבד בלי הילדים? - סיבוב בערב להליכה - תגידי לו שאת צריכה קצת אויר ואולי תבוא איתי וכד' - הכוונה ליצור פעילות זוגית גם אם את מרגישה שאת מושכת אותו אחרייך בכוח זה בסדר.
קשר בין אנשים נבנה על ארועים משותפים וחויות משותפות.
ממבט של 20 שנות נישואים אני יכול לעבור על המון טעויות שעשיתי בחיי הנישואין אבל רק בשנים האחרונות אני יודע שאני אוהב את אישתי באמת - מה שהיה בהתחלה היה קצת לא אהבה אלא משיכה אהבה זה משהו אחר שבתוך הלב, שמתבטא בהבנה אילמת בגעגוע ביחס אמיתי אחד לשני ועוד . אני בטוח שאם רצון טוב ואמיתי תעברו את המשבר הזה [הוא לא כ"כ גדול !!!] ותמשיכו לזוגיות טובה רק צריך לעשות חוויות טובות.
מנסיוני כיועצת זוגית, ההתרחקות הזו של בני הזוג זה מזה לא נפתרת מאליה.
לצערי ישנם זוגות שנשואים 30-40 שנה (נתקלתי במקרים כאלו!) ועדיין מרגישים שהם נמצאים אחד ליד השני ולא ממש ביחד.
בדר"כ האישה יותר רגישה לעניין, לה יש יותר צורך בלשתף, אבל כשהיא מנסה ומגלה ש"אין פרטנר", היא מתייאשת ואז כאשר הבעל מתעורר זה כבר מאוחר (אבל לא מאוחר מדי, תמיד אפשר לתקן!). הוא אמנם רוצה יותר קירבה אבל כעת אישתו כבר רחוקה וייקח לו יותר מאמץ להגיע אליה (במיוחד לאור הייאוד והנסיונות הכושלים שלה בעבר להתקרב אליו - נסיונות שנדחו על ידי הבעל). לכן, קשה מאוד לעשות את הצעדים האלו, זה לקראת זה, לבד - במיוחד שאת מתארת מצב מתמשך על פני כמה שנים, נצברו הרבה מטענים בלב (גם אם הכל כלפי חוץ נראה שקט, לא כולם מחצינים את תחושת העויינות והניכור בויכוחים קולניים) וצריך "חבלן" מומחה כדי לפרק אותם בלי שיהיה פיצוץ.
בקיצור-יש כאן כדור שלג שצובר תאוצה ואם בני הזוג לא יעצרו את שגרת היומיום וויתחילו לבנות את הקירבה שחסרה, זה לא יקרה מעצמו. כמובן, לא יעזור ה"וותק" של הנישואין, אלא מה עשינו בזמן הזה, כמה עבדנו על מנת לבנות ביחד את הבית הזה!
בהצלחה רבה!!
אשרייך!!איזה מקסים.
התחושה שעולה לי למקרא דברייך היא של הרבה חוסר אונים, ייאוש, וחוסר תקווה.
מנסיוני, כנשואה קרוב לשלושים שנה, אנו קודם כל צריכות להאמין בעצמנו. לדעת שיש אפשרות לשינוי, אפשרות להגיע וליצור מצב אחר. ובוודאי במקרה שלך, שבו אין מריבות אלא רק התרחקות.
אז קודם כל שבי עם עצמך, תשנני לעצמך את המטרה. תהיי בטוחה שאת רוצה להגיע אליה. ואח"כ תקחי את העצות הקטנות שעלו פה ושקיבלת בטח מעוד אנשים, תעלי אותן על הכתב. תבדקי מה מתאים לך בכל שלב ובכל תקופה ותנסי ליישם. כל פעם עוד משהו קטן. לא הלך, מנסים משהו אחר. מתאים ? טוב. לא מתאים? מנסים משהו אחר, או שחוזרים לנסות שוב בצורה אחרת.
דברי אתו על זה. דברי אתו על מה חשוב לך. דברי אתו על שאת רוצה לראות אותו שמח. אל תטיחי בו שהוא בורח. פשוט תרצי להיות אתו, ותראי שגם הוא ירצה להיות אתך.
והכי חשוב, לעולם אל תתייאשי! אל תניחי לחייך להמשיך בצורה שאת לא מרוצה מהם. תשאפי לשינוי והוא בא יבוא.
1. מה השדר שאת מקבלת מבעלך? שדר של אהבה? שדר של "אני יותר חכם ממך"? שדר של הערכה? זלזול?
2. האם יש לכם נושאי שיחה משותפים? את מרגישה שיש לך עם מי לדבר, לחלוק, להתייעץ?
3. איך מתנהל סדר היום בבית ביניכם? מה האווירה היומיומית?
לא נעים אבל הקשר לפי מה שקראתי נמצא במצב של אדישות מצידו ומרמור מופנם מצידדך, המצב הזה צריך להשתנות צריך לגרום לו לרצות לעבוד על הזוגיות ולך לגרום לדבר.
את צריכה להוציא את כל מה שאת מרגישה , לריב איתו , לא לתת לו לשבת במחשב , אולי גם לא לתפקד כרגיל, לא לכבס לא לשתוף כלים לא לטפל בילדים, שביתות קטנות ולהתחיל להוציא את כל המוגלה שאתם נמנעים מלהוציא ברגע שיהיו עצבים אף אחד כבר לא יהיה אדיש אלא יהיה רצון לשינוי ואז תוכלו ללכת לטיפול.
המצב הזה שבו הוא מתעלם ממך הוא סוג של אלימות פאסיבית. הגיע הזמם לפעול בהתאם.
ירידה לצורך עליה. אל תחשבי שהעליה תגיע לפני שהוא יבין שהמצב הנ"ל לא יכול להמשך.
כל עוד הוא יהיה אדיש ואת תמשיכי להפנים את המרמור שלך ולשרות בעצבונך לבדך הוא ימשיך לברוח למחשב. אין שום דבר שיגרום לו לעבוד.
כשמנקים תבית מוציאים את הלכלוך, קודם כל.
אבל זה עלול להוביל למצב בלתי הפיך. מילים שנאמרות בכעס, באשמה, בציניות לפעמים הורסות לטווח הארוך, גם אחרי שמשלימים ומתפייסים.
וברור שכל פעולה שמגיעה מנקודת מבט של: "אני מסכנה ואתה רשע" אין לה הרבה כוחות של בניין, ולהפך.
אין לי בעייה לריב, זה טוב לפעמים לריב, אבל בזהירות ובמחשבה על עתיד טוב. בלי להפיל את כל האשמה עליו, בלי התלהמות, בלי ציניות חותכת בבשר החי.
[ואני מנסה לא להתעצבן - אבל אני מתנגדת לגמרי לכל מה שכתבה אנונימית+, זו לא אלימות, גם הוא במצוקה, את באה לעזור לו, לכם, ולא לעצמך. ושביתות בבית מעולם לא עזרו ולא בנו בטווח הארוך, זה לא פוליטיקה! ומה יקרה אם הוא לא יבין מזה מה שאת רוצה שהוא יבין? ואם הוא ישבות בחזרה? איזה בניין יהיה פה? ולמשפט האחרון הייתי אומרת - תזהרי שלא להוציא את בעלך מהבית ביחד עם המים המלוכלכים!]
מה שאת מציעה - עם כל ההבנה לרצון הטוב -הוא דבר מסוכן מאד.
את משולה לאדם שמציע ניתוח כולל, עם סיכונים גדולים, טרם איבחון והכרת הפציינט.
לא מציעים דבר כזה ללא הכרה מקרוב, ללא ידיעה וודאית שסיכוייו גדולים מסיכוניו וכו'.
ההיפך הגמור, לדעתי:
אכן, לומר לו ערב אחד: אני חייבת לדבר איתך על משהו חשוב. אני לא רוצה שזה יהיה "אגב" המחשב, וגם לא כשאתה עייף. תקבע זמן למחר, ונדבר. על זה אפשר לעמוד. ואז - או שמהסקרנות יעזוב הכל וירצה כעת, או שתקבעו זמן.
בזמן הזה, תשוחחחו על הענין. לא בתלונות ומריבות וטענות, אבל בהסברה ברורה שחייבים שיהיו זמנים שמדברים, שמקשיבים זה לזה, שמטפחים את הקשר. יתכן שהוא קצת "מכור" למחשב. אז צריך לקבוע שבזמנים הללו אין מחשב ברקע.
לנסות קודם בנועם. לא לשבור מה שכבר יש.
ענ"ד.
א. עצת " לכו לטיפול" לא ממש רלוונטית כאן כיוון שהבעל לא מודע ובעיקר נמצא בלופ אדיש.
ב. היא מחדדת את האדישות על ידי חוסר שיתוף, כנראה ששיתפה והדבר לא הועיל ולכן כיום נמנעת מלשתף, מסתגרת ומפנימה..
לריב או לשבות אלו אינם מעשים קיצוניים. אלא בבחינת עם נבר תתנבר עם תמים תתמם. לא ייעצתי מילים קשות או סריטות עמוקות מספיק בריב שיעורר את ההרמוניה המדומה, אני בטוחה שכל אחד יודע את המינונים המתאימים לו ולבת/ן זוגו.
להזכיר לכל הדוסים, גם העולם שלנו נברא משבירת כלים. יש עניין.
(אלימות פאסיבית- כמים הפנים לפנים.. הבעל יודע וחש את אשתו ומרגיש מה עובר עליה , התעלמות מאדם שחי במחיצתך תוך כדי התעלמות מהצורך הבסיסי ביותר שלו והוא דיבור ושיחה ושיתוף, הוא שווה ערך לאישה שמתעלמת ביודעין מצרכיו המיניים של בעלה , או מצורכי אכילה של תינוקה. נקודה.
אלימות היא מילה קשה, אך גם התעלמות. ומבשרך לא תתעלם. לא בכדי זו אחת ההנחיות הרציניות.)
כל קשר ל"דוסים"...
כידוע, לא פוסקים הלכה עפ"י הסוד (ואת ה"כלים" הקב"ה שבר.. הוא הכיר היטב את המציאות שברא..).
"לריב או לשבות" - הם לדעתי כן מעשים קיצוניים, כשהם נעשים במכוון.
גם "עין טובה" זה דבר ששייך להנהגה נכונה. ואני נוטה להניח דווקא שאין כאן כלל "יודע וחש את אשתו ומרגיש מה שעובר עליה... התעלמות ביודעין".. להערכתי, הוא לא יודע ולא חש.. וההזדמנות ליידע אותו, לשוחח על זה, לראות אולי יתעורר ליבו הטוב, היא דווקא מתוך שיחה, מתוך שיחות. ושיחה והתחשבות ונכונות להרגיש מה עובר עליה, לא יבואו בשום אופן מתוך משהו כחני או מפגין. ההיפך: באופן נורמלי, הוא כבר לא ישמע אותה כך. והיא רוצה את הקשר ואת הקירבה. צריך לעזור לה. לא לתקוע אותה במסלול שלא תדע איך לנווט בו צעד אחד אחרי ש"יתפוצץ".
מי יקח אחריות אם כתוצאה מהצעה כזו (שאני דווקא מבין את ה"ראש" ממנו היא באה, את "הרעיון", אבל לא מסכים איתו שלא במקרים ממש קיצוניים ומיוחדים שמכירים היטב את פרטיהם), הבעל יתרחק עוד יותר, וח"ו הכל יתפרק?.. האם את תוכלי להגיד "בשמה", "אז לא צריך"?.... היא כן צריכה.
אין מה לעשות: לעיתים הדרך הקצרה היא הארוכה. ובוודאי שקודם כל מנסים להבריא עם מזון בריא, טרם כדורים קשים, טרם ניתוחים מסוכנים וכו'...
אפשר פשוט להטביע לו את המחשב...
או להוריד לו אצבע, עצה של בעלי..
מאז שהטבעתי לו את הפאלפון עלינו על דרך המלך... 
סטיגדיש!
אבל ברצינות לא נעים לי להפנות את "חינוך תורני בדרך חיובית" לתרבות השקר והנכר, אבל הייתי ממליצה במצבים כאלו לקרוא את הספר " למה גברים אוהבים ביצ'יות" בבחינת חכמה בגויים תאמין..
תרגישי בנוח -
את יכולה להפנות להיכן שאת רוצה..
וכי בגלל שם האתר שלי - את צריכה לסבול?....
ובכל זאת, אני מעדיף לקחת את תובנותי בעניינים אלו ממקורות אחרים, וגם מעיון וממה שנראה לי כשכל ישר, הרגשה ישרה, וגם ניסיון.
והם אומרים לי, את הדברים שכתבתי לדעתי לעיל.
וטוב שכולם רוצים לעזור..
[אגב, היתה כאן מישהי שהתייעצה לגבי קושי עם שירות צבאי ממושך... אולי אפשר "למכור" לה את הרעיון שלכם - ולהציע לה להטביע לו את הרובה...]
לא עזרתם לי , אם כי התקפתם אותי בסגנון " אנחנו אחלה דוסים ויודעים יפה להגיד לכי לטיפול" או " תדברו זה אחלה" כאילו לא חשבת על זה לבד..
לפעמים זה לא את זה פשוט הפורום הקבוצתי שקצת כל אחד לקח לעצמו תפקיד והוא פשוט מגלם אותו בכל נושא, אחד הוא ה"טוב והמטיב" השני הוא ה"עליון מוסרי" השלישי הוא ה" מתנגד" תצאו מזה , נראה לי שבעיקר המקום של הפורום הוא להיות יצירתיים ומכילים לבעיות ולא מתנשאים.
לכי לטיפול זה הכי נכון אבל זה מה זה פאסה..
גרואו אפ!
כל אחד אומר מה שהוא חושב, כי הוא באמת מתענין ורוצה לעזור?..
ומטבע הדברים - יש לאנשים גישות בחיים, שמן הסתם יש להן איזה "מכנה משותף" אם בודקים בהרבה הודעות. אבל יש להניח שאף אחד מהם לא "לקח על עצמו" תפקיד כזה וכזה, אלא זה סגנונו האמיתי..
[ואולי ה"התנשאות" היא דווקא קצת בהודעתך, ש"מחליטה" שכולם פה פשוט "שחקנים בהצגה" בגלל "הפורום הקבוצתי" ואינם "יצירתיים ומכילים" אלא מתנשאים (חוץ ממך, שהעדפת לא להזדהות) ?... כל אחד רשאי לנסות לעזור כמיטב רצונו הטוב. לאף אחד כאן אין "בעלות" על היצירתיות וההכלה.. מה גם שבסוף את עצמך אמרת "לכי לטיפול הכי נכון..". ומי אומר שעצותייך היו "יצירתיות", דווקא לענ"ד היה בהן יותר חשש להריסה מאשר ל"יצירה"..].
ודומני, מהודעתה הפשוטה, שהמתייעצת דווקא היתה מאד מרוצה מההשתדלויות השונות שעשו כאן. אז מה המטרה? לעזור לה? או "לעזור" למי שחושב איך היא היתה אמורה להגיב להצעות?...
האם בעלך מכיר את הכינוי שבחרת לעצמך "רוצה גאולה נאו"?
אם כן, (ובעצם, גם אם לא), האם נראה לך שתוכלי להציע לו לקרוא את השרשור שמתחיל כאנונימית, ובהמשך - עם הכינוי שלך?
כפי שאת מכירה אותו, כאשר הוא יקרא את השאלות שלך, את המצוקות שלך ואת הרצון העז שלך לשנות דברים בזוגיות,
האם הוא ישאר אדיש?
יכעס?
יזלזל?
ימשיך הלאה בלי תגובה?
או אולי זו תהיה ההזדמנות שלכם להעלות את הנושא על השולחן לדיון פתוח?
לא כאן המקום להרחיב אבל יש עניין נרחב שנסקר בספרות המקצועית ונקרא תפקידים בקבוצה..
"סגנונו האישי של כל אחד" זה לא ממש אמיתי כיוון שכפי שנסקר בספרים המקצועים תוכל לקראות כי כאשר תפקיד אחד יהיה תפוס אותו אחד שרגיל מפורמים שונים להתנהגות מסוימת יתפוס תפקיד חדש , רק בגלל שהוא כבר תפוס.. פסיכולוגיה חברתית זה קצת ארוך ומורכב.. בט צ'רסט מי אוקי?
אני לא חושבת שמישהו בפורום צריך להזדהות או לכתוב את שמו, או מתחת לשמו לכתוב איזה סטטוס תורני ( מה פרויד היה אומר על זה ? או סתם מישהו שעיניו בראשו) זה בדיוק מה שמוביל אנשים ל"כתיבה דוסית" לכתיבה של מה שהכי ישמע טוב ומה שהחברה מצפה שתשמיע בהקשרים התרבותיים שלך. אני חושבת שבן אדם שנמצא בפורום וכל פעם הוא נותן תשובה "מוארת" זה מראה על הרבה ביקורת חברתית שהוא מפעיל על עצמו על מנת להיות בעל תפקיד העליונות המוסרית. הייתי ממליצה לך ספציפית לפי מה שקראתי בתגובות שלך לנסות לתת תגובות בצורה אנונימית.. לך תדע זה יכול לשחחר לך תצ'אקרות לגמרי.
סליחה על הישירות אבל נראה לי שאתה צריך איזה טיול להודו דחוף לפנים.
וחזרה לענייננו , אני מקווה שהיא נעזרה בכל התשובות ותדע לעשות את המינונים המתאימים לה ולבן זוגה.
בסדנת 'פנים בפנים' של אילן והילה יפרח המקסימים. הסדנאות מתקיימות מדי פעם בבית מאיר בבית ההארחה רמות שפירא. מומלץ בחום לכל זוג שרוצה לשפר את יכולת השיחה וההקשבה שלו זה לזו וזו לזה!
שני כלבי האסקי סיבירי נמצאו בהר כביר ביום שישי האחרון (חוה"מ פסח)
מי שיש לו רעיון למי הכלבים שייכים שיפנה אלי בבקשה באישי
הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook
עד יום חמישי זה הרבה זמן
גם הבעלים יחפש את הכלב
וגם הכלב "יתגעגע"
הכלבים שניהם בלי שבב, בסבירות גבוהה, ברחו מאיזה כפר ערבי.
עברו להסגר, לוודא שלא חולים בכלבת.
בתקווה שיהיה אפשר לאמץ אותם לאחר מכן
אבל בלי תעודות, הם לא שווים יותר מסתם כלב.
ולכלב משוטט אין תעודות בדר"כ.
אצלנו זה 3 ילדים: 7,5 ושנה וחצי.
קומה שלישית, מקלט בכניסה. אין ממד.
האמת שבהתחלה המקלט היה דוחה, אבל ב"ה טיפלנו בזה. הבאנו מנקה רצינית, קניתי דשה סינטטי לרצפה (כי הרצפה מבטון חשוף) ועם הזמן שדרגנו שם ועכשיו זה מקום סך הכל נחמד.
אני מרגישה כבר מותשת, מוצפת
אשמח לשמוע מה נותן לכם כח בתקופה הזו?
איך ליצור נפרדות וזמן גם לעבודה ופנאי אישי בצוך כל התובענות של המצב...
ואיך לעלות תמורל...
האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר
מאמינה בחוסן מנטלי
אז מנסה לשאןב רעיונות🙂
אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.
חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.
רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.
זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות
זה כנראה ימשיך
אולי עוד הרבה זמן
זה לא מחליש אותי
מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו
היתה אשליה
שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה
כל מה שיקרה
הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם
הטיפים שלי
להתעלם מהחדשות
לצמצם התייחסות למלחמה למינימום
להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה
כאלה שנותנים תחושות טובות
לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות
זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל
לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה
קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה
ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים
אפשר לתכנן דברים
במגבלות מסוימות
רוב הדברים אפשריים
אם באמת רוצים אותם
לומדת תנ''ך.
התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.
זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.
ממליצה מאוד.
אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.
אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.
דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-
ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.
הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.
גם אני שומעת, מאוד אוהבת.
אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות
לק"י
אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...
אבל לדעת שזה לא סופי.
כל החג מה עושים??
אוכלים אוכל טעים
פוגשים חברים
לומדים
מדברים איתם בטלפון
בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...
מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות
משהאחרונהמאז ומתמיד היה לי קשה שם.. בשנים האחרונות ההגעות שלנו ללינה הצטמצמו לפסח וסוכות. בדכ היינו ישנים בקומה למעלה ושם יש שני חדרים.
מורכב לי שם מאד, אח אחד עם אספרגר נמצא בדכ אצל ההורים בחגים.
הבית מבולגן, מוזנח ולא הגייני. שירותים מלוכלכים, מטבח מזונח וכו...
בשנה וחצח האחרונות, אחות של בעלי באה לגור שם עם החבר שלה והבת שלהם בת שנתיים והם השתלטו על הקומה למעלה.
נשאר לנו רק חדר אחד בקומה למטה, שהוא גם הממד, חדר קטן ביותר שיש בן מקום למיטת יחיד ושני מזרונים על הרצפה. בזה עם תכננו שנהיה משפחה של שני הורים ו3 ילדים🤬 בעוד בקומה למעלה יש שני חדרי שינה ובאחד מהם אף אחד לא ישן.
למיותר לציין שהיה זוועה, הילדים קפצו על המזרונים, קפצו מהמיטה למזרונים שברצפה, רבו כי היו צריכים לישון שניים על מזרן אחד. התינוק בכה רוב הלילה ולא מצא את עצמו.
באמצע הלילה אזעקה ונכנסו לממד הזה עוד 6 אנשים פלוס כלב.
סבל
חמותי התפלאה למה לא נשארנו גם שבת אחרי החג פחחחח
אני כועסת. אם כבר הזמנתם אי אפשר לאפשר להיות בחדר הפנוי למעלה? אשכרה הגיסה השתלטה שם אז אי אפשר..
הבית היה סירחון. לא יכלתי לעמוד בזה, רוב החג יצאתי להסתובב בחוץ.
ומרפי כשיצאתי למטלה עם התינוק אחרי דקה שתיים היתה התרעה ואזעקה, ולרוץ לממד 3 קומות למעלה עם תינוק בן שנה וחצי ביידיים.
למחרת החג כשהתעוררתי בבית גילתי דימום והריון שחשבתי שהתחיל נגמר.
רע לי.
איך אפשר להזמין אנשים ולא לאפשר להם תנאים מימנליים של שהות?
איך אפשר להשאיר חדר ריק ולדחוס את כולם לחדר אחד. אני עצבנית. אבל יותר מזה מוצפת ולא מצליחה לחזור לרוגע והשלווה שלי.
למה בכלל הלכתי לשם.. הלכתי כי חשןב לי שלילדים יהיה סבא וסבתא בליל הסדר, אבל החויה היתה זוועה והגוך שלי עדיין מזועזע מזה.
לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?
בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?
ומורכב
אי אפשר להסביר להם?
למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?
לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?
וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?
באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג
הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?
אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?
לך אין בכלל קשר עם גיסתך?
והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?
מאוד חשוב שהוא איתך
אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?
על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס
חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה
מאוד מורכב
וכנראה מצב רגיש ביותר
אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי?
אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.
למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.
מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.
אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.
''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.
בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.
אין מיטות, לא מגיעים.
שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.
ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.
והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.
ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.
אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.
ומאז זה לא חזר על עצמו.
ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.
רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.
זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.
עשינו את זה לא מעט שנים,
כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.
אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר
ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.
אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.
אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.
ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה
בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.
לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.
מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.
מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".
זה מה יש...
למרות שלא נראה לי.
ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.
על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.
וגם הוא מבואס מהמצב.
קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...
לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...
וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב
הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.
מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).
מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).
וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.
זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
בהצלחה יקרה ♡
שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.
אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.
הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
ואכמ"ל.
ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.
ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.
זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.
יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.
יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.
אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.
את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,
אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.
אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.
אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.
זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.
שולחת חיבוק
זה בדיוק הסיפור.
וזה נורמלי.
זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.
אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.
קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.
להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.
בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..
הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.
גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס.
את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,
זה שלהם.
אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.
אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.
זה לא מובן מאליו.
צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.
יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.
צריך זמן וסבלנות.
❤️
ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש. זו כן חוויה שזוכרים הילדים. מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.
שלום לכם
קצת חדש פה (בעיקר קורא מהצד)
רציתי לשאול ולשאוב השראה
אילו מעשים קטנים (או גדולים) אתם עושים לאשתכם (או לאשכן) להראות אהבה?
פרחים, פתק קטן, איזה שוקולד…
בתודה מראש לכל העונים
פרחים מידי יום שישי,
לקום בלילה לילדים הקטנים
לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור
אחריות לניקיון הבית
אחריות לקניות השבועיות
מתנה שווה ליום הולדת
ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה
ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון
לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר
חופשות שוות בארץ או בחו"ל
בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך
מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...
לי היו תקופות בתחילת ההנקה
שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי
אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.
אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית
יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.
ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.
הוא כתב שהוא קם במקומה...
זה לא רלוונטי
לקום יחד איתה כן
רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,
זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.
ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.
ויש גם אמהות מניקות שעובדות.
ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.
נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
תגובה נפלאהנגמרו לי השמותמה שהשני אוהב
אני אוהבת קפה
כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד
הוא אוהב אוכל טוב
כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה
פתקים זה תמיד טוב
פרחים אני פחות בקטע
דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת
לצאת ביחד לטייל
הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין
אני אוהבת לבתי קפה
שמשתנה מאדם לאדם.
כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"
אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.
סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?
כל אחד שמח במשהו אחר, אבל כדי לדעת מה משמח את השני דרושה הקשבה הדדית ופתיחות להגיד מה באמת משמח.
יש כאלה שישמח אותם מתנה ויש כאלה שזה יעצבן אותם (כי בזבוז כסף/ כי אני לא צריך את זה/ כי מיותר בעיני...) יש כאלה שימחו לקבל כוס קפה (למיטה?) ויש כאלה ששונאים קפה או אוהבים רק את זה שהם מכינים וכו'...
לכן א'. לא להקיש שאם חבר קנה לאישתו תכשיט חדש והיא היתה בעננים זה אומר שגם אישתך תשמח בכזה דבר.
ב'. מה שמשמח אותך לקבל או לתת, לא בהכרח משמח גם את השני/ה.
אנשים שונים אוהבים וצריכים דברים שונים. ע"ע 5 שפות האהבה.
ג. הייתי מחלקת בין מטלות בבית וטיפול בילדים שבהן מתחלקים כל אחד לפי מה שמתאים לבין חיזור ונתינה מעבר לרגיל כדי להוסיף אהבה. לדעתי הבלבול בין הדברים גורם להרבה מתחים של: אבל עשיתי כל כך הרבה (שטפתי/ קמתי/ סידרתי/כיבסתי...) איך זה שהיא עדיין לא שמחה איתי/ כועסת עלי/ מרוחקת ממני?... אולי כי אין בעיניה (או בעיניו) קשר בין דברים שצריך לעשות לבין אהבה. (שזה גם קצת נכנס לעניין שפות האהבה, אבל לא בהכרח.)
בהצלחה רבה. כיף שמחפשים מה משמח את השני. אבל לא צריך לחפש רחוק. לדעתי, אפשר פשוט לשאול ולדבר על זה כמה וכמה פעמים בחיים. זה דברים שמשתנים כל הזמן.
מה החובה להגיד?
תמיד אני מוצאת את עצמי מתזזת בין הילדים לאורחים ובין לבין מנסה להשלים את כל הטקסט של ההגדה.
אני תוהה מה חובה להגיד ומה רשות... אשמח למקור אם יש לכן..
כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.
אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.
(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).
נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')
מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.
עשרת המכות מאוד חשוב
כל השאר פחות מהותי
מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה
הלל כ3-4 דקות
לא רואה לחץ להשלים כלום.
תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.
ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.
או שלשם שינוי אל תתזזי.
ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?
אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣
פסח שמח
מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:
ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:
נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)
צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.
אם תרצי אבדוק במדויק
בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים
וציינתי את המקורות.
העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.
ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:
גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל
אז ככה:
פסח: צריך להסביר למישהו למה פסח מלחיץ?? למה חשוב לשמור על סדר ונקיון לקראת פסח?? למה יש מליון דברים על הראש?? נראה לי שמובן.
עומס: אנחנו לא נשואים טריים, יש עוד כמה קטנים ב"ה וכולם בבית. אז עומס יש בלי עין הרע.
אופי: בעלי אדם מבולגן, ואני מתערבבת לחלוטין מבלאגן בעיניים. זה ממש מכבה אותי. והוא מנסה לסדר, רק שמבחינתי זה עוד יותר גרוע כי אני רק חושבת שמסודר ומסתבר שהוא משאיר לי כלים מלוכלכים בייבוש, או שם את הדברים במקום הלא נכון (ולא קשור!!!), או שהוא פשוט לא מסדר כי "גם ככה את לא מרוצה" ואז הכל נופל עליי.
אז בימים כתיקונם אני מחליקה. אבל עכשיו גם קשה לי, וגם הגדולה שלנו (שדומה לו מאד) מסתבר גם ירשה ממנו את האופי ומתחילה לסדר בכאילו בדיוק אותו דבר! ופה אני בפאניקה מוחלטת. אני כועסת עליה שהיא לא מסדרת ושמה דברים לא במקום ומוציאה דרך זה עצבים בעצם על אבא שלה. וזה ממש מתסכל.
בנוסף, אני מרגישה שאני היחידה שרודפת אחרי סדר בבית ואני לא מהמבריקות, אני מדברת על מינימום. לראות מרצפת ריקה. כולם מבלגנים ואני מנסה לאסוף את עצמי ואת כל הבלאגן בבית ולסדר...
עצות מישהו?
בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,
לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.
גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,
גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,
גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר
וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.
כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.
שהוא כן מנסה וניסה לסדר.
שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...
וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.
אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.
אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.
אז מה אוכל לעשות?
אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?
שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?
אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,
שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,
שכן אשתי שמחה ומאושרת,
שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?
וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.
ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.
אחרי ראיית עומק שלך
ראיית עומק שלו
ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא
השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.
שולחת עוד חיבוק וחיזוק
ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!
ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️
וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו
(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)
אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר
צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד
אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן
וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.
לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).
בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.
אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.
גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.
המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.
נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.
את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.
אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.
בקשר לילדה-
ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.
היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.
היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.
אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.
זה יעשה המון הבדל.
שולחת חיבוק❤️🧘🏽♀️🙏
